בעיקרון פשוט רציתי להודיע שאני לא אעדכן הרבה בזמן הקרוב. לאחרונה אני קורעת את התחת על הלימודים, ואני ממש ממש מקווה שזה ישתלם.

וכל הבנות שביקשו ממני פאנפיק ועדיין לא קיבלו - אני מצטערת שאכזבתי אתכן. אבל אני כן אשתדל לסיים את הפאנפיקים שלכן כמה שיותר מהר - מצטערת אם "כמה שיותר מהר" זה לא מספיק מהר, אבל I'm trying my best. אתן תקבלו על זה פיצוי, אני מבטיחה. (:

בוחן במתמטיקה עוד כמה ימים. *בולעת רוק* תאחלו לי בהצלחה? אני אצטרך את זה. >: 

אה, וגם, מישהי שאלה בת כמה אני ו- "מה זה לעזאזל הנדסת-תוכנה" בתגובות. אני בת 14, והנדסת-תוכנה היא בעצם ענף של הנדסה שעוסק בפיתוח תוכנה. או בעברית פשוטה: בניית תוכנות.

אנשות. אני מדברת איתכן על חמש יחידות מתמטיקה, חמש יחידות פיזיקה, חמש יחידות אנגלית ו-11 יחידות מחשבים (עכשיו אתן מבינות למה אני חורשת?). תחזיקו לי אצבעות. 

וכעת, קבלו במחיאות כפיים סוערות (תמחאו כפיים! אני רוצה לשמוע אתכם! איפה אתם?! קדימה, ניצנים!!!) את הפאנפיק של ויק ודוּג, שיצא אחד החמודים ואני מתה על שניהם. אבל על ויקי יותר. חה, דאג. In your face! 

בכולופן, תיהנו.D:

ו-ויקי, איילאביו, ואני לא יכולה להעביר יום לימודים שלם בלי להסתמס איתך.3>

*  *  *

"אוי, לא, לא..." ויקי מלמלה בהלם. "לא המצגת!" היא קראה בפאניקה והחלה לחפש אחר הדפים של המצגת, שנאבדו. היא הרימה את השמיכה, הפכה כל ספר וספר, בדקה מתחת למיטה וגם בתוך הארון. "נו, איפה זה?!" היא שאלה בהיסטריה. ואז היא שמעה דפיקה בדלת. "מה?!"

"אממ, ויקי?" דנה נכנסה לחדר, מהססת. "קרה משהו?"

"איבדתי את המצגת!" אמרה ויקי בתסכול. "אני בחיים לא אתקבל לעבודה הזאת..."

"שיט, את רצינית?" דנה שאלה בהלם. "אני אעזור לך לחפש אותה..." וגם דנה הצטרפה לחיפושים, אבל המצגת לא נמצאה.

"אני מתה." אמרה ויקי בהבעה ריקנית והתיישבה על המיטה. "מתה."

"זה לא כל-כך נורא." דנה התיישבה לידה וניסתה לעודד אותה. "את זוכרת אותה בעל-פה?"

"בערך, אבל בכל-זאת... מה אם אני אשכח משהו?"

"את לא תשכחי אם תתרכזי. יהיה בסדר, את יכולה לעשות את זה." היא אמרה בביטחון.

"את צודקת." ויקי נעמדה. "אני יכולה לזכור פרזנטציה של שמונה עמודים והערות שוליים בעל-פה!"

"כ-כן!" דנה חייכה בעידוד מאולץ.

"אוקיי! אז מה השעה?"

"אממ... עשרה לאחת-עשרה."

"לא טוב." ויקי הרימה את התיק שלה. "אני מאחרת לריאיון. אז אני יוצאת עכשיו, אני אדבר איתך אחר-כך." היא ודנה יצאו מהבית שלה ודנה נפרדה ממנה ("בהצלחה, את יכולה לעשות את זה!").

ויקי הלכה מהר. היא הייתה ברחוב אוקספורד, כשגשם כבד התחיל לרדת.

"אוה, שיט..." היא מלמלה בלחץ והלכה מהר יותר. היא לא שמה לב לאן היא הולכת, ופתאום מישהו שרץ במהירות נתקל בה ושניהם נפלו על הרצפה.

"אאוץ'..." הוא מלמל וקם. היא קמה אחריו.

"תסתכל לאן אתה רץ..." היא מלמלה.

"מצטער, אני פשוט-" הוא נקטע בצרחה ענקית. עדר של בנות צורחות התקרב אליהם במהירות. הוא תפס את ויקי ומשך אותה לצד, ושניהם התחבאו מאחורי פח-זבל.

"איה, מה אתה-"

"-ששש!" הוא קטע אותה, מניח את ידו על פיה ומשתיק אותה. "אם הבנות האלה יראו שאני כאן, הלך על שנינו." הוא הציץ מאחורי הפח. הבנות המשיכו לכיוון אחר, וכנראה הסכנה חלפה, כי הוא נעמד. הוא הושיט את ידו לויקי ועזר לה לעמוד.

