אני לא מוצאת טעם אפילו לכתוב הקדמה.XD

אני רק ממש ממש ממליצה לשמוע מהחלק האדום את זה: http://www.youtube.com/watch?v=bAFKCY-TcvE.

"כן," לי אמרה, נועצת מבט קפוא בקיר שמולה, "אני בסדר. יהיה בסדר, קלי. מתי אתם רוצים שנערוך את ההלוויה? מחר תהיו כאן? כן. אני מבינה, אני... אני יודעת..." קולה נשבר. "זה קשה." דמעות התחילו לצאת, מרטיבות את עיניה וגולשות על לחייה במהירות. היא עצמה את עיניה, מנסה למנוע מהן לנזול אך זה לא עזר. "תודה. אני לא יכולה שלא לבכות," חיוך מריר הופיע על שפתיה, "אני מתגעגעת אליו. קשה לי בלעדיו, אני לא יודעת מה לעשות..." יפחה נפלטה מפיה. "אז נתראה מחר? כן. אוקיי. אני מצטערת. ביי." היא ניתקה את הטלפון, פלטה אנחה ארוכה והלכה אל הסלון. טום ואני הבטנו בה בדאגה.

"עם מי דיברת?"

"אמא של מייקל," היא התיישבה ליד טום, שפתיה מתעוותות קלות. "היא אמרה שהם באים מחר."

"לי..." טום אמר, מחבק אותה. היא לא הגיבה למגע ורק עצמה את עיניה.

"הי, טום, אלה, אכפת לכם לעזוב אותי קצת לבד?" היא לחשה. שנינו הנהנו.

"למסור למאי ולאחרים לא לבוא?"

"שיבואו מחר בצהריים," היא אמרה, קמה ומלווה אותנו אל הדלת. במסדרון הייתה תלויה תמונה שלה ושל מייקל מחובקים, וכשהיא עברה ליד היא הפכה אותה. חיבקתי אותה.

"תהיי חזקה," אמרתי לה.

"תודה." כשיצאנו והדלת נסגרה מאחורינו השעה הייתה שתיים וחצי אחר הצהריים, ולי נפלה על הרצפה, קוברת את פניה בידיה ובוכה.

שעתיים לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת. היא נעצה מבט לא מפוקס בכיוון, עיניה כבדות. בטח נרדמתי... היא הרהרה לעצמה ופתחה את הדלת. כשראתה מי בחוץ, סגרה אותה במהירות, נשענת עליה ונועצת מבט מבוהל בקיר.

הדפיקות המשיכו, חזקות יותר הפעם.

"לך מכאן!" היא צעקה, מבועתת.

"לי!" הוא צעק בחזרה. "תפתחי את הדלת!"

"אני לא רוצה, תעוף מכאן!"

הדפיקות נחלשו, ולאחר כמה שניות היה שקט, אבל היא עדיין ידעה שהוא שם.

"לי," היא שמעה אותו אומר, "תראי, אנחנו צריכים לדבר..."

"לא, אנחנו לא!"

"אל תתנהגי כמו תינוקת!" הוא המשיך לדפוק. "אני לא אלך עד שתפתחי את הדלת."

"אז תישאר בחוץ!"

"בסדר!" היא שמעה כמה קולות, והניחה שהוא התיישב מחוץ לדירה. "אני אשאר כאן גם שנה!"

"מצידי תירקב פה!" היא צעקה לעבר הדלת. "אין לי שום דבר לומר לך."

"אבל יש לי מה לומר לך."

"לא."

"מה שבא לך."

שעה לאחר מכן, לי הלכה בשקט אל הדלת והציצה דרך העינית. משלא ראתה דבר, פתחה את הדלת כדי לוודא שהוא לא שם.

"אז החלטת להקשיב לי?" היא שמעה את הארי אומר, והרימה את מבטה באימה. היא ניסתה לסגור את הדלת שוב, אבל הוא שם את רגלו בדרך כדי למנוע ממנה לסגור אותה. "לי, תפסיקי עם זה."

"אני לא רוצה לשמוע שום דבר ממה שיש לך לומר!"

"לא באתי כדי לריב איתך!" הוא אמר בתסכול.

"אבל זה מה שאתה עושה." היא אמרה בקור. "תקשיב, אני לא רוצה לשמוע את זה. אתה שוב תגיד את כל הדברים שאמרת בפעם הקודמת שדיברנו. אתה שונא את מייקל, והוא מת. אין לי שום מצב רוח, קיבלת את מה שרצית – "

"אני לא שונא את מייקל! אני לא יכול לשנוא את מייקל, הוא אחד החברים הכי טובים שלי!"

לי התחילה לדמוע שוב. "הארי, בבקשה, לך."

"אני לא עוזב אותך לבד," הוא אמר ברכות.

"אני כבר לבד."

