בקיצור:

יש עוד כמה ימים יומולדת לדאגי, כמו שטופ ג'ונס הזכירה. תוכלי לכתוב מה בדיוק תומאס (אני יכולה לקרוא לך ככה?) ואת תכננתן?D:

ואממ. זהו. תיהנו.D:

"אז אתם בדרך?"

"יאפ. למרות שאנחנו די תקועים בפקקים, אז אין לי מושג מתי נגיע. ודאגי נוהג כמו בחורה." דני השיב, ושמעתי את דאגי צועק ברקע- "לפחות אני יודע לנהוג!"

"טוב, אז עוד כמה זמן, בערך, תבואו?" שאלתי באנחה.

"דאגי! עוד כמה זמן נגיע?" הוא שאל. דאגי מלמל משהו לא מובן. "אנחנו נגיע עוד אה... ע-עשר דקות?"

"אה." אמרתי, קצת מופתעת. "טוב, אז נראה אתכם."

"כן, נתראה. ביי." וניתקתי.

"נו, מתי הם באים?" שאלה מאי, מניחה סכו"ם על השולחן.

"עוד עשר דקות, בערך. הם נתקעו בפקקים ו-'דאגי נוהג כמו בחורה'."

מאי משכה בכתפיה. "לפחות דאגי יודע לנהוג." גיחכנו. "אז השולחן מסודר."

"יאפ."

                                                        -לאחר חצי שעה-

"אז מתי הם אמרו שהם באים?" הצצתי בשעון.

"לפני עשרים דקות בערך, הם היו אמורים להיות פה." מאי נאנחה. "אבל, טוב, הם תקועים בפקקים ו - "

" -דאגי נוהג כמו בחורה." השלמנו פה-אחד.

שוב הייתה שתיקה מעצבנת שבמהלכה בהינו בגדי סוקניק ויונית לוי מגישים את חדשות-שישי.

לפתע שמענו צלצול בדלת, ודני פתח אותה.

"שלום, שלום!" קרא דאגי, מאושר, ונכנס אל הבית.

"אוה!" קראה מאי בשמחה. "תראו מי החליטו לבוא!"

"אנחנו מצטערים." טום גירד את העורף שלו במבוכה. "אבל דאגי - "

"- נוהג כמו בחורה, כן." כולנו השלמנו אותו.

"אבל הבאנו פיצוי!" אמר דני. "הנה, love." דני הגיש לי זר של חבצלות, כמו אלו שקנינו לאמא שלי.

"אוה, תודה." נישקתי אותו בחיוך רחב.

"פרח-צהוב, לא הבאת לי פרחים?" שאלה מאי באכזבה.

"לא, הבאתי משהו יותר טוב!" אמר דאגי. מאי הביטה בו בציפייה.

"איה, מה אתה עושה?!" דאגי משך את הארי אל מאי.

"הבאתי את הארי!"

"הארי?" מאי הרימה גבה.

"אהא." דאגי הנהן במרץ. "הארי הוא ג'נטלמן, את תמותי עליו." ואז הוא נעץ בהארי מבט. "הארי, מה דעתך על החולצה של מאי?"

"היא יושבת עלייך נפלא. זה דולצ'ה?" שאל הארי בהתעניינות מעושה. מאי חייכה אליו חיוך גדול.

"וואו, אני מורשמת." היא שילבה את זרועה בזרועו של הארי. "הארי, מתחשק לך לצאת לטיול בחצר?"

"הי הי הי!" דאגי משך את ידו של הארי מידה של מאי.

"פרח, זה לא מנומס. לא מחזירים מתנות." נזפה בו מאי.

"אז תראי את זה כתחליף." הוא משך אותה אליו ונישק אותה ארוכות. טום, הארי, דני ואני החלטנו ללכת למטבח ולהתפאר מהניחוחות המדהימים שהגיעו ממנו.

"אז איפה לי ומייקל?" שאל טום.

"אה..." מאי ואני גמגמנו.

"הי, מייק?" לי נכנסה לסלון. ההורים שלה יצאו עם האחים שלה למסעדה. מייקל ישב וצפה בכדורסל.

"כן?" הוא שאל, לא מוריד את עיניו מהמסך.

"אני צריכה לספר לך משהו."

"אני מקשיב." הוא עדיין היה מהופנט למסך.

"אני בהיריון." היא פלטה.

"אה-הא..." הוא מלמל.

"מייקל."

"מה?"

"אני בהיריון."

"כן, לפני רגע אמרת שאת בהיר - " מייקל נעצר. "את..." הוא גמגם. "בהי... הי... הי-היריון?"

"כן." היא הנהנה בהיסוס.

