רק דיברנו, ופתאום שמענו קול צעדים מגיע מהמדרגות. עצרתי את נשימתי, לא יודעת למה לקוות. מאי ודאגי ירדו למטה, והם... אוחזים ידיים? הולי שיט. חשבתי באימה.

"מ-מאי..." אני ו-לי התקרבנו אליה, כשדאגי הלך לדבר עם הארי, דני וטום. "חזרתם?" שאלתי, המומה. מאי חייכה חיוך מאושר.

"כן, חזרנו."

"יש!" לי קראה בשמחה. כולם הסתכלו עליה. "ידעתי שתחזרו..." היא מלמלה, קצת מסמיקה.

"הכל בסדר איתך?" מאי שאלה בדאגה כשראתה את הבעת פניי.

"לא בדיוק..." מלמלתי. הרמתי את מבטי אל דני, שנראה המום לא פחות ממני, אבל איכשהו הוא לא נראה מאוכזב. התרחקתי קצת ממאי ו-לי, ודני התקרב אליי.

"אז ניפגש בנמל, איפה שדיברנו היום בבוקר, מחר בשבע?" הוא שאל בחיוך קטן ונבוך. הנהנתי בשקט.

".You've got yourself a date" הוא התכוון לומר לי משהו – למעשה ממש פתח את פיו והתכוון להעיר משהו.

"סליחה?" טום התקרב אלינו, עוצר את דני (שסגר במהירות את פיו). "שמעתי משהו על דייט?" הוא חייך בערמומיות.

הארי, מייקל ולי חייכו חיוך רחב, ודאגי ומאי נראו מבולבלים.

"פספסנו משהו?" שאל דאגי. הסתכלתי על שניהם;  הם עמדו אחד ליד השניה עם הבעה מבולבלת על פניהם.

"טוב..." התחלתי להסביר, מהססת. "אמ, אנחנו די התערבנו אם תחזרו להיות ביחד או לא." אמרתי בחיוך אשם.

"סליחה?" מאי האדימה. "התערבתם? על מה?"

"דייט." אמר מייקל. מאי ודאגי הרימו גבה.

"דייט?"

"אה-הא." אמרה לי בחיוך רחב. "אלה ודני היו בטוחים שלא תחזרו להיות ביחד, וכולנו חשבנו אחרת." אני ודני חייכנו במבוכה, בוחנים את הרצפה שהפכה למאוד מעניינת פתאום. "אז ההתערבות הייתה שאם הם מפסידים, הם חייבים לצאת לדייט."

דאגי הבזיק מבט משועשע לעבר מאי, כורך את זרועו סביב כתפיה ומצמיד אותה אליו.

"רואה? מזל שחזרנו.” היא הנידה בראשה כלא מאמינה, מגחכת.

"אתם כל-כך מטומטמים.” היא צחקה, משעינה את ראשה על כתפו של דאגי. חייכתי.

"אתם כל-כך חמודים.” אמרתי בטון מוקסם.

"גם את ודני,” הארי חייך אליי. החיוך שהיה על פניי הפך למובך באחת, וכשהסטתי את מבטי נתקלתי בזה של דני. הוא הביט ישר בעיניים שלי, וחשבתי שאני קופאת ושכולם נעלמו סביבי, משאירים רק אותי ואת דני בסלון, בוהים אחד בעיניים של השנייה. לא ראיתי באותו רגע את המבטים שכולם החליפו, ולא ראיתי איך הם מתחילים לצעוד לאחור אל המטבח, ולא שמעתי את מאי שואלת "מישהו רוצה לעזור לי להכין עוגיות?” ולא ראיתי את דאגי מנשק אותה בעדינות ואת הארי נועץ מבטים במייקל ואת לי מסתכלת עליי ועל דני (מוקסמת ומחויכת, נשענת על מפתן הדלת). כל מה שהסתכלתי עליו היה דני, ואז הסתתי את מבטי, שמה לב שאנחנו לבד בסלון.

"את לא חייבת,” דני אמר בשקט.

"סליחה?”

"אני מתכוון...” הוא נמנע ממבטי, “אני לא... מכריח אותך לצאת איתי. כלומר, אני... זה בסדר אם את לא רוצה – אפשר סתם לומר שאנחנו יוצאים אבל... כלומר...” הבנתי למה הוא מתכוון.

"אני חושבת שכדאי שנצא לדייט הזה,” אמרתי במהירות, לא בטוחה מאיפה זה בא לי.

