Here's another song for the radio!!!

טוב, אולי לא. אבל הנה עוד פאנפיק.D: וונדרלנד ששייך ללירי (ולדני. חבל שהוא לא יודע עברית).P:

ובעצם, על הרעיון הזה מגיע קרדיט לאוריאן, כי חשבנו עליו ביחד. D:

אני אקצר ואסכם: לירי אני אוהבת אותך המוןהמוןהמון, תעשי לי ילד ואני אראה אותך ב-28 כפרה (נימת פרחה בסנט וחצי). B)

*  *  *

"יש לי הרגשה ממש רעה בקשר לזה." קרן בלעה רוק.

"תירגעי, יהיה בסדר. אף אחד בכלל לא ישים לב אלינו, תראי כמה אנשים יש כאן." לירי ניסתה להרגיע אותה, מביטה במאות האנשים סביבן. "אוקיי. את רואה אותן?" היא הצביעה על חבורה של בנות צווחניות במיוחד. "כשהן יתנו למאבטחים את הכרטיסים, אנחנו ניכנס בלי שאף אחד ישים לב. בסדר?"

"עדיין יש לי הרגשה רעה בקשר לזה."

-חמש שעות לפני כן-

"קרן!!!" לירי צרחה בפלאפון, גורמת לקרן ליפול מהמיטה שלה בבהלה.

"מה? מה קרה?" היא שאלה, קמה מהרצפה במהירות.

"מקפליי!"

"מה?"

"הם מופיעים כאן הערב!"

"מה?"

"מקפליי מופיעים הערב במנצ'סטר!"

"אה. מה?"

"אוף, קרן, תשטפי את הפנים, תתעוררי ותתקשרי אליי אחרי זה, טוב?" אמרה לירי, מגלגלת את עיניה.

"כן, בסדר, ביי." קרן מלמלה וניתקה את הטלפון. היא דידתה בעצלתיים לכיוון המקלחת, ממלמלת לעצמה, "היא יודעת שאני ישנה עכשיו, למה היא הייתה חייבת להתקשר כדי להודיע שמקפליי באים לכאן? זה לא כזה – " היא קפאה, מפנימה את המילים שיוצאות לה מהפה. היא מייד רצה אל הטלפון, מחייגת ללירי. "מה?!"

"ששמעת, כן." לירי צחקה. "מה קרה שלקח לך כל-כך הרבה זמן לקלוט?"

"הייתי חצי-רדומה! אבל מקפליי באים לכאן!!!"

"רגע, רגע, חכי שניה." לירי קטעה אותה. "הם הודיעו על ההופעה הזאת לפני חודש. איך זה שלא ידענו?"

"לא יודעת. אבל מה זה משנה, העיקר שאנחנו – "

" – זה כן משנה, כל הכרטיסים כבר בטח נמכרו!"

"שיט." אמרה קרן בהלם. "לא חשבתי על זה."

לירי נאנחה בעצב. "עכשיו מה?"

"נחכה להופעה הבאה שלהם?"

"לא."

"אבל מה אפשר לעשות?"

"קרן, אנחנו נלך להופעה הזאת ולא אכפת לי מה." היא אמרה בהחלטיות.

"אבל – "

" – הס ודומיה. תהיי אצלי עוד שעה."

" אבל – "

" – אז נתראה, ביי." והיא ניתקה לפני שקרן הספיקה לענות.

-לאחר שעה, בבית של לירי, איפושהו במנצ'סטר-

"אז מה התכנית, איינשטיין?" קרן נכנסה לבית. לירי הגישה לה את ה-Nestea המסורתי, והן התיישבו על הספה.

"לא יודעת, בגלל זה את כאן. כדי לעזור לי לחשוב."

"לירי, אין משהו שאפשר לעשות." קרן לגמה מהכוס שלה. "אנחנו לא יכולות להתגנב להופעה..." היא גיחכה.

"קרן!"

"מה?"

"את גאון!"

"אני יודעת, אני יודעת. למה?"

"אנחנו נתגנב להופעה!" עיניה של לירי נצצו באושר.

קרן פלטה קצת מהנסטי לתוך הכוס. "את צוחקת, נכון?"

"בכלל לא." לירי חייכה חיוך רחב.

"את מטורפת? אנחנו מדברות כאן על M.E.N Arena*, יש לך מושג כמה האבטחה מוגברת שם?"

"אבל קרן, פאקינג אולם ארנה! הם פאקינג מופיעים שם פאקינג פעם בשנה!"

"אבל כל הפאקינג כרטיסים פאקינג נמכרו והאבטחה פאקינג מוגברת ככה שאין לנו פאקינג סיכוי להיכנס בלי כרטיסים!"

