הלו אנשות!D:

אז אני עכשיו עם לינוי ודניאל המאגניבות בפלאפון! אוקיי, כבר לא כי הן ניתקו. >:

בכל-מקרה, לינוי בדיוק העירה לי (לא בצרחות, אני מוכרחה לציין) שהיא מאוד מחבבת את הפאנפיק שכתבתי עליה ועל דני (ועל סתיו וטום).

וכאן אני אומרת- אם באלכן לראות את הפנטזיה שלכן עם מקפליי כתובה על דפי וורד, רק תבקשו! B|

או במילים אחרות: אם מישהי רוצה שאני אכתוב לה פיק עליה ועל מקפליי, תגידו לי.XD

ואם אתן לא מאמינות שהם יוצאים טוב, רק תשאלו את: לינוי, סתיו, ויקי, דנה, אוריאן, מור ושני.

אוה, כן, והפרק מוקדש ללינוי ודניאל! שבזכותן (או בגללן? ס.ס) עלה עכשיו פרק.P:

וברגע מרגש זה אני מכריזה על הפרק ה-22 של אול אבאוט יו! תיהנו.D:

-ארבעה ימים לאחר מכן-

"זה כל כך הזוי, אתן יודעות?" אני, לי ומאי ישבנו בבית הקפה שאימצנו בחמשת החודשים האחרונים.

לי, שבדיוק לקחה ביס מכדור השוקולד שלה, הסתכלה עליי. "מע האאזוי?" היא שאלה בפה מלא.

מאי נראתה נגעלת. "לא מדברים בפה מלא," נזפה בה. 

לי בלעה את האוכל בפיה וחזרה על השאלה שלה- "מה הזוי?"

"את יודעת," משכתי בכתפיי, בוהה בלאטה שלי, "שאת הראשונה מבינינו שמתחתנת. תמיד חשבתי שזו תהייה מאי." שתיהן הסמיקו.

"גם אני חשבתי שזו תהיה מאי," לי אמרה בהרהור. "אז יש סימנים כלשהם מדאגי?" היא שאלה בבדיחות.

"לי!" מאי רטנה. "אנחנו יוצאים רק שבעה חודשים. מתוכם לא ראיתי אותו בערך שישה חודשים. אנחנו..." היא החליפה מבט איתי.

"זה משונה, נכון?" הסכמתי איתה. "אנחנו רחוקים כל כך ובכל זאת אני רק רוצה את דני לידי." השענתי את ראשי על היד שלי ובהיתי בצלחת עליה נחה פרוסת העוגה שהזמנתי. בחנתי את הציורים שעיטרו את הצלחת; ורדים אדומים.

"כן..." מאי נאנחה. "אבל הם באים מחר. רק עוד..." היא נעצה מבט בשעון; השעה הייתה שבע בערב. "חמש עשרה שעות."

"את סופרת?" לי שאלה, ושלושתנו צחקנו. צחוקה של לי גווע ראשון והיא בהתה בשולחן.

"לי, מה קרה?" שאלתי, מעט מודאגת.

"סתם מוטרדת ממשהו, עזבו." היא השפילה את מבטה. מאי, שישבה יותר קרוב אליה, הניחה את ידה על ידה. היא נשכה את שפתה התחתונה, ואז הרימה את ראשה, נועצת את מבטה בנקודה לא מוגדרת על הכביש. "אני חושבת שאני בהריון." קפאתי.

השתררה שתיקה.

"מה?" מאי לחשה לבסוף, מסתכלת על לי, שחייכה חיוך קטן.

"אני בהריון. לי ולמייקל יהיה ילד." היא השעינה את ראשה על ידה הימנית, לא בטוחה אם לצחוק או לבכות.

"וואו," אמרתי. שוב שתקנו.

לא היה לנו מה לומר. שום דבר לא עלה בראשי מלבד העובדה שהולך להיוולד ל-לי ומייקל ילד. היה קשה לחשוב עליהם ככה.