"יהיה לי... אני מתכוון, יהיה לנו... י-ילד?"

"אני מניחה שכן." מייקל נעמד.

"יהיה לנו ילד." הוא אמר שוב. היא הנהנה, מחייכת חיוך קלוש. "יהיה לנו ילד!" והוא התנפל על לי, מחבק אותה חזק.

"אין... אוויר..." היא מלמלה בקושי, והוא מיהר לשחרר אותה.

"אוי לא! אסור לי למחוץ אותך יותר! זה לא טוב לתינוק. אלוהים. המון דברים לא טובים לתינוקות. רגע, זה בן?"

"עוד אי-אפשר לדעת." היא חייכה. "מה מתחשק לך?" היא גיחכה והם התיישבו על הספה. לי הניחה את ראשה על חזהו של מייקל והוא שיחק בשיער שלה בעדינות.

"אני רוצה שזו תהיה בת." הוא אמר.

"בת?"

"כן. ואני רוצה שיהיה לה את החיוך שלך," היא חייכה במבוכה. "ואת הצחוק שלך, ואת העיניים שלך, ואת השיער שלך..." הוא המשיך.

"אוה. ואיך יקראו לה?" שאלה לי בחיוך.

"משהו שמתחיל באות A..." הוא הרהר.

"אמיליה?"

"לא... אולי..."

"אליס?"

"לא..."

"אמנדה?" לי הציעה לבסוף.

"כן!" קרא מייקל. "אמנדה."

"ומאיפה לך שזו הולכת להיות בת?" לי צחקה.

"אני מקווה שזו תהיה. וגם אם זה יהיה בן - "

"הוא ייראה בדיוק כמוך." אמרה לי במבט מזוגג.

"תיזהרי במשאלותייך." הוא צחק.

לאחר שסיימנו לאכול, התיישבנו בסלון, בעוד מאי מנסה להסביר לדאגי מה זה "אחד נגד מאה".

"אתה מבין, ואז הוא מקבל כסף על כל אחד שטועה בנבחרת."

"אה-הא..." דאגי הנהן בבלבול.

"אנחנו יכולים לראות סרט?" שאלתי לבסוף. "בסדר, לא אימה." מיהרתי לקטוע את מאי. "מה יש ב-Yes 1?" מאי העבירה ערוץ.

"וואו." היא צחקה. "אני והמזל שלי."

"אלוהים." הפסקתי להישען על דני והתקרבתי למסך. "נוסטלגיה! זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את מקפליי!"

"אממ, לינדזי סטרייטית." הארי הרהר. "גם זו נוסטלגיה."

"הארי ג'אד, המתופף היחיד שהפך את לינדזי לוהאן לסבית." כולנו צחקנו, והארי הסמיק.

"איך אמרת, טום?" שאלתי בחיוך, מנסה להיזכר במילים של השיר "Please Please", נזכרת שקראתי איפושהו שטום, הארי, דני ודאגי כתבו אותו כולם ביחד על לינדזי לוהאן.

"You love yourself more then you love me." מאי ציטטה בחיוך.

"כן, טוב, הוא גם אמר- *Lets get the motion in the ocean." דני צחק.

"Lets." דאגי חייך חיוך ערמומי ביותר לעבר מאי.

"מה?"

"כלום." הוא היתמם.

"לא, מה?" היא נעצה בו מבט חשדני.

"סתם, שומדבר."

"פרחים."

"סוכר."

"אל תשחק איתי משחקים." היא צמצמה את עיניה.

"לא משחק."

"זה היה בציניות?"

"כמה זמן הם ימשיכו עם זה?" הארי לחש לי.

"לך תדע." אמר טום. "איתם זה יכול-"

"-לא להיגמר לעולם." דני ואני השלמנו, מגחכים.

"אאוץ', העין שלי!" קרא דני והניח את ידו על עינו.

"המיתר A שלי..." דאגי מלמל בהלם.

"אוה, תראו אתכם..." אמרה מאי, מביטה בדני ודאגי על מסך הטלוויזיה. "אתם כאלה חמודים."

"זה באמת כאב." אמר דני בעצב.

"אתה מתכוון, זה לא היה מבוים?" שאלתי בפליאה.

"ברור שזה היה מבוים. מבוים כמו התמונה של הארי מתמזמז עם לינדזי לוהאן מאחורי הקלעים." הוא צחק.

"זה כבר לא מצחיק." הארי העיר בעצבים.

"אתה צודק, סליחה." דני מיהר להתנצל. כולנו שתקנו עד סוף הסרט. וגם קצת אחרי שהוא נגמר.