"בסדר, חכי שניה." לירי הלכה לחדר שלה וחזרה לאחר רגע.

"מה את עושה?"

"מפעילה את ה-DVD של Wonderland."

"למה?"

"כדי להראות לך כמה הופעה של מקפליי, ועוד באולם כזה, היא הדבר הכי שווה בעולם." היא הפעילה את הנגן, וצרחות הקהל, שהגיעו מהרמקולים, גרמו להן לרעוד.

"אוקיי, נכון, זה הדבר הכי שולט בעולם." הנהנה קרן. "אבל לירי, תחשבי ברצינות. איך ניכנס? הם בודקים שם כרטיסים אחד-אחד, אין לנו סיכוי – "

"אבל מה אכפת לך לנסות?"

"מה זאת אומרת? יעיפו אותנו משם בבעיטה אם יראו שאין לנו כרטיס!"

"בדיוק." לירי חייכה במסתוריות. "בגלל זה אנחנו נתכנן את זה שלב אחר שלב, נהיה מדויקות, נחשוב על התזמון, על המיקום – כמו לתכנן פריצה לבנק."

"את יודעת מה?" שאלה קרן, מהורהרת, ובהתה במקפליי המופיעים על מסך הטלוויזיה.

"מה?"

"אני רוצה ללכת להופעה הזאת." היא אמרה במבט מזוגג.

לירי חייכה חיוך רחב. "אז בואי נתכנן את הדרך אל האושר." וכך היא וקרן התחילו לתכנן שלב-שלב איך הן יתגנבו לאולם בלי כרטיסים.

-

"אז יש לנו תכנית?"

לירי חייכה. "יש לנו תוכנית."

-לאחר שעתיים, M.E.N Arena, מנצ'סטר-

"יש לי הרגשה ממש רעה בקשר לזה." קרן בלעה רוק.

"תירגעי, יהיה בסדר. אף אחד בכלל לא ישים לב אלינו, תראי כמה אנשים יש כאן." לירי ניסתה להרגיע אותה, מביטה במאות האנשים סביבן. "אוקיי. את רואה אותן?" היא הצביעה על חבורה של בנות צווחניות במיוחד. "כשהן יתנו למאבטחים את הכרטיסים, אנחנו ניכנס בלי שאף אחד ישים לב. בסדר?"

"עדיין יש לי הרגשה רעה בקשר לזה."

"בסדר. מוכנה?"

"לא." היא שוב בלעה רוק.

"אז נצא?"

"לירי. שכחתי את התכנית. לירי, מה התכנית?"

"אני לא זוכרת. המוח שלי קפוא!" היא אמרה בהלם.

"שיט."

"עכשיו!" הן רצו במהירות וניסו לעקוף את הבנות הצווחניות. "עשינו את זה! נכנסנו להופעה של מק – "

"אהמאהמ."

לירי וקרן הסתובבו לאחור באימה.

"ה-היי." אמרה קרן, מחייכת בתמימות. מולן עמד מאבטח שרירי ובשרני, בעל מבטא אירי כבד. הוא לא נראה נחמד במיוחד.

"הי, קרן?" לחשה לירי, בקושי מניעה את שפתיה. המאבטח התקרב אליהן.

"כן?"

"לברוח!" הן רצו במהירות מחוץ לאולם.

המאבטח רדף אחריהן, מוציא את מכשיר הקשר שלו ומדווח על, "שתי בנות, הן מנסות להיכנס לאולם!"

"לאן?" קרן שאלה בפאניקה.

"שירותים!" קראה לירי, רצה לכיוון השירותים. היא נכנסה במהירות לאחד התאים, ונעלה את הדלת אחריה, נאנחת בהקלה. היא שמעה צעקה מאחוריה והסתובבה בבהלה.

"מה אתה עושה פה?!"

"למה לעזאזל נכנסת לשירותי הגברים?!" הוא שאל בהלם, ממהר ללבוש בחזרה את מכנסיו.

"למה לא נעלת את הדלת?!"

"אני קלסטרופובי, בסדר?" הוא אמר. "מה את עושה כאן?!"

"אני..." היא בהתה בו בהלם, קולטת עם מי היא מדברת. דני ג'ונס. היא איתו בתא בשירותים. וזה בכלל לא נשמע טוב. "ברחתי ממאבטח."

"באמת?" הוא הביט בה בהפתעה. "ולמה זה?"

"כי אני די, אממ, ניסיתי, אה, להיכנס להופעה שלכם..." היא כחכחה בגרונה. "בלי כרטיס."

