"אז מה אחת כמוך עושה כאן?" שאל אדם אחד שישב בבר, מחזיק את הבירה שלו ביד אחת, ומביט על מישהי שישבה לידו, מבט לא מפוקס על פניה.

"סליחה?" היא הרימה את מבטה אליו, מעט עצבנית. היא בחנה אותו, עיניה מתעכבות על שיערו הבלונדיני, ועל עיניו הכחולות. לא היה לה כוח לבנים סנובים ובעלי אגו מנופח שיתחילו איתה.

"מה אחת כמוך," הוא חזר על השאלה שלו. "עושה כא – "

" – שמעתי אותך בפעם הראשונה." היא אמרה בקור. "אבל אני לא במצב-רוח לבנים כמוך, אז אם לא אכפת לך..." היא הניחה את הכסף על הדלפק, והלכה משם. הוא הסתכל עליה הולכת.

היא יצאה החוצה. בדיוק כשדלתות הבר נטרקו אחריה, התחיל לרדת גשם. "לעזאזל..." היא מלמלה בכעס. "Just my luck." היא המשיכה ללכת בגשם, מקללת בכעס כל דבר קטן שנקרה בדרכה. "אבן אידיוטית..." היא אמרה כשכמעט מעדה על אבן קטנה. לפתע היא נתקלה במישהו. "תסתכל לאן אתה הולך." היא אמרה בכעס והמשיכה ללכת.

"מור?" היא שמעה קול מוכר מאחוריה והסתובבה, מעט המומה. היא כמעט חייכה כשזיהתה את מיליוני הנמשים על הפנים שלו, ואת התלתלים שהתחבאו להם מתחת לכובע-הגרב המסורתי.

"דני?" היא שאלה בהלם. "מה אתה... כלומר, אני..." היא הייתה המומה מכדי למצוא את המילים הנכונות.

"מה את עושה כאן?" הוא שאל, מחייך בהפתעה ומתקרב אליה. 

"אני... כאילו, התחלתי לעבוד באנגליה, אתה יודע, בחברת תקליטים כאן... אז אני גרה בלונדון לבינתיים."

"את רצינית?" הוא שאל בשמחה. "את גרה בלונדון? אני לא מאמין... כמה זמן לא התראינו?"

"יותר מחמש שנים! השתנית!" היא שוב בחנה אותו. "ואתה כבר לא מחליק את השיער! ידעתי שהרבה יותר יפה לך תלתלים, תמיד אמרתי את זה..." הוא חיבק אותה בחזקה.

"התגעגעתי אלייך, למה לא ענית לטלפונים או למיילים?"

"אתה זה שלא עונה!" היא אמרה בהלם. "אחרי שעברתי לישראל כל הזמן ניסיתי להשיג אותך!"

"אה, זה..." הוא קצת הסמיק, מגרד את ראשו. "כן, היו לי קצת עניינים על הראש... אז זהו זה? את גרה בלונדון?" הוא לא יכל להאמין שהוא שוב יכול לראות אותה כל יום. החברה הכי טובה שלו מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא ומור נולדו שניהם בבולטון, והיא עברה לישראל בגלל העבודה של אביה בגיל 14. היא ודני היו פעם החברים הכי טובים, היו הולכים לבית הספר ביחד, עושים שיעורים ביחד, והיו פעמים שבהם הוא אפילו השמיע לה כמה מהשירים שהוא כתב והלחין בעצמו.

הם עמדו באמצע הרחוב, בוחנים את השינויים שחלו בכל אחד מהם, בעוד הגשם יורד עליהם מלמעלה.

"אה..." אמר דני לפתע. "רוצה שנלך לדירה שלי או משהו?"

"כן, זה יהיה נהדר." היא אמרה, שמחה שהוא הציע לפניה. "איפה אתה גר?"

"גם בלונדון, די קרוב לגני קנזינגטון..." הוא השיב. "אז בואי." הם התחילו ללכת לכיוון הבית של דני, משלימים פערים בדרך. הם נכנסו לבניין שלו והוא פתח את דלת הדירה שלו.

