מחר המפגש! X33333333333333333333333333

יאיי. *-*

בכ"מ, היום סופסוף אני ממליצה לשמוע שיר של מקפליי מהחלק האדום: McFly- All About You.

תיהנו. ^-^

השעה הייתה שש ורבע. לי, מאי ואני היינו בחדר שלי ושל מאי, והן ניסו לבחור לי בגדים.

"מה דעתך על אלו?" לי הציגה מכנסי דגמ"ח בצבע אפור-חום מהארון.

"מה פתאום, היא לא הולכת ללבוש דגמ"ח לדייט." אמרה מאי והכניסה את המכנסיים בחזרה לארון. "אבל זאת - " היא הוציאה חצאית ג'ינס קצרה עם קפלים. "תתאים לך בדיוק."

"מאי, היא הולכת לדייט, לא לבריכה." אמרה לי בבוז וזרקה את החצאית על אחד המדפים.

"טוב, היא לא הולכת ללבוש מכנסיים זרוקות!"

"היא גם לא הולכת ללבוש חצאית-מיני!"

"אולי תתנו לי לבחור את מה שאני אלבש?" שאלתי בזעף.

"בדיחה טובה." הן גיחכו. "אבל את מוזמנת להסתכל בארון ולראות מה מוצא-חן בעינייך, ואולי אפילו נשקול לאשר את זה, אם יהיה לך מזל." אמרה מאי בחביבות.

"וואי, תודה." אמרתי במרירות והתקרבתי לארון. "מה אני אמורה ללבוש בכלל? אני לא רוצה להיראות... כמו בנשף הסיום. איו." וניערתי את ראשי כשנזכרתי בו.

"אולי תלבשי שמלה?" שאלה לי.

"שמלה?"

"זה לא רעיון רע." אמרה מאי, מהרהרת. "זה בעצם יהיה ממש טוב! אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שלבשת שמלה."

"בבת-מצווה של פז, ואני מעדיפה לא להזכיר את זה יותר לעולם." אמרתי בגועל.

"אל, שמלות ממש יפות עלייך!" אמרה מאי, ואני והיא לא שמנו לב ש-לי התחילה להתחפר בתוך הארון.

"אני לא הולכת ללבוש שמלה!" מחיתי. "אני... זה אפילו לא דייט רשמי, זה רק בגלל ההתערבות הטיפשית."

"נו, בבקשה, הן כל-כך יפות עלייך!" אמרה מאי בנימה מתחננת.

"די, מאי, אני לא אלבש שמלה!"

"אפילו לא את זאת?" שאלה לי והוציאה שמלת כתפיות לבנה, שהגיעה עד הברך והייתה משוחררת קצת יותר מהמותן ומטה.

"או. מיי. גאד. את לא יכולה לסרב לשמלה כזאת!" אמרה מאי. "בעצם, לא אכפת לי, את מודדת אותה."

"מאי!" ייללתי. "אני לא רוצה ללבוש שמלה, עד כמה שהיא יפה..."

"אני לא שואלת אותך." היא לקחה את השמלה מידיה של לי והושיטה לי אותה. "תמדדי אותה. עכשיו." נאנחתי בעצב. "אנחנו הולכות לסלון לחכות לדאגי, ואני רוצה לראות אותך עם השמלה הזאת!" אמרה מאי והיא ו-לי יצאו מהחדר.

לבשתי את השמלה. לאחר-מכן פתחתי את דלת החדר, והתחלתי לרדת במדרגות. הגעתי לסלון, וראיתי שם את מאי, לי ומייקל יושבים על הספה.

"אתן רואות, היא לא כל-כך יפה!" אמרתי. כל המבטים הופנו אליי, ופיה של מאי נפער מעט.

"את צוחקת עליי?" היא שאלה בהלם. "אני לא מאמינה! את כל-כך מדהימה!" היא מיד קמה והתחילה לבחון אותי מכל צד. הרגשתי מגוחכת.

מייקל בהה בי לכמה שניות ואז אמר- "וואו, אולי אני אקח אותך לדייט בעצמי."

"אוי, ואז דני יישאר לבד." אמרה לי בקול עצוב. "אני אארח לו חברה." היא גיחכה ומייקל מיהר למחות.

"מצטער, אלה, נזכרתי שיש לי מחויבויות קודמות." לי צחקה והוא הצמיד אותה אליו. "אבל את נראית מדהים."

"תודה." הסמקתי כל-כך שאני חושבת שבכל-מקרה נראיתי כמו התות האנושי.

נשמע צלצול בדלת.