"אה-הא..." הוא חייך, חוגר את החגורה שלו. "ולמה זה?"

"כי רק היום שמעתי על ההופעה, וכל הכרטיסים נמכרו, והייתי חייבת להיות בהופעה הזאת."

"למה?"

"כי אתם הלהקה הכי טובה בעולם, ואתם מופיעים באולם כזה רק פעם בשנה."

"אה. נכון." הוא חייך במבוכה.

"אז אה..." היא שוב כחכחה בגרונה. "אני חושבת שאני, אה, אצא עכשיו." היא מלמלה, נבוכה, והתחילה להסמיק.

"את בטוחה שהמאבטח לא נמצא בחוץ? אולי, אמ, את יודעת, כדאי שתישארי עוד קצת, כי, אממ... ליתר ביטחון." הוא גמגם. היא חייכה, מביטה בו בהפתעה. "אז אם אנחנו כבר כאן..." הוא נשען על דלת התא.

"גבות-גבות." היא צחקה.

"אה?"

"זה האייקון הזה במסנג'ר," היא גיחכה, "גבות-גבות."

"אני לא מתחיל איתך." הוא הכחיש בנימה לא משכנעת בעליל ושילב את ידיו.

"לא אמרתי את זה." היא התחכמה. "אבל אם אתה אומר..."

"אני לא." הוא מיהר לומר.

"אוקיי, אז אני אצא – "

" – רגע," הוא קטע אותה. "אני אצא לפנייך, רק כדי להיות בטוח." לירי צחקה ונתנה לו לצאת לפניה.

"נו, השטח פנוי?"

"יאפ."

היא יצאה. "תודה." היא חייכה אליו. "אז כנראה שכאן אנחנו נפרדים."

"למה?" הוא שאל באכזבה.

"כי אין לי כרטיס, זוכר?"

"כן, אמ, חשבתי... את רוצה להיכנס?" הוא שאל כבדרך-אגב.

"ברור!" היא חייכה חיוך רחב ועיניה נצצו באושר.

"בואי." הוא שילב את זרועו בזרועה בבדיחוּת וגיחך, מוביל אותה מחוץ לשירותים ולכיוון הכניסה למאחורי הקלעים.

"מצאתי אותה! כאן קודקוד, איתרתי את גורם שלילי מספר 1 – "

"זה בסדר, ליאם. היא איתי." אמר דני.

המאבטח הביט בהם בחשדנות. "בטוח שהיא איתך?"

"אנחנו לא משלמים לך בשביל לשאול שאלות, נכון?" דני הרים גבה. ליאם מלמל כמה דברים ונתן להם להיכנס.

"רגע!" לירי נעצרה.

"מה?" גם דני עצר.

"שכחתי את קרן!"

"מי?"

"לירי!" קולה של קרן נשמע מאחוריהם. "אני מחפשת אותך מלא זמן, את לא תאמיני – "

" – את לא תאמיני לי, פגשתי – "

" – את – "

" – דני ג'ונס – "

" – דאגי פוינטר – "

" – והוא נתן לי להיכנס!!!" הן צרחו את המשפט האחרון פה-אחד.

"את צוחקת!" קראה לירי בהלם. "איך לעזאזל פגשת את דאגי?!"

"איך פגשת את דני?!"

"פגשתי אותו בשירותים!"

"מה?" קרן נשמעה מפקפקת. "אבל גם אני פגשתי את דאגי בשירותים."

"רגע..." לירי הרהרה, "אז דאגי היה בשירותי הנשים?"

"מישהו אמר 'דאגי' ולא קיבל?*" דאגי הגיח מאחוריהם, מחייך חיוך רחב ודבילי. דני, לירי וקרן התפוצצו מצחוק. "מה מצחיק?"

"כלום, דאג." דני טפח על כתפו.

"הי, דאגי," אחד מפועלי הבמה קרא לו, "איזו בס אתה רוצה להופעה? לבנג'מין* נקרע מיתר."

"מה?" שאל דאגי בהלם. "אני לא עולה לבמה בלי בנג'י!" הוא אמר בהחלטיות.

"בנג'י?" שאלה קרן, מרימה גבה.

"אה, כן, בואי. זו הבס החדשה שלי." הוא חייך, גאה, ומשך את ידה של קרן אל מאחורי הקלעים.

"אוקיי. הוא נותן שמות לגיטרות שלו." לירי צחקקה.

"למה את צוחקת? לגיטרה שלי קוראים אודליה." דני חייך.

"אודליה?"

"כן, אודליה קונסואלה ארתורה ג'ונס השנייה."

"ואני חשבתי ש'בנג'מין' זה שם דפוק." היא צחקה.

