והנה הפיק של נקניק (אל תשאלו).D:

משום מה, אני נמצאת בו. אבל זה רק בשביל העלילה, אני לא קשורה לסיפור הזה בשיט.XD כי הוא של נקניק.D:

או שני, איך שתעדיפו לקרוא לה. בעצם, רק לי מותר לקרוא לה נקניק, אז אל תנסו אפילו. B|

שנינקע, הפיק מוקדש לך ואני אוהבתותך המונים המונים.3>

"נו, איפה את?" שאלה שני ותופפה על ההגה בעצבים. "אני מחכה לך כבר עשר-דקות, אנחנו נאחר להופעה בגללך!"

"מצטערת, אני לא מוצאת את המפתחות שלי!" אמרה דורין בלחץ. "אני אתקשר אלייך כשאני אמצא אותם, נדבר עוד-מעט."

"מה? אבל אנחנו נאחר! דורין!" אבל דורין כבר ניתקה. שני נאנחה בכעס.

"אם אנחנו נאחר להופעה של מקפליי אני אשחט אותה בדם קר ובזרוע נטויה." היא אמרה לעצמה, וגיחכה מעצם המחשבה.

עברו 45 דקות ולבסוף דורין פתחה את דלת המיני-קופר השחורה של שני, והתיישבה במכונית, מתנשמת במהירות.

"אני..." היא מלמלה. "כל-כך... מצטערת..."

שני צמצמה את עיניה. "ההופעה התחילה לפני חצי-שעה! אני כל-כך הורגת אותך."

"אוקי, אז רק תחכי לאחרי ההופעה? אני רוצה לראות את מקפליי." היא אמרה בעיניים גדולות. שני התחילה לנסוע. "איפה ההופעה בכלל?"

"בלונדון." שני השיבה.

"לונדון... שיט. זה במרחק חצי-שעה משפילד. לעזאזל."

"אוה, באמת? בסך-הכל לא שמתי-לב שאני רוצה להרוג אותך כי בגללך איחרנו!"

"באמת נקניק, אין צורך באלימות." דורין חגרה את החגורה. "אה!"

"מה?" שני שאלה בהלם. "מה עוד יכול לקרות היום?"

"יש פקקים מצ'רינג קרוס עד דרך טוטנהם קורט."

"את צוחקת עליי." אמרה שני. "אנחנו לא נספיק אפילו להגיע למאחורי-הקלעים!" שני לחצה על דוושת הגז. לאחר חצי-שעה היא חנתה והן ירדו מהמכונית.

"אוי." אמרה דורין לפתע.

"מה עכשיו?"

"אני די... אממ... שכחתי להביא את הכרטיסים."

"מה?!"

"הולישיט."

"את לא נורמאלית." היא אמרה. "טוב, לא שזה משנה הרבה. גם ככה איחרנו. אני לא מאמינה. פספסנו את ההופעה האחרונה של מקפליי באנגליה לפני הסיבוב הופעות העולמי שלהם."

"אני כל-כך מצטערת..." דורין מלמלה בעצב.

"עזבי, זה לא משנה. זה סתם מעצבן." הן נאנחנו.

"שני!" דורין קראה לפתע. "לא נעלת את המכונית!"

"מה?" שאלה שני בבלבול. "מה? רגע, המכונית!" והן רצו אל החניה. "אוי, לא. אוי לא, אוי לא. לא-לא-לא-לא."

"פאק! גנבו את המכונית!"

"אע! היום הזה רשמית לא יכול להיות יותר-גרוע." שני אמרה בתסכול. שניה לאחר-מכן, התחיל לרדת גשם. "נהדר." היא אמרה במרירות.

"טוב, בואי נחזור עם מונית הביתה ואחר-כך נראה מה אנחנו עושות בקשר למכונית." דורין הוציאה את הפלאפון שלה וחייגה לחברת-המוניות. "או שלא." היא ניתקה.

"למה לא?"

"כל המוניות תקועות בפקקים בשפילד." היא אמרה בעצב.

"זה כל-כך לא קורה לנו."

"תתפלאי."

"זה לא נתפש. מה חטאנו?" שני שאלה בתסכול. "מה פשענו?" דורין התיישבה על המדרכה.

"מה את עושה?" שני שאלה.

"יושבת. כואבות לי הרגליים."

