הו יה בייבי, הנה הפיק של אוריאנ הכוסיט שישבתי וכתבתי עד שתיים ומשהו בלילה כי הייתי בשוונג ובגלל זה לא הכנתי שיעורים בפיזיקה והמורה עמדה לשחוט אותי על המקום.  היה לי בצפר אחרי זה. וקמתי בשש בבוקר. לא תקראו לזה התעללות? אני כן. T~T

 אבל זה היה שווה את זה, כי לדעתי יצא אחלה פיק. הרעיון טיפה מחופף (שתיים בלילה! תהרגו אותי שהמוח שלי לא עובד בשעות כאלה), אבל הי, לפחות זה יצא חמוד.D:

אנ, אני אוהבתותך עד מקפליי שנמצאים איפושהו בסוף העולם, ועד לכאן בחזרה.3>

(ואנחנו חייבות להפסיק לעשות את היציאות המפחידות של הטלפטיה במסנ)

ובנימה מרגשת זו, אני גאה להציג את מעשה-ידיי ההו-כה-נסגד (NOT. וזה ציטוט של מנדי.  כן, אני כמעט-בטוחה שהיא זאת שאמרה את זה).

*  *  *

"אני לא מאמינה שאני כאן. איתך. זה פשוט טוב מדיי בשביל להיות אמיתי." היא אמרה, עיניה החומות-ירוקות נוצצות באושר כשהוא מתקרב אליה.

"את יודעת..." אמר הגבר הבלונדיני בעל העיניים הכחולות-בורקות. "זה לא חייב להיות חלום."

'אלוהים. הוא מתקרב אליי. דאגי פוינטר עומד לנשק אותי. אני חולמת.' היא חשבה.

בדיוק רגע לפני ששפתיו נצמדו לשלה הוא צעק- "תתעוררי!"

"מה?" היא התעוררה בבת-אחת, עיניה נפקחות בהלם. לידה כבר לא עמד דאגי פוינטר, והאמת שהיא בכלל שכבה במיטה.

"תתעוררי!" קראה אמילי, אחותה הקטנה. היא זרקה כרית על אוריאן, שמבטה ההמום הפך בשניות למבט מאיים.

"את!" היא קראה בזעם, קופצת מהמיטה. "את יודעת מה עשית?!"

"כרגע? הצלתי את החיים שלך! אם לא תצאי עוד רבע-שעה את תאחרי לאוניברסיטה!"

"ארג!" היא קראה בכעס, דחפה את אמילי מהחדר ונעלה אחריה את הדלת.

"את לא אומרת 'תודה' אפילו? בסדר, אוריאן, תזכרי את זה!" צעקה אמילי מבעד לדלת, נעלבת.

"לכי!" אוריאן זרקה את הכרית על הדלת ואמילי הלכה משם. לאחר רבע-שעה היא יצאה מהבית, נועלת את הדלת ורצה לעבר תחנת-האוטובוס. היא הייתה בכיכר סנט ג'יילס כשמכונית 'רודסטאר' כסופה של B.M.W עצרה לידה.

"מישהי צריכה טרמפ?" היא זיהתה את הנמשים ואת התלתלים האדמוניים-חומים של איימי, אחת החברות שלה.

"יש לך תזמון מושלם..." היא מלמלה ונכנסה למכונית, מתנשפת בכבדות.

"אז מה הסיפור שלך?" שאלה איימי, פונה פנייה חדה.

"חלמתי את החלום הכי יפה בעולם, ומרוב ששקעתי בו כנראה לא שמעתי את השעון המעורר. אמילי העירה אותי, ובקושי הספקתי לעשות משהו הבוקר." היא השעינה את ראשה על החלון וניסתה להיזכר בפרטי-החלום שלה, אולי אפילו להמשיך אותו.

"אל תירדמי לי, אנחנו מגיעות עוד עשר-דקות." אמרה איימי, וצעקה- "Watch it, mate!" לנהג שכמעט התנגש בה.

"לא, זה פשוט... עזבי, לא משנה." אוריאן נאנחה. "מתי מגישים את העבודה בספרות?"

"את צוחקת עליי, נכון?" חייכה איימי. אוריאן שתקה והביטה בה. "את לא צוחקת?..." חיוכה של איימי נמחק. "את רצינית? צריך להגיש אותה היום!"

"אה!" אוריאן קברה את פניה בתיק שלה. "Bollocks!"*

"אלוהים, אן, פֶרקִינס יהרוג אותך." אמרה איימי בדאגה וחנתה מול אוניברסיטת לונדון.

