Ahoy mates

כאן דורין משדרת בלייב מ... ה... מקלחת של דניבוי. |ערמומי| סתם, הלוואי. |שפם| בלייב מחדר שלי, שנמצא בארץ המופלאה: "הבית שלי". בואו לבקר, העציצים נורא יפים כאן בתקופת החורף. <:

בכלאופן, התכנסנו כאן היום כדי לחלוק כבוד לפאנפיק ממש חמוד (מצטערת אם הוא יצא קצר) על לי (זה בסדר שאני אקרא לך ככה?) והרולד (אותך אני לא שואלת, הרולד זה הרולד).D:

אוקיי, וזה טיפה מפחיד, כי הרגע לי שלחה לי הודעה במסנ: "תעלי פרק" וזה קצת... מפחיד. |:

טלפתיה, אנשות, טלפתיה.

בכ"מ, לי, אני אוהבת אותך המוןהמון ואני גם חייבת לך תודה גדולה על זה שאת סבלת את שתי העונות של הפאנפיק והגבת על פאקינג כל פרק ופרק ותמיד כשאני חושבת על זה אני שואלת את עצמי כמה כוח סבל יש לך. ואני מעריכה אותך המון בגלל זה. אז, תודה.3>

*  *  *

"הארי!" קרא טום. "רד כבר למטה, יש חזרה!" הארי לא השיב. "דאגי, לך לקרוא לו."

"למה אני?" דאגי שאל. "תמיד אתם שולחים אותי לעשות את הדברים האלה, ואתם אף-פעם לא מתחשבים בזה ש – "

" – לך כבר." דני דחף אותו לכיוון המדרגות.

"אני שונא אתכם." דאגי עלה במדרגות בלית-ברירה. "ואני שונא להיכנס לחדר של הארי. הוא תמיד... מסריח. וכל הגרביים שלו תלויות בכל – " גרב אחת נפלה מהמעקה של המדרגות על הכתף שלו. " – הנה, אתם רואים על מה אני מדבר?!" דאגי נופף בגרב מול דני וטום. "זה לא יכול להימשך ככה!"

"בסדר, אמא-דאגי, לך תגיד לו את זה." דני גלגל את עיניו.

"זה בדיוק מה שאני הולך לעשות!" ודאגי נכנס בצעד בוטח לחדרו של הארי, פותח את הדלת בסערה. "הרולד מארק כריסטופר ג'אד! קום מהמיטה מייד!"

"סיימתי שיעורים..." הארי מלמל וקבר את ראשו מתחת לכרית.

"הארי, קום כבר!" דאגי זרק עליו את הגרב. "זה חייב להיגמר!"

"מה אתה רוצה?" הארי שאל בעייפות וקם מהמיטה.

"דני, טום ואני דיברנו על זה, ולדעתנו הגיע הזמן שתיקח את עצמך בידיים. אם אתה לא תתחיל לקום בזמן לחזרות ותתחיל לכבס את הבגדים שלך, אנחנו נעיף אותך מהבית."

"אתם מרכלים עליי?" הארי שאל בהלם. "אני לא מאמין. ואני לא מתכוון לחכות שתעיפו אותי מהבית, אני הולך!"

"לאלאלא, אתה לא יכול ללכת! הארי!" דאגי אמר כשהארי התחיל להכניס את הבגדים שלו לתיק הגב. "לא התכוונתי לזה באמת! אתה לא יכול לעזוב!"

"טוב, מאוחר מדיי." הארי ירד במדרגות. "אתם לא תוכלו להסתדר בלעדיי!" הוא אמר בכעס לפני שיצא דרך הדלת.

"אה, כן? אז תדע לך שאנחנו... אנחנו כן נסתדר!" דאגי צעק אחריו.

"וואו דאג, איזו שורת מחץ." דני גיחך.

"אתם קלטתם מה קרה הרגע?" דאגי שאל בהלם. "אין לנו מתופף."

"נה, זה רק הארי." טום גיחך. "אנחנו מכירים את הארי. הוא יחזור עד הערב."

"אני לא בטוח." דאגי נראה מפקפק.

"הוא יחזור." טום אמר בביטחון. "לאן הוא כבר יכול ללכת?"

-

"אז ככה..." הארי מלמל לעצמו בזמן שהתהלך ברחובות לונדון. "ככה. הם חושבים שאני אעבור בשתיקה על זה? חה. חה! הם עוד יראו... הם לא יסתדרו יום אחד בלעדיי... וכשהם יבואו להתחנן שאחזור – " הוא לא שם לב לאן הוא הולך, נתקל במישהי ושניהם נפלו על הרצפה.

"לעזאזל..." היא מלמלה, קמה מהרצפה. "אני מצטערת. אתה בסדר?" היא הושיטה לו יד, והוא לקח אותה.

"לא, לא, זה היה בגללי." הוא מיהר לומר. "סליחה, פשוט לא ראיתי לאן – "

" – אתה הארי ג'אד." היא קטעה אותו, בוהה בו בהלם.

"מודה באשמה." הוא גיחך. "ואת?"

"לי-אור. אבל כולם פשוט קוראים לי לִי."

"נעים להכיר." הוא לחץ את ידה בחיוך.

"גם אותך. אז אתה... אמ, הולך לאנשהו?" היא הבחינה בתיק על גבו.

"כן, החברים שלי בערך העיפו אותי מהבית אז אני די... הומלס כרגע."

"הארי ג'אד הומלס. מה הדבר הבא שיקרה?" היא צחקקה. "ברצינות? דאגי, דני וטום העיפו אותך מהבית?"

"יאפ." הוא נאנח בעצב.

"למה?"

