לבקשתה של לינוי המאגניבה הפרק עלה היום בשתיים. B|

אז אממ. כן. והקדשה מאודמאוד מיוחדת לרינ, החמוס הפלומתי!D:

אם כן, הפרק מוקדש לאורין דה פאזי פארוט.

תיהנו!

"הם אמורים לנחות בעוד חמש דקות," אמרה מאי בחיוך. חייכתי בחזרה.

"אמרתי לך כמה אני שמחה היום?"

"כן," מאי אמרה לי בחיוך רחב, "אני יותר."

"אני," אמרתי בזעף.

"לא נכון, אני."

"בואו נגיד שאתן פשוט צריכות להפסיק להתווכח," מישהו מאחורינו אמר באנגלית, "ולנשק את החברים שלכן."

"טום!" קפצנו עליו בחיבוק.

"אני לא 'החברים שלכן'!" הוא אמר, כמעט נחנק.

"כל כך נהדר לראות אותך!" מאי אמרה.

"כן, אל תחנקו אותי..." הוא השתנק, ועזבנו אותו. חייכנו אל הארי, שעמד לידו וחיבקנו אותו גם. "מה שלומכן?"

"נפלא," עניתי בחיוך.

"רק 'נפלא'?" שמעתי את דאגי אומר ברוגז. "אנחנו כאן, אתן אמורות להיות הכי – " הוא לא הספיק לסיים את המשפט שלו, כי מאי נישקה אותו ברגע שראתה אותו. כשהם התנתקו, החיוך הכי גדול בעולם, בערך, נפרס על פניו.

"היי, פרחים צהובים," מאי ברכה אותו. הוא נתן לה חיבוק חזק. הפנים שלו זרחו באושר.

"היי," הוא אמר בחיוך, "התגעגעתי אלייך שוגר-דול."

הבטתי בהם בעיניים נוצצות.

"לי ומייק לא באו אתכם?" טום שאל אותי, מעט מאוכזב.

"אוה, לא, יש להם סידורים לחתונה..." הארי נראה מעט כועס. "הי, איפה דני?"

"עם המזוודות," הארי אמר. "השארנו אותו להביא אותן."

"כן, תודה על העזרה, אני באמת-" דני התפרץ לשיחה, מחזיק על כתפיו שני תיקי-גב, ביד אחת הוא אחז בקיט-בג אדום ובמזוודה, וביד השניה הוא גרר מזוודה על גלגלים. הוא הפסיק לדבר כשראה שאני רצה אליו, כמעט דומעת מרוב אושר. חיבקתי אותו חזק כמו שלא חיבקתי בחיים שלי. הוא זרק את המזוודות על הרצפה וכרך את זרועותיו סביבי, מחבק אותי חזק. "התגעגעתי." הוא לחש.

"אני לא יכולה לתאר לך במילים כמה אני שמחה שאתם כאן, כולכם, וכמה התגעגעתי אליך." עמדנו כך בערך חמש-דקות, עד ששמנו לב שהארי וטום כבר לקחו את המזוודות למכונית שפלטצ' השכיר להם, ומאי ודאגי הלכו לעשות סיבוב בחוץ.

"אתה עייף מהטיסה?" שאלתי.

"כן, מאוד. לוקח זמן עד שנפטרים מה- jet leg." הוא אמר בחיוך, ובאמת נראה מותש.

"אוה, אז אני לא אציק לך יותר מדיי עכשיו."

"תודה על ההתחשבות." הוא חייך. "גם ככה אין לי זמן לנוח היום. יש לנו ריאיון לאיזה עיתון ישראלי היום אחר-הצהריים, ואחרי זה יש את הארוחת-ערב אצל מאי – "

" – אתה יודע, אם אתם עייפים ואין לכם זמן לנוח והכל, אתם לא חייבים לבו – "

" – את צוחקת? אנחנו באים בכל-מקרה." הוא  אמר. "חוץ-מזה, דאגי עדיין מילל שהוא רצה את הספגטי ההוא לארוחת-ערב." הוא צחק. התכוונתי לומר משהו, כשכמה בנות התקרבו אלינו, מחייכות באושר.

"א-אתה דני ג'-ג'ונס, נ-נ-נכון?" גמגמה אחת מהן. היא דיברה אנגלית, אבל המבטא הישראלי שלה היה בולט. היא נראתה כאילו בעוד רגע היא תפרוץ בבכי של אושר.

