היי.D:

אז נכון שלא עלה פוסט... מלא זמן. והאמת היא שנגמרו לי התירוצים. אין. לי. כוח. לכתוב. וגם מנדי מתעצלת, ובגלל זה לוקח אייג'ס עד שעולה פוסט. מצטערת על זה. נשארה לי בערך פיסקה אחת בשביל לסיים את הפיק של שרונ וסתו, ואני עצלנית מדיי אפילו בשביל לכתוב את זה.XD

אבל זה לא שהבלוג מוקפא אומשו, פשוט יש הפסקות בין פרק לפרק.P: בכ"מ, סליחה.

ובנימה שונה לחלוטין, אני רוצה לומר היאח-הידד למנדי שהתקבלה לגנחום, מה שאומר שאנחנו נלמד באותו התיכון שנה הבאה!$#%!@@%@! יש.

טוב, די. חדל פטפטת. הנה פרק 6. B|

*  *  *

"בלס?"

"היי, אבא..." היא מלמלה, מחזיקה ביד אחת את הפלאפון וביד השניה משלמת למוכר בסטארבקס.

"לשבת או לקחת?" המוכר שאל בשעמום.

"רק רציתי להזכיר לך שבחג המולד אנחנו נוסעים לדודה מייבל, אני מקווה שלא שכחת! וגם ביקשתי מאמא שלך שתכין – "

"לקחת, תודה."

"סליחה?"

"כלום. מה אמרת?"

"ביקשתי מאמא שלך שתסרוג לך וללוק את הסוודרים שאתם אוהבים. אל תדאגי, את תקבלי את הסוודר עם הדוגמא של האייל. לא נזניח אותך השנה, בל."

"הנה העודף שלך." המוכר הושיט לה שני סנטים.

"תודה, ביי." היא לקחה את הקפה ומיהרה לצאת משם.

"מה זאת אומרת 'ביי'? בל, אני מנסה לדבר איתך!" אבא שלה אמר.

"לא, הייתי – " היא נאנחה. "אני מצטערת. מה רצית, אבא?"

"שכחתי." הוא מלמל. "בכל-אופן, אני אתקשר אלייך כשאני אזכר. שיהיה לך יום טוב, פחזנית שלי."

"תודה, גם לך." שניה אחרי שהיא ניתקה, הפלאפון שוב צלצל. "נזכרת?"

"במה?" אוליבר שאל בבלבול.

"אה, לא חשוב. מה קורה?"

"הממ, רציתי לשאול מתי את חוזרת היום מהעבודה?"

"היום אני אחזור מוקדם, אני חושבת שבעוד שעתיים או משהו כזה. אני רק צריכה ללכת לדואר, לשלוח כמה ניירות לפריז ו... טוב, זהו."

"אוקיי, מגניב. וגם – "

"אוֹלִי, חכה שניה, יש לי ממתינה." היא ענתה לממתינה שלה. "היי אבא. נזכרת?"

"כן! עד מתי את נשארת לישון אצל ניקי?"

"אני לא יודעת... המ, שבועיים?"

"שבועיים? זה המון זמן! אנחנו מתגעגעים אלייך."

"אני יודעת, אני מצטערת. אבל העבודה שלי יותר קרובה לבית של ניקי."

"בטח, פחזנית, אני מבין." הוא אמר בעצב. "טוב, אז נתראה בעוד שבועיים. אני אוהב אותך."

"אני אוהבת אותך גם, נשיקות." והיא חזרה לאוליבר. "סליחה, מה אמרת?"

"אה, זה כבר לא חשוב. בכל-מקרה, יש לי הזמנה. אני חייב לזוז, נראה אותך."

"אוקיי, ביי." היא ניתקה. "בוקר, דִי." היא אמרה כשנכנסה למשרד שלה ושל דיאנה.

"בוקר קשה?"

"ואפילו עוד לא דיברתי עם שארלוט."

"אאוץ'." דיאנה צחקה. "בהצלחה."

"תודה." בל דפקה על דלת המשרד של שארלוט ונכנסה. "בוקר טוב."

"בוקר, בל." היא השיבה, מוסרת לה ערימה של מסמכים. "הנה, תשלחי את כל אלה. אני רוצה לקבל במייל את האישור לקולקציה עוד היום, אז תעשי את זה מהר."