"אלוהים, הילדים שלכם יהיו דבר משעשע," מאי צחקה לבסוף. "השיער הכתום שלך והעיניים הכחולות של מייקל. או השיער השחור-פחם הזה של מייקל והעיניים הירוקות שלך." כולנו חשבנו על זה לרגע.

"אוה. הם יהיו מוטנטים ממש!" לי צחקה.

"לגמרי," הסכמתי בגיחוך. "אני כל כך שמחה בשבילך!" אני ומאי חיבקנו אותה.  לי חייכה חיוך רחב ולקחה עוד כדור שוקולד.

"עוד לא סיפרתי למייקל," היא אמרה. "אני לא יודעת איך הוא יגיב."

"הוא ישמח," חייכתי אליה, "אני בטוחה בזה. הוא אוהב אותך כל כך."

"הוא לא היחיד..." היא מלמלה.

"מה?"

"הארי." לי השפילה את מבטה שוב. "אני די... טוב..."

"לי?" מאי שאלה בדאגה.

"אמרתי לו מה קרה במסיבה של ג'יימס ואלה בסוף," היא הרכינה את ראשה. "הוא השתגע."

"מה זאת אומרת?"

"הוא... התחיל לצעוק עליי שלא הייתי צריכה ללכת למייקל. שהייתי צריכה לחכות לו ו..." היא התחילה לרעוד בשקט. "הוא אמר שאני עם מייקל רק בגלל שלא יכולתי להיות איתו."

"לי..." מלמלתי, מניחה את ידי על ידה בתנועה מנחמת.

"וזה, כלומר... אני אוהבת את מייקל. ואני אהבתי את הארי. הייתה לו חברה ואני יודעת שאם איזי לא הייתה והוא היה מנסה משהו אני הייתי איתו. לנשק אותו לא הרגיש כמו לנשק את מייקל. זה היה..." היא השתתקה.

"אז קראתי ספר לפני שנה," מאי התחילה. לא הבנו מה היא רוצה לומר בזה אבל אף אחת מאיתנו לא העירה לה, "והייתה שם אחת שאמרה לזה שהיא באמת אוהבת שהיא 'אוהבת אותו, אבל בך אני מאוהבת'. רוצה לנסח את זה ככה?"

"מה, שאני אוהבת את הארי אבל מאוהבת במייקל?" לי שאלה. "אפשר להגדיר את זה ככה. אבל הוא שונא אותי עכשיו."

"למה?"

"הוא אמר לי שהואוהבאותי." היא לחשה.

"מה?"

"הואמרלישהואוהבאותי." היא חזרה על המשפט.

"לי, תדברי ברור," רטנה מאי, "מה הוא אמר?" לי לקחה נשימה עמוקה.

"הוא. אמר. לי. שהוא. אוהב. אותי." היא נשכה את שפתה התחתונה ונמנעה ממבטינו. "והוא לא מדבר עם מייקל יותר. הם היו חברים טובים ועכשיו הוא לא מדבר איתו."

"אוה." לא היה לי מה לומר, אז פלטתי את זה.

"אני יודעת." היא אמרה בשיניים חשוקות. "אני באמת מתחילה לכעוס עליו."

"או שאת נהנית מזה שהוא נלחם עלייך." מאי אמרה. לי נראתה פגועה.

"לא." היא אמרה. "אני לא. פשוט לא." מאי חייכה אליה.

"אז את לא צריכה לדאוג כל כך."

היא הנהנה.

"חבל שאני כן." היא נאנחה והביטה בבטן שלה. "אולי אני אשכנע את מייקל להכין כדורי שוקולד מחר."

"הממ, רעיון טוב." אמרה מאי.

"מה תעשי כשהוא יבוא לחתונה?" שאלתי.

"אני... אני אגיד לו שהוא לא יכול להתנהג בצורה ילדותית כזו, ושמייקל חבר טוב שלו ואם הוא לא ידבר איתו יותר אין לו שום סיבה להופיע בחתונה, כי מבחינתי הוא לא רצוי."

