אחרי שסיימנו לאכול את העוגיות ולראות פרקים מוקלטים של סאות' פארק ("הם הרגו את קני!" אמר דאגי בהלם ומאי נישקה אותו ומלמלה- "אתה אידיוט. זה חמוד.") מייקל ליווה את הארי, טום, דני ודאגי בחזרה למלון. אני, מאי ו-לי ניקינו את המטבח (או מה שנשאר ממנו) אחרי מלחמת הבצק.
"אז את ודני יוצאים לדייט, הא?" שאלה מאי, כבדרך-אגב, שוטפת את אחת הצלחות שהיו בכיור. לי ניגבה את הקמח מהארונות, ואני טאטאתי את הרצפה, מגרדת לעתים חתיכות בצק שנדבקו אליה.
"זה סתם 'דייט', ורק בגללכם. לא יצמח מזה שום דבר." אמרתי בביטחון, למרות שלא הייתי בטוחה שזה לגמרי נכון. או, למען האמת, קיוויתי. להיות סביבו הרגיש כמו הפעם הראשונה שבה פגשתי אותו. זה היה כמו להתחיל מחדש, ולא ידעתי מה לחשוב.
"כן, בטח." אמרה לי. "אני חושבת שאחרי היום- עם דאגי ומאי והכל- אפשר להתחיל להאמין שהכל יכול לקרות, לא?"
"בהחלט." אמרה מאי. "אם אני הצלחתי לסלוח לדאגי, את בטוח יכולה לסלוח לדני."
"זה לא זה," אמרתי. "כבר סלחתי לדני, אבל סיכמנו שאנחנו נישאר ידידים."
"ברור," לי אמרה, "כי הוא עדיין עם אוליביה, אבל – "
" – מה?!" קטעתי את לי בהלם. "מה זאת אומרת 'הוא עדיין עם אוליביה'?"
"הוא... חשבתי שהוא אמר לך...?" לי מלמלה.
"הוא אמר לי שהוא נפרד ממנה! הוא אמר לי שהם כבר לא ביחד!" אמרתי בכעס, מתיישבת על אחד הכיסאות. "הוא שיקר לי! אני לא מאמינה, איך יכולתי להיות כל-כך מטומטמת? כלומר, הוא עשה את זה פעם, למה שהוא לא יעשה את זה שוב?"
"אל, אני חושבת שהוא לא רצה לומר לך את זה, כי הוא חשב שלא תסלחי לו." אמרה מאי בזהירות, מנסה להרגיע אותי.
"ברור שאני לא אסלח לו! הוא נשאר עם אוליביה, אחרי כל מה שקרה לפני שלוש שנים! ו- הוא שיקר לי!"
"תראי, אולי פשוט תדברי איתו על זה?" הציעה לי.
"לדבר איתו? אין לי על מה! הוא שוב שיקר לי! מה גורם לכן לחשוב שהוא לא ימציא לי עוד סיפורים, ואז אני אסלח לו, ואז הוא ישקר לי שוב ושוב ושוב!" אמרתי בכעס.
"אלה, הוא לא שיקר לך אף-פעם לפני זה,” מאי אמרה, ונראה שהיא הייתה ממשיכה את המשפט אלמלא הייתי כל-כך עצבנית.
"אז הוא התחיל עכשיו!” קטעתי אותה בכעס. בחנתי את הרצפה, די סיימנו לנקות כבר. זייפתי פיהוק. “אני עייפה.” קבעתי.
"אל – "
" – אני חושבת שאני אעלה למעלה,” המשכתי, מנסה לחייך. “כבר מאוחר.” למעשה, השעה הייתה רק תשע וחצי. “נדבר מחר. לילה טוב.” השענתי את המטאטא על השולחן, מנסה לא לשבור את המקל, ועליתי לחדר בצעדים כבדים. הוצאתי את הפיג'מה שלי, לוקחת אותה איתי אל חדר האמבטיה ופותחת את המים. בדקתי את הזרם עם אצבעי, והוא היה חם מידי. היססתי קצת, ואז פתחתי רק את הברז של המים הקרים. נכנסתי תחתיו באחת, וזה החזיר אותי למציאות. רק אז הבנתי שבעצם בכיתי כשעליתי במדרגות.
אני לא מאמינה שהוא שיקר לי, חשבתי לעצמי בזמן שהתנגבתי. לבשתי חולצת טריקו שהייתה במקור של אבא שלי, ואז את המכנסיים הקצרים ששמשו כמכנסי הפיג'מה שלי מאז שחזרתי מאנגליה. כיביתי את האור בחדר, משאירה את הדלת פתוחה כדי לאוורר קצת ונכנסתי אל החדר. נשכבתי במיטה ונרדמתי במהירות.