"אני רואה שאתה הסתדרת בחיים." היא אמרה בהלם, כשראתה את מסך הפלזמה המודבק לקיר, ואת אין-ספור הגיטרות השעונות על המדרגות ועל הספה.

"אה, כן..." הוא מלמל. "רוצה לשתות משהו? תה? קפה?"

"בעצם..." היא אמרה. "שוקו יהיה נחמד."

"שוקו?"

"כן... זוכר שיום אחד, בכיתה ב', באתי אליך אחרי הבית-ספר, וחשבת שאתה יודע להכין שוקו כמו אמא שלך? ואתה כמעט-"

"-כמעט שרפתי את כל המטבח, אני זוכר." הם התחילו לצחוק. לאחר-מכן, דני נכנס למטבח ומור התיישבה על הספה, מביטה בכל הגיטרות שנחו במקומות לא צפויים בסלון.

"אז אתה עדיין מנגן?"

"כן, קצת..." הוא מלמל.

"קצת? הייתי בטוחה שתגיע רחוק עם המוזיקה שלך! כתבת שירים ממש טובים, אל תחשוב ששכחתי..."

"את זוכרת?" הוא שאל בהלם. "הם לא היו כל-כך טובים..."

"הם היו מעולים."

הוא חייך במבוכה. "תשמעי, אני-" הוא נקטע בצלצול הפלאפון שלו. הוא נאנח. "רק שניה..." הוא הלך לענות לשיחה. "היי, הארי. אני בבית עכשיו. לא, עם ידידה שלי. כן, הארי, רק ידידה. שתוק, יא חרמן..." הוא התחיל לצחוק, ומור התחילה להסמיק. "מה קרה לו? שוב? מה עובר עליו?! נשבע לך, נראה לי שהוא במחזור." מור בקושי הצליחה לעצור את הצחוק שהתחיל לצאת ממנה. "-אבל אני עם ידידה, הארי, לא ראיתי אותה שנים, אתה לא יכול ללכת במקומי? כן, אבל-" הוא נאנח, והרחיק את הפלאפון מאוזנו. "אני חייב ללכת. זה בסדר?" הוא שאל את מור.

"הא? אה, כן, ברור, לך, תעשה מה שאתה צריך לעשות..." היא אמרה במהירות. הוא חזר לפלאפון.

"טוב, אז אני יוצא. נדבר כבר, ביי."הוא ניתק והכניס את הפלאפון לכיס מכנסי הג'ינס שלו. "מה קרה?" שאלה מור בסקרנות.

"ידיד שלי הלך לבר, השתכר שם... סיפור ארוך. אין לי מושג מה עובר עליו בזמן האחרון. בכל מקרה, אני צריך לעשות עליו 'בייביסיטר' עד שהוא יתפקח."

"אני יכולה להישאר ולעזור לך, אם אתה רוצה." אמרה מור, בדחף פתאומי לעזור. "כלומר, אין לי מה לעשות בבית ועדיף שאני אנצל את הזמן, אם כבר, לא?"

הוא הרהר. "את יודעת מה? למה לא?" הוא משך בכתפיו. "אז אני הולך לאסוף אותו לכאן, את יכולה להישאר פה עד שאני חוזר? תרגישי חופשייה ללכת לכל מקום בבית. המטבח, הסלון, המקלחת, השירו-"

"-הבנתי, תודה." היא אמרה, מחייכת. "אז לך, אני בסדר."

"טוב, אני הולך להביא אותו. נתראה." הוא נישק אותה על הלחי, חיבק אותה ולאחר-מכן ירד במעלית. היא סגרה את הדלת והתחילה לעשות לעצמה סיור בבית. היא עלתה במדרגות, ונכנסה לחדר השינה של דני. היא ראתה תמונה שלו ושל מישהי לא-מוכרת, בטח החברה שלו. היא ראתה תמונה שלו ושל עוד כמה חברים שלו. אחד מהם נראה לה כלכך מוכר... אולי היא הכירה אותו כשגרה באנגליה? אין-סיכוי, היא הייתה זוכרת. היא פתחה את המגירות של השידה ליד המיטה שלו, ומצאה שם מחברת. היא חייכה לעצמה, כשזיהתה אותה בתור מחברת השירים שנמצאת אצלו מאז שהיא גילתה שהוא יודע לנגן בגיטרה.