"מה זה היה עכשיו?" היא שאלה, עצבנית. "למה זה היה טוב? אה, אה, אה? ואם אני מאחרת לאנשהו? אה? ומה אם בגללך אני אפספס את הריאיון-עבודה שלי? אה? איך תחיה עם זה על המצפון שלך? ומה אם-" היא נעצרה כשקלטה עם מי היא מדברת.

פתאום, שיערו הבלונדיני ועיניו הכחולות נראו לה מוכרים-יותר-מידיי, והיא קפאה במקומה בהלם.

הוא הנהן במבוכה. "אז אני מניח שאת מזהה אותי עכשיו?"

"כן... מה אתה עושה פה?" היא שאלה, המומה בעליל.

"כמה בנות נכנסו לאולפן הקלטות שלנו היום, אז החלטתי לברוח. חשבתי שאני צעיר מדיי בשביל למות." הוא אמר בקול עצוב.

"כן, זה נכון." היא הנהנה, מגחכת. "אז אני מבינה שהן... עקבו אחריך, אה?"

"כן." הוא נאנח. "זה כל-כך מעצבן לפעמים, את יודעת? שאי-אפשר ללכת ברחוב בלי שבנות יתנפלו עליי."

"אני לא התנפלתי עליך." היא אמרה, מרוצה מעצמה.

"נכון." החיוך שלו המיס לה את האיברים הפנימיים, למרות שהיא השתדלה לא להראות את זה. "איך קוראים לך?"

"ויקי." היא השיבה בחיוך.

"אה, גם לאחות של דני קוראים ויקי!" הוא קרא בשמחה. "איזה מגניב."

היא צחקה. "כן, טוב, אני מאחרת לריאיון..." היא מלמלה. "שיט. יש לי חמש דקות להגיע לבניין Lemanstreet 100''" היא אמרה בתסכול. "אין לי סיכוי."

"אני יכול להסיע אותך," הוא הציע.

היא הביטה בו בהפתעה. "אני לא בדיוק... מכירה אותך." היא אמרה במבוכה.

"אבל אני דאגי פוינטר! ממקפליי!" הוא אמר בהלם. "כולם מכירים אותי." הוא ניפח את חזהו בגאווה.

"התכוונתי," היא צחקה. "שאני לא מכירה אותך מספיק טוב בשביל לסמוך עליך. עד כמה שידוע לי, אין לך בכלל רישיון."

"הי, זה לא היה נחמד במיוחד." הוא אמר, נעלב. "חוץ מזה, הוצאתי אחד לפני חודש. הנה משהו שהתקשורת עוד לא גילתה!" הוא קרא בניצחון.

"אה-הא. וכמה טסטים עשית עד שעברת?"

"שמונה-עשרה." הוא אמר במבוכה. "אבל לפחות יש לי רישיון עכשיו!"

"או-קיי." היא הביטה בו בחשדנות. "בסדר," היא אמרה לבסוף. "אז אנחנו יכולים לצאת? אני כל-כך מאחרת..." והוא ליווה אותה למכונית שלו ופתח לה את הדלת. "מי ידע שדאגי פוינטר הוא ג'נטלמן." היא גיחכה, משועשעת, כשהוא קד לה.

"תמיד מגלים דברים חדשים." הוא אמר בחכמה והתיישב ליד ההגה. הוא התניע את המכונית והתחיל לנסוע. לאחר חמש-דקות הוא חנה ליד בניין משרדים ענק.

"בהצלחה," לפתע הוא חיבק אותה. "Make me proud."

היא הייתה קצת המומה מהמילים שלו ומהחיבוק הפתאומי הזה, אבל הנהנה ונכנסה ללובי. היא עלתה במעלית, ונכנסה למסדרון מלא חדרים ומקומות ישיבה.

"סליחה," מישהי גבוהה בחליפה שחורה ובנעלי-עקב גבוהות שאלה אותה בנימוס, "את ויקי סמואל?" ויקי הנהנה בהתרגשות. "מר האדסון מחכה לך במשרד, את מאחרת. הוא לא מסמפט איחורים." היא הזהירה.

"כן, תודה." אמרה ויקי וחייכה חיוך מאולץ. היא דפקה על דלת המשרד שלוש פעמים, ואז נכנסה.

"אה, מיס." הוא אמר. "את מאחרת."

"אני יודעת, אדוני, אני מצטערת-"

"-ההתנצלות לא מתקבלת. ובכן, בואי נגיע לעניין. איפה הפרזנטציה שלך?"

"היא, אממ... אני די איבדתי אותה-"

"-איבדת את המצגת?" הוא הרים גבה. "אז למה באת היום, אם מותר לי לשאול?"

"אני זוכרת אותה בעל-פה!" היא מיהרה לומר.

