High 

"בוקר טוב, יפיפייה נרדמת." בל פתחה את עיניה באיטיות ופלטה צרחה.

"תעיף את הדבר הזה ממני, חתיכת מופרע!" היא קראה בכעס. לוק צחק בהיסטריה, בעוד היא קופצת מהמיטה ומתנפלת עליו, מנופפת בידה בג'וק מגומי.

"איך... קפצת..." הוא צחק, בקושי נושם.

"לוקאס, תגיד יפה 'ביי-ביי' למחשב שלך, כי אבא יחרים לך אותו אחרי שהוא יראה את ההיסטוריה שלך!"

"גיליתי איך מוחקים את ההיסטוריה!" הוא אמר בניצחון. "אין לך יותר איך לסחוט אותי!"

"אע!" היא צעקה, מוציאה את כל הכעס שלה. "צא," היא תפסה אותו, "לי," היא דחפה אותו, "מהחדר!!!" היא טרקה את הדלת מאחוריו. היא שפשפה את עיניה בעייפות, מתלבשת בפיזור-נפש, עד שניקי שלחה לה SMS. היא פתחה את הפלאפון.

'היום הוא היום הגדול.' ורק אז היא נזכרה שהיום יום שני - הריאיון עם מקפליי. היא פלטה צרחה.

"הכל בסדר?" אמא שלה נכנסה לחדר.

"כן!" היא צווחה. "הכל נפלא! הכל מדהים! פשוט לא יכול להיות טוב יותר!"

"קרה משהו?"

"לא, שומדבר מיוחד. רק היה לי חלום ממש יפה." היא אמרה, מחייכת באושר.

"אה-הא. אוקיי. עכשיו לכי להסיע את לוק לבית הספר."

"כן, אוקיי." בל אמרה בשמחה והחלה להתלבש.

"את בטוחה שהכל בסדר?" החשדנות של אמא שלה גברה כשבל לא מחתה כמו תמיד.

"ברור שאני בטוחה, אמרתי לך. הכל פנטסטי." היא אמרה בשמחה ויצאה מהחדר, יורדת במדרגות ונכנסת למטבח.

"בואי כבר, אני אאחר לבית הספר בגללך!" קרא לוק בכעס.

"אוי, לוק, למה להיות פסימי? הכל יהיה טוב, אתה תגיע לבית הספר בזמן, אני מבטיחה." לוקאס הביט בה בחשדנות לוקחת חתיכת טוסט ולועסת אותה.

"מה קרה לך?"

"שום דבר מיוחד." היא השיבה. "אז קדימה, בוא נצא." היא תפסה את מפתחות המכונית והיא ולוק יצאו מהבית ונכנסו למכונית.

"נשארו לי עשר-דקות. את רואה? אני אגיד לאמא שבגללך איחרתי לבית-ספר." הוא זעף.

היא פנתה בסיבוב, וחנתה ליד בית-הספר. "הנה, ונשארו לך עוד חמש-דקות. אמרתי לך, תחשוב טוב – יהיה טוב." היא אמרה, זורחת.

"מה עובר עליה?" הוא מלמל כשיצא מהמכונית.

-

"בוקר-טוב, Sun-Shine!" אמרה בל, נכנסת למשרד. "עצרתי ב- Starbucks ^[1] בדרך. מישהי רוצה לאַטֶה-קרמל?"

"כן!" אמרה דיאנה בשמחה ולקחה את הכוס החמה מידיה של בל. "מה קרה שעצרת בסטארבקס? את בדרך-כלל לא מספיקה להגיע לעבודה בזמן."

"לא יכולתי לחזור לישון אחרי שאחי העיר אותי." היא השיבה, לא מפסיקה לחייך לרגע. כנראה שדיאנה שמה לב לזה כי היא שאלה, "מה קרה שאת שמחה כל-כך הבוקר?"

"מה יש, כבר אסור לחייך סתם ככה? החיים יפים, דִי." חיוכה התרחב.

"טוב, אני לא רוצה לקלקל את השמחה, אבל אשת-הדרקון זימנה אותך לשיחה."

"שארלוט לא תדכא אותי היום. שום-דבר לא ידכא אותי היום."

"אוקיי, זהו-זה. ספרי לי מה קרה, ועכשיו." דרשה דיאנה, מביטה בבל בחומרה.

"בסדר, רוצה לדעת למה אני שמחה?" חיוך מסתורי נפרס על פניה. דיאנה הנהנה. "כי היום אני אפגוש אישית את הלהקה שאני אוהבת הכי בעולם. ואני אדבר עם דני, הבנאדם שאני הכי מעריצה בעולם."

"אלוהים, איז, שוב מקפליי?"

"כן, מה הבעיה בזה?"

"מה נראה לך שיקרה אחרי שתפגשי אותם?"

"אני אבקש את המספר שלהם ונהיה החברים הכי טובים? צחקתי," היא מיהרה להוסיף כשדיאנה פתחה את פיה. "אני יודעת ששום-דבר לא יקרה. אבל אל תבאסי אותי, אני אפגוש את האנשים שאני סוגדת להם. לפחות תהיה לי חתימה." היא גיחכה.

"תיהני עם החתימה שלך." אמרה דיאנה, מנידה בראשה. "אבל אשת-הדרקון מחכה לך במשרד."

"אוקיי, אז אני הולכת."

"אוקיי, אז תיהני." דיאנה פטרה אותה בהינף יד.