היא התיישבה על הרצפה, והתחילה לדפדף במחברת. היא עצרה כשראתה את המילים

 I've Got You כתובות באותיות גדולות בקצה של הדף. היא נזכרה שזה אותו השיר שהוא התחיל לכתוב כשהוא היה בן 16, באותה השנה שבה היא עברה לישראל.

"I've got you, to make me feel stronger,

When the days are rough and an hour seems much longer.

And I've got you, to make me feel better,

When the nights are long they'll be easier together."   היא קראה את המילים שהשתנו קצת עם השנים, אבל עדיין נשארו אותן המילים המדהימות שהיו בהתחלה.

היא חייכה בגאווה כשקלטה שאת השיר הזה, כתב החבר הכי טוב שלה.

לפתע, היא שמעה את הדלת נפתחת. היא מיהרה לסלון וראתה שם את דני, ועל כתפו נשען אדם בלונדיני, בעל עיניים כחולות בהירות, שנראה יותר צעיר מדני. בפלאש מהיר היא נזכרה שזהו אותו אחד שדיבר איתה בבר.

"מה הוא עושה כאן?" היא שאלה בהלם כשהם נכנסו לסלון.

"זה דאגי," אמר דני, בקושי מסוים כשדאגי נשען עליו, מבטו לא ממוקד. "והוא שיכור. מסתבר שהוא לא במחזור, החברה שלו פשוט זרקה אותו, והוא לא רגיל לזה. 'זתומרת, לזה שבנות זורקות אותו." הוא הסביר לה, בעוד דאגי נשען על כתפו וממלמל מילים לא ברורות.

"הבנתי." היא אמרה. אז הוא כן סנוב בעל אגו נפוח אחרי הכל. היא חשבה לעצמה. צפוי.

"דני, אתה רואה את זה?" דאגי שאל והצביע על נקודה כלשהי על קיר המטבח. "יש שם אנשים בחצאיות-מיני, דני! אתה רואה אותם? הם רוקדים! דני, הם רוקדים טנגו!" מור לא הצליחה לעצור את הצחוק, בעוד דאגי מניח יד אחת על כתפו של דני ויד שניה על מותניו ומסובב אותו בתנועות חדות, מזמזם מנגינה אקראית.

"דאגי, תירגע!" דני ניסה להוריד ממנו את ידיו של דאגי, אבל דאגי המשיך לרקוד ולסובב אותו. מור צחקה כלכך חזק, עד שדמעות התחילו לצאת מעיניה. דאגי הסתכל עליה והוריד את ידיו מדני.

"למה ילדה יפה כמוך בוכה?" הוא שאל בחיוך קטן. היא הביטה בו, לא יודעת מה לעשות.

"אני-" היא התכוונה לומר משהו, אבל דני קטע אותה.

"-טוב, דאגי, שעת המנוחה שלך הגיע." והוא תפס את דאגי וגרר אותו לחדר השינה. מור התיישבה על הספה, נאנחת. לאחר עשרים דקות דני חזר לסלון, מתנשם במהירות.

"מצטער על זה." הוא אמר. "יש לו נטייה להשתכר כשהוא מתוסכל."

"כן, כמו לכל הבנים."  אמרה מור בחיוך. "אמ, תגיד לי משהו..." הוא הסתכל עליה. "מעולם לא עשית משהו עם השירים שכתבת? מעולם לא... לא יודעת, אני חושבת שיכולת להגיע רחוק."

