"טוב, אני חושבת שאני אחזור למיטה..." מלמלתי אחרי חצי שעה.

"כן, כדאי שנלך באמת." לי קמה, מושיטה לי יד. לקחתי אותה ונכנסנו אל הבית, כשלפתע ראינו צל עובר לידינו. “ראית את זה?” לי שאלה באימה.

"כן,” לחשתי בחזרה. “למטבח. עכשיו.” התחלנו ללכת לעבר המטבח ובשנייה שנכנסנו אליו, הלכתי לעבר המגרה בה מאי שמרה את כלי המטבח הגדולים והוצאתי משם מחבת. לי  התקרבה אל המגירה ולקחה משם כף בישול. “כף בישול?” שאלתי.

"מה את רוצה? את לקחת את הכלי הטוב!” לי החזירה לי בלחישה.

"שיהיה.” התחלנו ללכת לעבר הצל, שנתקע באחת הספות ונפל עליה בקול. מייד אני ולי קפצנו עליו. אני החזקתי את צווארון החולצה שלו ו-לי ישבה על הרגליים שלו, גורמת לו לצרוח בכאב. הכרתי את הקול הזה.

"דני?” שאלתי בהלם.

"אל?” שמעתי את הקול שלו. לי קמה והתקרבה אל המתג על הקיר, מדליקה את האור.

"חשבנו שאתה גנב!” אמרה לי בכעס. “לא יכולת להדליק את האור?”

"לא ממש ראיתי את המתג!” הוא התגונן. “מה אתן עושות ערות?”

"מה אתה עושה ער?” השבתי, קמה ממנו ומשלבת את ידיי.

"טוב, התעוררתי ולא היית במיטה, אז התכוונתי לחפש אותך...” הוא אמר. לי הביטה בי, מסמנת בשפתיה 'מיטה?', וידעתי שיהיו לי כמה וכמה הסברים לתת מחר.

"לא יכולנו להירדם,” הסברתי. לי הביטה בשנינו רגע ארוך.

"אז אני אעלה למעלה,” היא אמרה, הולכת לעבר המדרגות. “לילה טוב.”

"לילה טוב.” דני אמר לה, ואז שם לב שהוא עדיין שוכב על הספה. הוא מיד התיישב. חייכתי אליו בשקט.

"אז אממ...” התחלתי לומר, אבל הוא הוא משך אותי אליו – מוציא אותי משיווי משקל וקוטע אותי. הוא הושיב אותי על הברכיים שלו, והסתכלנו אחד לשנייה בעיניים.

"הדאגת אותי,” הוא לחש, מלטף את פניי באיטיות. התרפקתי על מגעו, עוצמת את עיניי.

"מצטערת.” לחשתי בחזרה. “נחזור למיטה?” הוא נישק את המצח שלי בעדינות, מהנהן.

"בואי.” הוא קם, כיבה את האור ואז אחז בידי, גורר אותי במעלה המדרגות במהירות. צחקתי.

"מה אתה עושה?” שאלתי. יכולתי לראות אותו מחייך למרות החושך, וכשהגענו לקומה השנייה הוא התחיל לנשק אותי בלהט כנגד הקיר. כשהתנתקנו, התנשפתי בכבדות. “בשביל מה זה היה?”

"אני אוהב אותך.” הוא חייך. “אני כל-כך שמח שאת איתי שוב.” נישקתי אותו קצרות.

"בוא למיטה,” לחשתי, מתחילה ללכת לעבר החדר. הוא עקב אחריי.

למחרת בבוקר, דאגי, מאי ומייקל ישבו בסלון וראו "אודטה".

"המתכון שלה לפטוצ'יני לא כל-כך טוב, ניסיתי אותו פעם. הוא יוצא דק מדיי. חוץ-מזה, זה הרבה יותר טעים אם מוסיפים לזה רוטב אלפרדו, חבל שהיא לא ציינה את זה."