"למה?” הוא שאל. המוח שלי עבד מהר כמו שהוא לא עבד בחיים שלי.

"אממ... כי...” הסתכלתי מסביב. “כי הם בטח יעקבו אחרינו! ואממ... כלומר... התערבות זו התערבות ו...” לא הבנתי למה אני נלחמת כדי שנצא ביחד, אבל החיוך שהיה לו על הפנים – אלוהים. רציתי לקפוץ עליו ולנשק אותו ולשכוח מכל מה שקרה באנגליה, ושאוליביה והעבר ושאר האנשים בעולם ילכו להזדיין.

את אוהבת אותו יותר משחשבת, אמרתי לעצמי, נושכת את פנים שפתי התחתונה. הוא לא ממש חייך, אבל העיניים שלו נראו ערות, נעוצות בי וכאילו נכנסות אל מתחת לעור, למקום שבו לא התכחשתי לשום דבר יותר.

"אז אני עדיין אוסף אותך בשבע.” הוא אמר, מנסה להימנע מלחקור יותר. הנהנתי.

"שבע.”

"או-קיי." דני שפשף את ידיו זו בזו ונכנס למטבח. "שמעתי משהו על עוגיות?"

מאי גיחכה. "בטח, רוצה לעזור לנו להכין?"

"להכין?" הוא שאל. "אה... פתאום נזכרתי... אני חייב ללכת ל-... אמ..."

"נו, קדימה. אם אני יכולה לאפות, כל אחד יכול." דחפתי את דני למטבח. מאי כבר הכינה את הבצק.

"טוב, בעיקרון כבר הכנתי את הכל, אז רק... לא יודעת, תעשו צורות או משהו, שיהיה יותר נחמד לאכול אותן. אני חושבת שהפעם האחרונה שעשיתי צורות מבצק הייתה בגיל שלוש-עשרה." היא צחקה.

"אוקיי." כולם הפשילו שרוולים. עמדתי ליד דני. לקחתי חתיכת בצק והתחלתי לשחק איתה. דני שיחק עם חתיכת הבצק שלו לידי, ופתאום הרגשתי משהו רכרוכי ולח נוגע בלחיים שלי. מייד ניגבתי את הפנים שלי והבטתי בדני בתוכחה.

"אתה העפת את זה עליי בכוונה, נכון?"

"לא, זה היה-"

"דניאל אלן דייוויד ג'ונס, כרגע חרטת את גורלך באבן." לקחתי חתיכת בצק וזרקתי אותה לכיוונו של דני, שהתכופף, ובמקום זאת הבצק נחת על שיערו של מייקל. הנחתי יד אחת על הפה.

"מייק, אני כל-כך מצטערת..." התחלתי לצחוק, עד שמייקל זרק עליי את הבצק שלו.

"גם אני מצטער." הוא צחק.

"הי, אף אחד לא זורק בצק על גיסתי לעתיד ויוצא מזה בשלום!" אמר טום וזרק את הבצק על מייקל.

"גיסתך לעתיד?" צחקתי. "אל תכריח אותי לזרוק עליך את-"

"את זה?" גיחכה לי וזרקה עליי את הבצק, שהכתים לי את החולצה.

"לי, החולצה הזו מקאסטרו!" אמרתי בהלם. "זהו-זה, את מתה!" היא התחילה לרוץ ורדפתי אחריה בסלון.

"לא חבל על העוגיות?" שאלה מאי בעצב. "הן יכלו להיות טעימות!"

"הן עדיין יכולות להיות טעימות." דאגי לקח חתיכה מהבצק והכניס אותה לפה של טום, שירק אותה מיד.

"דוחה!" הוא קרא, מנגב את הלשון שלו בידיו. "דאגי, הלך עליך! רגע..." טום חייך בערמומית. "Or should I say… Douglas Lee?"

הארי זרק את חתיכת הבצק על טום. "כן, תומאס מייקל."

דני זרק בצק על הארי. "תראו מי מדבר, הרולד מארק כריסטופר." הוא צחק, והארי זרק עליו גוש ענקי של בצק.

"שקט, דניאל אלן דייוויד." דני התכופף במהירות, והבצק פגע במאי.

"זה כל-כך לא קרה עכשיו." היא אמרה בהלם.

"מי העז לזרוק בצק על אשתי האהובה?" שאל דאגי בדרמטיות, ואז גיחך ושינה את נימת הדיבור שלו. "אתה מת, הרולד!"