"זה מוזר." אמרתי לבסוף. כולם הסתכלו עליי.

"מה?" שאל טום.

אתם יודעים... שכשראיתי את הסרט הזה בפעם הראשונה רק חלמתי להיות בהופעה שלכם. ועכשיו אני יושבת איתכם ורואה סרט, כאילו היינו חברים טובים."

"אנחנו חברים... לא?" שאל טום.

"אני מניחה שכן." אמרתי, מהורהרת. "אבל זה עדיין מוזר."

"את יודעת מה יותר מוזר?" שאלה מאי.

"מה?"

"שאף-פעם לא חשבתי שאני אשתעמם עם מקפליי אצלי בסלון."

"משעמם לך איתנו?" שאל הארי בהלם, נעלב.

"גם לי משעמם איתכם." אמר טום. "בואו נעשה משהו."

"בואו נשחק אמת או חובה." הציע דאגי בחיוך רחב.

"מה לעזא-" טום קטע את הארי.

"רעיון טוב!"

"מה?" שאל הארי. "חזרנו לגיל ארבע-עשרה?"

"נו, מה אכפת לך? יהיה מגניב!" אמרתי בשמחה. מאי הנהנה בחיוך והלכה להביא בקבוק ריק.

"אמת, חובה או באר?" שאלה מאי את דני.

"מה זה 'באר'?" הוא שאל בהשתאות.

"הממ, תן לי שני שמות של אנשים שחשובים לך שנמצאים פה." היא אמרה.

"אלה," הוא אמר. חייכתי. "ודאגי." טום והארי בהו בו. "מה?"

"אנחנו עוד נתנקם." אמר טום בתוכחה. דני משך בכתפיו וסימן למאי להמשיך.

"אוקיי. נניח ששניהם טובעים בבאר. את מי היית מציל, ואת מי היית משאיר לטבוע?"

"זה דבילי." הוא אמר.

"נכון." הנהנה מאי. "אבל תענה." היא חייכה וכולנו בהינו בו בציפייה.

"חובה."

"אה?" שאלה מאי.

"אני בוחר חובה."

"אבל-"

"-לא בחרתי 'באר'. רק שאלתי מה זה." הוא אמר בחיוך זחוח. מאי נאנחה, מחייכת.

"אוקיי, אם ככה... אה... חובה עליך לעשות חיקוי ממש מצליח של ניק קרטר."

"אע. בסדר." דני קם.  "אוקיי." הוא נשם עמוקות, ואז התחיל לשיר, מניע את ידיו בצורות-ריקוד מגוחכות. "Empty spaces fill me up with holes,
Distant, faces, with no place left to go.
Without you, within me I can find no rest.
Where I'm going is anybody's guess."

"פאק, הערצתי את הבקסטריט בויס בחטיבה." אמרתי. מאי צחקה. הארי, דאגי וטום לא עמדו בפיתוי והצטרפו אל דני ברקע. הם נשמעו כמו גרסה קיטשית ומודרנית יותר של הבקסטריט בויס.

לבסוף דני קד בבדיחות הדעת. מאי ואני מחאנו כפיים במרץ. דני קרץ אליי, וצחק כשהעמדתי פני מתעלפת. לאחר-מכן התיישבנו על הרצפה ודני סובב את הבקבוק, שהצביע עליי.

"אמת או חובה?" הוא שאל בחיוך ערמומי.

מהיכרותי עם המוח החולני של דני, החלטתי לא להסתכן. "אמת."

"אה-הא..." הוא הרהר. "לפני שלוש שנים," הוא פתח. בלעתי רוק. "מה חשבת עליי בפעם הראשונה שדיברנו?"

"שאני חולמת, בתור התחלה." חייכתי במבוכה. "ושהקול שלך אפילו יותר מדהים כשהוא מופנה אליי." הסמקתי כל-כך. הבטתי בעיניים של דני ולא רציתי להפסיק. הוא הביט עליי בחזרה, ואז נזכרנו שהאחרים עדיין כאן. דאגי כחכח בגרונו.

סובבתי את הבקבוק. "אמת או חובה?"

*בריאיון איתם, דני סיפר שכשהם היו בחופשה, לפני שהאלבום Motion In The Ocean שוחרר, יצא להם לשוחח עם מישהו שפגשו שם על הגודל של הווילי (כינוי לזין, כן) שלו, והוא תירץ - "It's not about how big your boat is, it's about the motion in the ocean", מה שבעברית אומר: "זה לא משנה כמה גדולה הסירה שלך, מה שמשנה זה התנועה באוקיינוס", ובאותו רגע מקפליי פשוט ידעו שזה יהיה השם של האלבום הבא שלהם.