"לא הבנתי כלום." אמר דאגי. "אבל אני חושב שזה היה משהו באיטלקית."

"פטוצ'יני זה סוג של פסטה, גאון." גיחך מייקל.

"פסטה? מאי, נכון שאת במצב-רוח לבשל?" דאגי שאל בחיוך תמים.

"האמת... שלא. אני עייפה." היא פיהקה. "אבל אולי הגיע הזמן שמייקל יראה ל-לי את נפלאות המטבח." היא חייכה. מייקל נראה מבועת. דאגי נשען על הקיר וכמעט נרדם.

"אולי את תעשי את זה?"

"לא, אין לי כוח." היא אמרה.

 מייקל נאנח בעצב. "מתי הם מתכוונים לקום בכלל?"

"אני לא חושבת שזה יהיה בעשור הקרוב." אמרה מאי. "טוב, אני חושבת שאני אכין ארוחת-בוקר."

"פסטה?" דאגי התעורר.

"האמת שחשבתי על חביתה." היא אמרה והוציאה מחבת. דאגי נכנס למטבח, התקרב אליה והביט בה בעיניים גדולות ובמבט מתחנן. "בסדר, אני אכין פסטה לארוחת-ערב, טוב?" היא גלגלה את עיניה.

"אני אוהב אותך, שוגר-דול." הוא נישק אותה נשיקה קצרה על השפתיים.

"גם אני אותך, פרחים-צהובים." היא חייכה. "עכשיו צא מהמטבח שלי."

"את נשמעת כמו השף רמזי ההוא!" דאגי אמר באימה.

"מי?"

"נו, מטבחי הגיהינום. היינו בתכנית שלו לפני כמה זמן, וגיליתי שדני וטום בעצם מבשלים לא-רע. אני והארי כמעט שרפנו לו את המטבח."

"אה, אולי אני אראה את זה מתישהו..." היא הרהרה. בינתיים, לי ודני ירדו במדרגות.

"בוקר-טוב." לי פיהקה. דני עדיין נראה רדום.

"משהו מריח טוב." הוא העיר בחיוך.

"מאי מכינה פסטה לארוחת-ערב." אמר דאגי.

"מאי, אני אוהב אותך." אמר דני והתיישב על הספה.

"שאל לא תשמע אותך." היא מלמלה.

"שאל לא תשמע?" שאל דאגי ברוגז. "אני כאן, אתם יודעים. אנוכי, החבר שלך? אהובך הנצחי?" הוא אמר.

"אני מצטערת. אני אוהבת רק אותך, פרח-צהוב שלי." והיא התקרבה אליו ונישקה אותו.

"וואו, אני צריך להיות אומלל לעתים קרובות יותר." הוא אמר בחיוך. היא הביטה בו בהפתעה. "נה, צחקתי. אני יודע שאת מתה עליי."

"אל תתגרה בי, אני עדיין מחכה לורדים שלי."

"אוף, אבל אהבתי את הפרחים הצהובים. אני חושב שפרחים צהובים טובים יותר מ-ורדים."

"אתה גם חושב שבנות לא צריכות לישון עם תחתונים." דני התפרץ לשיחה, מגחך.

"זה היה בעבר! בימי-קדם! לפני שהכרתי את שוגר-דול." הוא כרך את זרועו סביב מותניה של מאי והצמיד אותה אליו.

"בכל-מקרה, מייקל ו-לי, המטבח שלכם." אמרה מאי בחיוך. מייקל נאנח בעצב.

"קדימה, בעלי היקר. למד אותי על נפלאות המטבח." לי צחקה וגררה את מייקל למטבח.

"תגידי, לי, באיזה ערוץ יש את הסדרה 'מטבחי הגיהינום'?" שאלה מאי בסקרנות.

"אממ... Yes stars כלשהו..." היא השיבה מהמטבח.

מאי התחילה לזפזפ בערוצים.