"אה, כן." הוא אמר במבוכה.

"גם האחרים כאן?" שאלה הנערה השנייה בשמחה. "דאגי, הארי וטום?" דני הנהן, מעט בלחץ. "אה!" היא צווחה. "מה אתם עושים כאן?! לא הייתם כאן בהופעה כבר? איך זה שלא הודיעו בתקשורת שאתם באים לארץ? אני יכולה חתימה?!" היא המטירה עליו שאלות והוא לא ידע מאיפה להתחיל לענות לה. ואז היא תקעה בי מבט שכולו שנאה. "מי את?" היא שאלה.

"אני מדברת עברית." אמרתי בקור. "וזה לא עניינך."

"מה לך ולדני ג'ונס?" שאלה הילדה שרעדה מהתרגשות.

"זה לא עניינכן, ובדיוק היינו בדרך לצאת מכאן." משכתי בידו של דני המבולבל ויצאנו לחניה, שם ראינו את הארי וטום מעמיסים את המזוודות במכונית.

"זה לא ייכנס לשם, תדחף את זה במושב האחורי!" שמענו את טום אומר להארי, שהחזיק בידו את הקיט-בג האדום.

"נמאס לי, אתה תעמיס את התיק הזה!" הוא אמר בכעס וזרק את התיק על הרצפה.

"מה הבעיה שלך?" שאל טום בפליאה.

"אני אגיד לך מה הבעיה שלי! פשוט נשבר לי מזה ש – " המשך תשובתו של הארי נבלע ברעש של מטוס שכרגע המריא. " – וזה משגע אותי!" היה סוף המשפט שלו.

"מה קורה?" שאל דני בחשדנות בעודו מתקרב אליהם. הלכתי אחריו.

הארי נאנח. "שומדבר."

"אתה בטוח?"

"כן, אני רק... עייף. זה הכל."

"אולי פשוט נבטל את הריאיון עם המגזין? הם יבינו, לא? רק היום חזרנו מהסיבוב-הופעות." הציע טום.

"כן, זה רעיון טוב. חוץ-מזה, עדיף לבטל את הריאיון מאשר לא לבוא לארוחה אצל מאי." אמר דני בחיוך.

-

"אל!" קראה מאי מהמדרגות.

"מה? אני מנקה!" צעקתי אליה.

"תנמיכי את המוזיקה!"

"מה?"

"תנמיכי!!!" עצרתי את המוזיקה.

"מה?" היא עלתה למעלה.

"למה את שומעת בווליום כל-כך חזק? את תהיי חירשת!" היא אמרה בחומרה.

"מה הבעיה? זה לא כל-כך חזק! תוותרי לי, התגעגעתי למוזיקה של מקפליי." אמרתי בקול מתחנן.

"אבל – " הפעלתי את המוזיקה והמשך המשפט של מאי לא נשמע.

"Do ya, do ya, do ya love me? Do you need a little time? Do ya do ya, do ya want me, to hold you when you cry?"

"אוך! אל, יש עלינו כתבה באינטרנט!" מאי צעקה. מיד עצרתי את הדיסק.

"מה?" שאלתי בהלם. ידעתי שהעובדה שאני יוצאת עם דני כנראה תגיע לתקשורת, אבל לא ציפיתי לכתבה עכשיו. "מה כתוב שם?"

"את צריכה לקרוא את זה, בואי." עקבתי אחריה אל עבר החדר שלה והתיישבנו מול מסך המחשב. היא הצביעה על הכתבה.

חדשות מרעישות! היום (יום ד',16 במרץ) נצפו חברי הלהקה הבריטית מקפליי יורדים מהמטוס כאן על אדמת הקודש, שבעה חודשים לאחר ההופעה שלהם כאן בה הכירו כמה בנות ישראליות שהסתובבו איתם לעתים קרובות במהלך השבוע בו שהו בישראל.

כמה מהישראליות אותן פגשו חיכו להם בשדה התעופה "בן גוריון" בשעה 10 וחצי היום. נראה כי חברי הלהקה מצאו את מקומם מחוץ לשוק הרווקים כששתיים מהישראליות שהכירו, אלה רוזשטיין ומאי גולדברג, מזמזו את הבסיסט; דאגי פויינאטר ואת אחד הסולנים/גיטריסט; דני ג'ונס.

"כותבים פוינטר, לא פויינאטר." מאי רטנה. החלפנו מבטים.