"אני יודעת, אני יודעת." היא יצאה מהמכונית, טורקת את הדלת. "פשוט... תחפי עליי, אוקיי?"

"אוי, מה את הולכת לעשות?" מבט מודאג נפרס על פניה של איימי.

"אני מבטיחה שזו הפעם האחרונה, אבל את חייבת לעזור לי."

"לא, אוריאן, את הבטחת לי שאת לא מבריזה יותר! יש לך מושג מה רובינס תעשה לך אם לא יהיה לך אליבי?"

"המנהלת לא חייבת לדעת, טוב?" אוריאן הנמיכה את קולה כשהן הציגו את כרטיס-התלמיד שלהן בפני השומר, שהנהן ואִפשר להן להיכנס לחצר האוניברסיטה. "יש לנו ספרות שיעור אחרון, אז אני אעמיד-פנים שכואב לי הראש או משהו, ואת רק תצטרכי לספר לפרקינס שקיבלתי מחלה. עדיף משהו כמה שיותר משכנע... אמ, מה דעתך על מחלת 'הפרה-המשוגעת'?"

"אוריאן!" קראה איימי בכעס.

"תראי, אני מצטערת. אבל כמו שאת אמרת, פרקינס יהרוג אותי. עדיף לי להבריז מהשיעור מאשר להתמודד איתו!"

איימי נאנחה. "בסדר..." היא אמרה לבסוף. "תעשי מה שבא לך. אני לא עוזרת לך, אבל אני לא אלשין עלייך. רק תבטיחי לי – בלי שטויות, בסדר?" אוריאן חייכה חיוך קטן.

'בסדר,' היא חשבה לעצמה. 'אם היא לא תעזור לי אני אצטרך לעשות את זה בעצמי.'

"באמת איימי," היא אמרה. "ככה את מכירה אותי? ממתי אני מסתבכת בצרות?"

"אן, הביטחון שלך עוד יהרוג אותך." איימי הנידה בראשה.

אוריאן צחקה. "טוב, אם הביטחון לא יעשה את זה, פרקינס יעשה. אני חושבת שאני מעדיפה להיהרג בידי הביטחון שלי מאשר בידי המורה הפרנואידי שלנו לספרות." הן צחקו ונכנסו לכיתה שלהן.

השיעורים זזו כמו צב עם צירים. היסטוריה, אזרחות, מחשבים, ואחרי כמה שעות שנדמו כנצח הגיעה ההפסקה שלפני השיעור האחרון של אוריאן לאותו היום - ספרות.

היא התחילה ללכת במסדרון, פניה לבנים כמו סיד. היא קרצה לאיימי שעברה במסדרון עם ג'ייק ופיטר, ידידים שלהן.

"מה קרה לך?" היא שאלה בהלם והתקרבה אליה, מתרחקת משאר האנשים במסדרון.

"נכון שזה נראה משכנע?" שאלה אוריאן בחיוך.

"מה כבר עשית?" שאלה איימי בדאגה.

"השתתפתי בשיעור ספורט עם הבנים." היא השיבה. "המאמן הזה אכזרי. טוב, הנה המנהלת. עכשיו לכי, לפני שהצבע יחזור לי לפנים." היא מיהרה להתקרב אל המנהלת, הולכת לצידה ומעמידה-פנים שאינה שמה לב אליה. ואז, בלי אף התראה מוקדמת, היא פשוט נפלה ארצה.

"מה, בשם הבוקסרים של דאגי, היא עושה?" שאלה איימי בהלם. ואז גלגלה את עיניה בעצבים כשהמנהלת החלה להיכנס להיסטריה.

"אוי, אלוהים ישמור!" קראה המנהלת באימה, מניחה יד אחת על ליבה.

"מיס? מיס?" סגן-המנהלת ניצב לידה, מוחא כפיים מול פניה של אוריאן ה"מעולפת".

'לא לצחוק אוריאן, את מסוגלת. תתאפקי. רק עוד קצת...' היא התרכזה וניסתה כמיטב-יכולתה לא לצחוק.

"למען השם, שמישהו יקרא לאחות!" קרא סגן-המנהלת, מנופף בידיו בפאניקה. תלמידה אחת מיהרה להביא מחדר המורים כוס מים, ותלמיד אחר רץ לקרוא לאחות.

אוריאן התאפקה לא לפקוח את עיניה. לאחר עשר-דקות שהרגישו לה כמו שעה, היא פקחה את עיניה באיטיות משוועת.