"כן, בקשר לזה..." הוא התחיל להיראות קצת לחוץ. "תראי, אני בלהקה. קוראים לנו מקפליי, אנחנו פופ-רוק, אנחנו מנגנים כבר כמה שנים, יש לנו חוזה הקלטות, הוצאנו חמישה אלבומים, הופענו כמה פעמים בוומבלי, והיה לנו סיור ארנה בכל אנגליה. לא עניתי למיילים שלך כי באותה התקופה שכתבת לי היינו בסיבובי הופעות."

היא הייתה קצת המומה מכך שהוא הפיל עליה את הכל במשפט אחד.

"אתה צוחק עליי." היא אמרה בשקט. הוא שתק והביט בה. "אתה לא צוחק...? אתה רציני?! למה לא אמרת לי? איך לא ידעתי? איך זה שאני לא מכירה אתכם?!" היא פשוט הייתה בהלם.

"לא אמרתי לך כי אני זוכר שבתור בת 14 שנאת להקות-פופ, שנאת את הבנים האלה שעומדים על הבמה ושרים בלדות מעצבנות. ואנחנו לא בדיוק כאלה, למרות שכולם משווים אותנו לבויבנד. חשבתי שתשנאי את העובדה שאני נמצא בלהקת פופ, ואוהב את זה." בלי כל קשר לסביבה, מור פשוט קפצה עליו בחיבוק ענקי.

"אתה זמר מעולה, נגן מוכשר, והשירים שלך גאוניים. אני לעולם לא אשנא אותך על זה שאתה מגשים את החלום שלך, אני גאה בך שהלכת רחוק עם השירים שלך, ואני תומכת בך במאה אחוז." היא אמרה לו. הם התנתקו והוא הביט בה, המום מכדי לדבר.

"אני... כאילו, זה ממש... וואו." הוא אמר לבסוף.

"אז דאגי איתכם בלהקה?" היא שאלה.

"אה, כן, הוא הבסיסט... יש לו גם סולואים, והוא גם כתב כמה מהשירים שלנו." הוא הבחין במבט הכמעט-חולמני על פניה ואמר, "מוצא-חן בעינייך, הא?" בחיוך ערמומי.

"בכלל לא! אם תשאל אותי, הוא סתם נראה כמו פוץ נפוח, שקשה לו להשלים עם העובדה שאחרי הכל הוא לא מתנת-האל למין הנשי, ואולי יש סיבות שבגללן החברה שלו זרקה אותו!" היא התנשפה.

"אה-הא." הוא נראה לא משוכנע. "מה שתגידי." הפלאפון שלו צלצל ומור נאנחה.

"אז אתה ממש מבוקש, מה?" הוא חייך.

"כנראה." הוא ענה לפלאפון. "אוֹלִי!" הוא אמר בשמחה ונכנס לדבר איתה במטבח.

אולי... זו בטח החברה שלו. מור חייכה לעצמה. דני חזר לסלון.

"הי, שמעי, אני צריך ללכת. אכפת לך להישאר כאן ולשמור על דאגי עד שאני חוזר?"

"אה..." היא ממש לא רצתה להישאר איתו לבד.

"הוא ישן, רוב הסיכויים שהוא גם לא יתעורר בעשור הקרוב..." אמר דני. היא נאנחה.

"טוב, בסדר. אבל תחזור מהר..." היא אמרה. הוא חיבק אותה ויצא מהדירה.

היא התיישבה על הספה והדליקה את הטלוויזיה, כולה תקווה שדאגי לא יתעורר. היא התחילה לשמוע רעשים מכיוון חדר השינה של דני. היא נאנחה בעצב, ועלתה במדרגות.

"דאגי, אם שברת משהו, אני נשבעת לך-" היא ציפתה לראות את דאגי קופץ על המיטה וזורק חפצים על הקירות. להפתעתה, היא ראתה אותו יושב על הרצפה, ברכיו מקופלות והוא קובר את פניו בין ידיו. הוא כנראה לא שם לב שהיא שם, כי הוא לא הסתכל עליה, או אמר משהו. בדחף פתאומי של אומץ, היא התיישבה לידו. "היי." היא אמרה בשקט.

