שאאאאלום!

נחשו מה? עוד פיקצר הלך ונגמר לו.D: הנה ה-פאנפיק של שרון וסתיו. ^______^

והוא ממש ארוך, מצטערת על זה.XD כלומר, 10 עמודי וורד! B| שיהיה. התגובות של סתיו הצחיקו אותי.XD

אוקיי, הנה.D:

שרונ וסתאאאוו (תקראו ותבינו), I love u mates. you rock my socks! <3333

*  *  *

"אנחנו באנגליה."

"אני יודעת."

"שרון."

"סתו."

"אנחנו באנגליה."

"אני יודעת."

"אנחנו באנגליה!!!"

"אני יודעת! זה גדול!" שרון וסתיו צווחו בהתרגשות כשהמטוס נעצר והן יצאו אל הטרמינל. "אומייגאד...." שרון אמרה. הן יצאו לרחוב והלכו להשיג מונית. "בריטים חתיכים! בכל. מקום."

"אני מתה לצרוח." סתיו אמרה בחיוך, רועדת מהתרגשות. או בגלל שהיא שומרת את הצרחות בפנים. "אבל אני לא רוצה שיתקעו בי מבטים."

"וגם ממש לא בא לי שיעיפו אותנו מכאן."

"נקודה טובה."

ולמרות זאת, כשהגיעו למלון, הדבר הראשון שהן עשו היה... לצרוח.

"תראי את זה!" סתיו צרחה והצביעה בהתרגשות על הלובי. "זה... זה..."

"המקום הכי יפה בעולם?"

"כן!"

"יותר מהמיטה של דאגי?" שרון נעצה בסתיו מבט ספקני, ואז צחקה. "בעצם, למי אכפת! זה המקום הכי שולט בעולם, נקודה!"

הן נכנסו לחדר לאחר שהמזוודות הובאו לשם, והונחו על יד המיטה.

"יש, תראי!" סתיו קפצה על המיטה, נשכבת על הבטן. "שמו לנו שוקולד על הכריות!" היא פתחה את השוקולד, זרקה את הנייר על הרצפה והכניסה את השוקולד לפה. היא ירקה אותו לאחר רגע. "איכס!"

שרון הביטה בה בהלם מעושה. "מה איכס! זה שוקולד בריטי, לא אומרים 'איכס' על שוקולד בריטי!"

"אה כן? אולי תטעמי אחד בעצמך!" סתיו זרקה אליה את השוקולד, ושרון תפסה אותו. היא לעסה באיטיות.

"נו באמת, זה לא כזה נורא..." היא המשיכה ללעוס, ואז התחילה להשתעל, מיהרה אל הפח וירקה את השוקולד החוצה. "אוקיי, אז זה דוחה."

"אמרתי לך." הן צחקו.

לאחר שעתיים שרון הכריזה שהיא הולכת לישון אחרי שכמעט נרדמה במקלחת.

סתיו החליטה לצאת כדי להחליף את הפלאפונים שלה ושל שרון. היא יצאה מהמלון לרחוב, מסתכלת על הכתובת שהפַקיד בקבלה רשם להן על נייר – "23 Downing st."

עברה שעה וסתיו כבר איבדה תקווה. היא התכוונה לחזור למלון, כששמה לב שאין לה מושג איפה היא נמצאת. "שיט..." היא הסתובבה ברחוב עוד חצי-שעה, עוד שעה, אבל זה לא עזר. היא הלכה לאיבוד. לבסוף היא התייאשה, התיישבה על אחד הספסלים שהיו שם, וניסתה לחשוב מה לעשות. "אז אני לא יודעת איפה אני נמצאת, בלי פלאפון, ואי-ידע מוחלט באנגלית של בריטים. זה לא כל-כך נורא." ואז היא נאנחה. "פשוט נפלא..."

הלילה ירד, כבר לא היו אנשים ברחוב, והיא עדיין ישבה על הספסל – על סף בכי.

"את בסדר?"

היא הרימה את מבטה, מנסה לראות מי עומד מולה. אבל היה חשוך מדיי, ופניו היו מכוסים בצל.

"לא." היא השיבה. "הלכתי לאיבוד, אני יושבת כאן כבר... מלא זמן, אין לי פלאפון, ואין לי מושג איך לחזור מכאן למלון המזורגג – "

"תיירת." הוא צחק. "בואי."

"נה-אה." היא הנידה בראשה במהירות. "לא הולכת עם זרים."