"מיס? איך את מרגישה?" שאלה האחות בעדינות.

"אני..." היא מלמלה בשקט, בקול עייף. היא הייתה המומה מכישורי-המשחק של עצמה. "כואב לי הראש."

"כן, היה לך לחץ-דם נמוך. אבל את בסדר עכשיו. את רוצה לשתות מים?" אוריאן הנהנה, והאחות הגישה לה כוס פלסטיק מלאה במי-ברז. היא התאפקה לא לירוק את המים בפרצוף של האחות.

"אמור להיות לי עכשיו שיעור ספרות..." היא אמרה.

"אל תשתטי." אמרה האחות, לוקחת מידה את הכוס. "את באמת סבורה שניתן לך ללמוד אחרי מקרה כזה? לא מיס, את משוחררת."

"באמת?" אוריאן לא יכלה להאמין שהמזל סוף-סוף משחק לידיים שלה.

"כמובן. אם את מרגישה שאת יכולה ללכת לבדך, את מורשית לעזוב את המרפאה."

"הו, כן, אני חושבת שאני אסתדר." היא הנהנה במרץ וקמה מהמיטה, יוצאת מהחדר.

"להתראות פרקינס," היא חייכה לעצמה כשיצאה משער האוניברסיטה, מראה לשומר את האישור מהאחות. "ושלום חופש." היא מייד פיעמה צעדיה לעבר גני קנזינגטון - המקום האהוב עליה כמעט בלונדון כולה. זה היה יום נעים יחסית לחורף. השמש אמנם לא זרחה, אבל לפחות לא ירד גשם. רוח קרירה החלה לנשוב, אבל לאוריאן זה לא הפריע. היום זה היום שלה, ושום-דבר לא יכול לדכא אותה.

היא התקרבה אל הגלידרייה, שכעת הייתה ריקה לחלוטין מלבד המוכר, שישב משועמם על כסא גבוה באחד השולחנות.

"צהריים-טובים!" היא קראה, מקפיצה את המוכר ממקומו וגורמת לו לגמגם בהתרגשות.

"באמת, מיס, יכולת להזהיר אותי..."

"אני מצטערת." היא הסמיקה בחיוך רחב. "אבל אני רוצה לקנות גלידה."

"גלידה?" הוא נראה מופתע. "בחורף? בלונדון? האם את... בריאה, בנפשך?"

"מצחיק מאוד, אדוני." היא גיחכה. "אבל אני רצינית." היא הושיטה לעברו שני פאונדים. "אני רוצה שלושה כדורים. שוקולד, פקאן ו... מה תמליץ לי?"

"להמליץ...?" הוא הרהר. "יש תות, כמובן, אבל..."

"נה, תות זה קיטשי. אני רוצה משהו חדש." היא חייכה.

"מה דעתך על לימון, שוקולד וקוקוס?" מישהו בדיוק נכנס אל הגלידרייה. הוא היה לבוש בקפוצ'ון כחול של Hurley ולמרות שלא הייתה שמש, היו לו משקפי-שמש שחורות. היא לא יכלה לזהות אותו, ועם זאת הקול שלו נשמע לה כל-כך מוכר. היא צחקה.

"זה נשמע מוזר."

"את לא נראית כמו אחת שזה יפריע לה." הוא חייך. "קדימה," הוא אמר לה. "הגלידה הזו על חשבוני."

"תודה." היא חייכה חיוך-רחב ואמרה למוכר את הגלידה שהיא רוצה.

"שני גביעים?" שאל המוכר. היא הביטה אל הנער הלא-מוכר בשאלה, והוא הנהן.

"כן, בבקשה." המוכר הושיט לידה את הגביעים והנער הניח את הכסף על השולחן. "תודה." היא אמרה והם יצאו מהגלידרייה.

"נו, איך הגלידה?" הנער שאל בחיוך.

"זה באמת טעים." היא אמרה, מלקקת את הגלידה בהנאה. "אז למה אתה כל-כך נחמד?"

"אני לא נחמד לכל אחד." הוא אמר בפשטות. היא חייכה בהפתעה. "או יותר נכון, לכל אחת." הוא תיקן את עצמו.

"וואו, מה עשיתי שזכיתי לכבוד?" היא גיחכה.

"כבוד? הממ. את יותר... קורבן."

"שיט, אתה פדופיל?" היא שאלה בהלם מעושה. הוא צחק.

