תודה לכל התגובות בפוסט הקודם. D= פשוט התעצלתי (מנדי משפיעה עליי) להגיב בחזרה.

למי שביקשה להחליף לינקים, אז בכיף.D:

אה, כן, ומפגש מקפליי היה ענק! המפגש הכי טוב EVER!!! מי שלא באה הפסידה. <:

ו-אממ, נראלי שזהו. אם אני אצטרך לומר עוד משהו אני אערוך את הפוסט או משהו.

תמונה מהמפגש:

תיהנו.

"אז למה את לובשת שמלה?” דני שאל אותי בחיוך. שנינו ישבנו על הספה, מול הטלוויזיה (למרות שלא ממש הסתכלנו עליה). הוא שכב עם ראשו על ברכיי וליטפתי את השיער שלו בעדינות.

"לי ומאי הכריחו אותי...” אמרתי בעצב. הוא שלח את ידו, מחזיק בידי הימנית ואז מנשק אותה בעדינות. “אני שונאת את זה. שמלות זה לא נוח.”

הוא גיחך. “אבל את נראית טוב בשמלה.” אני חושבת שהפכתי אדומה, בגלל שהוא רק צחק ועצם את העיניים שלו. “התגעגעתי אלינו ככה.” הוא לחש.

"ככה איך?” לחשתי בחזרה.

"לא רבים.” הוא ענה. שתקנו, בעוד הוא מלטף את פנים היד שלי בעדינות.

"אז מה אנחנו, בעצם?” שאלתי. הוא פקח את עיניו והסתכל עליי.

"תגידי לי את,” הוא התיישב קרוב אליי, מביט בי במבט חודר שהקפיא אותי לחלוטין. לא ידעתי מה לחשוב, ומצאתי את עצמי מהופנטת לעיניים שלו.

"אנחנו...” היססתי, מסיתה את מבטי ואז מרגישה את היד של דני נוגעת קלות בסנטרי. הוא סובב את הראש שלי, מכריח אותי להביט בו. “ביחד...?” אני חושבת שיותר שאלתי אותו. דני לא ענה לי. נישקתי אותו בעדינות, לא בטוחה מה אני עושה. תפסתי אותו לא מוכן, אני חושבת. הוא החזיר לי נשיקה מהוססת כעבור כמה שניות, מלטף את הירך שלי בעדינות במקום בו השמלה קצת עלתה.

"א-" התכוונתי לומר משהו, כשדלת הכניסה לבית נפתחה. דני מיהר להוריד את ידיו וחזר לתנוחת-ישיבה רגילה. מאי, דאגי, מייקל ולי נכנסו הביתה, בעוד מייקל ודאגי מצחקקים בקול. דאגי הלך קצת עקום, ומאי תמכה בו.

"ואז-" מייקל שיהק. "הוא הפיל רק אחד!"

מאי ו-לי צחקו במבוכה.

"אמ..." קמתי מהספה והתקרבתי אליהן. "מה... זה?"

"בסוף לא הלכנו לסרט, הלכנו לבאולינג," השיבה לי בחיוך משועשע. "והיה שם ערב בירה בחינם."

"והבנים, כמובן, ניצלו את זה עד הסוף." אמרה מאי והנידה בראשה. "חזרנו מוקדם יותר מחשש שהם עוד יהרגו את עצמם עם הכדורים שם. ובגלל שדאגי הפיל לעצמו כדור-באולינג על הרגל."

"אוי." אמרתי בשקט. דני הלך לדבר עם מייקל ודאגי.

"אבל מה שיותר מעניין זה, איך היה הדייט שלכם?" לי שאלה אותי בשקט וחייכה.

"אה... היה... מעניין." השבתי, מנסה להתחמק.

"אה-הא. ברור לך שאת מספרת לנו הכל אחרי זה, נכון?" אמרה מאי. נאנחתי, מחייכת.

"דאג, כמה שתית?" שאל דני, צוחק.

"לא יותר מדיי..." מלמל דאגי, משהק. "אני אוהב אותך, דני!" ואז הוא התקדם אל דני בצעד כושל וחיבק אותו.

