-לאחר ארבע שנים-

"הממ... אז את זוכרת מה הייתה הפעם הראשונה שהתנשקנו?"

דני ואני הסתובבנו בפארק-גרין, מחזיקים ידיים. מאי ואני עברנו לגור בלונדון, אחרי ששנה לאחר הלוויה של מייקל, לי והארי התחתנו.

"אמ..." הרהרתי. "כן! בבית של דאגי, כשהלכת להביא את הפופקורן ואוליביה שלחה לך את ה-SMS!"

אה, ואם כבר הזכרתי את אוליביה, אני מוכרחה לציין שלראות אותה נמרחת בפני דני היה כמעט עצוב. מובן שהוא זרק אותה ברגע שהגענו ללונדון, בהצהרה ש- "אני מעדיף להיחנק מזיתים רקובים מאשר לסבול אותך עוד רגע אחד".

"וואו, זה היה מוזר." הוא צחק. "וזו גם הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי פרפרים בבטן כשנישקתי מישהי."

"אוי, דני, אתה סתם חנפן," נפנפתי בריסיי בעליצות, מצחקקת צחוק מזויף. "אני אסמיק בגללך... תמשיך." צחקנו.

"אני רציני." הוא אמר. "כמה זמן אנחנו יוצאים בכלל?"

"שאלה טובה. לא כולל שלוש שנים שבהן לא התראינו... בערך... חמש שנים?"

"המון זמן..." הוא נראה חושב, והייתה לי הרגשה שהוא חותר לאנשהו.

"כן, הרבה זמן... זה די מדהים, אתה לא חושב?" שאלתי, משחקת בהיסח-הדעת עם השרשרת שהייתה על צווארי, מלפני שבע שנים.

"מה?"

"אתה יודע... בהתחלה, רק לפגוש אותך זה היה כמו חלום שמתגשם. אחרי זה, כשהתחלנו לצאת, אמרתי לעצמי כמה זה גדול; לבלות חודש ביחד עם דני ג'ונס. ושלוש שנים אחרי זה, כשסוף סוף קלטתי כמה אני אוהבת אותך – והנה אנחנו בלונדון, מכירים כבר שבע שנים. אולי יום אחד אני פשוט אתעורר ואגלה שכל זה חלום?"

"כן, לפעמים זה באמת מרגיש ככה. כלומר... איך שהזמן טס, נכון? מאז המקרה בבריכה, ועד היום." הוא הפסיק ללכת. עצרתי והסתכלתי עליו. "את יודעת, החיים היו כל-כך מוזרים אם את לא היית בהם. לא הייתי אותו בנאדם שאני היום, אם לא הייתי מוציא אותך מהבריכה ההיא."

"מה זאת אומרת?" גיחכתי. "זה לא כאילו אני כל-כך משפיעה עליך – "

" – את יודעת כמה אני אוהב אותך, נכון? ואת יודעת שבכל הופעה, אני חושב רק עלייך ושעם כל אקורד שאני מנגן אני רק אוהב אותך יותר. אני אוהב את החיוך שיש לך אחרי שאנחנו מתנשקים, ואיך שאת מסמיקה כשאני מדבר עלייך, ואני אוהב לשמוע את המלמולים שלך מתוך שינה, כי הם מבטיחים לי שאת לידי." בהיתי בו, קצת מופתעת. "מה שאני מנסה לשאול, בעצם..." הוא הוציא קופסא קטנה ואדומה מכיס המעיל שלו. "אלה, תתחתני איתי?" וכך קרה שדני ג'ונס, נגן הגיטרה והסולן של מקפליי, האדם שלפני שבע שנים רק חלמתי לפגוש, כרע ברך לפניי והציע לי נישואין.

פערתי את פי מבלי משים, בוהה בו, המומה וחסרת-מילים.

הוא הביט בי במתח, והעיניים שלו נצצו יותר מאי-פעם. בהיתי בו, ועם כל נמש שספרתי על הפנים שלו, רק גבר בי הרצון לקפוץ עליו בצרחות "כן!!!", לנשק אותו ושהגשם יתחיל לרדת, כמו ביום שבו הלכנו בגני קנזינגטון לפני שבע שנים. כאילו אין אף-אחד אחר בעולם חוץ משנינו.