"לא, לא ממש."

"אם ככה, תגדיר 'קורבן'."

"אמ..." הוא הרהר. "בואי נגיד שיש דברים שעדיף לא לומר."

"אוקיי, הצלחת לסקרן אותי." היא חייכה. "קדימה, דבר."

"עדיין לא." הוא צחק. "אני רוצה להכיר אותך קודם."

"להכיר אותי? וואו."

"מה דעתך על משחק של '10 שאלות'?"

"בסדר." היא חייכה. "Shoot."

"מה הלהקה האהובה עלייך?"

"מקפליי ובויז לייק גירלס." היא ענתה אוטומטית. "הם מעולים, ואני מכורה." היא הודתה בחיוך.

"מקפליי..." הוא חזר אחריה, מגרד את סנטרו. "אם ככה... אם היית צריכה לבחור בין דני ג'ונס לבין דאגי פוינטר, במי היית בוחרת?"

"פעם הייתי מתלבטת על השאלה הזו, אבל היום אני עונה תשובה החלטית - דאגי פוינטר."

"אם אני אשאל למה, זה יחשב כשאלה נוספת?"

"כן." היא גיחכה. "וזה בגלל שלדאגי יש תמימות שלדני לעולם לא תהיה. זה חמוד." היא משכה בכתפיה.

"אוקיי..." הוא הרהר לכמה שניות. "בת כמה את?"

"21. שנה ראשונה באוניברסיטת לונדון."

"אוה, חכמה." הוא מלמל. "אז בעצם, למה את לא בבית-הספר?"

"הברזתי." היא כמעט התגאתה בעצמה.

"את מזכירה לי מישהו." הוא חייך. לאחר-מכן הוא שאל אותה שאלות חסרות-משמעות כמו: "אם היית צריכה לבחור בין שמלה לבין חצאית-מיני, מה היית לובשת?".

"טוב, נשארה לך עוד שאלה אחת." היא אמרה.

"נכון." הוא חייך. "איך קוראים לך?" היא הסמיקה עד שורשי שערותיה.

"אוריאן."

"אוריאן." הוא חזר אחריה בחיוך. "יש לך שם יפה, אוריאן."

"תודה." היא חייכה, ואז הוסיפה, "דאגי פוינטר." הוא נעצר, מביט בה בהלם.

"כמה זמן את יודעת?" הוא שאל, המום בעליל.

"היו לי חשדות. החשדות התאמתו כששאלת על השמלה והחצאית, ואז הבנתי שרק דאגי יכול לשאול שאלה כזאת. למה לא אמרת?"

"לא רציתי להתחיל ברגל שמאל, את לא נראית כמו כל האחרות." הפעם היא נעצרה.

"מה זאת אומרת?"

"אין לי איך להסביר לך." הוא משך בכתפיו. "את שונה."

"אני אקח את זה כמחמאה." היא הסמיקה. "זה אומר שאתה מתחיל איתי?" הוא חייך במסתוריות.

"אולי."

"אל תשחק איתי משחקים, דאגי פוינטר." היא צחקה. "אתה חייב לי עשר שאלות."

"נשמע לי הוגן." הוא חייך. "קדימה."

"בתור התחלה, למה אתה מרכיב משקפי-שמש?"

"אוה, מצטער," הוא מיהר להוריד את המשקפיים. עיניו הכחולות-ירוקות הנוצצות ברקו באור הקלוש של אחר-הצהריים המעונן של לונדון.

"מה אתה עושה פה? לא אמורים להיות לך דברים חשובים יותר לעשות מאשר להסתובב בפארק?"

"הממ, האמת... את לא היחידה שהבריזה היום." הוא חייך, מסמיק.

"אוּוּ. שפוך."

"יש לנו היום צילומים לאלבום החדש." הוא השיב. "הברזתי כי פשוט הרגשתי שאם אני לא אקח יום חופש אני אתפוצץ. מכירה את זה? כאילו... אין לך ז – "

" – זמן לנשום." היא המשיכה אותו, מזדהה איתו יותר משאי-פעם תוכל להראות.

"בדיוק." הוא אמר. הפלאפון שלו צלצל. "אוי." פניו נפלו כשהוא הביט במסך התצוגה. "זה פלטצ'. בטח יצעק עליי לבוא." הוא סינן את השיחה והכניס את הפלאפון בחזרה לכיס. הם המשיכו ללכת.

"טוב..." היא אמרה. "למי התכוונת כשאמרת 'את מזכירה לי מישהו'?"