"את צוחקת? אנחנו צריכות לקרוא למישהו! חוץ מזה, יורד גשם. את לא יכולה סתם לשבת כאן!"

"רוצה להתערב?" שאלה דורין בזעף. "אין לי כוח לכלום. והיום הזה לא יכול להיות מסריח יותר."

"אוף, בסדר. תקפאי לך, אבל אני הולכת לחפש מישהו שיעזור לנו. אני מקווה שלא תהיי גוש-קרח עד שאני אחזור."

"כן, מה שתגידי." אמרה דורין.

שני משכה בכתפיה והתחילה ללכת לכיוון האולם שבו מקפליי הופיעו. עוד כמה דקות אמורה להיגמר ההופעה והמון אנשים יצאו מהשער. מה הבעיה פשוט לבקש הסעה מאחד מהם?

עברה רבע-שעה, ואף אחד לא יצא מהשער. שני מלמלה גידופים בכעס, כשלפתע היא שמעה משהו.

"כן, ראיתם את זאתי עם החולצה הירוקה? היא צרחה כמו מטורפת!"

"ואחר-כך היא כולה נמרחה על דני!"

"אוּוּ, דני-בוי!"

"כן דני, תעשה לי שבט!" כמה קולות לגלגו, אחד בקושי נשם מרוב צחוק, ואחד אמר בקול מעט כועס, "לפחות לי יש מעריצות, לא כמוכם. כסילים."

"הס, עלוב-נפש." שני זיהתה את קולו הילדותי של דאגי פוינטר, את הקול הגבוה של טום פלטצ'ר, את הקול הרגוע של הארי ג'אד, ואת הקול העבה והמחוספס של דני ג'ונס.

"הי, בלי קללות, אווילים שכמותכם." צחק טום.

"אנחנו אווילים? אתה זייפת בפזמון של I've Got You!" אמר הארי, מצחקק. הייתה שתיקה למשך כמה דקות.

"אתם יודעים, טוב שיש את היציאה הזאת. אחרת היינו צריכים לצאת מהיציאה הראשית והמעריצות היו דורסות אותנו." אמר דני.

"כן, ועוד יותר טוב שהיציאה הזו מובילה לרחוב דאונינג. שאין בו אף-אחד בשעות האלה." הסכים הארי.

"הי, תראו!" טום צמצם את עיניו והצביע על שני, שהשתתקה ונעמדה זקוף, מעט המומה. "יש שם מישהי."

"אהה..." היא התקרבה אליהם, מוכת הלם. "א-אני... אני מתכוונת, אממ, היי. אני כאן עם חברה שלי, היינו אמורות להיות בהופעה שלכם אבל איחרנו בגלל הפקקים וכל זה, ובכלל חברה שלי שכחה את הכרטיסים בבית אז לא היה לנו איך להיכנס, אבל אחר-כך גנבו לנו את המכונית ועכשיו אנחנו לא יכולות לחזור הביתה אז באתי לכאן כי חשבתי שעוד-מעט כל מי שהיה בהופעה שלכם יצא מכאן ונוכל לבקש הסעה ממישהו אבל-"

"-המעריצים יוצאים מהכניסה הראשית, שם." הארי הצביע על הכיוון השני של האולם, מגחך. שני הסמיקה.

"חוץ מזה, תנשמי." דני חייך. "הכל בסדר."

"לא ממש, עדיין אין לנו איך לחזור הביתה." היא אמרה בחיוך ביישני. דני הביט בטום בשאלה. טום הנהן.

"תוכלו לחזור איתנו, האוטובוס שלנו אמור להגיע עוד-מעט." הוא אמר בחיוך.

"אתם רציניים?" היא שאלה בהלם. "זה יהיה גדול! וואו, תודה." היא חייכה חיוך רחב.

"אז איפה החברה שלך?" שאל דאגי.

"היא... אממ, איפושהו שם..." ואז שני קלטה שהיא לא זוכרת איפה הן היו כשדורין התיישבה על המדרכה. דני צחק.

"רוצה שאני אעזור לך לחפש אותה?"

"כולנו נלך, זה לא טוב שהיא לבד ברחוב בשעה כזאת." אמר הארי ברצינות. "נתפצל. את ודני תלכו לשם." הארי הצביע לכיוון שמאל. "דאגי, אתה תלך לימין, וטום ואני נמשיך ישר." כולם הנהנו והתחילו ללכת.

