אוקיי.

אתן הולכות לשנוא אותנו על הפרק הזה. טוב, לפחות חלקכן. <:

אה, וקרדיט לויקי על הרעיון של "אמת או חובה" כי, פעם דיברנו במסנ ושיחקנו את זה עם דני ודאגי.XDD

B|

תיהנו. D:

"שיט!" לי אמרה בבהלה. היא בדיוק ניסתה לתפוס תנומת צהריים, ואז נזכרה – "שכחתי ללכת לאסוף את השמלה!" היא לא הייתה לבושה בשום דבר חוץ מחולצה ענקית עם הכיתוב Reality SUCK שמייקל קנה לה בשביל שלא תיקח את החולצות שלו, והתחילה לתור בפאניקה אחר משהו ללבוש.

"לי?" מייקל נכנס לחדר, וגיחך כשראה אותה מתחילה לחפש בארון משהו הולם ללבוש. "מה את עושה?"

"שכחתי מהשמלה! עוד לא אספתי אותה מהחנות!" היא אמרה במהירות, מבוהלת. "איפה שמתי את התחתונים שלי?!"

"במגירה...?" הוא הרים גבה. היא נאנחה והכתה את ראשה קלות, לא מאמינה ששכחה את זה, פותחת את המגירה ומוציאה ממנה זוג אחד. "love, תירגעי," הוא הניח יד מנחמת על כתפה של לי, אבל היא התעלמה ממנו, מוציאה ג'ינס מהארון וזורקת אותו לכיוון המיטה. "לי!"

"מה?" היא צעקה עליו, והוא הזדעף.

"מה עובר עלייך?"

"אני לא יודעת!" היא אמרה, וצנחה על המיטה. "אני לא מאמינה ששכחתי את השמלה!"

"לי, עכשיו שתיים בצהריים, והחנות נסגרת בחמש..." הוא התיישב לידה, מלטף את שערותיה הג'ינג'יות. היא עצמה את עיניה. "יהיה בסדר."

"מה אם שכחנו עוד משהו?" לי יללה, מתיישבת מולו. היא נראתה מוטרדת, ומייקל הרצין.

 "לי..." הוא התחיל, והיא הרימה את ראשה כמסמנת לו שהיא מקשיבה, "מה עובר על הארי?" היא השתעלה.

"מה זאת אומרת?" שאלה.

"למה הוא מסתכל עלייך ככה?"

"ככה איך?"

"הוא..." הוא נענע את ראשו. "מה עובר עליו?"

"אני לא יודעת, אני לא אמא שלו."

"תראי," מייקל אמר, "הוא אמר לי משהו. בנוגע לזה שאת איתי רק בגלל שאין לך ברירה." היא הביטה בו, כועסת והמומה.

"הוא אמר לך את זה?" שאלה רטורית, זועמת.

"כן. לי," היא התכוונה לומר משהו אבל הוא הניח את האצבע שלו על פיה, משתיק אותה, "זה נכון?" היא התחילה לדמוע קלות והנידה בראשה לשלילה.

"אני מאוהבת בך." היא נמנעה ממבטו. "מה שלא היה ביני לבין הארי, זה לא מתקרב אפילו קצת לדרך שאתה גורם לי להרגיש בכל יום מחדש, ואני – " מייקל נישק אותה, תופס אותה לא מוכנה. היא החזירה נשיקה לאחר שהבינה מה הוא עושה, וכשהם התנתקו היא חייכה אליו חיוך רחב, אפילו לא שמה לב שהיא מחייכת.

"מה החיוך?"

"איזה חיוך?" היא שאלה, עדיין מחייכת.

"החיוך הזה," הוא נישק אותה שוב, "שיש לך על הפרצוף עכשיו." היא אז הבינה שהיא מחייכת והתחילה לצחוק.

"טוב," היא נאנחה, "אני צריכה ללכת לקחת את השמלה..." היא פיהקה קלות.

"את רוצה שאני אלך במקומך?" הוא הציע. היא הביטה בו בהכרת תודה והנהנה.

"אלוהים, אני אוהבת אותך."

"אני יודע," הוא צחק. "לכי לישון, ג'ינג'ית, מחר היום הגדול." היא חייכה חיוך רחב והנהנה. הוא נישק אותה קלות על הלחי, אסף את הנעליים שלו ונעל אותן כשהיא התמתחה במיטה, מנומנמת. לפני שהוא יצא מהחדר הוא עצר, הסתובב והביט בה לרגע.

"אני אוהב אותך." הוא לחש. היא כנראה שמעה אותו איכשהו, כי חיוך קטן נפרס על פניה למרות שעיניה היו עצומות.