"התכוונתי אל – "

הפלאפון שלה צלצל. היא נאנחה והוציאה אותו מהכיס שלה. "הלו?"

"אוריאן!" קראה איימי במהירות. "תקשיבי, את חייבת לבוא לכאן ומהר, הוסיפו לנו עוד שעתיים והקדימו את המבחן באנגלית-אקדמית ממחר להיום. לא יעשו לך מועד ב', את חייבת להגיע!"

"את צוחקת עליי! אני לא התכוננתי!"

"את משוגעת?" קראה איימי. "אסור לך להבריז! את תכשלי בסמסטר הזה!"

"אני יודעת! אבל את לא מבינה עם מי אני נמצאת עכשיו – "

" – זה לא מעניין אותי, תזיזי את התחת שלך לכאן, ומייד! כדאי לך להיות פה עוד עשרים דקות או שאני מספרת לרובינס את הכל. ביי!" והיא ניתקה במהירות.

"אע!" אוריאן קראה בייאוש, מכניסה את הפלאפון לכיס באגרסיביות.

"מה קרה?"

"אני מצטערת, באמת, אבל אני חייבת ללכת, יש לי מבחן ואם אני לא אלך יהרגו אותי."

היא כל-כך לא רצתה לעזוב. היא סוף-סוף פגשה את דאגי. דאגי פוינטר, הדאגי שהיא רק חלמה לפגוש. "אלוהים, לא התכוננתי, אני לא מוכנה למבחן הזה!" היא אמרה באימה מוחלטת.

"אז אל תלכי." הוא אמר בפשטות.

"אמרתי לך, אם אני לא אלך, המנהלת – "

"שתקפוץ לך." הוא קטע אותה. היא נראתה מופתעת.

"אתה יותר חצוף ממה שמספרים עליך. בערך כמוני." היא גיחכה, ואז הרצינה. "אני חייבת ללכת. היה נחמד לדבר איתך, דאגי. להתראות." והיא התחילה ללכת. הוא הלך אחריה, תופס בידה.

"את לא חייבת ללכת," הוא אמר.

"אבל אני – "

"תשכחי מהכל." הוא חייך. "ליום אחד."

"אני לא יכולה סתם – "

"תראי, גם לי יש מחויבויות, אני בטוח שאת יכולה לתאר לעצמך."

היא הביטה בו בשתיקה. "אז מה אתה רוצה שנעשה? אנחנו לא יכולים פשוט – "

" – בואי נברח." הוא אמר לפתע.

"אני בקושי מכירה אותך! זה יהיה חסר-אחריות לחלוטין פשוט ללכת – "

"את לא נראית כמו אחת שזה יפריע לה." הוא חזר על עצמו. היא שתקה לרגע, ואז הוא פתח את פיו, מזמזם, "Throw it away, forget yesterday, we'll make the great escape.

We won't hear a word they say, they don't know us anyway. Watch it burn,

Let it die,"

והיא המשיכה אותו בחיוך רחב. "'Cause we are finally free, tonight."

היא לא האמינה שדאגי פוינטר, הבסיסט האהוב עליה, מצטט לה, לאוריאן מנשה, את אחד השירים האהובים עליה של אחת הלהקות האהובות עליה. "אין לך מושג לאיזה צרות אתה מכניס אותי." הוא התקרב אליה, מחייך. הוא פתח את פיו, ואז היא הניחה אצבע אחת על שפתיו, משתיקה אותו. "תן לי לנחש: 'את לא נראית כמו אחת שזה יפריע לה'."

"בדיוק." הוא חייך חיוך גדול.

"אתה צודק, זה באמת לא מפריע לי." הדבר הבא שקרה זה שהוא התקרב אליה, הרבה יותר מדיי קרוב. הוא נישק אותה על השפתיים, והפעם – היא לא התעוררה. זה לא היה חלום, למרות שאף רגע בחייה לא נראה הזוי כל-כך.

הפלאפון שלה שוב צלצל. היא התנתקה מדאגי לרגע, בוהה במסך עליו הופיע השם- 'איימי'. חיוך מריר נפרס על פניה. דאגי לקח מידיה את הפלאפון וזרק אותו אל ברכת-הברווזים לידם.

"תשכחי מהכל." הוא לחש, ונישק אותה שוב, בעוד היונים לידם מתעופפות בהיסטריה כשגשם התחיל לרדת.

*Bollocks- לעזאזל, באנגלית-בריטית.