"תסמכי עליי." הוא הושיט לה את ידו. היא היססה קצת, ואז לקחה אותה וקמה מהספסל. הם התחילו ללכת, וכשהם עברו ליד פנס-רחוב סתיו עצרה. הוא עצר איתה. "מה?"

"אתה..." היא מלמלה בהלם, בוהה בו. "אין מצב."

"אין מצב שמה?"

"אתה ממש דומה... אבל זה לא יכול להיות. עזוב, אני מדמיינת... הייתי בחוץ יותר מדיי... אבל בעצם... הקול שלך! ממש כמו של – "

" – דאגי פוינטר?"

"No. Fucking. Way."

הוא צחק. "Way."

"אני לא מאמינה!" היא צווחה. "דאגי פוינטר! די, אני לא מאמינה! זה כל-כך מגניב! שרון בחיים לא תאמין לי! בעצם, אף-אחד בחיים לא יאמין לי! פאק, זה גדול! פאקינג שולט!" היא דיברה מהר, לא שמה לב שכל הזמן הזה היא דיברה עברית.

"אמ..." הוא הרהר במה שהיא אמרה. "הבנתי רק 'פאק', 'פאקינג' ו- 'דאגי פוינטר'." הוא חייך במבוכה. "איזו שפה זו?"

"אה, עברית." היא הסמיקה. "אני מישראל."

"מגניב." הוא חייך. "אז למה בחרת לבוא לאנגליה?" הם המשיכו ללכת.

"יש לי יומולדת עוד יומיים." היא אמרה. "ו... אנגליה היא המקום הכי יפה בעולם?"

"הגיוני." הוא צחק. "את כאן לבד?"

"אה, לא, אני עם חברה." היא מיהרה להשיב. "שרון, היא החברה הכי טובה שלי."

"באיזה מלון אתן?"

"הילטון. למה?" היא שאלה בחשדנות.

"כדי שאני אדע לאן להחזיר אותך?" הוא גיחך.

"אה, נכון." היא חייכה, נבוכה. "שכחתי."

"שמה?"

"שהלכתי לאיבוד."

"אוה."

"אה, רגע!" היא עצרה. "אני חייבת להצטלם איתך! לא יאמינו לי בחיים..." היא הוציאה את הפלאפון שלה, אבל אז נזכרה שהוא לא עובד. "אוף, שיט. שכחתי שלא החלפתי אותו..."

הוא שוב צחק, והניח יד אחת על הכתף שלה, מקרב אותה אליו.

"בואי." הוא הוציא את הפלאפון שלו, נישק את סתיו על הלחי ולחץ על הפלאש.

העיניים שלה היו פקוחות בהלם. "וואו. תודה."

"בכיף." הוא חייך. "אז תודיעי לי כשתחליפי פלאפון ואני אשלח לך את התמונה, בסדר?"

"אה, כן, מה המספר שלך?"

"אמ... יש לך עט?"

"לא צריך עט," היא אמרה. "יש לי זיכרון טוב. מה המספר?"

"אם את אומרת." הוא חייך בספק ואמר לה את המספר. היא חזרה אחריו בראשה כמה פעמים.

"אוקיי, אז אני אתקשר אליך. אגב!" היא נזכרה. "תגיד, איך מגיעים לרחוב דאונינג?"

"את נמצאת בו עכשיו."

"באמת?" היא הרימה מבטה וראתה שלט- "Downing Street" "אה. מגניב."

הם המשיכו ללכת ולדבר, צוחקים מדיי פעם.

-

שרון התעוררה לפני כמה שעות, ובינתיים היא הסתובבה במלון באקראיות, לא יודעת מה לעשות עם עצמה מרוב דאגה. היא בדיוק התכוונה לצאת מהלובי, כשראתה שסתיו הרגע נכנסה לשם. שרון התקרבה אליה במהירות, ופתחה את פיה בכוונה לצרוח עליה "איפה-לעזאזל-היית?!", כשהיא שמה לב שסתיו לא עומדת שם לבד. שרון נאלמה דום.

"היי... שרון." סתיו חייכה בהתנצלות. "זה... אמ... דאגי. דאגי פוינטר. והוא... אה... אני, אמ, הלכתי לאיבוד והוא עזר לי לחזור למלון..."

שרון הייתה המומה ועדיין שתקה, בוהה בדאגי, שנראה נבוך.

