אני אקצר: טופ, אני אוהבת אותך הרבהרבה, ואני ממש ממש מעריכה אותך על כל הסבלנות. הפיק הזה מגיע לך.3> אז הנה הפאנפיק שלך, שיש לי רק שתי מילים כדי לתאר אותו: סוף-סוף!!!

אני מקווה שתאהבי אותו.D:

אה, וגם, טוב... זה באמת חשוב, והרגשתי חובה לפרסם את זה:

*  *  *

"ג'ורג', אני רוצה את ה-הכי טוב לתפקיד! אל תשלח לי איזה סמינריסט שהרגע סיים תיכון, תעשה לי טובה, בסדר?" מת'יו פלטצ'ר צרח על הפומית של הפלאפון בכעס. "רק תביא לי אותו כבר! הפוטושוטינג לאלבום החדש של הבנים נקבעו למחר, הצלמת לא יכולה סתם לעזוב ככה! אל תשאיר אותי תלוי באוויר!" הוא כמעט בכה. "בסדר. כן, אני רגוע, תודה. אמרתי שאני רגוע! אוקיי, תשלח אותו מחר בעשר בבוקר. זה סגור? בטוח?" הייתה שתיקה קצרה. "טוב, תודה. לילה טוב." הוא ניתק את השיחה, משפשף את מצחו. הוא רק חשב על לפרוש להפסקת קפה, ושוב הפלאפון שלו צלצל. באנחה, הוא ענה. "מת'יו פלטצ'ר, אמרגן לסוכנות T&G, איך אפשר לעזור? ערב-טוב, מר וילסון. כן, אני יודע – הבנים אמורים להגיע – " נשמעה דפיקה בדלת. " – בדיוק עכשיו. אני אתקשר אליך מחר. להתראות." הוא שוב ניתק.

"מה קורה, ביג-פלטצ'?" דאגי נכנס בדלת, טופח על כתפו של מת'יו.

"יש לכם – "

"שמענו שהצלמת נטשה." הארי הזמין את עצמו לשבת. "זה נכון?"

"אירוע משפחתי דחוף..." מת'יו מלמל בחוסר-אונים. "אבל דיברתי עם הסוכנוּת, הם ישלחו צלם אחר מחר על הבוקר."

"כדאי להם." דני נחר בבוז. "אני ביטלתי דייט ענק בשביל הצילומים האלה!"

"דני, ארוחת-ערב אצל אמא לא נחשבת 'דייט'." דאגי צחק. "חוץ-מזה, אני מקווה שהיא לפחות חתיכה."

"מי?" טום שאל בבלבול.

"הצלמת."

"מאיפה אתה בטוח שזו תהיה בת?"

"הם תמיד מביאים בנות." דאגי חייך חיוך רחב.

"יופי, מה שהיינו צריכים." דני גלגל את עיניו. "אין לי כוח למעריצות."

"זה חלק מהתפקיד שלכם, ג'ונס." מת'יו אמר בחומרה. "אז תתנהג אליהן יפה."

"רק אם הן יתנהגו יפה."

"אוקיי," ג'ורג' הניח את ידיו על השולחן. טופז בהתה בו בשעמום. "יש לי הודעה חשובה."

"אני מקשיבה."

"אני שולח אותך – לא, רגע, תקשיבי טוב: את הולכת לצלם את..." הוא משך את ההברה האחרונה בניסיון למתוח אותה- מה שלא בדיוק הצליח. "הצילומים לאלבום החדש של מקפליי!"

"מקפליי?" היא חייכה. "מגניב!"

"תראי, את אחת הטובות ביותר. אני סומך עלייך!"

"אל תדאג ג'ורג'י, אני אצלם למקפליי את התמונות לאלבום שאף אחד לא ישכח לעולם." היא אמרה בחיוך רחב, קמה מהכסא. "איפה הם רוצים להצטלם?"

