"בית. בית. בית." דנה חזרה מיום עמוס בעבודה ועמדה בפתח דלת ביתה, מוציאה את המפתח מהתיק. היא חיכתה כבר בקוצר-רוח לרגע המאושר שבו תוכל להתרווח על הספה; רק היא, הטלוויזיה, ומערכת הסראונד החדשה שקנתה במשכורת שלה לחצי-שנה. הבעיה היחידה הייתה – שמישהו כבר ישב שם.

"היי." מאט, ידיד שלה, ישב על הספה ובהה בטלוויזיה. היא שכחה שיש לו מפתח לדירה שלה.

"אלוהים, מאט, כמעט עשית לי התקף לב!" היא קראה, מתיישבת על הספה לידו. "לא יכולת להודיע שאתה בא?"

"אשמתי שאת לא דואגת להדליק את הפלאפון שלך?" הוא רטן.

"מה? הוא דלוק." היא מחתה, מוציאה את הפלאפון. "... או שלא." היא חייכה בהתנצלות. הוא צחקק. "הי, תוריד את הידיים!" היא זעקה, כשהוא הרים את הגיטרה שלה מהמעמד על הרצפה והניח אותה על ברכיו.

"תירגעי, אני שולט בזה."

"מאט, אל תהיה אגרסיבי איתה. זה דבר עדין. היא עלתה לי – "

" – ארבע-מאות פאונד ואין אחריות, אני יודע." הוא גיחך. "תירגעי."

"טוב, סליחה באמת שאני קצת עצבנית אחרי שכמעט פיטרו אותי!"

"ולמה זה?"

"כי- טוב, אני די... איחרתי. בפעם ה... הממ, שישית. החודש."

"יופי דנה." הוא צחק. "בכל-מקרה, את באה היום?"

"לאן?" היא שאלה בפיזור-נפש.

"מה זאת אומרת לאן? מסיבת ליל-כל-הקדושים אצל קארה? זאת שהיא עושה כל שנה...?"

"אה, זה." היא גלגלה עיניים. "לא."

"למה? אני הולך."

"אני שונאת את ליל-כל הקדושים." הוא הביט בה בהלם מהול בתוכחה.

"אֵל גאספ!" הוא קרא, מניח יד אחת על ליבו. "אני לא שמעתי את זה עכשיו."

"אבל זה נכון." היא רטנה. "מאז הפדיחה שלי שנה שעברה, אני לא הולכת יותר."

"אה." הוא השתתק. "באמת, את צריכה לשכוח מזה ולהמשיך הלאה!"

"ספר את זה לתח – "

" – אני לא חושב שזה יעניין אותו." הוא צחק. "אבל השנה יש אורחים מיוחדים!"

"משפחת אדאמס?" היא גיחכה.

"חה-חה. אבל דיברתי, בעצם, על... אורחים מסוימים שאת מאוד מאוד אוהבת. אורחים מאוד מאוד מסוימים."

"בלינק – "

" – לא, בורה! אני מדבר על מקפליי! קארה הזמינה אותם – "

" – מה?!"

"ששמעת, כן." הוא גיחך. "קארה הזמינה אותם. מסתבר שהיא חברה ממש טובה של איזי, החברה של הארי, והיא החליטה להזמין את איזי והארי- שהודיע שגם האחרים יבואו." היא בהתה בו בהלם, חסרת-מילים. "תגובה?"

"קדימה." היא קמה מהספה.

"לאן?"

"לקנות תחפושת למסיבת ליל-כל-הקדושים אצל קארה טורינטון."

"Hell yeah, baby!" הוא קרא. "הולכים למסיבה של קארה, הולכים למסיבה של קארה, הולכים למסיבה של – "

" – או שאתה שותק, או שאתה תלך למסיבה של קארה מחופש לארנב הפסחא." היא צחקה. הוא השתתק.