"זה דאגי!" אמרה מאי בשמחה והלכה לפתוח את הדלת.

"היי, שוגר-דול." אכן, דאגי נכנס בדלת. "תראי מה הבאתי לך." הוא הושיט לה זר של פרחים צהובים.

"שוגר-דול? פרחים? דאגי, שוב קראת את 'איך להפיל בחורה מהרגליים בעשרה טיפים פשוטים'?" שאל מייקל בנימה מזהירה. מאי התחילה לצחוק.

"פעם הבאה תקרא את 'Dates For Dummies'." היא גיחכה. "כל אחד יודע שאין על ורדים."

"טוב, אני יכול להחזיר אותם, אם את רוצה." הוא אמר, זועף.

"לא-לא-לא!" היא מיהרה לומר. "צחקתי, הם ממש יפים. תודה." היא נישקה אותו על השפתיים וחיוך זחוח התפשט על פניו.

"האם עיניי מטעות אותי?" דאגי שאל בהלם כשהתפנה לראות אותי. "האם אלה, ה-אלה, לובשת שמלה? זה חייב להיות חלום..."

"סליחה?" שאלה מאי. "ממתי אלה נמצאת בחלומות שלך?"

"תירגע," צחקתי. "זה חד-פעמי, וזה רק כי לי ומאי הכריחו אותי."

"אה-הא," דאגי הנהן ברצינות-יתר, "זיהיתי את מגע-ידה של אהובתי היקרה בשמלה הזאת."

"בעצם, אשתי האהובה היא זו שבחרה את השמלה." אמר מייקל.

נאנחתי בייאוש. "שמענו עליכם ועל אהובותיכם, אתם מוכנים ללכת כבר?"

"בואי, יקירה. אני יודע להבחין מתי נוכחתי אינה רצויה." אמר דאגי בדרמטיות.

"אחריך, מר פרחים-צהובים." אמרה מאי וצחקה. לאחר עשר-דקות כולם כבר יצאו. השעה הייתה עשרה לשבע והתכוונתי כבר לצאת מהבית. פתחתי את הדלת, ואז נעצרתי.

הוא שוב שיקר לי. אין-טעם אפילו ללכת ולצעוק עליו. חשבתי במרירות. ואז פלטתי אנחה קטנה, ונכנסתי הביתה. הייתי בטוחה שאני אבכה שוב, אבל זה לא קרה. כבר נגמרו לי הדמעות, ומסתבר שהוא לא היה שווה אפילו אחת מהן.

סגרתי את הדלת ונשענתי עליה, מחליקה באיטיות לרצפה ומתיישבת עליה. ישבתי כך בערך עשר-דקות, והשעה הייתה שבע וחמישה.

לאחר כמה זמן, כשהגב שלי קצת התחיל לכאוב, קמתי מהרצפה. התיישבתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה, אפילו לא טורחת להחליף בגדים. ראיתי ערוץ MTV וכנראה נרדמתי, כי כשקמתי השעה הייתה עשרה לשמונה. התכוונתי לעלות לחדר כדי להחליף בגדים - כששמעתי צלצול בדלת. ויתרתי על רעיון החלפת הבגדים בינתיים.

כל-כך מוקדם הם חזרו? מעניין מה דאגי עשה הפעם... חשבתי בחיוך כשהלכתי לפתוח את הדלת.

לא מאי, לא לי ולא מייקל עמדו בחוץ. דני עמד שם, לבוש בחולצה לבנה מכופתרת עם צווארון ובמכנסי ג'ינס בהירים. התלתלים שלו הציצו מתחת לכובע-גרב בצבע ירוק כהה.

"לא באת בסוף." הוא אמר, לאחר שתיקה ארוכה שבמהלכה פשוט בהינו אחד בשניה.

"היו לי דברים יותר חשובים לעשות." הקול שלי היה כל-כך קר, שהרגשתי כאילו מישהי אחרת מדברת, ולא אני. " והתכוונתי ללכת לישון, אז אם לא אכפת לך..."

הוא לא חיכה להזמנה מיוחדת ונכנס אל הבית. "חיכיתי לך ארבעים וחמש דקות, יכולת לפחות להודיע לי. קרה משהו?"

"לא, פשוט גיליתי שאתה שקרן אגואיסט ודפוק, ואני מצטערת שהכרתי אותך." לא האמנתי שהמילים האלה יוצאות לי מהפה, אבל פשוט כל-כך נמאס לי ממנו. לא התחשק לי להסתכל עליו בכלל והלכתי לכיוון המטבח, עצבנית. הוא עקב אחריי.