"הי, זה לא יפה." הוא נעלב. "רגע, אז את לירי, כן?"

"מודה באשמה."

"יש לך שם יפה." הוא חייך אליה, והיא הרגישה את התוספתן שלה נמס באיטיות משוועת.

"תגיד, אממ," היא מיהרה לשנות נושא, "אתם לא אמורים כבר לעלות על הבמה?"

"עדיין לא, ככה זה תמיד. עד שהקהל מתייבש." הוא גיחך.

"אאוץ', זה לא יפה מצידכם." היא אמרה, מחייכת.

"אבל את עדיין אוהבת אותנו, נכון?" הוא שאל בהפתעה מעושה. היא הרהרה, והוא הביט בה בהלם. "את לא אוהבת אותנו?" הוא יילל בקול גבוה וילדותי.

"או-קיי, מה זה היה עכשיו?" היא צחקה.

"זה הקול הסקוויקי שלי." הוא ניפח את חזהו בגאווה.

"אוה, זה כזה חמוד." היא אמרה. "בסדר, רק בגלל הקול הסקוויקי שלך, אני שוב אוהבת אתכם."

"יש!" הוא קרא בשמחה.

"אז רגע," היא הביטה בגיטרה שחורה שהייתה שעונה על מגבר. "זו הגיטרה של –  אהה!" היא מעדה על כבל של אחד המגברים וכמעט נפלה אל הבמה, אם דני לא היה ממהר ותופס אותה במאית האחרונה.

"הכבלים מפוזרים כאן בכל מקום." הוא גיחך.

היא הרימה את מבטה והתכוונה להעיר משהו, כשעיניה נפגשו עם עיניו הכחולות של דני והיא מצאה את עצמה בוהה בהן.

"אה..." היא מלמלה בפיזור-נפש, בעוד דני מקרב אליה את שפתיו. המוח שלה קפא. עוד שניה והשפתיים שלהם ייפַגשו... עוד רגע...

"ג'ונס!" פועל הבמה שוב צץ משום-מקום. "אתם עולים עוד עשר-דקות!"

"שמעתי, ג'יימס." דני אישר, וג'יימס הלך להטריד את שאר חברי הלהקה. "אז אמ..." הוא ולירי חזרו לצורת עמידה נורמאלית.

"כן, אממ – "

" – איפה היינו?"

"אה – מה?" היא שאלה בבלבול.

"אה, כן." הוא כרך את זרועותיו סביב גבה, מצמיד אותה אליו ומנשק אותה באיטיות.

היא הרגישה את כל הגוף שלה רועד כשידיו סגרו עליה, ולאט-לאט התמכרה למגע שפתיו.

"הי, דני, אתה לא תאמין!" טום הגיח מאיפושהו, מחזיק בידו גיטרה ורודה בצורת פרח. "מצאתי את – " הוא נעצר, מביט בדני ולירי שבהו בו בהלם. "אה..." הוא מלמל. "אני, אממ... אוי, אני חושב ששמעתי את הארי קורא לי." הוא אמר במבוכה. "מה זה, הארי? מה זאת אומרת אתה לא מצליח לכוון לאסלה? הרולד, לא חינכו אותך?!" והוא הלך, ממשיך למלמל לעצמו.

דני הציץ בשעון שלו. "אנחנו עולים עכשיו." הוא אמר, מסמיק.

"אה, כן, אמ, בהצלחה." היא אמרה, נבוכה בעליל. "אני, אה, אלך למצוא את קרן..."

"רגע," הוא משך את ידה, והיא נלחצה כנגד החזה שלו. "נשיקה למזל." והוא שוב נישק אותה.

"קדימה ג'ונס, אתם עולים!" נשמעה צעקה מאחוריהם.

לירי התנתקה ממנו, צוחקת. "נו ג'ונס, תעלה לשם כבר ותעשה את מה שאתה עושה הכי טוב!"

"תודה." הוא חייך אליה, והיא הביטה בו חצי-מסוממת מכתיף את הגיטרה שלו ועולה לבמה.

 Manchester Evening News* או M.E.N בקיצור, הוא אצטדיון הארנה במנצ'סטר, אנגליה.

*מצטערת שאני חוזרת הרבה על המשפט הזה, ואני יודעת שבאיזשהו שלב זה כבר לא מצחיק. למרות שזה בטח גם לא היה מצחיק בהתחלה. אתן רשאיות לרכל על חוש-ההומור שאין לי.

* בנג'מין או "בנג'י" היא הגיטרה הכחולה-נוצצת החדשה של דאגי. ואני לא ממציאה את זה, ככה באמת קוראים לה. (LOL)