"אז..." דני שאל בזמן שהוא ושני התהלכו בגשם. "הייתן אמורות להיות בהופעה שלנו. זה אומר שאת מעריצה?" הוא שאל בחיוך.

"אל תחמיא לעצמך." היא צחקה. "ובעצם, כן. אבל אל תחשוב שזה אומר שאני אאנוס אותך על ההזדמנות הראשונה! אם לא שמת לב, אני אפילו לא כל-כך מתרגשת."

"ולמה זה?" הוא שאל בקול נעלב. "מה, אני לא הגיטריסט האהוב עלייך?" הוא שאל בגאווה.

"גם טום גיטריסט." היא שוב צחקה. "מה יש, נפגע לך האגו?"

"לא." הוא אמר בקול ילדותי ובטון נעלב. "טוב... קצת."

"אוי, אני מצטערת." היא גיחכה. "אז אולי-" והיא נקטעה על-ידי אפצ'י חזק במיוחד. דני הוריד את הסווצ'ר שלו בלי לחשוב פעמיים והושיט לה אותו.

"קחי, אני לא רוצה שתקררי לי פתאום."

"אתה תקפא מקור!" היא מחתה.

"או שאת לובשת אותו או שאני זורק אותו לפח." הוא אמר, ונראה שהוא התכוון לזה כי הוא נעצר מול פח זבל והחזיק את הסווצ'ר מעליו.

"דני ג'ונס, אתה פסיכי." היא צחקה ולבשה את הסווצ'ר.

"זה בסדר, כל עוד אני הפסיכי האהוב עלייך."

היא הסמיקה. הם המשיכו ללכת בשתיקה, עד שהפלאפון של דני צלצל. "היי, דאג. באמת? רגע." הוא הרחיק את הפלאפון מאוזנו ופנה אל שני. "החברה שלך לובשת סווצ'ר שחור עם הדפס של Blind?" שני הנהנה. "אוקי, דאגי מצא אותה." הוא אמר בחיוך, וחזר אל הפלאפון. "כן, זאת היא." הוא חיכה קצת, ואז ניתק. "אז... נחזור?" שני הנהנה והם התחילו ללכת בכיוון ההפוך, עדיין שותקים.

"רגע," דני עצר לפתע. "אני עוד לא יודע איך קוראים לך."

"אה..." היא נהפכה אדומה בשניות. "שני."

"שני... זה כמו 'דני' רק עם ש'..." הוא מלמל, מגרד את סנטרו.

"אני שמחה לשמוע שאתה מתמצא ב-א' ב'." היא גיחכה והמשיכה ללכת. היא הסתובבה כשראתה שהוא לא זז. "הכל בסדר?"

"כן, רק עליתי על משהו."

"ומה זה?"

"את מיוחדת." היא רשמית לא יכלה להיות אדומה יותר.

"כל אחד מיוחד." היא התחמקה, מגחכת, וניסתה להימנע ממבטו.

"אני רציני." הוא חייך. "כל מעריצה אחרת הייתה מתנפלת עליי בצרחות."

"וזה רע שאני לא מתנפלת עליך בצרחות?" היא שאלה בפליאה.

"בכלל לא!" הוא מיהר לומר. "להיפך. זה די מדליק אותי, אם לומר את האמת."

היא חייכה בהפתעה. "ג'ונס, יש לך חוצפה." היא צחקה והתכוונה להמשיך ללכת, כשהוא תפס את היד שלה ומשך אותה אליו.

"נכון." הוא קירב אותה אליו, והצמיד את שפתיו אל שפתיה. היא קפאה, לא יודעת אם מהקור או אם מההלם. כשהם התנתקו היא לחשה לו, "אתה כן."

"מה?" הוא שאל בהפתעה.

בפעם הראשונה מאז שהיא פגשה אותו היא הביטה בעיניו הכחולות, שנצצו באור מנורות-הרחוב. הנמשים שלו כמעט ולא נראו בחושך, ורק התלתלים שלו בצבצו מעט מתחת לכובע-הצמר שהיה לראשו.

"הפסיכי האהוב עליי." הם צחקו והמשיכו ללכת בגשם, בעוד דני משלב את אצבעותיו באצבעותיה של שני.