"כן."

"כן?"

"כ – " ואז החלטתי להפסיק לעצור את עצמי. נשמתי עמוק, התכופפתי אליו, נישקתי אותו וצרחתי, "כן!!!". הוא חייך חיוך רחב ומאושר, כאילו כל משאלה שהוא אי-פעם הביע כשכוכב נפל, כל בקשה שהוא אי-פעם ביקש לפני שנשף על הנרות, התגשמו.

הממטרות התחילו לפעול, משפריצות מים לכל-עבר, ורק אז שמנו לב- אנחנו עומדים בדיוק באותה נקודה שבה עמדנו לפני שבע שנים.

כן, הממטרות הנצחיות- לא בדיוק מה שרציתי, ובכל זאת, לא ניטפל לקטנות.

דני ואני התחתנו ארבעה חודשים לאחר-מכן, ובהרמת הכוסית של דאגי הוא הכריז על אהבתו הנצחית למאי, כרע ברך (למעשה, הוא מעד והפיל מאחד המלצרים מגש של שמפניה) והציע למאי נישואין לפני מאות אורחים. הארי גידל עם לי את אמנדה, שהייתה בת שלוש וחצי וכבר ידעה לדקלם לבקשתך את המשפטים הבאים: "דני הוא שיכור חסר-תקנה", "טום, תגיד לה!" ו- "אני רוצה לאכול את הפסטה של דודה מאי!", כפי שדאגי, מורה הדרך החינוכי ביותר, לימד אותה.

אני לא חושבת ש-לי אוהבת את הארי באותה המידה שהיא אוהבת את מייקל, ואני חושבת שהארי יודע את זה. הוא היה מעט המום כשהיא סיפרה לו, מרכינה את מבטה ואומרת שהיא בהריון ממייקל. אבל הוא אהב אותה, ועדיין אוהב. לאחר שנישק אותה, הוא הבטיח לה שיהיה תמיד לצידה, ולא אכפת לו שהתינוקת לא שלו – הוא תמיד יהיה שם בשבילה. וכאן כולנו הבנו כמה באמת הוא אוהב אותה.

בשנה הראשונה, לאחר שהיא התחתנה איתו הייתה לה נטייה להתקשר אליי או אל מאי ולבכות שהיא מרגישה כאילו היא מנצלת את הארי.

אבל הם חיים. והם מאושרים. כולנו.

-מי-יודע-כמה-שנים לאחר מכן, בית משפחת ג'ונס, לונדון-

"דוד דאגי!" זאטוט קטן שדמה לדני באופן מסוכן להחריד קפץ על דאגי האומלל, שלא ידע מאיפה הוא נחת עליו.

"ג'ונס ג'וניור!" הוא קרא בחזרה, מרים אותו בידיו הגדולות. התחלתי להשתעל.

"אל תקרא לו ככה!" אמרתי. "יש לו שם!"

"מצטער, ג'יימי ג'ונס. אז אבא שלך מתעלל בך, אה?"

"מה זה 'מתהלל'?" הוא שאל.

"לא חשוב."

"דוד דאגי, הבטחת שתלמד אותי לנסוע בסקייטבורד היום!"

"לא, הוא לא." דני מיהר למחות. "אתה צעיר מדיי בשביל ללמוד משהו מדאגי."

"אבל – "

"אין על זה ויכוח, תקשיב לאבא שלך." אמרתי.

"אבל – "

"אבא!" מיי, הבת של דאגי ומאי, רצה אליו. "אני רוצה ספינת-חלל!"

"בסדר!" הוא אמר בשמחה והרים אותה. "כאן קודקוד 1, האם יש אישור לשיגור?"

"כאן קודקוד 2, מקבל אישור, רות-עבור!" היא צעקה בעוד הוא מסובב אותה וזורק אותה באוויר.

"דאגי, אתה תפיל אותה!" מאי צרחה, מבועתת. "מה אמרנו על המשחק הזה? לא דיברנו על זה בלילה?"

"סליחה." הוא אמר. בעברית. כולנו בהינו בו.

"מה הוא אמר?" שאל דני.