"דני, אני חושבת שכדאי שתיקח אותו למלון, לפני שהוא יתחיל לראות פיתות מעופפות." אמרתי, צוחקת.

"גם את רואה אותן, אל?" מייקל התקרב אליי והביט בי בעיניים גדולות. "הפיתות המעופפות נמצאות בכל-מקום!"

"אל, דני, אל תלכו בעקבותיהן, הן ישתלטו על העולם!" אמר דאגי ונופף בידיו. "מתקפת הפיתות המעופפות הגיעה לכדור-הארץ! נוסו על נפשותיכם!"

"דאגי, תירגע!" אמרה מאי בדאגה.

"לא, מאי, הפיתות השתלטו עלייך!" אמר מייקל, הלך למטבח, והוציא בצל מהארון.

לאחר-מכן הוא חזר לסלון, והתחיל לנופף בבצל מול פניה של מאי. "סוּרי! סוּרי, פיתה מעופפת!"

לי לקחה את הבצל מידיו של מייקל. "כן, כן, הפיתה המעופפת סרה, עכשיו אתם יכולים להירגע?"

"לי!" דאגי התחבא מאחורי לי והציץ מעל כתפה. "את שומעת אותן? הן בכל-מקום. מתכננות לתקוף ממקום לא צפוי!"

"טוב, זהו-זה." מאי נאנחה. "הם התחרפנו. סופית."

"דני, נראה לי שהגיע הזמן שתיקח את דאגי בחזרה למלון." אמרתי בחיוך.

"טוב, בוא, דאג. חוזרים למלון, לראות את אמא. זוכר את אמא טום?" כולנו התחלנו לצחוק.

"אמא טום?" שאלתי, צוחקת.

"סיפור ארוך." אמר דני. "טוב, קדימה. תהיה לנו הליכה ארוכה למלון, והראש שלך יוכל להתנקות בדרך."

"מה?" שאלה לי. "אתם חוזרים ברגל? למה?"

"כי פלטצ' השכיר רק שתי מכונית." אמר דני. "אחת אצלו, והשנייה אצל טום והארי."

"אתה לא יכול לצאת לרחוב באמצע הלילה, ועוד במצב שלו." אמרה לי והצביעה על דאגי.

"אני לא מתכוון להשאיר אותו כאן. לא ככה." גיחך דני. "הוא ינסה לאנוס את מייקל."

צחקנו. "טוב, אין לך ברירה, כי אתם לא יוצאים לרחוב ככה באחת בלילה."

"אז מה נעשה, נישאר לישון כאן?" שאל דני. מייד הרמתי את מבטי.

"אני מניחה שכן." אמרה מאי. "זה בסדר, יש מספיק מקום." היא חייכה. "יש עוד חדר-אורחים בקומה השלישית."

"טוב, אז אני אקח את דאגי לחדר..." דני אמר והתחיל לעלות במדרגות, גורר אחריו את דאגי.

"קדימה, מייק, יש לנו דרך ארוכה למיטה." לי חייכה והניחה את זרועו של מייקל סביב כתפה, כך שהיא גררה אותו איתה למעלה. אני ומאי התיישבנו על הספה באנחה.

"אז את מתכוונת לספר לי איך היה?" שאלה מאי.

"אה. אממ... צעקתי עליו, בקשר לאוליביה והכל... ו... הוא הסביר לי מה היה... ו-אממ, טוב, סלחתי לו. שוב. אני חושבת שזה היה הדבר הנכון לעשות, האמנתי לו."

"אז הכל חזר לקדמותו, אה? רק שעכשיו מקפליי כאן, והם צריכים לחזור לאנגליה עוד מעט."

"יש לי דֶה זַ'ה ווּ." אמרת בחיוך.

"מעניין למה." היא גיחכה. דני ירד במדרגות, ואיתו לי.

"טוב, לדאגי גדלה עוד אצבע על הרגל מהכדור." גיחך דני. "ואני לא הולך לחבוש לו את זה, אז מאי..." הוא סימן באצבעו לעבר המדרגות. מאי נאנחה ועלתה למעלה.

לי ודני התיישבו על הספה.