"היי, שרון." הוא חייך במבוכה, והושיט לה את ידו ללחיצה. היא לא זזה, והוא האדים. "אז אני אלך..."

"רגע!" שרון התעוררה, ונראתה כאילו שפכו עליה מים. "מצטערת..." היא מלמלה, לוקחת את ידו ולוחצת אותה. "הייתי קצת בהלם, אתה יודע... מה אתה עושה פה?"

"הייתי בדרך הביתה מידיד שלי כשראיתי את החברה שלך יושבת על הספסל. היה קל לראות שהיא לא מהסביבה." הוא גיחך. "היא הלכה לאיבוד אז עזרתי לה להגיע לכאן."

"תודה על זה." סתיו הסמיקה.

"אין על מה." הוא חייך אליה. "בכל-אופן, אני הולך... תודיעי לי כשתחליפי את הפלאפון, בסדר?" הוא שאל את סתיו, שהנהנה. "אוקיי. אמ... להתראות." נראה שהוא לא ידע בדיוק מה לעשות, אבל לבסוף הוא פשוט לחץ את ידה במהירות והלך.

שרון וסתיו הלכו את הדרך לחדר בדממה. אף-אחת מהן לא אמרה מילה, עד שהן נכנסו לחדר ושרון צרחה בהיסטריה – "מה זה היה?!"

סתיו קצת התכווצה. "מה?" היא שאלה בתמימות.

"דאגי פוינטר?!" היא התפלצה. "פאקינג דאגי פוינטר? איפה היית? מה פתאום הוא מצא אותך? למה בכלל יצאת מהמלון? למה לא אמרת לי כלום? ואת יודעת איך דאגתי? אכפת לך בכלל?!" היא התנשמה במהירות, נרגעה קצת ואז צרחה שוב, "דאגי פוינטר?!"

"אני לא יודעת, בסדר?" אמרה סתיו, קצת בכעס. "יצאתי מהמלון כדי להחליף את הפלאפונים שלנו, הלכתי לאיבוד והוא מצא אותי, ופתאום הוא נישק אותי על הלחי, צילם אותנו וביקש ממני להתקשר אליו!"

"מה?"

"כן!"

"את צוחקת עליי! הוא נישק אותך בלחי ו-ביקש את המספר שלך?" שרון צווחה. "זה כל-כך מדהים! ואני, אני דיברתי עם דאגי פוינטר! ממקפליי! שמכיר את דני, ג'ונס! דני ג'ונס ששייך לי!"

שתיהן צרחו בשמחה.

"רגע!" שרון נעצרה.

"מה?"

"הוא ביקש את מספר הפלאפון שלך."

"נכון."

"הוא הולך להזמין אותך לצאת."

"אנ'לא יודעת."

"אלוהים." שרון בהתה בסתיו בהלם. "אלוהים, אלוהים, אלוהים אלוהים אלוהים..."

"את מתרגשת יותר ממני." סתיו צחקה. "הוא לא הולך להזמין אותי לצאת."

"ומאיפה את כל-כך בטוחה?"

"הוא לא הולך להזמין אותי לצאת." סתיו חייכה והביטה בשרון כלא-מאמינה. "מה עובר עלייך? זה דאגי פוינטר!"

"ו? זה כל-כך שקוף שהוא התחיל איתך!"

"את חושבת?" סתיו שאלה בעיניים מזוגגות. "זה באמת נראה ככה, נכון?"

"כן!"

"בוקר-טוב מיסטר דאגלס!" דני זרק על דאגי את המגבת שלו, והאחרון התעורר וזרק אותה עליו בחזרה.

"בוקר טוב, ג'ונס-מן." הוא גיחך.

"הופה, מישהו במצב-רוח טוב הבוקר!" קרא דני בחיוך שובב, מופתע לנוכח העובדה שדאגי לא זועף על הדרך שבה העירו אותו, כמו כל בוקר. "קרה משהו שאני לא יודע עליו?"

"פגשתי אתמול מישהי," על פניו של דאגי נפרס חיוך. "היא תהיה בזמן הקרוב במלון הילטון, אתה יודע, פה בלונדון, ואתמול היא הלכה לאיבוד אז עזרתי לה לחזור למלון."

"תיירת? מאיפה?" דני נשמע מתעניין.

"ישראל." דאגי עבר לתנוחת ישיבה, והשעין את גבו על הקיר שמאחורי המיטה.

"ישראל?" הרהר דני, מגרד קצת את הזיפים-בני-היום שלו. "זה לא ליד צרפת...?"