"לא נכון, יש לך את כולם מסביב." היא נעצה בו את העיניים הירוקות שלה והם בהו אחד בשנייה רגע ארוך. היא צעדה לאחור באיטיות, מורה לו להיכנס אל הדירה בשקט.

הוא הנהן ונכנס, מתיישב על אחת הספות. היא התיישבה לידו, שותקת. "את בסדר?" הוא שאל לאחר כמה דקות של דממה.

"לא, לא ממש." היא אמרה. "הייתי אמורה להתחתן היום ועכשיו אני איבדתי את מייקל לנצח." היא רעדה. הארי נעץ בה מבט בוחן, סימפטי מעט.

"אני מצטער." היא הנידה בראשה, מתחילה לבכות שוב. הוא חיבק אותה בעדינות והיא קברה את ראשה בחזהו, מתייפחת קלות לתוך חולצתו.

"אתה... לא... צריך להצטער... על כלום..." היא אמרה, פולטת אנקות קצרות בין המילים. היא עצמה את עיניה, רועדת מעט כשהארי העביר יד מלטפת על גבה ולאט לאט נרגעת.

"לי..." הוא הסתכל עליה, השיער הכתום שלה מכסה את פניה והיא אוחזת בו כאילו אם תעזוב היא תישאר לבד לנצח. היא זזה מעט, מסמנת לו שהיא מקשיבה לו.

הוא לקח נשימה ארוכה. "את לא תשנאי אותי אם אני אגיד לך את מה שאני רוצה לומר, נכון?" היא קפאה במקומה כמה דקות, ואז הרימה את ראשה והביטה בו.

הוא שכח בשניות את כל מה שרצה לומר, ורק הביט בה רגע ארוך, מנסה לקרוא את הבעת פניה כדי לנחש את הצעד הבא שלו.

היא הייתה קרובה אליו, יותר מידיי, והוא הבטיח לעצמו שהוא לא יעשה משהו; שהיא צריכה את הזמן שלה, אבל כל המחשבות האלה עזבו את מוחו כשהיא התקרבה אליו עוד קצת, והוא לא יכול היה להחזיק את עצמו יותר. הוא נישק אותה בעדינות, בהתחלה, העיניים של שניהם פתוחות ומבטיהם היו נעולים, והוא כמעט היה בטוח שהיא תדחה אותו ישר ותזרוק אותו משם, אבל היא עצמה את עיניה והעמיקה את הנשיקה.

היא מצאה את עצמה שוכבת על הספה כשהארי מעליה כמה זמן לאחר מכן, ומצאה את עצמה מתמכרת למגע שפתיו.

"הארי..." היא מלמלה כנגדו כשהרגישה את ידו גולשת מתחת לחולצה שלה.

"מממ?" הוא המשיך לנשק אותה.

"זה כל כך לא בסדר מצידינו..." היא גנחה, עוצמת את עיניה וממשיכה לנשק אותו.

"אז..." הוא התנתק ממנה, והיא גנחה במחאה, "כדאי שנפס – " היא נישקה אותו שוב, לא נותנת לו לסיים את המשפט.

"אני לא רוצה להפסיק," היא התנשמה לתוך אוזנו, והוא התחיל לנשק את צווארה, נושך קלות לאורכו וגורם לה להיאנח בקול. "הארי..."

"אני רוצה אותך כל כך..." הוא לחש לה כשהיא הסירה את חולצתו, "מאז שפגשתי אותך לפני כמעט ארבע שנים. כל הזמן הזה רציתי אותך. ואת ברחת ממני."

"הייתה לך חברה, ואני הייתי עם..." הוא נישק אותה שוב, מתנתק ממנה רק בכדי להוריד את הגופייה שלה, ואז שפתיו נצמדות לשלה בשנית. היא פקחה את עיניה, מביטה בעיניו הכחולות של הארי.

"אנחנו באמת לא צריכים לעשות את זה," היא לחשה.

"את רוצה...-"

"לא." היא לחשה, ואז התפתלה מעט כשידו התחילה לטייל על בטנה, מדגדגת אותה.

הוא חייך חיוך קטן כשירד עם ידו אל הבטן התחתונה שלה, נוגע-לא נוגע במכנסיים הקצרים שלבשה. "מיטה." היא לחשה לעברו. הוא נעץ בה מבט מעט המום, והנהן.

"מיטה." היא התיישבה ונישקה אותו שוב כשהוא הרים אותה בידיו והוביל אותה אל חדר השינה. הוא הוריד אותה והיא הלכה אל המיטה, מורידה את החזייה שלה וזורקת אותה לכיוון רנדומאלי. הארי סגר את הדלת ונשען עליה, נועץ בה מבט אחרון ומנסה לבחון אותה. היא נעצה בו מבט חסר סבלנות והתקרבה אליו, אוחזת בידו ומנשקת אותו כנגד הדלת.

"בטוחה?" הוא היה חייב לשאול, והיא נישקה אותו ביותר להט.

"כן," היא מלמלה, "כן."