מהיום, פרק עולה כל ראשון ורביעי. והפעם, זה לא בגלל שמשעמם לי. זה בגלל סתיו המאגניבה שלא נמצאת בבית בימי חמישי. B|

ומישהי שאלה באיזה פרק אנחנו מתכוונות לסיים את הפאנפיק. טוב, אז כנראה שהפיק נגמר בפרק 28. [:

והקדשה מיוחדת למורצ'י, שלא הרגישה טוב ועברה חוויות קשות. >:

מור, אוהבים אותך!3> תרגישי טוב, נשמאמי.

"אוקי,” הסתובבתי כדי להביט בכל האחרים. “אז היא תהיה כאן בעוד, בערך... רבע שעה, ואתם – כולכם – צריכים להתכונן נפשית.” דאגי, דני ומייקל נראו מבולבלים.

"למה?”

"כי האנגלית שלה לא משהו ובגלל שהיא דלוקה על דני ודאגי. שנמצאים ממש פה. ויהפכו את חיי לסיוט בקרוב.”

"הי,” דני נעלב.

"אל תיעלבו. היא פשוט ממש אוהבת מקפליי.” עיקמתי את אפי. דני ודאגי עדיין נראו נעלבים. “אוה, תפסיקו עם הדרמות!” קראתי, מביטה בשעון. “אוקי, יש לי עשר דקות לנסות למצוא משהו חכם לומר לה ולחשוב איך להסביר את זה שאתה,” פניתי לדני במבט מאשים, “קראת לי love ואת העובדה שהיא דיברה איתך. בטלפון. אוי אלוהים.” התיישבתי על הכורסא. ”אני לא רוצה למות.”

"את לא הולכת למות,” לי גיחכה, מתיישבת לידי. “אלה רק דני ודאגי, אני בטוחה שהיא לא תהייה כל-כך היסטרית...”

"'רק' דני ודאגי?” שאלתי בלגלוג היסטרי. “הלוואי שהם היו 'רק' דני ודאגי בשבילה. הו, לא. הם משהו כמו... אלוהים.”

"יש!” דאגי חייך, ואז החיוך נמחק מפניו בתגובה למבט מלא הטינה ששילחתי לעברו. “בסדר, אני מצטער שאנחנו גדולים מהחיים.”

"אל. תעצבן. אותי.” סיננתי. מאי הביטה בי במבט מודאג.

"אלה, לנשום עמוק. לשאוף ולנשוף. כן. אוקיי. להירגע.” עשיתי מה שהיא אמרה, עוצמת את עיניי. ”את בסדר עכשיו?”

"לא, אני לא בסדר!” יללתי. “מה אני הולכת לומר לה?”

"את האמת?” הציע דני בהיסוס.

"איזו אמת? שכשנסענו לאנגליה אתה הוצאת אותי מהבריכה, נתת לנו כרטיסים להופעה ובדרך גם היית החבר שלי ל, כמה זמן, שבוע? ואז הכרתי את ג'יימס בורן ואתה ואני עשינו סקס ביום ההולדת שלי כשבבוקר אוליביה באה אז אני ומאי עזבנו בגלל שדאגי התנהג כמו אידיוט אבל לי נשארה כי היא הכירה את מייקל והתחילה ללמוד באוקספורד?” כולם משכו בכתפיהם.

"רואה? זה לא כזה סיפור ארוך.” אמר מייקל.

"את ודני שכבתם?” דאגי שאל בהלם.

"למה אתה כל-כך מופתע, זה לא כאילו אתה ומאי לא.” גלגלתי את עיניי, ומאי הסמיקה. צלצול בדלת קטע את השיחה שלנו. “אני לא הולכת לפתוח את הדלת.” הודעתי. “אני רוצה לשמור על חוש השמיעה שלי עוד קצת.” מאי הנידה בראשה.

"תתעלמו, היא קצת היסטרית כשהיא לחוצה.” פלטתי צחוק עצבני. “אני אפתח את הדלת...” מאי המשיכה. “אתם פשוט תמשיכו לעשות... שום דבר. כמו תמיד.”

"זו המומחיות שלנו,” לי חייכה אליי.

"אני בטוחה...” אמרה מאי, הולכת לעבר הדלת. “הי, פז! בואי תכנסי.” שמענו אותה אומרת.

"אלה, תנשמי עמוק,” דני פנה אלי כשראה שהתחלתי לחנוק את אחת הכריות.