"מייקל נרדם סוף-סוף." אמרה לי. "בחיי, אני מרגישה כמו בייביסיטר."

"אני מרגישה כמו בייביסיטר." אמרה מאי כשנכנסה לחדר בקומה השלישית, וראתה שם את דאגי יושב על המיטה. היא החזיקה בידה ערכת עזרה ראשונה, והתיישבה על הרצפה לרגליו של דאגי.

היא התחילה למרוח על הרגל שלו משחה כלשהי, בעלת ריח לא-נעים. היא שרפה, ודאגי נרתע קצת. "תפסיק לזוז, זה רק יכאב יותר." אמרה מאי. "זה ייגמר מהר, מבטיחה."

הוא עצם את עיניו, נשך את שפתיו ולא זז. "אמרתי לך שזה ייגמר מהר." היא סגרה את המשחה והכניסה אותה לקופסא. היא הוציאה תחבושת והתחילה לכרוך אותה סביב כף-רגלו של דאגי.

"זה כואב." הוא סינן.

"אתה תשרוד. אני רק מקווה שזה יעבור עד ההופעה שלכם." היא נשכה את שפתיה בדאגה.

"תודה, מאי." הוא אמר בשקט.

"אז אני מבינה שאתה כבר פיקח עכשיו, הא?" היא חייכה.

"לא לגמרי." הוא אחז בידיה של מאי והושיב אותה על המיטה לידו.

"מה קורה?" היא שאלה כשהתיישבה לידו.

"עוד שבועיים אנחנו חוזרים לאנגליה." הוא אמר. הייתה שתיקה.

"אני יודעת." מאי אמרה לבסוף.

"אז... מה אנחנו עושים?"

"אני חשבתי על משהו. כלומר, עוד לא סיפרתי לאף-אחד, אבל התחלתי לחשוב על זה מאז שחזרנו." הוא הביט בה בציפייה. היא נשכה את שפתיה. "אני חושבת... אני חושבת שאני אעבור לגור באנגליה." דאגי הביט בה, המום מכדי לדבר.

"ברצינות?" הוא שאל בשקט.

"אני חושבת שכן." היא אמרה. "כלומר... ההורים שלי כמעט אף-פעם לא נמצאים בארץ, בגלל העבודה שלהם, ואין לי אחים או אחיות. וכבר סיימתי אוניברסיטה, ו... לא יודעת, אני חושבת שאני באמת אעבור לגור באנגליה." הוא שתק. "תגיד משהו?"

"אני לא יודע."

"מה זאת אומרת? ציפיתי שתשמח!"

"אני כן רוצה שתהיי קרובה אליי, אבל אני לא רוצה שתעזבי את החיים שלך בשבילי."

"זה לא שאני אעזוב לנצח. אני מתכוונת, ההורים שלי לא יודעים מה קורה איתי, אני בספק אם הם בכלל יודעים שסיימתי אוניברסיטה. אבל רגע," מאי עצרה. "שכחתי מאל."

"כן, מה יהיה איתה ועם דני? את חושבת שהיא תרצה לחזור איתנו?"

"אין לי מושג. כל המשפחה שלה כאן."

"טוב, תראי. דברי איתה, אוקיי? אני באמת רוצה שתעברי לגור באנגליה, אבל אם לא, אני אבין לגמרי. החיים שלך נמצאים כאן." היא חיבקה אותו.

"אני כל-כך אוהבת אותך." הוא חיבק אותה בחזרה.

"גם אני אוהב אותך."

"אני חושבת שאני אעלה לישון, אני מתה מעייפות." אמרה לי ופיהקה. "לילה טוב." והיא גררה את עצמה במעלה המדרגות. רק אני ודני ישבנו בסלון.

"אז כמה זמן לדעתך לוקח לחבוש רגל?" דני שאל בחיוך.

"חמש-דקות בערך." הסתכלתי על השעון. "הם שם כבר חצי-שעה. אני עולה לראות מה קורה שם."

"את באמת רוצה לקחת את הסיכון הזה?"