הם נכנסו לחנות, בדיוק כשהפלאפון של מאט צלצל. הוא מלמל כמה דברים ואז התקרב אל דנה.

"אני חייב לזוז, נתראה היום בערב?"

"כן, ברור, אבל לא קנית תחפושת עדיין." היא אמרה.

"אה, אני אמצא משהו. בקיצור, אני זז. נראה אותך." הוא נישק אותה על הלחי ויצא.

"לעזאזל עם ליל כל הקדושים." היא אמרה לעצמה בזעף. "למה אני אמורה להתחפש?!"

"אפשר לעזור לך?" המוכר צץ מאחורי אחד המדפים והיא קפצה בבהלה.

"אה..." היא נאנחה, מניחה יד על ליבה. "כן... כן, אני מחפשת – "

" – תחפושת לליל-כל-הקדושים. לא משהו קינקי מדיי, לא דוחה מדיי, ולא ילדותי מדיי. האם אני צודק?"

"כן." היא הביטה בו בפליאה. "איך ידעת?"

"אני מנהל את החנות הזו כבר שלושים שנה, אני יודע מה כל לקוח רוצה."

"אם ככה, תעזור לי." היא אמרה, מיואשת.

"הממ... מה דעתך?" הוא הציג לה תחפושת של פיראטית.

"לא, זה די נדוש." היא הודתה. "מה עוד יש?"

"עוד רגע נראה." הוא הלך לכמה דקות. "ומה בקשר לזה?"

"אוּ, זה מגניב!" היא אמרה בשמחה, מתקרבת כדי להיטיב את מבטה בתחפושת. "באטגירל, תמיד רציתי להתחפש לזה." היא שילמה על התחפושת וחזרה הביתה.

20:15

"הי, מאט?" היא שמעה אותו מהצד השני של הקו.

"הי, תקשיבי, אני קצת אאחר. אז תצאי בלעדיי, טוב?"

"מתי תגיע?"

"עוד... שלוש שעות, בערך."

"מאט!" היא אמרה בתסכול. "אתה לא יכול להפקיר אותי לבד!"

"את לא תהיי לבד! – "

" – רוצה להתערב? אני בטח לא אכיר שם אף אחד חוץ מקארה וממקפליי. אתה יודע שאף-פעם לא אהבתי את המסיבות האלה."

"מצטער, אבל אני באמת לא אוכל לצאת בזמן הקרוב." הוא אמר.

"אוף, בסדר. רק בגלל שקניתי את התחפושת, ורק בגלל מקפליי- אני אלך."

"יופי, את תראי שיהיה לך כיף!" הוא ניסה לעודד אותה. "אני חייב לנתק. נתראה אצל קארה, יותר מאוחר." והוא ניתק.

"אוף."

21:00

"אני לא מאמינה שבאתי לכאן." דנה רטנה בליבה. ואז, בלב-כבד, היא דפקה על דלת הבית של קארה.

"אוּוּ, איזו תחפושת יפה. עטלף?" קארה פתחה את הדלת; היא הייתה מחופשת לשוטרת.

"באטגירל!" אמרה דנה, נעלבת.

"אה, דנה, זאת את!" היא אמרה. "לא זיהיתי אותך!"

דנה מלמלה לעצמה ונכנסה אל הבית. "וואו, אני רואה שהרחבת את רשימת המוזמנים?" היא שאלה בהלם כשראתה כמה אנשים יש בבית.

"אוה, כן, את יודעת, עכשיו כשמקפליי באים- הייתי צריכה להזמין כמה שיותר אנשים שיראו אותם. אני רוצה שידברו שנים על המסיבה הזאת."

"ברור..."

"בכל-מקרה, קחי לך פונץ' ותשבי על הספה, מקפליי כבר אמורים להגיע." אמרה קארה. דנה הביטה בספה. ישבו עליה כמה מופרעים שהתחילו להוציא את המילוי של הכריות, הרסו את הריפוד של הספה, והחביאו פופקורן וממתקים מתחת לכריות של הספה.