"אה, באיזה שדה פתוח איפושהו..." הוא מלמל. "הם שולחים אותם למחנה שם, בשביל הצילומים."

"שווה."

"אני רואה שלא ירדת לסוף דעתי." הוא חייך. "מותק, את הולכת איתם."

"סליחה?" היא השתנקה.

"את הולכת לקמפינג עם מקפליי."

"אני לא עושה את זה! אני אמנם מעריצה אותם והכל, אבל יש גבול! אני לא הולכת לבלות איתם יותר מ-24 שעות, אין-מצב. ועוד באוהל! אתה רוצה להרוג אותי?"

"אין דבר, זה מחשל את האופי." הוא ניסה לעודד אותה, מגחך. "תעברי את זה בשלום ואני מבטיח לך העלאה במשכורת."

"באמת?" עיניה התרחבו.

"באמת."

"אם ככה, יש לי תיקים לארגן." היא אמרה. "באיזו שעה אני אמורה להיות שם?"

"אה, קחי את המספר של מת'יו – זה האמרגן שלהם. כבר תיאמתי איתו את הכל, את תהיי שם בעשר בבוקר. אני רק לא בטוח בקשר לכתובת המדויקת, את תצטרכי לשאול אותו לגבי זה..."

"אוקיי, תודה, ג'ורג'. נתראה." היא יצאה החוצה, עדיין פחות-או-יותר המומה. "אני הולכת לבלות לילה עם מקפליי. יאיי?"

-למחרת, 10:05, חורשת New Forest, דרום-מזרח המפשייר, אנגליה-

"בוקר-טוב, בחורים!" מת'יו חיכך את כפות ידיו זו בזו. דני, דאגי, הארי וטום ישבו על הדשא והרימו את מבטם אליו. "תגידו שלום לצלמת שלכם! קוראים לה טופז, היא בת עשרים והיא עברה לא מזמן מישראל ללונדון."

היא אחזה מצלמה בידה, וצילמה אותם יושבים על הדשא. הם נראו קצת מופתעים, אבל שתקו. "מה קורה?" היא התקרבה אליהם, קצת מהססת. "אז, אמ... טוב, אתם יודעים, בזמן הצילומים וזה – חשוב שתרגישו בנוח, כדי שלא תיראו לחוצים."

"אל תדאגי לנו." דני אמר לה, קצת בקור.

הארי, דאגי וטום נעצו בו מבט. "אל תתייחסי לדני," טום אמר לה, מחייך בנדיבות, "הוא בדרך-כלל עצבני על הבוקר."

"רשמתי לעצמי." היא בחנה את דני במבטה- עדיין לא מאמינה שהיא עומדת ממש מטר מאחד האנשים שהיא הכי מעריצה. "בכל-מקרה, כדאי שננצל את שעות היום." היא אמרה. "פשוט... תעשו הכל כרגיל."

"אבל..." דאגי אמר. "אנחנו לא אמורים להצטלם?"

"אתם תצטלמו."

"אבל הרגע אמרת – "

" – סמכו עליי, הפוטושוטינג הזה יהיה הדבר שאתם תזכרו לתמיד. וזה יהיה דווקא בגלל שלא הייתם מוכנים אליו."

"את המומחית." הארי הניד בראשו.

"אז זהו-זה, בנים." מת'יו הביט בהם במבט אבהי. "כאן אנחנו נפרדים."

"אתה מדבר כאילו אנחנו הולכים למות." דאגי גיחך. "זה רק ליומיים."

"יומיים בלי טכנולוגיה." דני יילל. "אני לא מאמין שאנחנו צריכים לעשות את זה."

"זה ח – "

"חלק מהתפקיד, כן." דני המשיך את מת'יו. "אנחנו יודעים."

"אז להתראות. בהצלחה." הם נפרדו מפלטצ', ולאחר-מכן הארי, טום ודאגי הלכו לבנות את האוהל בזמן שדני הודיע שהוא הולך לחפש עצים למדורה.