"אוקיי, אני יוצאת. ביי." היא לקחה את המסמכים ויצאה מהבניין. בזמן שהלכה, הפלאפון שלה שוב צלצל. "לעזאזל..." היא מלמלה, מוציאה את הפלאפון מהתיק. "נו... אה, שיט!" כל המסמכים נפלו מהיד שלה, ביחד עם הקפה, הפלאפון, והתיק. "הקולקציה!" היא חשבה באימה, מנסה לתפוס את כל הניירות. רוח נשבה, והם עפו רחוק יותר. "אוי לא... אוי לא, אוי לא, אוי לא..."

"צריכה עזרה?" היא הסתובבה.

"דני?" היא שאלה בהלם. "מה אתה עושה כאן?"

"סתם עברתי בסביבה כשאלה – " הוא נופף בידיו בערימה של ניירות. "עפו לי לפנים."

"אני מצטערת." היא אמרה במבוכה, לוקחת מידיו את הדפים. "אין לך מושג איך הצלת אותי עכשיו..."

"אז אני מניח שאנחנו תיקו, לא?" הוא גיחך.

"כן, כנראה שכן." היא חייכה. "ממש תודה, אם הניירות האלה היו סתם מתעופפים להם... אני בכלל לא רוצה לחשוב מה היה קורה."

"וואו, אני מרגיש חשוב." הוא חייך. "אז לאן את הולכת?"

"אה, לדואר." היא השיבה. "ואתה?"

"סיימנו להקליט את הסינגל החדש, אז יש לנו קצת חופש. הייתי בדרך לבית של הארי, ששכח לומר לי שהוא אצל חברה שלו, ועכשיו אני כאן."

"אז..." היא הביטה בו בעיניים גדולות. "אתה יודע, בגלל שאין לך מה לעשות, והארי אצל חברה שלו, ויש לך קצת חופש... מתחשק לך ללוות אותי?"

"טוב, נו..." הוא אמר באילוץ מעושה.

"הי, אני לא צריכה טובות." היא גיחכה.

"אני צוחק." הוא מיהר לומר. "אחרייך, מדמואזל." והוא החווה בידו בתנועה אצילית.

"תודה, מסייה ג'ונס." הם צחקו והמשיכו ללכת.

"אז מה הניירות האלה בכלל?" דני שאל כשהם יצאו מסניף הדואר, הולכים בכיוון אקראי.

"כל מיני שטויות מהעבודה שלי... דברים משעממים."

"אם את אומרת." הוא משך בכתפיו. "את רוצה לשבת איפושהו?"

"יום יפה היום." היא העירה, שמה לב שהיום, לא כמו תמיד, השמש באמת זורחת. "נמשיך להסתובב?"

"העניין הוא..." הוא מלמל, מחייך באשמה. "שאני לא רוצה לפגוש מעריצות..."

"אמ... אני אלך אם אתה לא רוצה שאני אהיה כאן."

"אני רוצה." הוא מיהר לומר, תופס את היד שלה בפתאומיות, כאילו היא באמת מתכוונת לברוח – למעשה, היא לא זזה אפילו מילימטר. "אני מתכוון... נו, את יודעת..."

היא צחקה, מהנהנת. "אז איפה בא לך לשבת?"

"בא לך לבוא לדירה שלי?"

"לדירה שלך?" היא שאלה, המומה. מה לעזאזל?

"כן, זה יהיה נחמד. אל תדאגי, בלי שטויות." הוא אמר, ואז חיוך ממזרי התפשט על פניו. "רק יחסי-מין מלאים?"

"ג'ונס!" היא נתנה לו מכה בבטן, והוא התקפל, מייבב מכאב וצוחק באותו הזמן.

"צחקתי!" הוא קרא מעבר לצחוק. "וזה באמת כאב! את חזקה, יחסית לבחורה."

"יחסית לבחורה?" היא חזרה אחריו בבוז.

"יחסית לגבר?"

"תשתוק." היא צחקה. "אז אנחנו חופפים?"

"אה?" הוא שאל בבלבול.

"אוי, סליחה," היא אמרה, מחייכת, "זה מנהג שלי ושל ידיד שלי. אממ, במקום 'ללכת' אנחנו אומרים 'לחפוף'... עזוב, זה מסובך."

"או-קיי..." הוא הביט בה דקה ארוכה לפני שהם התחילו ללכת.

"אז איפה אתה גר?"

"שמעת פעם על 'מקפליי-וילג''?" הוא שאל בחיוך עקום.

"כפר-מקפליי?" היא צחקה. "זה בסגנון 'ארץ הפלאות'?"

