הלו!D: כאן אני, עצמי ואנוכי. אממ, רק רציתי להודיע שמעכשיו יעלו פרקים לעתים הרבה יותר קרובות כי יש לי את כל 12 הפרקים הבאים כתובים כבר.D:

אז תיהנו. ^^

*  *  *

 Crushed Into You

למחרת בערב, בל ישבה באחד השולחנות בבית הקפה, משחקת בעצבנות בצמיד שהיה על ידה.

"ערב טוב." היא הרימה את ראשה ומבטה פגש בעיניו הכחולות של לא אחר מאשר דני ג'ונס.

"גם לך." היא קמה והתכוונה לחבק אותו. היא נטתה לצד שמאל, וגם הוא, כך שיצא ששפתותיהם התחככו קלות. היא מיהרה להתרחק ממנו והוא חייך במבוכה.

"אז מה להזמין לך?" הם התיישבו לשולחן.

"אה, לא," היא אמרה במהירות. "אני אשלם, זה בסדר – "

" – זה יהיה ממש לא ג'נטלמני מצידי לתת לך לשלם." הוא הוציא את הארנק שלו.

"באמת, ג'ונס, אני בסדר – מה זאת אומרת 'ג'נטלמני'? ממתי אתה ג'נטלמן?" היא צחקה.

"יש הרבה דברים שאת לא יודעת עליי. ממתי את קוראת לי 'ג'ונס'?"

"יש הרבה דברים שאתה לא יודע עליי." היא חיקתה אותו, מחייכת.

"מתחכמת. אני אוהב את זה." הוא אמר, ומשהו כאילו נדלק בעיניים שלו כשהוא הביט בה. או שהיא רק דמיינה.

"אז אני מניחה שאוליביה מתחכמת הרבה?"

"אוליביה... אני לא רוצה לדבר עליה. בואי נדבר עלייך." היא הייתה כל-כך מוחמאת ומהופנטת אליו, שהיא בכלל לא שמה-לב שהוא התחמק מהשאלה.

"אין מה לדבר עליי. אני נורמאלית מדיי."

"נו, קדימה. חייב להיות משהו שאני עוד לא יודע עלייך." הוא דחק בה.

"ברור שיש." היא צחקה. "אתה לא מכיר אותי בכלל."

"רואה?" הוא גיחך. "אה, רגע, אז מה אמרת שאת רוצה להזמין?"

"אמרתי שאני אשלם – "

" – ואני אמרתי שאני אשלם. תתרגלי, ^[1] Doll-Face. אני עקשן." הוא אמר בחיוך.

"תתרגל, ג'ונס. גם אני." היא חייכה אליו בחזרה.

"בסדר," הוא נשען לאחור, משלב את ידיו. "אז אני אקח רד-בול עם וודקה."

"אני ראיתי סרטונים שלך שיכור ביוטיוב." היא צחקה, ואז הרצינה. "אתה לא נוגע באלכוהול. לפחות לא במשמרת שלי."

"אוקיי, נתפשר. אני לא אקח אלכוהול, כל עוד את נותנת לי לשלם."

"משחק את הערמומי, אה?" היא גיחכה.

"אולי. זה עובד לי?"

"בסדר, אני נכנעת." היא הרימה את ידיה בכניעה. "אתה משלם." הוא חייך בניצחון, מסמן לאחד המלצרים שהוא רוצה להזמין.

"ערב טוב, כיצד אוכל לעזור לכם?" הוא שאל בנימוס והוציא פנקס קטן מהכיס.

"אני אקח לאטה-מקיאטו עם קצפת מלמעלה וסירופ שוקולד." אמרה בל. כמה שיותר יקר, ככה יותר טוב. הוא ילמד שכשהיא עקשנית, היא הולכת עד הסוף.

"אני אקח רד – " בל נעצה בדני מבט מאשים, והוא חייך. "אנחנו ניקח פעמיים לאטה-מקיאטו עם קצפת מלמעלה וסירופ שוקולד." המלצר רשם את הכל.

"כבר מוכן," הוא אמר ומיהר לקחת הזמנה של שולחן אחר.

"את לא חוסכת בהוצאות, אני מבין." דני חייך אליה.

"אמרתי לך שאני עקשנית."

"זה כלום, אמרתי שאני משלם ואני אשלם." הוא אמר. "כבר אין לך על מה להתעקש כאן."

"ניצחת בקרב אבל לא במלחמה. אני עוד אנקום, ג'ונס. אתה לא תדע מאיפה זה בא לך." היא אמרה בחיוך מרושע.