"אבל בלי השרטוטים? בלי הגרפים?" הגבה שלו עדיין הייתה מורמת. עכשיו הוא כיווץ את שפתיו ועיוות את פניו, והוא הזכיר לה דג יותר מכל-דבר-אחר. היא דמיינה אותו עם סנפירים וקשקשים. היא חייכה חיוך בלתי-רצוני, וניערה את ראשה לאחר דקה. "טוב, אם ככה..." הוא הביט בה בחומרה. "אל תתקשרי אלינו, אנחנו נתקשר אלייך." היא הנהנה בעצב ויצאה מהמשרד.

"נהדר..." היא מלמלה כשראתה שבחוץ עדיין יורד גשם. "עוד ריאיון עבודה שהלך."

"איך הלך?" דאגי עמד מאחוריה והיא הסתובבה.

"אתה עדיין כאן?" היא שאלה בהפתעה.

"חיכיתי לך," הוא השיב.

"וואו." היא אמרה, המומה. "והלך לי זוועה, אם כבר שאלת."

"מה אמרו לך?"

"'אל תתקשרי אלינו, אנחנו נתקשר אלייך'." היא ציטטה בתסכול.

"אאוץ'." הוא אמר בהבנה. היא הנהנה בעצב. "אז... אמ, את רוצה שנצא לאנשהו? כדי, הממ... לחגוג את... הדחייה המאוד מנומסת שלך?"

"בחיי, אתה מעודד." היא צחקה, ואז קלטה מה הוא שאל. "רגע, אתה... רציני?"

"לגמרי."

"אתה לא צוחק? אז אתה כרגע... הזמנת אותי לצאת?" היא חייכה חיוך רחב.

"כנראה שכן." הוא חייך במבוכה. "אז את רוצה?"

"כן!" היא קראה בשמחה. "אני מתכוונת, אממ... ברור."

הוא חייך. "אז בואי." והוא שילב את ידו בידה.

"רגע, אנחנו לא נוסעים במכונית?" היא שאלה בתמיהה.

הוא הניד בראשו. "זה בסדר?"

"כן, אני אוהבת-"

"-גשם?" הוא המשיך אותה. היא הנהנה, צוחקת בהפתעה. "כן, גם אני." הוא חייך שוב. היא הביטה בו, מהופנטת לחיוך המדהים שלו. החיוכים שלו אף פעם לא יימאסו עליה. "לאן את רוצה ללכת?"

"אה..." היא הרהרה. "פארק גרין? זה אחד המקומות האהובים עליי בלונדון..." היא הודתה בחיוך.

"זה פארק יפה." הוא הנהן, והם התחילו ללכת לכיוון הפארק, בעוד הגשם מתנפץ ברעש לרגליהם, והשביל שהוביל את דרכם לפארק מכוסה פרחים ועלים שנשרו מעצים בסתיו.

בזמן שהם הלכו בדממה וכל מה שנשמע היה הגשם, שנחלש וכמעט פסק, דאגי לפתע אחז בידה של ויקי.

היא הייתה מופתעת, אבל לא התנגדה. היא חששה שלמרות הקור, היא יכולה להינמס מכל הרגשות שהציפו אותה עכשיו.

"אה, אממ..." היא שברה לבסוף את הדממה. "עוד לא אמרתי לך תודה." היא אמרה, נבוכה. "שהסעת אותי. ואני יודעת שבטח היו לך דברים יותר חשובים לעשות, ובכל זאת חיכית לי. זה בטח מבאס שסתם נחתי עליך משום מקום ופתאום אני-" הוא הניח את אצבעו על שפתיה- משתיק אותה, בפעם השניה לאותו היום.

המוח שלה כאילו קפא ולא יכל לשדר שום דבר לגוף שלה. היא קפאה, המומה, כשהוא קירב את שפתיו אליה באיטיות, ולרגע כל מה שהיא ראתה היו עיניו הצבועות בכחול-עמוק ומרגיע נוצצות בשובבות, עד שהוא הצמיד את שפתיו אל שפתיה, מנשק אותה בעדינות.

הוא התנתק ממנה לאחר כמה רגעים, והיא הביטה בו בהלם.

"מה זה היה?"

"אני מצטער," הוא הפך אדום בשניות. "אבל אני מתאפק כבר מאז שהתחבאנו מאחורי פח הזבל."

"זו הייתה התוודות?" היא גיחכה, מופתעת.

"בערך." הוא הודה. "אבל את ממש נחמדה. ואני... די מחבב אותך. די הרבה." הוא התוודה שוב, והיא הביטה בו בהלם.

"דאגי פוינטר, אני מגלה בך צדדים שלא הכרתי בעבר." היא צחקה.

הוא שוב התקרב אליה, מחייך. "תמיד מגלים דברים חדשים," הוא לחש שוב, ונישק אותה בשנית.

הם עמדו באמצע הפארק. הגשם פסק ונדמה שכל העולם נעצר, כי לא נשמע רעש של מכוניות מכיוון הכביש, ולא נשמע צחוק של ילדים מכיוון גן-המשחקים. כל מה שנשמע היה הטל המטפטף מהעצים והציפורים המצייצות.