"זה אומר 'סליחה' בעברית." סאם, אחיה התאום של מיי, הרים את מבטו מהספר שלו והתחיל להסביר. עיניו הכחולות נצצו בכל-פעם שניתנה לו הזדמנות להפגין כמה הוא חכם ודומה לאמא שלו.

"מאי, לֶמה הפכת את הבן שלי?!" דאגי שאל בהלם, הניח את מיי על הרצפה והתקרב אל סאם. "בן, תגיד לי, ממה עשוי הירח?"

"מגז – "

" – לא, סאמי, דיברנו על זה! הירח עשוי מגבינה, זוכר?"

"אבל אבא, מבחינה מדעית זה לא ייתכן ש – "

"תניח לו," מאי גיחכה. "הוא יותר חכם ממך, תקבל את זה כמו גבר."

"אבל דאגי הוא לא גבר," אמר הארי, כשהוא ולי נכנסו בדלת, ולידם עמדה אמנדה (ש, כמו שמייקל רצה, הייתה דומה ל-לי כמו שתי טיפות מים). "הוא – "

" – דוד הארי ודודה לי!" מיי, ג'יימס וסאם (שלמרבה הפלא הניח את הספר שלו בצד) התנפלו על הארי ולי.

"אז כל המעון כבר כאן, מה?" הארי צחק.

"כן, אנחנו כאן!" דאגי הרים את ידו, מחייך בדביליות.

"למרבה ההלם, דאגי, לא דיברתי עליך."

"אז יצאתי מטומטם?"

"כן."

"אוף. אני מנסה להיגמל."

"אתה אבא, אתה לא יכול." אמר דני.

"אבל אם אתה אבא לא מטומטם אז גם אני יכול להיות כזה!"

"אבל גם אני מטומטם!"

"אני מסכימה." אני, מאי ולי הרמנו יד, מהנהנות.

"בכל-מקרה, באנו להודיע שאמנדה קיבלה תעודת-הצטיינות בנגינה על פסנתר." הארי הכריז בחשיבות.

"אמא אמרה שדוד טום יהיה גאה בי!" אמנדה קראה בשמחה.

"היי מנדי." סאם התקרב אליה, מחייך בביישנות ונעשה אדום יותר מרגע לרגע.

"היי, סאמי!" היא חיבקה אותו. "נחש מה? אנחנו נוסעים לפארק-מים בשבוע הבא! אתה בא איתנו? נכון שאתה בא? תשאל את אמא שלך!"

מאי התקרבה לדאגי. "זה מדהים איך לבן שלך יש יכולת-ניסוח מדהימה."

"כמובן, הוא קיבל את זה ממני." אמר דאגי, מנפח את חזהו בגאווה.

"אני רצינית, תראה, הוא כבר למד איך מזמינים מישהי לצאת."

"אבל היא הזמינה אותו." אמרה לי.

"אה. בסדר, לפחות הוא עדיין יותר בוגר מדאגי." מאי משכה בכתפיה. "ואיפה טום וג'יאו?"

"ירח-דבש." השבתי, מנסה להוריד את ג'יימס מהגב של הארי. "ג'יימי, רד כבר!"

"אבל אני רוצה שק-קמח!"

"לך לאבא, הוא יעשה לך שק-קמח." גיחכתי.

"אבא!" הוא קרא באושר, רץ אל דני וקפץ מהשולחן של המטבח על הגב שלו. "שק-קמח!"

"ג'ונס!" דני קרא, נאנק. "רק אתמול אמא שלך עשתה לי עיסוי!"

"אבל-אמא-אמרה-שתעשה-לי-שק-קמח!" הוא דרש. התקרבתי אל דני, שניסה להוריד את ג'יימי מהגב שלו.

"love, הבן שלך רוצה להרוג אותי." הוא אמר בעצב.

"love, הוא גם הבן שלך." חייכתי אליו. "בחייך, תעשה לו שק-קמח. אני שוב אעסה לך את הגב, בסדר?"

"הי, love?"

"כן?"

"אממ... תהיתי... גם ג'ונסי יוכל לקבל – "

" – שלא תעיז לסיים את המשפט הזה בנוכחות הבן שלנו." קטעתי אותו בתקיפות.

"אבל אפשר?" הוא שאל בעיניים גדולות.

"תלוי, רק אם תתנהג יפה." צחקתי.