"אני אבוא איתך!" טופז קראה אחריו. "חכה רק רגע." היא צילמה את טום, דאגי והארי מקימים את האוהל לפני שהלכה אחריו. הוא המשיך ללכת, לא מחכה לה, והיא רצה אליו. "ביקשתי שתחכה."

"אין לי כוח."

"מה הבעיה שלך?" היא שאלה, קצת עצבנית מהגישה הלא-נחמדה-בעליל שלו.

"אני שונא – " הוא נעצר, בוחן אותה מכף רגל ועד ראש, נזכר במילים של פלטצ': "זה חלק מהתפקיד..." הוא נאנח. "אין לי מצב-רוח טוב בבוקר."

"אם אתה אומר." היא עדיין הביטה בו. הוא התחיל ללכת והיא הלכה אחריו, מוציאה את המצלמה מהתיק. "דני!" היא צרחה.

"מה קרה?" הוא הסתובב במהירות – התלתלים שלו התנופפו סביבו, ועיניו, שנפגשו עם קרני השמש, נצצו יותר מתמיד.

היא צילמה אותו בדיוק בשניה הנכונה. "כלום."

הוא גיחך. "נחמד."

"יש לך עיניים ממש יפות." היא אמרה. "באמת."

"תודה." הוא אמר. "אז את מישראל, אה?"

"כן." היא השיבה בחיוך.

"למה עברת לאנגליה?"

"טוב, בגלל ש – "

" – אל תזוזי." דני קטע אותה.

"מה קרה?" היא שאלה בדאגה.

"ששש..." הוא השתיק אותה. "אל תגידי כלום." הוא התקרב אליה באיטיות.

"אין מצב." היא חשבה. "הוא הולך לנשק אותי? אין סיכוי."

הוא עמד בערך סנטימטר ממנה. היא עמדה לפני עץ גדול והיא הלכה כמה צעדים אחורה. "דני, מה אתה – "

"לא, אל תזוזי!"

"אבל – " היא פלטה צווחה. מאחוריה, על העץ, וצמוד אליה- היה נחש. "דני! – "

"תעמדי במקום, מה שלא תעשי, אל תזוזי." הוא התקרב אליה עוד יותר. "רק רגע..."

"דני." היא אמרה. "אני – אפצ'י!" היא קפצה, מתעטשת. הנחש נבהל ופתח את לועו, משרבב את לשונו החוצה.

"זוזי!" דני צעק אליה ודחף אותה, מתנפל על הנחש ותופס אותו מהראש.

"אלוהים..." היא מלמלה באימה, קרועה בין דאגה לדני, לבין הקלה. "תיזהר!"

"אני שולט בזה!" הוא קרא, לוחץ על גרונו של הנחש. לאחר חמש-דקות, הוא זרק אותו על הרצפה, משפשף את ידיו בכאב.

"הוא... מת?" היא שאלה בהלם. דני הנהן בראשו פעם אחת. "אני לא מאמינה..." היא אמרה, המומה. "תודה רבה, הצלת את החיים שלי עכשיו."

"הוא לא היה ארסי..." דני מלמל, אבל טופז בכל זאת התקרבה אליו ונישקה אותו בלחי.

"ובכל-זאת, אני חייבת לך בענק."

הם חזרו לאחר חצי-שעה; דני אוחז בערמה של עצים לשרפה, והיא אוחזת במצלמה, ככל הנראה מחכה לתמונה המושלמת.

"סיימנו לבנות את האוהל!" דאגי קרא בשמחה. "תראו את זה! אנחנו גדולים."

"חכה רגע, היתד כאן לא חזקה כל-כך." טום דחף אותו קצת. "איפה הפטיש?"

"הנה," הארי העביר לו את הפטיש. "תנהג בו בחכמה."

"אתה מתכוון שהוא צריך להרוג בזה את דני?" דאגי צחק. דני נעץ בו מבט עצבני והוא השתתק מייד.