הוא יצא החוצה ונכנס למכונית, מתניע את האוטו. הוא הפעיל את ה-GPS ונסע לפי ההוראות שלו.

בזמן הנסיעה מייקל הוציא את הפלאפון שלו.

"הי, טום?"

"מה קורה, מייק?"

"בסדר, אני עכשיו בדרך לאסוף את השמלה של לי. רציתי לשאול אם הכל כבר מוכן למחר? אני מתכוון, החליפות שלכם והכל?"

"כן, וזאת הפעם השביעית שאתה מתקשר היום." גיחך טום. "תירגע, הכל יהיה בסדר."

"אני רגוע, אני רק רוצה להיות בטוח." מייקל נאנח. "תגיד... בקשר להארי..."

"מה איתו?"

"שמע... הוא דיבר איתי, בקשר ל-לי... מה קורה לו בכלל? הוא לא עם איזי?"

"הם נפרדו. מה הוא אמר לך? הוא ניסה לסכסך ביניכם?" שאל טום במהירות.

"אל תגיד לו שום דבר! הדבר האחרון שאני צריך זה שתריב עם הארי בגללי. לא מספיק הוא עושה לי ייסורי מצפון בקשר ל-לי." מייקל עשה פניה חדה ונכנס לכביש הראשי.

"מייק, מה הוא אמר לך?" שאל טום.

"כל מיני שטויות שהיא איתי כי היא חייבת או משהו..." טום גנח בכעס.

"אני לא מאמין עליו!"

"טום, אל תגיד לו כלום!" הזהיר מייקל.

"אז מה אני אמור לעשות, לתת לו לסכסך ביניכם?" הוא שאל רטורית ושתק לרגע. "מייקל, קודם כל, תדע ש-לי אוהבת אותך. אני מקווה שזה ברור לך?"

"ברור שאני יודע, אבל-"

"-אז זהו." אמר טום, ואז נאנח. "אתה אוהב אותה, נכון?"

"כן," הוא השיב. "אני אוהב אותה יותר מהכל." טום אמר משהו, אבל מייקל השתתק. מכונית מהכיוון הנגדי אליו סטתה מן המסלול והתקרבה אליו במהירות.

"מייק? אתה שם?" שאל טום. הפלאפון נפל על המושב. "מייקל?" המכונית הנגדית הייתה מטרים ספורים מהמכונית של מייקל. הוא צעק, והדבר האחרון ששמע לפני שאיבד את ההכרה היה אנשים צורחים. המכוניות התנגשו, ופיצוץ גדול גרם לכל הנהגים בכביש לעצור ולצאת מהמכוניות.

"תתקשרו לאמבולנס!"

"מה קרה כאן?!"

"למען השם, שמישהו יתקשר לאמבולנס!"

"מייקל? מייקל!" טום צעק בפלאפון.

"מה אתה צועק? אתה רוצה להעיר את הארי?" שאל דני, מחזיק בידיו בקבוק בירה.

"לא, זה מייקל, משהו קרה..."

"מה קרה?" דני לגם מהבירה.

"דיברתי איתו ופתאום שמעתי רעש ממש חזק ועכשיו הוא לא עונה... הוא היה בדרך לאסוף את השמלה של לי..."

"אני בטוח שהוא בסדר, בטח סתם נגמרה לו הסוללה בפלאפון או משהו." דני משך בכתפיו, אבל טום עדיין נראה מודאג.

"אל!" מאי קראה, יורדת במדרגות. "תדליקי ערוץ שתיים!"

"מה קרה?" שאלתי, מעבירה לחדשות.

"הייתה תאונה בכביש ליד דיזינגוף-"

"-מישהו שאנחנו מכירות?" שאלתי בהלם.

"לא יודעת, תתקשרי ל-לי." הנהנתי והלכתי לטלפון.

"נו, תעני..." חייגתי שוב.

"הלו?" לי ענתה בקול מנומנם.

"הערתי אותך?"

"בערך." היא פיהקה. "מה קורה?"

"הייתה תאונה בדיזינגוף, חשבנו שכדאי שתדעי..." אמרתי.

"דיזנגוף? רגע, אני אגיד למייקל להדליק- הו, שיט. הוא עוד לא חזר." שמץ פאניקה נשמע בקולה.

"חזר? מאיפה?"

"הוא נסע להביא את השמלה שלי..."

"לי, תתקשרי אליו."

"כן, אני אתקשר אליו עכשיו." היא אמרה בדאגה, ושמעה צלצול בדלת. "אוה, בטח המשפחה שלי חזרה. אני אדבר איתך אחר-כך."