קמתי בערך בשמונה בבוקר, וכאב לי קצת הראש כי ישנתי בתנוחה ממש לא נוחה על האוזן שלי. חיבקתי את עצמי בשקט, מבינה שהקור הגיע מהמזגן שמאי כנראה הדליקה בלילה. כיביתי אותו, מתלבשת באיטיות ואז נכנסת לצחצח שיניים. כשסיימתי והכנתי ארוחת בוקר, מצאתי את עצמי חושבת שוב פעם על דני ואוליביה.
שאלתי את עצמי אם גם לה יש חיוך גדול על הפרצוף אחרי שהוא מנשק אותה. ניערתי את ראשי במהירות ופיניתי את הצלחות לכיור, שוטפת אותן. אז איזה סרטים אני אראה היום... הרהרתי לי. חשבתי לבדוק בלפטופ של לי אם היא הורידה קומדיות חדשות, אבל אז ויתרתי על זה כשהבנתי שהיא בטח ישנה עם מייקל ומי-יודע-מה-הם-עשו-בלילה. החלטתי שכשהם יקומו אני אבדוק, ובינתיים השתמשתי במחשב המשפחתי של מאי כדי לבדוק אימיילים. נסתבר שפז שלחה לי תזכורת על ההופעה (“עוד יומיים, אלה, שלא תעיזי להבריז, או אפילו לחשוב על זה, ברור לך?"), ושאור חזר לחברה הקודמת שלו, עדי.
יופי לו.
בערך בשתיים-עשרה וחצי הטלפון צלצל. מאי ולי היו ערות מאז עשר בערך (מייקל עדיין לא התרגל לגמרי לחילופי השעות), ו-לי ניגשה לענות לטלפון.
"הלו," היא אמרה, ואז התחילה לדבר באנגלית. “זו לי. כן, אני בסדר, אתה? אוקיי. אתה רוצה לדבר איתה?” היא עצרה כדי להקשיב למה שהוא אמר. "בסדר. רק רגע," היא הרחיקה את הטלפון מאזנה. “מאי, זה דאגי...”
מאי קמה וענתה לטלפון, מחויכת. “הלו?” היא הסמיקה. “כן, אני בסדר. מה איתך? כן. המ? אממ, רגע,” היא הרחיקה את השפופרת מאזנה שוב ופנתה ל-לי; “דאגי שואל אם בא לך ולמייקל להצטרף אלינו לאיזה סרט היום בערב, מה דעתך?”
"מייקל עוד לא התעורר, אבל הוא לא יתנגד. בכיף,” לי השיבה. היא בדיוק קראה את 'הארץ', משהו על חתולים שנחטפים ברחובות.
"אוקי,” היא חזרה אל הטלפון. “כן.” ואז היא האדימה כל-כך עד שהיא הייתה בצבע האדום הבוהק של הגופייה ש-לי לבשה באותו ברגע. היא חייכה בשקט והסתובבה, לא נותנת לנו לראות את הפרצוף שלה. היא מלמלה משהו, והם דיברו בשקט כמה זמן. “נדבר על זה אז, טוב?” היא אמרה בטון רגיל, ואז "ביי" בטון הכי מבויש שאי פעם שמעתי שיצא מפיה.
היא הסתובבה אלינו והתיישבה ביני לבין לי על הספה, מחבקת את אחת הכריות. היה לה מבט כל-כך מאושר על הפנים, מבט שלא ראיתי עליה כל-כך הרבה זמן. לי ואני חיבקנו אותה.
"את באמת אוהבת אותו, נכון?” שאלתי בשקט. מאי הנהנה. “אז...”
"הוא שאל.” היא אמרה, ואז הנידה בראשה. “יש לי עוד שבוע לחשוב על זה, אני אספר לכן כשאני אחליט, בסדר?” לי חייכה.
"אוקי.”
ואז מאי פנתה אליי. "דני באמת אוהב אותך, אל.” היא אמרה לי. “ורואים שאת אוהבת אותו. אני חושבת שאתם פשוט צריכים לדבר על זה. אני בטוחה שהוא לא התכוון לשקר לך.” הנהנתי, שומעת אבל לא מקשיבה למה שהיא אמרה. “תדברו על זה היום, טוב?”
"בסדר.”
"ואם כבר מדברים על היום בערב,” לי חייכה, “מה את הולכת ללבוש?”
"בגדים.”
מאי הרימה גבה. “מן הסתם. אבל איזה בגדים?”
נראיתי מהורהרת. “אה...” בכלל לא חשבתי על בגדים. לי נאנחה.
"אנחנו לא ניתן לך לצאת לשם בטריינינגים ששמתי לב שאימצת, את יודעת.” היא אמרה.