"לא, טיפש." טום אמר, מגלגל את עיניו. "צריכים לחזק את היתד." והוא הרים את הפטיש באוויר, עוד שניה נועץ אותו במסמר – ואז נראה הפלאש מהמצלמה.

"תמונה מגניבה!" טופז אמרה בחיוך, בוחנת את התמונה של טום שצילמה הרגע. "וואו, טום, יש לי תגלית."

"באמת?" טום התקרב אליה, מחייך בסיפוק. "ומהי?"

"קודם כל, שאתה יכול להצליח בענק בתור דוגמן." הוא התחיל להאדים. "ושהצדודית השמאלית שלך טובה יותר מהימנית."

"את באמת מבינה בזה, נכון?" הארי גיחך. "ופלטצ' עוד חשב שהם יביאו איזו סמינריסטית..."

"תודה." היא הסמיקה. "וכן, אני צלמת כבר שלוש שנים, אז אפשר לומר שאני מבינה בזה." הם צחקו.

"אז עכשיו כשיש לנו אוהל ועצים," דאגי התחיל, וכולם הביטו בו, "אני חושב שזה הזמן לצ'יזבטים!"

"אני מקווה שהבאתם מרשמלו?" טום שאל.

"שיט." דאגי אמר בהלם. "שכחנו מרשמלו! אני לא מאמין!"

"איך יכולנו?" טום והארי נראו המומים. אפילו דני, שהיה מנותק מכולם עד עכשיו, התעורר ושאל, "מה?!"

"טוב שאני תמיד מביאה חטיפי חרום." טופז צחקה והוציאה מהתיק שלה שתי שקיות מרשמלו. "בתיאבון."

"אני אוהב אותך." טום חיבק אותה בקלילות.

"אני יודעת, טום. אני יודעת."

"אל תזלזלי, האהבה שלי היא דבר קשה להשגה."

"הי, טום, שכחת להביא את ישנוני – אז הבאתי אותו בשבילך." דאגי אמר, מוציא מהתיק שלו בובה של 'ישנוני' מ'שלגיה ושבעת הגמדים' ומושיט אותה לטום.

"באמת? שכחתי להביא אותו?" טום שאל בהפתעה. "דאגי, אני אוהב אותך."

"כן, האהבה שלך היא בהחלט אוצר יחיד במינו." טופז אמרה. כולם התחילו לצחוק, חוץ מדני, שמשום מה החליט שהוא בחרם על כולם.

"אני מת להשתין..." הארי אמר. "כבר חוזר."

"חכה, אני אבוא איתך." טום הלך אחריו.

"כבר באה." טופז מייד קמה אחריהם, לוקחת איתה את המצלמה.

טום והארי עמדו בגבם אליה, מתעסקים בעניינים שלהם. לאחר שניה, נשמע הקול המוכר של הפלאש מהמצלמה.

"טופז!" טום קרא, חוגר את החגורה שלו. "את לא יכולה לצלם אותנו משתינים!"

"באמת? כי אני חושבת שזה בדיוק מה שעשיתי." היא אמרה בתמימות. לאחר מכן היא פלטה צחוק קטן. "פשוט תסמכו עליי בקשר לזה, טוב?"

-

טופז, הארי, דאגי וטום היו בתוך האוהל, כל אחד מסדר לו את שק השינה שלו. "תגידו," טופז התחילה והם מייד הביטו בה. "מה עובר על דני?"

"מה הכוונה?" הארי שאל. "לזה שהוא עצבני והכל?" היא הנהנה.

"אל תיעלבי בגללו." טום ניסה לנחם אותה. "הוא טיפוס מסובך."

"הוא לא במצב-רוח לבנות בזמן האחרון." אמר הארי. "אני מקווה שיעבור לו, הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שהוא יצא מהארון." הוא גיחך.

טופז חייכה באילוץ. "אני כבר חוזרת." היא יצאה מהאוהל. היא התקרבה לדני, שישב על הדשא. בחוץ כבר היה קריר וחשוך. "אתה מוכן לספר לי עכשיו?"