"אאוץ'." הרמתי גבה. "זה לא קצת מרושע?"

"זו האמת," היא משכה בכתפיה. "אני לא רוצה אותו בחתונה שלי." ואז היא חייכה. "למי אכפת, בעצם." משכנו בכתפינו.

"יהיה בסדר," אמרתי.

"כן," לי הסכימה, "בסוף."

-

"מאי...?" שאלתי בנמנום כשירדתי במדרגות ושמעתי רעש מגיע מן המטבח.

"בוקר טוב!" היא אמרה, זורחת.

"בוקר אור." השבתי, מחויכת כשראיתי אותה מדלגת לעבר שולחן האוכל ומניחה עליו צלחת עם מגדל של פנקייקים. "מה השעה?"

"תשע וחצי." היא השיבה והלכה לבדוק משהו בתנור.

"מה עוד הכנת?" שאלתי בתמיהה. "מה יש בתנור?"

"אה, הכנתי עוגה." היא אמרה בחיוך רחב.

"מתי הספקת?" שאלתי בהלם. "מאי, ממתי את ערה?"

"משש וחצי." היא ענתה.

"למה?" שאלתי בהלם.

"כי היום," היא אמרה בחשיבות, הוציאה את העוגה מהתנור והניחה אותה על השיש, "היום מקפליי חוזרים מסיבוב ההופעות!" היא אמרה באושר.

"אה, נכון!" אמרתי בהלם. "החתונה עוד שבוע!" חייכתי באושר. "דני חוזר היום!" התחלתי לקפוץ בסלון ומאי הצטרפה אליי. עד ששמענו את הטלפון מצלצל. "הלו?" שאלתי באושר.

"בוקר טוב." זו הייתה לי. "הכל בסדר? את נשמעת מוזר."

"הכל מעולה! אף-פעם לא היה טוב יותר!"

"מה קורה?" היא צחקה.

"היום דני חו- אני מתכוונת, היום הארי, דאגי וטום חוזרים! ודני." הוספתי באושר.

"אוה, עכשיו זה ברור." היא אמרה. "רק התקשרתי כדי לומר לכן שמייקל ואני לא נבוא לארוחת-ערב היום."

"למה לא?" שאלתי באכזבה.

"אממ..." היא גמגמה. "את יודעת... הארי והכל..." היא מלמלה במבוכה.

"אה." אמרתי. "כן, נכון. אז אתם נשארים אצל ההורים שלך לארוחת-ערב?"

"נראה לי שכן."

"אוקיי. אז תיהנו לכם." אמרתי.

"גם אתם." הייתה שתיקה מביכה. "אז נדבר כבר?"

"כן, נדבר, ביי." היא אמרה וניתקה.

"לי?" שאלה מאי בשמחה.

"אממ, כן."

"מתי היא ומייקל באים?" היא שאלה בעודה מקשטת את העוגה שהכינה לכבוד ארוחת-הערב.

"הם לא." אמרתי. מאי הרימה את מבטה אליי בשאלה. "אה, אמ, את יודעת, כדי... למנוע אי-נעימות מהארי וכל זה."

"אוה, כן." אמרה מאי. היא ניסתה להיראות מאוכזבת, אבל שומדבר לא יכל למחוק את החיוך מפניה. העובדה שהיא הולכת לראות את 'פרחים צהובים' אחרי שישה חודשים שבהם לא התראו, הייתה כמו קרן שמש שהאירה את כל היום שלה. "הם יהיו בסדר, נכון?" היא שאלה.

"הארי? בטח. כלומר, מה כבר הוא יכול לעשות? הוא לא אידיוט, הוא לא ינסה להפריד בין לי ומייקל או משהו. חוץ מזה, כשהוא יבין שאין שומדבר שהוא יכול לעשות בשביל לחזור ל-לי, הוא ימשיך הלאה. זה מה שכולם עושים בסוף, לא?"

"כן..." אמרה מאי, מהרהרת. "ממשיכים הלאה."