"מה רע בהם?” שאלתי, נעלבת.
"זה מכוער. אל תעלבי.”
"מאוחר מידיי.” עשיתי פרצוף עצוב, ואז מאי ולי קמו כדי לחבק אותי בחיבוק כאילו-מנחם שמטרתו האמיתית הייתה... לחנוק אותי. “לא – יכולה – לנשום – הצילו – !”
הן שחררו אותי.
"אז לפני שנצא עם דאגי ומייקל - “
"כן?” מייקל בדיוק ירד במדרגות, נראה מעט ערני כיוון ששמע את השם שלו בשיחה. לי חייכה והתקרבה אליו.
"בוקר טוב,” היא נישקה אותו קצרות. הוא חייך בישנוניות וחיבק אותה ביד אחת, מושך אותה אליו ומנשק אותה ארוכות.
"בוקר טוב,” הוא קרא לעברי ולעבר מאי כשהוא התנתק ממנה.
"בוקר טוב,” קראנו לעברו. לי גררה אותו אל המטבח.
"בואי נעמיד פנים שהם שם בשביל להכין ארוחת בוקר.” אמרתי למאי בחיוך.
"כן. בואי.” היא ענתה לי. “אז לפני שנלך ל – "
"סרט?!” שמענו את מייקל צועק מהמטבח. החלפתי מבטים עם מאי. “אבל אנחנו בישראל! הכל כאן בעברית! אני בקושי יודע יותר מחמש מילים בעברית!”
התחלתי לצחוק צחוק היסטרי ביחד עם מאי. “מתי היא תסביר לו שכמעט כל הסרטים בבתי הקולנוע כאן הם מארצות הברית?” שאלתי בין צחוק זה לאחר. מאי החזיקה את הבטן שלה.
"הממ, אולי עוד כמה דקות,” היא צחקקה, "כשהיא תפסיק לצחוק.” לאט-לאט הצחוק שלנו נרגע. “בכל אופן, אני ו-לי נדאג לך.” כנראה שנראיתי מאוימת, כי מאי צחקה עוד קצת. “אל תדאגי, לא נגרום לך להיראות מצועצעת. אנחנו לא מתכוננות לפְּרוֹם בתיכון.”
"את גרמת לי להראות כמו גלידת תות בנשף הסיום של התיכון.” אמרתי, מסתכלת עליה במבט מאשים. היה לי מזל, למרות זאת; שכשבאו לאסוף אותנו לי באה איתם ומיהרה לתקן את הנזק שמאי עשתה. לא לפני שכולם זכו להביט באלה – התות האנושי. מעולם לא שכחתי לה את זה.
"אבל גם לי תהיה שם!” היא אמרה בהתגוננות. “ואין לך זכות לומר מילה בנושא בכל אופן. זה סופי.”
גלגלתי את עיניי כשמייקל ולי יצאו מהמטבח.
"אכלתם?” שאלתי בתמימות.
"אממ, לא, סיפרתי למייק על הסרט. הוא יבוא איתנו,” היא חייכה אל מאי.
"אוה, אז אתה רוצה שאני אכין לך משהו?” מאי הציעה.
"זה יהיה נחמד,” הוא חייך אליה. “לי הציעה להכין לי משהו אבל היא כמעט שרפה את המטבח שלנו בפעם האחרונה שהיא התקרבה אליו.” לי הסתכלה עליו.
"זה היה לפני שנתיים!” היא מחתה, מייללת.
" - ומאז אני לא נותן לה להתקרב למטבח.”
"אתה לא נותן לי הזדמנות.” היא אמרה, ובתגובה הוא פרע את השיער הכתום שלה בחיבה, צוחק. “חוץ מזה, ביקשתי ממך ללמד אותי לבשל.”
"ג'ינג'ית, את ביקשת את זה בחורף, בתקופת המבחנים,” הוא אמר בגיחוך. “אני אלמד אותך יום אחד.”
"ג'ינג'ית?" תהיתי בקול רם. לי צחקה.
"ככה הוא קורא לי.” היא הסבירה.
"כמה חמוד,” אמרתי, מחייכת חיוך דבילי. מאי הנידה בראשה.
"אולי כדאי שתתחיל ללמד את ג'ינג'ית לבשל עכשיו.” היא הציעה, ולי הביטה במייקל בפרצוף מתחנן. הוא משך בכתפיו. “אוקי, למה לא.” ואז הם חזרו למטבח.
"את באמת חושבת שזה... כלומר, בטיחותי?” שאלתי אותה.
"הי, אם את למדת לבשל, כל אחד יכול.”
בבלוג זה
בכל הבלוגים