"משהו כזה." הוא אמר. "רואה את הבניין שם?" – הוא הצביע אל בניין לא כל-כך גבוה – "שם דאגי ואני גרים."

"אתה ודאגי גרים באותו הבניין?" היא שאלה בפליאה. "זה ממש מגניב. ומה עם טום והארי?"

"טום גר עם ג'יאוונה, החברה שלו, במרחק כמה בתים מהבניין שלי ושל דאגי. יש להם וילה, והארי גר לידם."

"וכולכם גרים באותו ה"כפר"?" היא שאלה, מסמנת בידיה מירכאות.

הוא גיחך קצת. "יאפ."

"וואו."

"אני אקח את זה בתור מחמאה."

"אני לא מאמינה שאני נמצאת בדירה שלך. אז תן לי להבין; אתה מכיר אותי בערך יום" – הוא התכוון להתפרץ לדבריה, והיא עצרה אותו – "ומזמין אותי אליך הביתה?"

"כנראה. מצאת-חן בעיניי, איך שעצבנת את לורה. אני רוצה לפצות אותך." הוא חייך.

"על מה?" היא צחקה. "עשיתי את זה בכיף."

"חוץ-מזה," הוא הוסיף, "אני מרגיש שאני מכיר אותך כבר הרבה זמן."

"אולי זה בגלל שהיו כמה פעמים שדיברנו בפייסבוק כמה שעות." היא אמרה בשקט, בטוחה שהוא לא שמע אותה.

"באמת?"

"מה?"

"אני לא זוכר." הוא אמר בבלבול.

"לא ציפיתי שתזכור." היא אמרה. "אני בטוחה שאתה מדבר עם עוד מלא אנשים בפייסבוק."

"האמת שלא." היא הביטה בו בהפתעה, והוא נראה טיפה נבוך. "אני לא... מה המילה... "נוהג"... אמ, לענות למעריצים שפותחים איתי צ'אטים בפייסבוק. אבל פעם אחת מישהי הצליחה ממש לסקרן אותי והייתי חייב לענות לה."

"מה היא כתבה?"

"אה..." הוא ניסה להיזכר. "אתה לא תאמין – "

" – מה כתבו עליך במגזין 'Sugar'!" היא המשיכה אותו, ואז צחקה. "זו הייתי אני!"

"באמת?" הוא גם צחק. "אהבתי את שורת הפתיחה שלך. הרבה יותר טוב מ'אתה בא לפה הרבה?'"

"מישהי באמת כתבה לך את זה?"

"תתפלאי."

"מתפלאת." היא אמרה, ובנימה שונה לחלוטין היא שאלה, "באמת התכוונת לזה?"

"לֵמה?"

"לזה שאתה מרגיש כאילו אנחנו מכירים הרבה זמן." היא נראתה קצת נבוכה.

"כן," הוא משך בכתפיו. "קל לדבר איתך."

"גם אני מרגישה ככה." היא אמרה בחיוך. הם התיישבו על הספה. "אז ספר לי, מה היה לך לחפש אצל לורה?"

"סקס." הוא השיב בפשטות וללא היסוסים.

"אתה רציני?"

"בטח." הוא אמר. "סקס."

"אוקיי, עזוב לרגע את זה שאין לי מושג איך מישהו יכול לעשות סקס עם לורה – זה מגעיל מצידך."

"אני יודע." הוא חייך באשמה. "אבל היא הייתה איתי בגלל הפרסום, אז זה מתקזז, לא?"

"כשאתה מסביר את זה ככה, אני מניחה שכן. אבל אני לא יכולה שלא לתהות – "

" – אם סקס זה כל מה שאני מחפש בבנות?"

"כן."

הוא הרהר קצת. "א – "

" – עזוב," היא מיהרה לומר. "זה לא ענייני, אין לי מושג מאיפה אני בכלל מביאה את השאלות הדפוקות האלו. אתה לא חייב לי הסברים."

"לא, לא," הוא אמר במהירות. "אל תרגישי ככה. זכותך לשאול מה שבא לך, אני לא רוצה שתרגישי כאילו את כאן בגלל שאני חייב לך. הזמנתי אותך אליי מתוך רצון. אני רוצה להכיר אותך יותר. תחשבי עלינו בתור ידידים, בסדר?"

"ידידים?" היא חזרה אחריו, קצת בהלם. "כן, בסדר..."

"אז," הוא התחיל. "בקשר לשאלה שלך."

"כן?"

"כנראה שתצטרכי לחכות ולראות בעצמך."