"אחד הסולנים," ציטטתי את הכתבה. "כאילו הם איזו בויבנד מטונפת."

"הם באמת בויבנד."

"מאי, אל תתחילי איתי – הם לא בויבנד, וזה שכתב את הכתבה לא כתב את שם המשפחה שלי נכון! כותבים את זה רוזנשטיין, עם נ'."

"אה, כן? אז למה הם כתבו את השם שלך לפניי אם דאגי בא לפני דני?"

"הם בכלל תיארו את זה כאילו שתינו מזמזנו אותם באותה השנייה." נאנחנו.

"אז, איך זה להיות חברה של כוכב פופ?" מאי שאלה אותי בגיחוך.

"נפלא." עניתי בציניות. "איך להיות החברה של דאגי פויינאטר?"

"אני אספר לו שאמרת את זה." היא הזהירה אותי.

"את לא תעזי."

"בטח שאני אעז," היא חייכה. החזרנו את מבטינו אל דף האינטרנט. "שנקרא תגובות?"

"את בטוחה...?" היססתי. "אין שם תמיד דברים חיוביים." מאי לא הקשיבה לי וירדה לתחתית העמוד.

1. מההה ??

איכס לא דנייי !! הוא מושלם מידיי בשביל הנעל הזאת שהוא יוצא איתה ..... תתחתן איתי !! חח :P מתה עלייך דניי ,

ביייי . :]]

נ .ב מקפליי מוכשרים בטירווווףףף .....

גברת ג'ונס האמיתית !!!!! 12:32 16/9/2008

"גברת ג'ונס האמיתית?" עיקמתי את אפי.

"נעל." צחקה מאי.

"זה לא מצחיק." נעלבתי. "מעניין מה החברה ההיא של פז תאמר על זה." הרהרתי.

"תשכחי ממנה." מאי עודדה אותי. "היא בטח כבר דלוקה עכשיו על ג'יימס בורן או משהו."

"את לא עוזרת."

"לא נורא," היא טפחה על כתפי בנימה מנחמת. "את נעל שיוצאת עם דני ג'ונס. יהיה טוב."

"אה!" רטנתי, ואז מצאתי תגובה שנראתה כאילו לא תמצא-חן בעיני מאי בכלל.

36. חחחח

אני הייתי אחת מהםם :]]

מאי גולדי בורג!! 13:52 16/9/2008

"אוקי, איו." אמרה מאי. "וזה אפילו לא שנון."

"ניסוח מתומצת." גיחכתי. "יש לך כפילה?"

"זה לא מצחיק!" היא רטנה.

-מאוחר יותר באותו היום, כשאני, מאי ולי חיפשנו שמלת כלה לחתונה של לי-

"את חושבת שהשמלה הזו בסדר?"

"לא." מאי אמרה. "היא מכוערת מידיי."

"מאי!" יללתי. "אני יודעת שאנחנו בנות והכל, אבל זו השמלה השלושים ושש שהיא מודדת! אפילו לי נמאס!"

"אבל זו לא סתם שמלה! זו שמלת החתונה שלה! ו-ו-ו... חתונה! זה קורה רק פעם בחיים – "

" – בואי נקווה."

"לא הנקודה!" היא אמרה. "ואנחנו נמשיך לחפש עד שנמצא את השמלה המושלמת!"

"אבל אני עייפה!" קראתי.

"לי!" מאי צעקה. "קצת עזרה כאן?"

"מה?" לי שאלה בפיזור-נפש, בוהה באחת השמלות בחנות.

"את בכלל מקשיבה?"

"אה, כן..." היא הלכה לעבר השמלה, מחייכת. "מה אתן חושבות על זו?" היא הוציאה שמלת כתפיות דקה מבד סאטן. חוטים בצבע שני* היו כרוכים סביב המותן כמו חגורה. והחצאית כמעט טאטאה את הרצפה.

"תמדדי את זה. עכשיו." מאי אמרה בעיניים נוצצות. לי לא חיכתה רגע נוסף ונכנסה אל תא ההלבשה, כמעט מדלגת.

"אמרתי לכן שלא צריך לעצב שמלה!" היא אמרה, ויצאה לאחר חמש דקות - לבושה בשמלה.

"וואו," חייכתי, "גם אני רוצה להתחתן בזה!"

"זה לא נראה לכן קצת פשוט מידיי?" מאי שאלה, משלבת את ידיה ובוחנת את השמלה.

"אפשר לחפש לזה כפפות," לי הציעה, ומאי שאלה את המוכרת מה היא חושבת.