"אוקיי!" דני הזדקף והניח את ג'יימס על הכתפיים שלו. "קדימה, דאבל ג'יי, בוא נצא לסיבוב בבית!"

"יש!" תלתליו החומים של ג'יימס התנופפו לכל עבר כשדני קיפץ מסביב לבית, מזמר תוך-כדי את שיר הנושא של בובספוג.

התיישבתי על הספה, בוחנת את כולם. מאי ודאגי התווכחו למי מביניהם התאומים דומים יותר.

סאם סיפר לאמנדה משהו שהוא קרא בספר, והם היו שקועים בשיחה, מתעלמים ממיי שרצה בבית, מזמרת, "ברדת הלילה, בצאת הכוכבים- סאם ומנדי מת-נש-קים!".

הארי ולי ישבו בחצר, ורק יכולתי לנחש על מה הם מדברים. חשבתי שוב על מייקל, ותיארתי לעצמי איך הכל היה נראה אם הוא היה בחיים עכשיו. ואז דני התיישב לידי.

"איפה ג'יימס?" שאלתי.

"הלך לשחק עם הילדים." הוא השיב. "הכל בסדר? את נראית מוטרדת."

"לא, אני בסדר." אמרתי. זה לא היה לגמרי נכון – לא חשבתי על מייקל כבר בערך חצי-שנה. אני זוכרת שביום של התאונה, כאב לי רק לנסות לתאר את הכאב של לי- היא איבדה את הארוס שלה, ואז ניסיתי לדמיין איך החיים שלי היו ממשיכים אם משהו כזה היה קורה לדני, ובכל פעם שעשיתי את זה מייד קטעתי את המחשבות האלה. התיישבתי קרוב אליו, והנחתי את הראש שלי על החזה שלו- מסניפה, כהרגלי, את הריח המשכר שלו. "אני אוהבת אותך."

הוא התחיל ללטף את השיער שלי, משיב, "גם אני אוהב אותך.".

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, והבכי של ג'יימס נשמע מכיוון המסדרון.

"love..." דני התהפך במיטה. "אני קמתי פעם קודמת, לכי אליו את."

"אני הולכת..." מלמלתי, קמה מהמיטה ומשפשפת את עיניי בעייפות. יצאתי למסדרון וראיתי את ג'יימס יושב על הרצפה, בוכה. "ג'יימי, מה קרה?" התיישבתי על הרצפה לידו.

"היה לי סיוט." הוא יילל.

"אתה רוצה לספר לי?" העברתי את אצבעותיי בשיער שלו בעדינות.

"חלמתי שאת ואבא רבתם," הוא אמר בדמעות, ולאחר-מכן, בקול מעט חנוק הוא הוסיף, "ואחרי-זה חלמתי שעזבת, ולא היית יותר." הוא המשיך לבכות וחיבקתי אותו חזק.

"אני אף-פעם לא אעזוב אותך." הוא משך באפו. "הנה," הורדתי מהצוואר שלי את השרשרת שדני נתן לי. "רואה את השרשרת הזאת? אבא שלך נתן לי אותה לפני הרבה זמן." שמתי אותה על הצוואר שלו. "אני מבטיחה לך שאבא ואני לא נריב, ושאף-פעם לא נעזוב אותך."

הוא הניח את ראשו על הברכיים שלי, עדיין מושך באפו מדי פעם.

"אמא?"

"כן?"

"תישארי איתי עד שאני אירדם?"

"כן." הבטחתי. הוא עצם את עיניו וליטפתי את השיער שלו, שכל-כך דמה לשיער של דני. לאחר עשר-דקות, בערך, התחלתי לזמזם,

 "Yesterday you asked me something I thought you knew. So I told you with a smile 'It's all about you'. Then you whispered in my ear and you told me too, said you'll make my life worth while, it's all about you."."

לחשתי לו את השיר המוכר והאהוב, מחייכת תוך-כדי. הוא התרפק עליי, וראיתי חיוך נפרס על פניו המנומשים קלות.

"And I would answer all your whishes, if you ask me to. But if you deny me one of your kisses, don't know what I'd do. So hold me close and say three words like you used to do, dancing on the kitchen tiles, I'ts All About You."