"נכון שאתה שמח שאתה לא הכרית הזאת?” מייקל לחש לו.

"שמעתי את זה.” אמרתי. הוא נבהל.

"סליחה.” דני התיישב על הרצפה מולי, מלטף את הברכיים שלי במחווה מרגיעה.

פז נכנסה אל הסלון, נעצרת כשראתה את דאגי ואת דני. כולנו בהינו בה בשקט, והיא עמדה שם קפואה.

"אממ...” אמרתי בנימה לחוצה. “פז, תכירי את דני, החבר שלי... וזה דאגי, החבר של מאי...” הצגתי אותם בשקט, למרות שידעתי שאין צורך לעשות את זה.

"אלה, אכפת לך אם נדבר...-” פז התחילה, אבל הבנתי אותה וקמתי, מתעלמת ממבטיהם של כולם.

"כן, בואי.” לקחתי את ידה וגררתי אותה אל המטבח. בשנייה שסגרתי בה את הדלת אחרינו, פז יצאה מההלם שלה.

"החבר שלך?!” היא אמרה בלחישה מסוכנת. הנהנתי בהיסוס. “אלוהים, אלה, אמא תהרוג אותך. הוא לא יהודי!”

"טוב, אני יודעת את זה!” רטנתי.

"אני לא מאמינה...” היא הנידה בראשה, נשענת על השולחן ונועצת בי את העיניים החומות שלה. “אני רוצה שתסבירי לי עכשיו, אלה,” היא התחילה, רצינית למדיי, “מה קרה באנגליה.” אז סיפרתי לה בערך את כל מה שקרה, משמיטה כמה פרטים כמו החלק-שבו-שכבנו. במשך כל הסיפור היא העירה הערות ביניים כמו "אה", “וואו", “איזה בן-זונה!” ו-”אז שכבתם?”.

לא עניתי לה על השאלה האחרונה.

"אני עדיין לא מבינה.” פז אמרה לבסוף. “אז בעצם אתם יצאתם רק... שבוע, והתאהבתם נואשות אחד בשנייה, והוא רצה לחזור לחברה הקודמת שלו, שהיא בעצם... עדיין החברה שלו, ואת יוצאת איתו גם... וזה בסדר מצידך?” היא נראתה מפקפקת. כשהיא הציגה את זה ככה, הרגשתי קצת טיפשית.

"משהו כזה...”

"אלה.” פה גנחה בתסכול, ואז – כשחשבתי שאולי, אולי היא תבין, היא צווחה בהיסטריה. “את יצאת עם דני פאקינג ג'ונס!!!”

"Did someone call my name?” שמעתי אותו צועק מעבר לדלת. פז צווחה שוב, לפני שהספקתי לצעוק תגובה לעברו.

"את יוצאת עם דני פאקינג ג'ונס! ודני פאקינג ג'ונס נמצא ממש מעבר לדלת הזאת! ביחד עם דאגי בלאדי פוינטר!!!”

"היא הולכת לתת לכל מקפליי שם אמצעי?” שמעתי את מייקל שואל. “כי אני חושב שלכל אחד מהם יש מספיק שמות בשביל משפחה שלמה גם בלי העזרה שלה.”

"אלוהים, אלוהים אלוהים אלוהים...” פז התחילה ללכת במעגלים, צווחת לרגע. “אז בגלל זה את שנאת אותם!”

"כל הכבוד על הגילוי, שרלוק...” אמרתי בעצבנות. היא המשיכה ללכת במעגלים.

"שנאת אותם בגלל שדני היה מטומטם!” היא קראה. מעולם לא שמתי לב לכושר ההבנה המעולה של אחותי, עד עכשיו. וזו לא הייתה הערה צינית. אני חושבת שהסמקתי. “אבל למה סלחת לו?” היא עצרה, מסתכלת עליי. “אני מתכוונת... חוץ מהעובדה שהוא דני פאקינג ג'ונס. אני לא מבינה. לא הייתי סולחת לו במקומך.”

"אני...” התחלתי לומר משהו, ואז השתתקתי, מביטה בדלת. “לא יודעת למה. פשוט סלחתי לו.” הסתכלתי לה בעיניים. “אני פשוט אוהבת אותו.”