"בוקר-טוב, שארלוט!" בל אפילו לא טרחה לדפוק על הדלת, ונכנסה למשרד של הבוסית שלה.

"בל, תכנסי ותסגרי את הדלת אחרייך. אני אתעלם מחוסר הנימוס שלך הפעם."

"מצטערת, צ'ארלי. אני יכולה לקרוא לך צ'ארלי, נכון?"

"ל – "

" – ברור שכן. אז מה קורה?" היא סגרה אחריה את הדלת והתיישבה מול שארלוט, רגל-על-רגל.

"תראי, את יודעת שכל שנה אני לוקחת אחת מהעובדות היותר קרובות שלי לתצוגת האופנה השנתית בניו-יורק." בל הנהנה באטימות. "ובכן?" שאלה שארלוט והביטה בה בציפייה.

"מה?" היא שאלה בבלבול. "אה! את- את רוצה שאני אבוא איתך לניו-יורק?" היא שאלה בהלם. המנהלת שלה הנהנה. "כן!" היא קראה. "כלומר, כן, בשמחה!"

"אם ככה, תכיני את המזוודות. אנחנו נוסעות עוד חודשיים לחודש בניו-יורק."

"רגע, שארלוט, למה אותי?"

"ראיתי את המצגת שלך על אופנת הרחוב בפריז והתרשמתי. וחוץ מזה," היא פתחה את המגירה לידה והוציאה משם ערימה של דפים מקושקשים. "מצאתי את אלו במשרד, על השולחן שלך. השרטוטים האלה מדהימים." בל בהתה בה בהלם.

"אלה... אלה רק שרטוטים לקולקציית חורף, לא באמת - "

"- הם מקצועיים לחלוטין. סרקתי אותם למחשב ושלחתי אותם במייל לכריסטיאן."

"כריסטיאן? את לא מתכוונת ל... כ-כריסטיאן לַקרוּאה ^[2]?" היא פערה את פיה.

"מובן שלא," שארלוט גלגלה את עיניה ובל סגרה את פיה, מחייכת בהקלה. "הכוונה לכריסטיאן דִיוֹר. או טוב, לפחות, היורש שלו- ג'ון גליאנו ^[3]."

"דיור?!" היא התפלצה. "את מתכוונת שבזמן שאנחנו מדברות, ברגעים אלו ממש – ג'ון גליאנו מסתכל על העיצובים שלי?!"

"ילדה, שמרי על קור-רוח!" נזפה בה. "כריסטיאן ואני היינו מכרים ותיקים עד ש... עד התאונה המחרידה באיטליה. כמובן שאני מכירה את ג'ון אישית, הרי אנחנו שכנים. את יודעת שהוא מתגורר בלונדון."

"אני לא מאמינה... אז רגע, אם ג'ון יאהב אותם – איך זה ישפיע עליי? מבחינת קריירה?" שארלוט חייכה במתיקות.

"בואי נגיד שכל מעצבי האופנה הידועים ייפלו לרגלייך." בל הביטה בה בחשדנות.

"ארמאני?"

"קטן עלייך."

"ורסאצ'ה וגוּצ'י?"

"נגיע אליהם בהינד עפעף."

"מה לגבי דולצ'ה וגבאנה?"

"חלומות נשגבים." אמרה שארלוט בחיוך סרקסטי ובל גיחכה. "בכל-מקרה, את יכולה לצאת עכשיו. ותגידי לדיאנה שתפקסס לאלכס את הסקיצות לקולקציית האביב."

"כן, בסדר. תודה, צ'ארלי." אמרה בל בשמחה וקמה מהכיסא.

"אם תקראי לי כך עוד פעם אחת אני אפטר אותך!"

"נו, על מה היא דיברה איתך?" שאלה דיאנה בשעמום.

"דִי!" בל קראה, מאושרת. ואז, בהדרגה, החיוך נמחק מפניה.

"מה?" היא שאלה בהשתאות. בל נעצרה. "מה קרה?"

"אה..." היא נזכרה כמה דיאנה עבדה קשה כדי לזכות לנסוע לניו-יורק עם שארלוט. בעצם, בל מעולם לא הטריחה את עצמה אפילו כדי להגיע בזמן לעבודה, ולעומתה, דיאנה תמיד עבדה קשה כדי לרַצות את שארלוט. "היא, אה... היא נתנה לי יום חופש בשבת."

"באמת?" שאלה דיאנה בהפתעה. "למה?"

"לא יודעת, היא סתם במצב-רוח טוב, אני מניחה. היא אמרה לי למסור לך שתעבירי למישהו איזושהי קולקציה, לא זוכרת..." מלמלה בל והתיישבה על הכסא. דיאנה גלגלה את עיניה.

"לשלוח לאלכס בפקס את קולקציית האביב," היא גיחכה.

"כן, לשלוח לארנולד בדוא"ל את קולקציית הסתיו. מה שאמרתי."

"את באמת מתרגשת בגלל מקפליי, אה?" דיאנה חייכה אליה.

"אין לך מושג..." היא מלמלה, מבט מזוגג על פניה. "באמת שאין לך מושג."

[1] סטארבקס היא רשת בתי הקפה הגדולה ביותר בעולם.

[2] מעצב-אופנה המפורסם בעיקר בתור – "האיש שהציל בשנות ה-80 את עולם ההוט קוטור מגסיסתו הארוכה".