"ישראל נמצאת ביבשת אסיה, חסר-השכלה שכמוך. היא גובלת עם מצריים." טום בדיוק נכנס לחדר השינה של דאגי, והביט בדני במבט המסורתי של "בור-ועם-הארץ".

"נו, צרפת, מצריים, מה ההבדל? העיקר שהיא מישראל. אז תגיד, דוּג, היא כוסית?"

"מי?" שאל טום בפליאה, ואז העביר את מבטו לדאגי. "פגשת מישהי?"

"לא סתם מישהי!" דני חייך חיוך רחב. "מישהי מאיזו ארץ אקזוטית באמריקה!"

"אסיה." תיקן טום, ואחר-כך פנה אל דאגי. "באמת? דאגי, מזל-טוב! איך קוראים לה?"

"אה – " דאגי התכוון לענות, אבל אז השתתק. "אני לא יודע."

"מה זאת אומרת?" טום צמצם את עיניו.

"לא שאלתי אותה איך קוראים לה!" הוא נזכר עכשיו, והשעין את ראשו על הקיר בחבטה של תסכול. "אני לא מאמין! איך לא שאלתי על השם שלה? זה יהיה ממש מביך אם אני אשאל אותה רק עכשיו איך קוראים לה. למה זה תמיד קורה לי עם בנות שאני מחבב?"

"זה אומר שלא לקחת את המספר שלה?" שאל דני בהלם.

"לא היה לה מספר! כלומר, היא אמרה שהיא צריכה להחליף – "

"עבודה-טובה, דאג." גלגל דני את עיניו. "עד שמישהי שמה עליך אתה לא שואל לשמה! ברכותיי, הגעת לשיא חדש של טמטום."

"אל תגיד לו את זה," טום נתן לדני מכה בעורף. "הוא גם ככה מבואס! דאג, באיזה מלון היא נמצאת?"

"הילטון."

"אתה רוצה שנלך לשם עכשיו כדי למצוא אותה? אני אשאל אותה איך קוראים לה, זה יהיה פחות מביך."

"כן! וואו, תודה, טום. אני אוהב אותך." אמר דאגי בהקלה.

"או שלא..." טום הביט בפלאפון שלו. "מצטער, שכחתי שקבעתי להיפגש עכשיו עם ג'יאו." דאגי נראה מאוכזב, וטום הוסיף, "לך עם דני!"

"אני לא רוצה ללכת עם דני!" קרא דאגי בבעתה. דני נעץ בו מבט מלא תוכחה. "כלומר... מה אם... אתם יודעים, מה אם היא תחבב אותו יותר?"

"ברור שהיא תחבב אותי יותר, איך אפשר שלא?" דני צחקק.

"דני, אני חושב שדאגי רציני." טום השתיק אותו ושניהם בהו בדאגי שהתחיל להסמיק.

"אני מתכוון... ברצינות! מי תעדיף אותי כשדני בסביבה?"

"אל תהיה אידיוט." טום מחה. "יש לך מלא מעריצות!"

"אבל היא לא סתם מעריצה..." מלמל דאגי. "אני חושב שהיא חשובה לי."

"אתה מכיר אותה רק יום." הזכיר דני, ודאגי הניד בראשו.

"זה לא קשור. דיברנו הרבה זמן ועל הרבה דברים. היא ממש חמודה, ומצחיקה, ויש לנו אותן דעות בכל-מיני נושאים ו – "

"אני חושב שמיסטר דאגלס שלנו התאהב?" טום חייך חיוך קטן, ודאגי נראה מהורהר.

"אבל אנחנו מכירים רק יום." הזכיר להם.

"אמרת בעצמך..." טום עדיין חייך. "זה לא קשור."

עכשיו גם דאגי חייך. "זה באמת לא."

מלון הילטון, לונדון, 12:00.

"ובכן." שרון מדדה משקפי-שמש שהיו בחנות בלובי של המלון. "אלו בהחלט... לא מתאימות." היא הורידה אותן לאחר שהביטה במראה. "מה דעתך על אלו?" היא הביטה בסתיו, שנשענה על יד המראה והביטה באנשים הנמצאים בלובי במבט חולמני, כאילו היא מצפה לראות לפתע את דאגי ביניהם. "סתו?" שרון נופפה בידה מול פניה של סתיו.

"אה? מה?"