"ועד אז," הוא התחיל, בעוד המלצר מגיש להם את המשקאות, "תיהני מהלאטה שלך." היא חייכה. "רק רגע," דני אמר לפני שהמלצר הלך. הוא הסתובב.

"כן?"

"אתה יכול להביא לנו... הממ... שתי עוגות גבינה עם פירורים? ותוסיף לזה גם... גלידת וניל עם סירופ שוקולד וסוכריות מלמעלה."

"מייד." והוא הלך. דני הביט בבל בחיוך זחוח.

"אוקיי, אז שנינו עקשנים." בל צחקקה. "נחמד."

"מאוד." הוא חייך. "עכשיו, אם לא אכפת לך, ספרי לי על עצמך."

"אוקיי..." היא לגמה מהלאטה, מהרהרת. "אני עובדת אצל שארלוט גרינט, הידועה בכינויה 'קרואלה דה-ויל'."

"שארלוט גרינט? ה-שארלוט גרינט? אני מורשם. אז את בקטע של אופנה, מה?" המלצר הגיש להם את העוגות.

"אכן." היא חייכה. "וקיבלתי טלפון מג'ון היום." היא אמרה בחשיבות.

"ג'ון?" שאל דני בהיסח-הדעת, נועץ כפית בעוגה ומכניס אותה לפה.

"גליאנו, מעצב-הבית של כריסטיאן דיור. הוא אהב את העיצובים שלי." דני לא הספיק לבלוע את העוגה והתחיל להשתעל. היא מיד קמה מהכיסא וטפחה על הגב שלו.

"וואו, אז את בטח ממש טובה!" הוא קרא בהתרשמות.

"כנראה." היא חייכה בצניעות מאולצת.

"מי יודע, אולי יום יבוא ותעצבי בגדים בשבילנו." הוא גיחך.

"אל תחמיא לעצמך, מקפליי קטנים עליי. אני אעצב בגדים בשביל כוכבי-על! קייטי מוס, לינדזי לוהאן, סופיה בוש..." היא אמרה במבט מזוגג. הוא הביט בה בחיוך. "מה אתה מחייך ככה?"

"את יפה, את יודעת? כשיש לך את המבט החולמני הזה..." היא הייתה נבוכה והשתדלה ככל-יכולתה לא להיראות מוחמאת, כי היא ידעה טוב מאוד שלדני יש חברה. והאמת, שכל העניין הזה לא בדיוק מצא-חן בעיניה.

"תראה, ג'ונס," היא התחילה. "אתה טיפה נסחף. השם 'אוליביה' מזכיר לך מישהי?"

"אוקיי, צודקת." קולו התרכך. "אבל את יודעת... מערכת-יחסים היא דבר מוערך יתר-על-המידה..."

"סליחה?" היא נעצה בו מבט המום. "מה אתה אומר?"

"רק ש – כלומר, אוליביה – "

" – היא החברה שלך, אתם יוצאים ביחד שנתיים. במקרה גם יצא לי להתיידד איתה, והיא בנאדם ממש נחמד. היא אוהבת אותך."

"היא אמרה לך את זה?" דני הרים גבה.

"זה משנה? אני יודעת."

"בסדר, אבל..." הוא התחיל למלמל, ואז הפסיק. "מה אם אני לא אוהב אותה?"

"בעיה שלך. אבל אני יודעת טוב מאוד שאני לא אעזור לך – " הוא קטע אותה, מניח את ידיו על צווארה, מקרב אותה אליו ומצמיד את שפתיו אל שפתיה.

הבטן שלה געשה, היא הרגישה את הלב שלה מזנק, וגופה הוכה הלם. אבל בין ההפתעה להתרגשות, היא ידעה דבר אחד: דני ג'ונס הוא רודף שמלות חסר-תקנה. בהתחלה היא הניחה לו להמשיך, אבל אז התאפסה על עצמה ודחפה אותו באגרסיביות, מביטה בו בהלם. היא לא יכלה להוציא מילה מהפה, עד שלפתע זה הכה בה והיא חזרה לעצמה באחת.

"מה שהתכוונתי לומר הוא," היא הביטה בו בתוכחה, "זה שאני לא אעזור לך לבגוד באוליביה." היא לקחה את התיק שלה, קמה ויצאה מהמסעדה, משאירה את דני לבהות בדמותה המתרחקת, המום וחסר-מילים.

[1] פני-בובה. לא שבעברית זה נשמע משהו, אז בואו נעגל קצוות ונשנה את זה ל- "מותק", "בובה", או כל ביטוי אחר בסגנון.