"אה, אמ..." הוא חשב לרגע. "את רוצה שנשב איפושהו? אנחנו די באמצע הרחוב."

"כן, בא לי ללכת לפארק. רוצה ללכת לפארק? אני רוצה לפארק. אפשר? למה אני שואלת אותך, ברור שאפשר. בוא." היא שילבה את זרועה בזרועו בבדיחות וגררה אותו לפארק סנט-ג'יימס.

הוא צחק. הם התיישבו על הדשא, והארי התחיל לתלוש חתיכות ממנו ולקרוע אותן.

"הם העיפו אותי בגלל שאני לא קם בזמן לחזרות ובגלל שאני חסר היגיינה לחלוטין, מבולגן, ולא אחראי בשיט."

"בגלל זה אנחנו אוהבים אותך!" היא אמרה.

הא הביט בה בהפתעה. "מי זה 'אנחנו'?"

"אתה יודע, המעריצים." היא חייכה במבוכה. "בגלל זה אנחנו אוהבים אותך. בגלל שאתה מבולגן וחסר אחריות וכל שאר הדברים שאמרת. זה מה שמאפיין את הארי ממקפליי."

"'הארי ממקפליי'..." הוא חזר אחריה, מחייך במרירות. "זה נשמע כל-כך מוזר."

"למה מוזר?"

"לא יודע." הוא משך בכתפיו. "אולי בגלל שאני כבר לא מסתכל עלינו בתור 'מקפליי'. אנחנו פשוט חברים טובים."

"טוב, אבל נהייתם חברים בזכות 'מקפליי'." היא חייכה. "כלומר, לא הכרת את דני, טום ודאגי לפני האודישנים ללהקה."

"זה נכון. אבל אני כבר לא חושב שאפשר לקרוא לי 'הארי ממקפליי' יותר בכל-אופן."

"מה זאת אומרת?" היא שאלה בפליאה.

"אני לא בטוח מה קורה איתנו עכשיו. לאחרונה אנחנו כל הזמן רבים בינינו. יותר נכון, לאחרונה אני כל הזמן בריבים איתם." הוא גלגל עיניים. "זה פשוט מעצבן. כלומר, נסי את להיות עם אותם שלושת האנשים כל הזמן. זה מטורף!"

"אני מניחה." היא אמרה בהיסח הדעת. "אבל תראה... מנקודת המבט שלי, מקפליי הם הכל בשביל כל אחד מכם. גם בשבילך."

"מה הכוונה?"

"תחשוב על זה לרגע. מה זה 'מקפליי' בשבילך?"

"מקפליי..." הוא חזר על השם. "זה העבודה," הוא אמר באיטיות. "החברים..." הוא הרהר עוד קצת. "והמשפחה."

"בדיוק." לי חייכה בניצחון. "זה למה אתה תמיד תהיה 'הארי ממקפליי'."

"את צודקת." הוא אמר, קם מהדשא.

"לאן אתה הולך?" גם היא קמה והתחילה ללכת אחריו.

"הביתה." הוא חייך. "בואי."

"כבר עברו ארבע שעות." דאגי אמר בדאגה. "אנחנו צריכים ללכת לחפש אותו."

"הוא צודק." גם דני נראה מודאג. "כמו שאנחנו מכירים אותו, הוא היה צריך לחזור לפני שעתיים. אולי קרה לו משהו?"

"בסדר..." טום נשך את שפתיו. "בואו נצא."

"זה כל-כך מגניב." לי אמרה בשמחה כשהם הלכו. "אני פותרת סכסוכים של מקפליי! אני מרגישה חשובה."

"אני שמח לשמוע." הוא אמר בחיוך והפסיק ללכת. "תודה רבה."

"נה, זה שטויות. תבוא כל יום." היא גיחכה.

"בשמחה."

"באמת?"

"למה לא?" הם צחקו. "חוץ-מזה, צדקת בכל מה שאמרת. מקפליי זה באמת, בעצם, הכל בשבילי. אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיהם."

"Aww, זה כל-כך חמוד."

"מה?"

"אתה יודע... איחוד מרגש כזה..." היא צחקה. "זה מתוק."

"זה בזכותך." הוא התקרב אליה. "תודה, שוב, על הכל."

היא גם התקרבה אליו. הוא קירב את פניו אל פניה ואז...

"הנה אתה!" דאגי רץ אל הארי וחיבק אותו. "הארי, אני כל-כך מצטער – אני מתכוון, אנחנו מצטערים, לא רצינו שתעזוב, וצדקת, אנחנו לא יכולים – " הוא הבחין בלי-אור, שעמדה ליד הארי, סמוקה מעט. " – להסתדר בלעדיך." הוא סיים.

"רק כדי להבהיר: דאגי לא גיי." דני אמר ביובש. "הוא פשוט מתגעגע לחברה שלו והוא מוציא את זה על הארי."

"אוקיי, טוב לדעת." לי חייכה. "אז אני אממ... אשאיר אתכם לבד..." היא מלמלה והתחילה ללכת.

"לי!" היא שמעה את הארי קורא לה והסתובבה.

"מה – " לפני שהיא הספיקה לומר משהו, הארי מייד הצמיד את שפתיו אליה ונישק אותה.

"מה זה היה?" היא שאלה לאחר-מכן, המומה.

"הדרך שלי לומר לך תודה." הוא חייך חיוך רחב. "וגם, אם כבר, להזמין אותך לשתות משהו?" הוא גירד את העורף שלו במבוכה.

היא צחקה. "בטח." והם התחילו ללכת לכיוון לא-מוגדר, מדברים על שטויות שרק 'הארי ממקפליי' יכול לחשוב עליהן.