"מה קרה לך?" הוא שאל. "אלה!"

"עכשיו אתה עושה את עצמך לא מבין, אה? אני אגיד לך מה קרה! אני אגיד לך מה הבעיה!" היינו בתוך המטבח כבר, והסתובבתי, זועפת. "אתה - " הלמתי בחזה שלו ועשיתי את זה אחרי כל מילה שיצאה מפי. " -שיקרת לי! אמרת שנפרדת מאוליביה!" אמרתי, מתנשפת. התחילו לצאת לי דמעות מהעיניים, אבל התעלמתי מהן.

"מאיפה את יודעת את זה?" הוא שאל בשקט, מביט לי ישר לתוך העיניים.

"לי אמרה שאתם עדיין ביחד." אמרתי בדמעות.

"אני יכול להסב - "

" -כן, ואז אתה שוב תשקר לי ואני שוב אסלח לך." אמרתי בזעף. "אבל אני רוצה לשמוע מה התירוץ שלך הפעם, דבר."

הוא נאנח. "תראי, לפני שלוש שנים- אחרי שעזבת- אוליביה הייתה בטוחה שאנחנו זוג. נשארתי איתה כי הלכת, לא רציתי לפגוע בה ולא היה לי דבר אחר לעשות. את עזבת, ואוליביה הייתה שם. שיקרתי לך כי באותו היום, אחרי שדיברנו, הבנתי שאני עדיין אוהב אותך, והתכוונתי להיפרד מאוליביה ברגע שנחזור מסיבוב ההופעות."

"אז אתה פשוט משחק עם הרגשות של אוליביה ושלי?" פלטתי צחוק מריר. "כשנוח לך אתה בא אליי, אבל אם אני זורקת אותך אתה חוזר לאוליביה?"

"זה לא ככה." הוא אמר. "הייתי בטוח שלא נתראה שוב, וקיוויתי שאני אוכל לשכוח ממך מהר יותר אם אני אחזור לאוליביה. אבל זה לא קרה."

"תן לי סיבה אחת טובה להאמין לך."

"כי אני אוהב אותך." הוא ניגב בידו את הדמעה שזלגה מעיניי לפני שהספיקה ליפול על הרצפה.

"אני לא מאמינה לך. שיקרת לי פעם אחת, למה שלא תעשה את זה שוב? אני כבר לא יכולה לדעת מתי אתה משקר ומתי לא, אני כבר לא סומכת עליך."

הוא הרכין את ראשו כך שמבטינו היו באותו הגובה, והבטנו בעיניים אחד של השניה.

"אני אוהב אותך." באותו הרגע פשוט הרגשתי שזהו-זה, שזה הרגע שבו אני אבכה בהיסטריה ואפול לזרועותיו בדרמטיות, שאני אומַר לו שאחרי כל הזמן הזה אני עדיין אוהבת אותו, ושאני מאמינה לו. אבל משהו עצר אותי- אולי הפחד שלא יכולתי להסתיר, שאני כבר לא סומכת עליו. "אני מצטער ששיקרתי לך, ושגרמתי לך לאבד את את האמון בי. אבל אני עדיין אוהב אותך, באמת." הוא נאנח. "אני יודע, סיכמנו שנישאר ידידים. כבר הפנמתי שהמשכת הלאה מאז מה שקרה בינינו באנגליה."

עצמתי את עיניי לרגע, והרמתי את ידי לכיוון הצוואר שלי. החזקתי בידי את השרשרת שדני נתן לי לפני שלוש שנים והרמתי אותה מעל לשמלה.

"אף-פעם לא שכחתי אותך." אמרתי בדמעות. הוא שתק.

הטלוויזיה עדיין הייתה דלוקה על ערוץ MTV, ופתאום שמעתי מנגינה מוכרת. השיר All About You התנגן. דני חייך, מסתכל עליי.

"Yesterday, you asked me something I thought you knew. So I told you with a smile it's all about you." הוא זמזם בשקט.

אני מניחה שחייכתי, כי הוא החזיר לי חיוך קלוש. ואז הוא הושיט את ידו, רומז לי לאחוז בה; מה שעשיתי, להפתעתי. הוא סובב אותי, ואז מצאתי את עצמי לחוצה כנגד החזה שלו. הוא כרך את ידיו סביב מותני והתחלנו לרקוד.

"And I would answer all you're wishes, if you ask me to. But if you deny me one of your kisses, don't know what I'd do. So hold me close and say three words, like you used to do. Dancing on the kitchen tiles, it's all about you." הוא לחש לי בזמן שרקדנו – למרבה האירוניה – במטבח.