"כפפות," היא אמרה בהחלטיות, "רק רגע." והיא חזרה לאחר חמש דקות, מוסתרת תחת ערימה של קופסאות. "תבחרו."

ייבבתי בייאוש.

"לי, בחתונה שלי אני פשוט אקח את השמלה שלך, ולא אכפת לי כמה דיאטות אני אצטרך לעשות!"

"אבל אנחנו שוכרות אותה." אמרה מאי.

"אז אני אחזור לכאן!"

"אבל – " מאי השתתקה. "לא חשוב."

"מה?"

"את תתעצבני."

"אני לא, מה רצית לומר?"

"אממ... ש – עד שדני יציע לך נישואין כבר בטח החנות הזאת תפשוט-רגל."

"הוא לא כזה אטום!" שתקנו לרגע. "נכון?"

"...הוא מאוד אטום. למעשה, אני חושבת שטום יאלץ לגשר ביניכם כדי שלא תתחתנו בגיל ארבעים."

"אז הכפפות האלו?" לי שינתה את הנושא, מוציאה קופסה עם כפפות לבנות ופשוטות להפליא.

"כן!" מאי קפצה, מחייכת.

"אוקי. ואני אצטרך נעלי עקב," היא אמרה בעצב, "השמלה קצת ארוכה בשבילי, והיא תתלכלך מלמטה אם לא יהיו לי."

"נסי את אלה," המוכרת הביאה לנו קופסה עם נעלי עקב קלאסיות, שהזכירו לי את הנעליים של סינדרלה, רק שהן לא היו עשויות מזכוכית.

"מה הגובה של העקבים?" מאי התעניינה.

"שמונה סנטימטר, יש יותר גבוה אם צריך." לי הביטה בה בהלם.

"תודה. אנחנו נסתדר." התחלתי לצחוק. "YOU SHUT UP!" היא אמרה לי. במהלך השהות באנגליה היא פיתחה מבטא בריטי, וזה מאוד עצבן אותי כבר, שאני היחידה עם מבטא... אמריקאי.

"אל תגידי לי שזו הפעם הראשונה שלך על עקבים." מאי הרימה גבה.

"זו הפעם הראשונה שלי." היא לחשה. "הי, מתי מייקל אמור לבוא?"

"היילואו!" מייקל נכנס בחיוך אל החדר. "וואו." לי הסמיקה לחלוטין כשהוא בהה בה.

"עצרו הכל!" קראתי בהלם.

"מה קרה?" מאי הביטה בי.

"יש – רגע, לא! זה מייקל ג'קסון*!"

"לא נכון." מאי נעצה בי מבט מבולבל. "זה מייקל ג'ונסון. הכל בסדר איתך?"

"לא! כלומר, כן! התכוונתי, תקשיבו! The Way You Make Me Feel!"

"מייקל ג'קסון!" העיניים של מייקל התחילו לנצוץ. הבטתי ב-לי.

"הוא מעריץ מושבע."* היא משכה בכתפיה. "היו תקופות שהיינו שומעים את Bad בלופים."

"Hey pretty baby

With the high heels on," מייקל התחיל לשיר. לי צחקה.

"You Give Me Fever Like I've Never, Ever Known You're Just A Product Of Loveliness," הוא המשיך, וכולנו התחלנו לצחוק כשהוא התחיל לרקוד כמו מייקל ג'קסון.

"I Like The Groove Of Your Walk, Your Talk, Your Dress I Feel Your Fever From Miles Around I'll Pick You Up In My Car And We'll Paint The Town Just Kiss Me Baby And Tell Me Twice That You're The One For Me"

"Okay lover boy," לי חייכה אליו. "תפסיק או שאני אחרים לך את הדיסקים."

הוא הביט בה באימה.

"You wouldn't dare!"

"Try me," התגרתה בו.

"You hear the sound of it?" מייקל שאל, מטה את ראשו. "that sounds like no-sex-for-you-tonight."

"האימה." היא גיחכה. "עכשיו לך, יש לנו ענייני בנות פה, ואתה צריך טוקסידו. לכן," היא הסתכלת על מאי, "נשלח אותך איתה כדי לחפש!" מאי, ששמחה על העובדה שהיא יכולה להלביש מישהו, גררה אותו אל מחוץ לחנות באושר.

*מצטערות על הפלצנות.

*מייקל ג'קסון זה טו-אוב.