"טוב, תתקשרי אליי אחרי שתדברי עם מייקל. ביי." לי ניתקה וניגשה לפתוח את הדלת. אדם בגובה ממוצע, שמנמן, כהה, קירח ושעיר למדיי, בעל שפם וזיפים, לבוש במדי-משטרה עמד בפתח הדלת.

"ליאור כהן?" הוא שאל בקול נמוך וחזק. היא הנהנה בדאגה.

"קרה משהו?"

"קודם כל אני אציג את עצמי. סַמַל אברהם מזרחי, משטרת תל-אביב. האם את מכירה את מייקל ג'ונסון? הוא, לידעתנו, אזרח בריטי."

"כן." לי בלעה רוק. "אנחנו מאורסים. קרה משהו... רע?"

"תראי, גברתי... הייתה תאונה ברחוב דיזינגוף, המכונית של הארוס שלך התנגשה חזיתית במכונית שסטתה מן המסלול... פרמדיקים זומנו למקום, הוא הובל לבית החולים-"

"-איך אתם בטוחים שזה הוא?" היא רעדה מכף-רגל ועד ראש.

"הדרכון שלו נמצא עליו." הוא הוציא מכיס האפודה שלו דרכון, פתח אותו, והתמונה של מייקל חייכה אליה. הוא המשיך, "הוא הובל לבית החולים ובדרך... ניסו להנשים אותו, אבל תביני בבקשה, יש מצבים שבהם..."

"מה קרה לו?" דמעות החלו לעלות בעיניה.

"הוא נפטר בדרך לבית החולים. בדיוק בחמש שלושים ושתיים. אני מצטער."

לי קפאה, נדהמת. העיניים שלה נפתחו לרווחה והיא אפילו לא מצמצה. היא פתחה את פיה, אבל לא הצליחה לדבר. "הוא נמצא כרגע בבית החולים איכילוב. כבר אין סיכוי להציל אותו." הוא נאנח, ואז האיתורית שלו צפצפה והוא הוציא את מכשיר-הקשר שלו. "כן, אני מייד יוצא." הוא אמר לתוך המכשיר, ואז החזיר אותו לחגורה. "אני חייב ללכת. ושוב, אני מאוד מצטער על האובדן שלך. מי ייתן ולא תדעו עוד-צער." הוא התכוון לצאת, אבל אז הסתובב, "את יכולה לומר לי איפה אני יכול למצוא את הוריו של הבחור?" היא הנידה בראשה בדמעות.

"הם... הם גרים באנגליה..." היא מלמלה.

"אם ככה, נשלח להם מכתב... כן, או ש... כן, אם ככה. אני מקווה שניפגש באירועים שמחים יותר, גברתי. להתראות." לי בהתה בהלם במקום בו הסמל עמד לפני כמה שניות, ואז סגרה את הדלת. היא עמדה ללא-ניע בערך דקה, עד שקיבלה פיק-ברכיים ונפלה על הרצפה, נשענת על הדלת ובוכה בהיסטריה.

"מאי," אמרתי. "משהו לא בסדר."

"מה זאת אומרת?" היא שאלה.

"דיברתי עם טום עכשיו, הוא אומר שהוא דיבר עם מייקל ופתאום השיחה התנתקה. ועכשיו גם לי וגם מייקל לא עונים." מאי בלעה רוק.

"את לא חושבת..."

"אני הולכת ל-לי." מיהרתי לומר. לקחתי את המפתחות ויצאתי מהבית, הולכת במהירות לכיוון הבית של ההורים של לי. עליתי במדרגות בריצה ודפקתי על הדלת. "לי?" כשלא שמעתי כלום, פתחתי את הדלת. נכנסתי אל הסלון. "לי?" שאלתי שוב. "את כאן?" נכנסתי לחדר שלה, וראיתי אותה יושבת על הרצפה, העיניים שלה אדומות ונפוחות והיא בוכה. "מה קרה?" מיהרתי להתיישב לידה וחיבקתי אותה חזק. היא לא הצליחה לדבר. היא פלטה יפחה חלושה, וחיבקה אותי. "לי..." מלמלתי. "מה קרה?"

"מייקל..." היא מלמלה, הקול שלה היה חנוק מדמעות והיא בקושי ראתה כמו שצריך מרוב בכי. "הוא... התאונה בדיזינגוף..." היא גמגמה.

"לא." אמרתי. העולם נעצר. "לא יכול להיות. איך את יודעת?"

"התקשרו מהמשטרה! הפרמדיקים קבעו את שעת הפ-פטירה שלו והוא מת! אל, הוא מת! היינו אמורים להתחתן מחר!" היא בכתה חזק יותר וקברה את פניה בחולצה שלי.

"לא..." מלמלתי בהלם. "אין מצב... זה לא קורה..." התחלתי לבכות גם וחיבקתי את לי חזק יותר.