"לך לשחק בבובות, מיסטר דאגלס!"

"כולם להפסיק!" מאי קראה, מעוצבנת. עצרנו באחת.

"הורסת שמחות." דאגי האשים אותה בקול עצוב, נועץ בה מבט מתחנן.

"אז מה. זה הבית שלי ואני יודעת שבסוף אני אצטרך לנקות את הכל. אז לא. תפסיקו עם זה עכשיו!" כולנו החלפנו מבטים, מחזיקים את חתיכות הבצק בידינו ואז זורקים את כולן על מאי, שהתכופפה במהירות, אבל עדיין נפגעה קצת. "אתם כל-כך מנקים את זה," היא אמרה בטון מאיים, וכולנו התכווצנו במקום.

"הי, מאי, בתור החבר שלך אני יכול לקבל פריווילגיות?" דאגי שאל בהיסוס. היא חייכה אליו חיוך קורן והוא כבר ידע שאין לו סיכוי. היא הרימה חתיכת בצק והתקרבה אליו.

"בטח," אמרה, ואז מרחה את הבצק על הלחי שלו, מגרדת את השאריות בשיער שלו. "הנה. הרמתי חתיכה בשבילך." הוא מצמץ, נראה כמו גור חתולים קטן ונטוש. מאי רכנה ונישקה אותו בעדינות, ואז התנתקה ממנו, לוחשת משהו באוזנו ואז אומרת בקול – "לך לנקות."

"כן המפקד!" הוא הצדיע, צועד בצעדים גדולים וכבדים לעבר חתיכות הבצק שהיו תלויות מסביב. היא צחקה והלכה אל המטבח, מנסה לנצל את מעט הבצק שנשאר.

"זה צריך להיות מוכן עוד שעה בערך," מאי צצה בסלון כעבור חצי שעה, כשכולנו סיימנו לנקות ושכבנו על הרצפה כמו שטיחים. הייתה לה כוס קפה ביד, והיא בדיוק התכוונה לשתות ממנה כשראתה אותנו. היא הרימה גבה. "לשכב ככה הורס את הגב."

"קפאין עוצר את הגדילה." לי אמרה. מייקל הביט בה.

"אני מכור לקפה מאז שהתחלתי את התיכון וזה לא עצר לי את הגדילה."

"תלוי על איזו גדילה אתה מדבר." היא חייכה אליו, אוחזת בידו.

"זה לא היה נחמד מצידך." הוא אמר, נעלב.

"אוו, אתה יודע שצחקתי. אני לא מתלוננת."

"זה כי אין על מה," דני צחק. טום ואני הכנו אותו קלות.

"הי!" הוא מחה. "זה לא שלמייקל יש בעיית גודל!"

"זו עדיין לא סיבה לגרום לאנשים לחשוב שיש לו," אמרתי. "חוץ מזה, זה הגיע לך."

"אני עם אלה!" מייקל הרים את ידו. מאי עמדה בשילוב ידיים, מביטה בנו. ספל הקפה שלה עמד על השולחן הקטן ליד הקיר.

"אתם פשוט גנון, אתם יודעים?" היא שאלה.

"וזו הסיבה שבגללה את אוהבת אותנו," אמר הארי.

"זה המשפט שלי," יילל דאגי. "מאי, תגידי לו!" היא הנידה בראשה בעצב.

"חסרי תקנה, פשוט חסרי תקנה..."

"העוגיות האלה טעימות." טום קבע, לוקח עוד עוגייה מהערימה. כולנו ישבנו מסביב לשולחן במטבח ואכלנו מהעוגיות שמאי הכינה. לא היו הרבה, בגלל תקרית-מלחמת-האוכל, שגמרה יותר מחצי הכמות שהייתה צריכה להיות, אבל עדיין היה... משהו.

"טוב, ברור שהן טעימות," הערתי.

"כן, מאי הכינה אותן." מייקל המשיך אותי. היא חייכה, לוקחת עוגייה.

"אתם לא חושבים שזה קצת יותר מידיי מתוק?"

"אין דבר כזה יותר מידיי מתוק," הארי אמר, גורר הנהונים מכולנו.

בהיתי בנקודה לא ברורה על השולחן כשלפתע יד התחילה לזוז מול העיניים שלי. הרמתי את מבטי, מסתכלת על טום.

"קרה לך משהו?"

"אה? לא, כלום, היה לי בלאק-אאוט." לי הביטה בי במבט תוהה. "מה?" היתממתי.

"כלום, כלום."