הוא הרים את מבטו אליה. עיניו לא היו אדומות, אלא צלולות, כאילו הרגע הוא קם משינה עמוקה. "שמעתי מה קרה עם החברה שלך..." היא אמרה בסתמיות.

"זה לא עניינך." הוא לא הסתכל עליה.

"כן, אבל כשזה מגיע לזה שאתה משתכר, ופוגע בעצמך, זה כן ענייני. כי אתה חבר של הידיד הכי טוב שלי, ומי שפוגע בדני, יש לו עסק איתי." היא אמרה, מחייכת. חיוכה נמחק כשהיא ראתה שהוא לא מחייך בחזרה. "טוב, תראה." היא אמרה. "אני לא כאן כדי לנאום לך על אלכוהול, אני כאן כדי לדאוג שלא תהרוג את עצמך עד שדני חוזר. אני לא כאן כי אני רוצה, אני כאן כי אני עושה טובה לידיד שלי. ברור? עכשיו," היא נשמה עמוק. "מה שאתה עושה לעצמך, זה פשוט מפגר. אז היא זרקה אותך, אז מה? מה הביג פאקינג דיל? חשבת פשוט לדבר איתה למה היא זרקה אותך? כל הבנים אותו דבר, כולם חושבים שהם מושלמים, ואז מתעצבנים כשהחברות שלהם זורקות אותם. כולכם אותו החרא." היא נשענה על הקיר בכעס. פתאום הוא הביט בה.

"חשבתי שאמרת שלא אכפת לך."

"אמרתי לך, אתה חבר של דני, ואני יודעת שדני לא יוכל להתמודד עם זה שיקרה לך משהו. ודני הוא החבר הכי טוב שלי, ככה שאני שונאת לראות אותו מדוכא. אז תיקח את עצמך בידיים, תוריד את האף שלך, ותזיז את התחת האנוכי שלך מהרצפה כי הולי פאקינג שיט, יש עליה ג'וק ואני שונאת ג'וקים." מור קפצה על המיטה, ודאגי התחיל לצחוק.

הוא קם מהרצפה, הביא נייר, תפס את הג'וק וזרק אותו מהחלון. "מה מצחיק אותך?" היא שאלה.

"גם כל הבנות אותו דבר. אתן תמיד מחפשות תירוצים כדי להיראות כמו איזה עלמות במצוקה כדי שהבנים כאילו יבואו ויצילו אתכן. אתן כל כך צפויות, ובגלל זה אני צוחק."

"אל תחמיא לעצמך," היא קמה כדי לרדת מהמיטה. "וזה צפוי שתחשוב ככה. אתה בן. המוח שלכם הרבה פחות מפותח משלנו..." היא התכוונה לקפוץ ממנה, אבל החליקה על השמיכה, וכמעט נפלה על הרצפה, בדיוק כשדאגי מיהר לתפוס אותה.

"עכשיו אתה בטח חושב שעשיתי את זה בכוונה."

הוא הסמיק. "נכון."

"צפוי." חיוך נפרס על פניה. "אבל אתה צודק."

הוא הביט בה בהפתעה. "בחיי, את הבנאדם הכי יוצא-דופן שיצא לי להכיר."

"כדאי לך שזו תהיה מחמאה." היא אמרה בחיוך.

"זה איום?"

"בהחלט." כאן הוא כבר היה הרבה יותר מדיי קרוב. הוא הניח את ידיו על פניה, והזיז את הפוני שלה בעדינות. הוא נישק אותה. אחרי שהם התנתקו, הוא כרך את זרועו סביב מותניה והתחיל לסובב אותה.

"מה אתה עושה?" היא שאלה, צוחקת. הוא התכוון לענות לה, בדיוק כשדני נכנס לחדר השינה.

"מה אתם עושים?" הוא שאל במבט משתאה.

מור חייכה. "אנחנו רוקדים טנגו ביחד עם האנשים בחצאיות-המיני."