"הממ, קארה, נראה לי שאני אצא קצת החוצה..." היא שמה לב שקארה כבר לא עומדת לידה. לאחר-מכן היא יצאה החוצה, לחצר, שהיו מפוזרות בה המון דלעות מוארות, ושלשמחתה – הייתה מבודדת.

היא התיישבה על הספסל המתנדנד, נאנחת בעצב; רק מקווה כבר לראות את מקפליי ולהתחפף מכאן כמה שיותר מהר. היא הוציאה את נגן האייפוד, מניחה את האוזניות בתוך אוזניה.

21:45

עדיין לא היה זכר למקפליי. היא נאנחה והורידה את האוזניות, כשלפתע מישהו בתחפושת של באטמן התיישב לידה.

"אני אוהב את התחפושת שלך." הקול שלו נשמע לה מוכר, אבל היא לא יכלה לזהות אותו, מפני שעל פניו הייתה מסכה שכיסתה את הפנים שלו מהאף ומעלה: רק עיניו הכחולות נראו מבעד למסכה.

"אני לא עטלף, אם זה מה שאתה חושב." היא ענתה בזעף.

"לא, את השותפה שלי לטרור." הוא גיחך.

"כמובן, באטמן." היא צחקה. "אז, למה אתה לא בפנים?"

"למה את?"

"אני שאלתי קודם."

"אז גם תעני קודם."

"סתם, אני לא מכירה כאן אף-אחד, ואני לא בדיוק, הממ... מתחברת, עם הסוג הזה של האנשים." היא הצביעה על אותם הפריקים שישבו בסלון. "אז מה איתך?"

"בערך מאותה הסיבה." הוא משך בכתפיו. "אני כן מכיר את האנשים שם, אבל בואי נגיד ש... בואי נגיד שפשוט אין לי כוח."

"כוח למה? לרקוד ולהשתכר עד אור הבוקר?" היא גיחכה.

"אני מנסה להיגמל מאלכוהול, יש לי היסטוריה עם זה." הוא התוודה.

"אוי, אתה... אתה לא עשית סקס בשירותים בהשפעת אלכוהול, נכון?" היא שאלה בחשש מעושה.

"ברור שלא." הוא השיב. היא צחקקה. "לפחות לא בהשפעת אלכוהול."

"ברצינות?" היא הביטה בו באימה.

"לא."

"אה, כבר נבהלתי. אתה לא נשמע כמו אחד שנמצא הרבה בטריפים."

"נה, אני לא בקטע של סמים." הוא הניד בראשו. "למרות שאני כן מעשן."

"באמת?" אולי האכזבה נשמעה בקולה.

"כן." הוא חייך בהתנצלות. "ומה איתך? שותה, מעשנת?"

"לא, וגאה בזה."

"אה, עדיין ילדה."

"יש לך טענות?" היא הביטה בו, מחייכת בהפתעה.

"בכלל לא, זה דווקא חמוד." הוא הרים את ידיו כנכנע.

"מה חמוד?"

"את יודעת, שאת לא נמשכת לכל האלכוהול וזה. גם אני הייתי ככה בהתחלה – אבל חברים שלי גררו אותי לסיגריות ולאט-לאט זה התדרדר." היא שתקה. "את מאוכזבת?"

"לא." היא ענתה במהירות. "אלה החיים שלך, זכותך לעשות איתם מה שאתה רוצה."

"אני לא חושב שהיית אומרת את זה אם היית יודעת מי אני."

"ולמה זה?" היא שאלה, מעט מופתעת.

"את תדעי, מתישהו." הוא אמר במסתוריות.

"אוקיי."

"אז מה את שומעת?" הוא הבחין באייפוד שלה.