"אל תהיה דוחה." צחקתי. "אולי מאי לא הסתדרה עם התחבושת או משהו, ואולי דאגי עדיין מסטול. אולי היא צריכה עזרה." אמרתי והתחלתי לעלות במדרגות.

"אבל - אוף, חכי לי!" אמר דני בחיוך ועלה אחריי.

"מאי?" דפקתי על הדלת.

"זוזי." דני לחש. פיניתי לו מקום, והוא פתח את הדלת בשקט.

"דאגי?" נכנסנו לחדר.

"אלוהים." כיסיתי את העיניים שלי באחת, ובידי השנייה כיסיתי את עיניו של דני.

"הי, אני רוצה לראות!" הוא מחה.

"דני!"

"תירגעי," הוא צחק. "הם רק ישנים." הוא הוריד את ידי מפניו.

"בטוח?"

הוא החזיק את היד שלי והוריד אותה בעדינות מפניי. "רואה?"

"הוו..." אמרתי בשקט. "הם כאלה חמודים!" דאגי ומאי ישנו מחובקים על המיטה (לא זוגית). דני נראה מוזר. "על מה אתה חושב?" שאלתי בחשדנות.

הוא ניער את ראשו. "שומדבר."

"אהא. טוב, בוא נצא לפני שהם יתעוררו." יצאנו מהחדר, סוגרים את הדלת בשקט. "נכון שהם פשוט הדבר הכי חמוד בעולם כשהם ביחד?"

"אם את אומרת." הוא חייך. "אז נראה לי שאני אלך לישון..."

"אה, כבר?" שאלתי באכזבה.

"רוצה לבוא איתי?" הוא שאל בחיוך ממזרי.

"בעצם... כן." הוא נראה מופתע. "אבל נראה לי שכדאי שנישן בחדר של מאי, אני לא הולכת לישון איתך באותו החדר עם מאי ודאגי."

"אוקי דוקי." הוא אמר בחיוך. הרמתי גבה. "מה?"

"כלום." הוא משך בכתפיו. ירדנו קומה לחדר שלי ושל מאי. החלפתי בגדים, ואני ודני נכנסנו למיטה. הוא כרך את זרועו סביבי, ופתאום נזכרתי כמה הוא היה חסר לי בשלוש שנים האחרונות.

קמתי בערך בשלוש וחצי לפנות-בוקר. דני ישן לידי, השמיכה שלו נפלה על הרצפה והוא התקפל מהקור. קמתי מהמיטה, הרמתי את השמיכה והנחתי אותה על גופו של דני. לאחר-מכן לקחתי עוד שמיכה מהארון, כרכתי אותה סביבי וירדתי במדרגות.

כיביתי את האזעקה, ופתחתי את הדלת לחצר האחורית. ישבתי על הדשא ליד הברכה, ופתאום שמעתי צעדים מאחוריי. הסתובבתי ולהפתעתי ראיתי את לי מתיישבת לידי.

"היי." היא אמרה.

"מה התירוץ שלך?" שאלתי בחיוך.

"לא יכולתי להירדם, שמעתי צעדים במסדרון ורציתי לבדוק מה קורה. אז מה את עושה כאן?"

"חושבת."

"אני צריכה לשאול על מה?"

נאנחתי. "את חושבת שאני צריכה לעבור לאנגליה?"

היא משכה בכתפיה. "אני לא יכולה לומר לך. זו החלטה שלך."

"אבל אני לא יודעת מה לעשות. אני רוצה להיות קרובה לדני, אבל כל המשפחה שלי כאן."

"אבל זה לא כאילו שלא תראי אותם לעולם. עובדה שאני גרה באנגליה כבר שלוש שנים."

"איך הצלחת לא לראות את המשפחה כל-כך הרבה זמן?"

"ביקרתי כאן בחופשות, וגם ההורים שלי והאחים שלי באו לבקר."

"מה את חושבת שמאי תעשה?" שאלתי.

"אני חושבת שלא תהיה לה בעיה לעבור. זה לא שיש לה יותר מדיי דברים כאן בישראל. ההורים שלה כמעט אף-פעם לא בארץ. תראי," היא אמרה. "תחשבי על זה. בסך-הכל, אין לך יותר מדיי מה להפסיד."