"הי, זה משודר עכשיו!" היא אמרה בשמחה. היא התחילה לבהות במסך במבט מזוגג.

"דאגי, כרגע עשית את טעות חייך." גיחכה לי. "גרמת לה להתמכר לעוד תכנית-בישול. עכשיו היא לא תוריד את העיניים שלה מהמסך עד שהסדרה תיגמר."

"מאי, את אוהבת אותי?" שאל דאגי בתמיהה.

"כן, ברור..." היא מלמלה, לא מורידה את עיניה מהמסך.

"מאי, את חושבת שאני מסוקס?"

"אה, כן, בטח..."

"מאי, אני חושב שאני אלך למזמז את השכנה שלך. ואז אני אשבור לעצמי ביצה על הראש, וארקוד טנגו עם החייזר שיצא מהחללית שעכשיו נחתה בבריכה שלך. ואז אני אתאמן איתו בשחיית-פרפר, ואם הוא יזרום אני גם אהיה איתו בשלישיה במיטה של ההורים שלך ביחד עם השכנה."

"בסדר, מגניב..." היא המשיכה למלמל. הוא נאנח בתסכול.

"זה בסדר, ליבנו איתך." אמר דני והניח את ידו על כתפו של דאגי בהבעת תמיכה.

לפתע הטלפון צלצל.

"אה... מישהו מתכוון לענות?" שאל דאגי. מאי הייתה מהופנטת, ו-לי הייתה במטבח.

"אה... טוב, אז אני אענה." השיב דני בחשש. הוא הרים את השפופרת. "הלו?" הוא שאל בהיסוס.

"אה..." נשמע קול של נערה מהקו השני. "עם מי אני מדברת?"

"סליחה?" הוא שאל באנגלית.

"Who am I speaking with?" היא שאלה באנגלית.

"דני ג'ונס."

"אוי, באמת. ועכשיו ברצינות?" היא שאלה בזעף.

"אה, רק שניה." הוא אמר. "מאי? לי? מישהי יכולה לענות?"

"מי זה?" לי הגיחה מהמטבח, מחזיקה בידיה מגבת.

"אני חושב שזה בשבילכן." הוא מיהר להתרחק מן הטלפון, ו-לי הרימה את השפופרת.

"הלו?" היא שאלה בבלבול.

"הלו?" הנערה שאלה בכעס.

"פז?" גיחכה לי.

"ל-לי?"

"היי," היא צחקה. "מה נשמע?"

"עם מי דיברתי לפני שניה?" פז שאלה בהלם.

"אה, אממ... זה היה... דני."

"ג'ונס?" פז שאלה בציניות. לי בלעה רוק.

"כ-כן."

"את צוחקת עליי?"

"לא, אבל... תראי, זה סיפור ארוך, ואני בטוחה שאלה-"

"אני מה?" שאלתי בחשדנות כשירדתי במדרגות.

"זאת אלה ברקע?" שאלה פז בטלפון.

"כן." השיבה לי בשקט.

"בוקר טוב, love." אמר דני בחיוך רחב ונישק אותי על השפתיים. "איך ישנת?"

"זה היה דני עכשיו?" פז הייתה המומה לגמרי.

"פז, אני חושבת-" קטעתי את לי.

"את מדברת עם פז?" שאלתי. היא הנהנה. "תני לי אותה."

"אלה?" פז שאלה בחשש.

"היי, פז." השבתי בהיסוס.

"שמעתי לפני שניה את מה שאני חושבת ששמעתי?"

"אה... אולי אני אפגש איתך מתישהו ונדבר על זה?"

"מה דעתך על עכשיו? עכשיו נשמע מעולה, אז אני אבוא עכשיו." היא אמרה במהירות וניתקה. ניתקתי את השיחה, המומה.

"מי זה היה?" שאל דאגי.

"אחותי." בלעתי רוק. "היא בדרך לכאן."