"זה חמוד.” פז חייכה חיוך קטן, וחיבקה אותי בעדינות. חיבקתי אותה בחזרה. “אבל אני עדיין לא מבינה... למה הסכמת לבוא איתי להופעה אם ידעת שתפגשי אותו שוב?”

"כי את אחותי ואני אעשה הכל בשבילך?” חייכתי.

"ועכשיו ברצינות?” היא גיחכה. משכתי בכתפיי, לא בטוחה למה.

"לא יודעת... אולי רציתי לראות אותו שוב, לשמוע את הקול שלו...” הקול שלי גווע והרכנתי את מבטי. הוספתי ביני ובין עצמי, שהסכמתי כי אולי קצת קיוויתי שהוא יחזור אליי.

"איך את יודעת שהוא לא ישבור לך את הלב שוב?” שתקתי.

"אני לא יודעת. אני מקווה שהוא לא.”

"ומה את הולכת לספר לאמא?” היא המשיכה לשאול.

"מה זאת אומרת?” היתממתי.

"נו באמת. היא תרצה לדעת מי זה החבר החדש שלך! והיא תתפלץ אם היא תדע מי הוא.”

לא חשבתי על זה ככה.

"אני לא יודעת... אולי ביום שישי נזמין אותו לארוחת ערב ונראה אם היא מחבבת אותו או לא?” עלה לי הרעיון.

"את חושבת שהיא תסכים?” פז הרימה גבה.

"טוב, שווה לנסות, לא...?”

"אולי, לא יודעת.” ואז היא שוב צווחה. “אני לא מאמינה שאחותי יוצאת עם פאקינג דני ג'ונס!”

"פז, אולי תירגעי? הוא נמצא ממש בדלת ליד ונכון שהוא לא מבין עברית, אבל הוא יודע מה זה 'פאקינג' ו'דני ג'ונס' – “

"אוה, אל תהרסי לי את הרגע!” היא אמרה בהתלהבות, ואז נעצרה. “אני חייבת לאנוס אותו!”

"פז!” אמרתי בנימה מזהירה.

"...התכוונתי, לבקש חתימה ותמונה וכל הדברים האלה...” היא תיקנה את עצמה, מחייכת חיוך מתנצל. “אל הסלון!” ואז היא עזבה את המטבח. נאנחתי בייאוש, עוקבת אחריה. ואז חשבתי על זה. אני ודני מתקדמים מהר מידיי?

טוב, נפנה זמן למחשבות האלה אחר-כך, כרגע יש לי אחות מטורפת להשתלט עליה.

נכנסתי אל הסלון וראיתי את פז מדברת עם דני ודאגי בהתלהבות. הם נראו מבולבלים, ואז נזכרתי שהיא לא יודעת אנגלית כל-כך טוב.

"הי, פז, צריכה מתרגמת?" שאלתי בחיוך. כמובן שהייתה לי מטרה נסתרת: לדאוג שהיא לא תשאל אותם דברים מביכים מדיי, ולדאוג לא לחשוף בפניהם את חוסר הטאקט שלה.

"כן, תודה." היא אמרה בהקלה. היא התחילה לדבר במהירות והשתדלתי לעקוב אחר קצב הדיבור שלה, ולחזור על זה באנגלית.

"מי היה מאמין." מלמלה מאי ונכנסה למטבח. "זה דווקא נראה טוב."

"מה?" שאל דאגי.

"רואה את העוגה בתנור?" שאלה מאי בחיוך. "לי הכינה אותה."

"באמת? הייתי בטוח שאת הכנת אותה! היא מריחה... כמו עוגה שלך." הוא מלמל.

"הי, לי, נראה לי שכדאי שתבדקי את העוגה." מאי העירה. לי נכנסה למטבח.

"יאפ, היא מוכנה." אמרה לי בחיוך. "העוגה הראשונה שהכנתי בארבע השנים האחרונות!" היא אמרה בהלם. היא פתחה את התנור והוציאה את העוגה. "אההה!" היא צרחה, והפילה את תבנית-העוגה על הרצפה.

"את נורמאלית?" שאלה מאי. "למה לעזאזל לא שמת כפפות, או לקחת מגבת?" לי רצה לכיור ופתחה את הברז, מניחה את ידיה מתחת לזרם המים ונאנחת בהקלה.

"ככה הלכה העוגה הטובה היחידה שאי-פעם הכנתי." אמרה לי בדיכאון. "אני לא מאמינה."

"ככה הלך הקינוח." מייקל נאנח בתסכול.