"את שוב חולמת על דאגי?" גלגלה שרון את עיניה, מורידה את המשקפיים. "חשבתי שעברנו את זה כבר!"

"גם אני." מבטה של סתיו נראה קפוא, והיא תפסה בידה של שרון. "אבל תראי מי נמצא פה."

"מה?" שרון נשמעה מופתעת, והביטה גם היא אל הלובי. "הי, זה שוב דאגי! יש איתו מישהו – אומייגאד, זה הארי? או – לא! זה דני!" היא קראה בהלם, מחזיקה בזרועה של סתיו ומוחצת אותה עד-כדי-כאב.

ואכן, דני ודאגי נכנסו אל הלובי, פונים אל הקבלה.

"בואי נלך אליהם!" קראה סתיו בשמחה, אבל שרון מייד תפסה אותה.

"אני לא רוצה להיראות כמו מעריצה מטורפת!"

"טוב, אז בואי פשוט נעבור בלובי ונקווה שהם ישימו לב." זו הייתה החלטה שנקבעה פה-אחד, וכך שתיהן הלכו אל הלובי, צועדות באיטיות אל עבר המעליות ותוך-כדי מנסות לנהל שיחה קולנית מאוד בתקווה שדאגי יזהה את הקול שלהן.

"ואת לא תאמיני כמה יין שתינו – "

"היי!" הן הסתובבו אוטומטית והעמידו-פני מופתעות כשראו את דאגי ודני עומדים לפניהן.

"שלום!" שרון חייכה חיוך רחב. "דאגי ו... מי החבר שלך?" דני נראה מופתע. גם סתיו נראתה מופתעת. היא הביטה בשרון בהלם.

"מה זאת אומרת? את הרי חולה על – "

"בנים עם עיניים כחולות." שרון נעצה את מרפקה בצלעותיה של סתיו, שהתקפלה קצת והשתדלה לא לשנות את הבעת פניה. "נכון סתיו?"

"נכון." היא מיהרה להסכים והנהנה במרץ. דני לפתע הרים את מבטו מהרצפה ונעץ אותו בשרון. עיניו נצצו בשובבות כשהביט בה. גם עיניו של דאגי נפקחו לרווחה. קוראים לה סתיו... "אז מה..." סתיו כחכחה בגרונה. "מה אתם עושים כאן?"

"באנו – באתי," דאגי תיקן את עצמו, "אממ, רציתי... את רוצה ללכת איתי?"

"לאן?" שאלה סתיו בהפתעה בעוד ליבה מתחיל לפרפר בהתרגשות.

"סתם להסתובב... אמ, חשבתי שאולי, את יודעת, נלך לאחד הפארקים או... אני אראה לך קצת את לונדון?" הוא נראה מהסס. הוא חמוד, חשבה סתיו, והתאפקה לא לחייך בדביליות.

"בשמחה." היא באמת ניסתה לא לחייך יותר מדיי, הדבר האחרון שהיא רצתה הוא להרתיע אותם, ולכן היא חייכה רק חיוך צדדי קטן שגרם לדאגי לחייך אליה בחזרה, מוקסם. "עכשיו?"

"אם זה בסדר." הוא ענה במהירות. "כלומר, אם היו לך תכניות לעכשיו אני מבין לגמרי, אני לא רוצה להפריע לשומדבר, אז אם בא לך נוכל לקבוע ל – "

"אין לי תכניות להיום!" היא מיהרה לעצור אותו לפני שיגיד משהו שהיא ידעה ששניהם יתחרטו עליו. "אנחנו יכולים לצאת עכשיו אם אתה רוצה."

"מעולה." הוא חייך והם יצאו מהלובי.

"Hey there, pretty lady." אמר דני בקול שרמנטי והתקרב אל שרון.

היא חייכה. "אז... אתה בא לפה הרבה?"

"אני אבוא יותר אם את תהיי פה." הוא נתן לה את החיוך הכובש שלו, והיא נפלה בו מייד. "איך קוראים לך?"

"שרון."

"אוֹ, זה שם יפה!" הוא אמר. "אם הייתה לי בת הייתי קורא לה שרון, ללא ספק. למעשה, אם היו לי שלוש בנות, הייתי קורא להן שרון 1, שרון 2 ושרון 3. מרוב שזה שם יפה."

היא החלה לצחוק בקול, והוא הביט בה בחיוך, עיניו נוצצות בניצחון.

"אתה מצחיק." היא אמרה, מחייכת ועדיין מצחקקת מדי-פעם.