"מה את רוצה?"

"מה יש לך?"

"צרות."

"כמו?"

"כמוך." הוא ענה בלי רגש.

היא הביטה בו בהלם. "מה עשיתי לך?"

"כלום." הוא אמר בשקט. "פשוט כלום."

"לא, תסביר לי!" היא דרשה. "אני רוצה לדעת, ג'ונס, אחת ולתמיד, מה הבעיה שלך איתי?"  

"הבעיה שלי היא לא איתך ספציפית, בסדר?" הוא הנמיך את קולו. "זה רק... אם את כל-כך רוצה לדעת, החברה שלי זרקה אותי שבוע שעבר. בגלל המעריצות."

"עכשיו זה מעניין." היא אמרה בחיוך. "אז?"

"אז?" הוא חזר אחריה. "נמאס לי ממעריצות, פשוט נשבר לי!" הוא הוציא את זה החוצה. "רק בגללן היא זרקה אותי!"

"אתה רוצה לחזור אליה?"

"זו לא הנקודה."

"אתה לא מתגעגע אליה, נכון?"

"אולי." הוא הסמיק. "אבל את מפספסת את הפואנטה."

"בסדר." היא אמרה. "אבל למה אתה חושב שאני מעריצה שלכם?"

"הרינגטון שלך בפלאפון הוא שיר מהאלבום החדש שלנו."

"זה שאני חושבת שזה שיר יפה לא אומר שאני מעריצה."

"יש לך תמונת מסך שלנו."

"אז מה?"

"את ביקשת חתימה מדאגי, הארי וטום, וחיכית לרגע הנכון כדי לבקש ממני גם." הוא חייך, לא מסתכל עליה.

"איך אתה יודע?" היא נהייתה אדומה.

"כי אני מכיר את הגישה הזאת, יותר מדיי טוב." הוא נשמע מריר.

"אז לא הבנתי למה אתה מתייחס אליי ככה, אם אני אישית לא עשיתי לך כלום."

"את לא מבינה..." הוא מלמל. "זה לא זה. את לא יכולה להבין..."

"אז תסביר לי."

"את יפה."

צבע פניה, שהתבהר במהלך השיחה שלהם, חזר והאדים- יותר מתמיד. "אז מה?"

"אז... לא יודע. מצאת-חן בעיניי."

"זה לא מסביר הרבה."

"תראי," הוא התחיל. "מצאת-חן בעיניי כבר מההתחלה. לא רציתי לחבב אותך כי אף פעם לא הייתי מעוניין בקשר עם מעריצות... אבל זה מיוחד. ככל שחשבתי שאני לא מחבב אותך, רק הרגשתי שאני נמשך אלייך יותר."

"אז למה היית קר אליי?"

"אמרתי לך- כי לא רציתי לפתח רגשות כלפייך..."

"אבל... אני לא..." היא גמגמה, לא יודעת מה לומר. "אם אתה לא רוצה שיקרה כלום, כלום לא יקרה."

"אני לא בטוח."

"אז תחליט. מה אתה רוצה?" היא הביטה בעיניו הכחולות, שנצצו לאור הירח ונראו עייפות. לרגע ניצוץ של התרגשות עבר בהן, והוא חייך, מתקרב אליה.

"אני רוצה אותך." הוא הצמיד אליה את שפתיו, לאט-לאט, ונישק אותה.

"רגע," היא עצרה אותו. "אתה בטוח? שלא יהיו לך חרטות אחרי זה."

"אני בטוח." הוא רכן כדי לנשק אותה שוב, והיא עצרה אותו.

"אבל מה יהיה אחרי זה? אתה בטח תשכח ממני ושנינו נמשיך הלאה וזה יהיה סתם – "

"תשתקי קצת." הוא צחק, הניח אצבע אחת על שפתיה ונישק אותה שוב, כורך את ידיו סביבה ומצמיד אותה אליו.