"אה, אממ, The Who." היא ענתה. "אני יודעת שהם קצת מיושנים, אבל – "

" – את לא צריכה להסביר, גם אני אוהב את The Who. יש להק – "

" – להקות שאף פעם לא מתיישנות." היא השלימה אותו בחיוך.

"כן." הוא הנהן.

"הי," היא הרימה את ראשה, מביטה באנשים בבית שסימנו לו לשוב לסלון. "באטמן, אני חושבת שהם מחפשים אותך."

"הם יכולים להמשיך לחפש." הוא חייך. "אז למה את כאן לבד, בעצם?"

"הייתי אמורה לבוא עם מאט, ידיד שלי, אבל הוא הודיע שהוא מאחר. בכמה שעות." היא גלגלה את עיניה.

"הא." הם שתקו.

"אז אתה מוכן לומר לי מי אתה עכשיו?"

"לא."

"אבל אתה תהיה חייב לומר לי במוקדם או במאוחר." היא נדנדה לו. הוא הרהר לרגע, ואז השיב.

"It's always better late than never." הוא ציטט. רגע, הוא... ציטט? עיניה של דנה התרחבו ופיה נפער בהפתעה.

"דני ג'ונס?" היא לחשה, כמעט בטוחה שהוא לא שמע אותה.

"האחד והיחיד." הוא ענה, מוריד את המסכה. עכשיו היא ראתה בבירור את העיניים שלו, את התלתלים, את הנמשים... וכמעט צרחה.

"וואו."

"מופתעת?"

"בוא נחשוב..." היא הרהרה. "HELL YES!!!"

"אני באמת כזה גרוע?" הוא חייך באשמה.

"למה לא אמרת משהו?"

"לא יודע..." הוא אמר. "אולי כי נראית לי נחמדה ורציתי להכיר אותך. תודי שאם היית יודעת שזה אני, היינו מנהלים שיחה מסוג אחר לגמרי."

"אולי." היא חייכה בהתנצלות. "אני לא מאמינה."

"כל-כך קשה להאמין?" הוא התקרב אליה קצת.

"אני מתכוונת, ידעתי שתהיה כאן, אבל האמת שציפיתי רק לבקש את החתימה שלכם ואז לברוח הביתה כמה שיותר מהר. לא חשבתי שאני ממש... אנהל איתך דיונים פילוסופיים."

"דווקא היה מאוד כיף להתפלסף איתך." הוא אמר, צוחק.

"תודה רבה, לא היית כל-כך גרוע בעצמך." היא אמרה בחיוך, מתקרבת אליו. הם היו מאוד קרובים אחד לשניה – האפים שלהם כמעט התנגשו. ואז...

"Have no fear!" מישהו קפץ מלמעלה ונחת לידם, נפל, וקם לאחר שניה, גלימתו השחורה מתנוססת מאחוריו. "Zorro is here!"

דנה בקושי נשמה מרוב צחוק. "זורו?"

"לא מצאתי תחפושת אחרת." אמר מאט, מוריד את המסכה מפניו. ואז הוא קלט באיזה מצב הוא תפס אותם. "אממ. לא תזמון טוב, אה?" הם בהו בו בשתיקה. "אל-דאגה!" הוא קרא בדרמטיות, מוריד את הגלימה שלו. "אני אלך עכשיו ואשאיר אתכם לבד. בלי שטויות, ילדים." הוא זרק את הגלימה עליהם ונכנס לסלון, מנופף בידיו כמו תרנגולת, כאילו בניסיון כושל לעוף.

"זה הידיד שלך?" שאל דני בחיוך.

"האחד והיחיד." היא השיבה, עדיין מצחקקת.

"הממ. אז איפה היינו?"

"א – "

" – נזכרתי." הוא העיף לצד את הגלימה ש"זורו" זרק עליהם, מקרב את שפתיו אל שפתיה של דנה ומניח את ידו מתחת לסנטר שלה; מנשק אותה בעדינות.