"את יפה." הוא השיב. לחייה מייד נצבעו באדום בוער, והיא הייתה יכולה להרגיש איך הן מתלהטות.

"אתה מתחיל איתי?" היא העמידה פני מופתעת, מניחה את ידה על ליבה.

"אולי." הוא חייך. "אפשר להזמין אותך לשתות משהו?"

"מכיר מקומות טובים?"

"אמ, כן, אני חושב שאני מכיר כמה מקומות... זה 'כן'?"

"בהחלט."

"אם ככה, הבה נתחפפה." הוא שילב את זרועה בזרועו בבדיחות ושניהם יצאו מהלובי של המלון.

-

"את יודעת," אמר דאגי, מביט ברצפה בזמן שהלכו בפארק, "יש לך שם מיוחד. אף פעם לא שמעתי אותו לפני כן."

"זה בגלל שהפירוש שלו הוא בעברית." היא הסבירה.

"מה הוא אומר?"

"Stav בעברית זה fall, אתה יודע, העונה?"

"באמת?" הוא שאל, ואז חזר על השם שלה, "סתאוו. סתאאאוו..." היא צחקה שוב.

"המבטא שלך גורם לזה להישמע כל-כך מצחיק," היא אמרה בגיחוך.

"מצטער." הוא חייך בהתנצלות.

"אין לך על מה, בעצם, זה נורא חמוד."

"מה?"

"אתה. אתה חמוד." היא אמרה בחיוך.

"תודה... אני חושב." הוא צחק. "גם את."

"תודה." היא הסמיקה. "איזו שיחה מגוחכת."

"כן אה?" הוא אמר בחיוך. "אבל הי, היא מגניבה, אז למה לא?"

"תשובה טובה."

"אני רוצה להיות כנה איתך," הוא אמר לפתע, והיא הרימה את מבטה אליו בסקרנות. "אני חושב ש – אני חושב שאני מתחיל... כלומר, אני חושב שיש לי..." הוא חיפש את המילה הנכונה. "סנטימנטים..." הוא עיקם את אפו כשאמר את המילה הזאת, אבל המשיך לדבר, "אני חושב שיש לי סנטימנטים מסוימים... אלייך." היא הפסיקה ללכת. "אני מצטער."

"על מה?" היא שאלה, המומה.

"לא הייתי צריך לומר את זה, בטח הפחדתי אותך, הקטע הוא שאני לא ממש טוב עם בנות – אוי, שיט, אני נשמע כל-כך גיי – גם את זה לא הייתי צריך להגיד. סליחה, אין לי טאקט בשיט, אני תמיד אומר את הדברים הלא נכונים כשאני – " הוא עשה הפוגה קצרה ואז המשיך לדבר, "כשאני נמצא ליד בנות שאני מחבב."

"טוב, דאגי, נחש מה." היא חייכה. "בדיוק אמרת עכשיו את הדבר הנכון."

"באמת?" הוא היה מופתע. "לא, לא, זה לא מה שרציתי לומר, את בטח חושבת שאני ממש מטומטם, מצטער אם הבהלתי אותך, אני פשוט ממש גרוע במילים – "

"דאגי," היא קטעה אותו, "שתוק כבר." הוא השתתק, והיא התקרבה אליו, מצמידה את שפתיה אל שפתיו. היא הייתה מופתעת מהאומץ של עצמה, והיא פחדה שפתאום הוא ירחיק אותה, אבל הוא רק הניח את זרועותיו סביב מותניה והצמיד אותה קרוב יותר אליו. כשהם התנתקו, חיוך ענקי נפרס על פניו.

"את יודעת מה?"

"מה?"

"סתיו זו העונה האהובה עליי."

-

"בקיצור, היה בלגן שלם." סיכם דני בשיהוק. "אני חושב שהעכוז הימני של טום מעולם לא חזר לקדמותו." הוא ושרון ישבו בפאב כמה רחובות מהמלון, שיכורים מכדי לזכור את השמות אחד של השנייה. שרון צחקה, ואז שיהוק נפלט מפיה.

"אופסי..." היא צחקה. "אני חושבת ששתינו יותר מדיי..."

"אני לא שיכור!" דני צחקק. "אני מאושר! החיים יפים, את לא חושבת?"

"כן, לגמרי," שניהם המשיכו לצחקק, ואז דני פלט עוד שיהוק.

"אנחנו לא שיכורים, נכון?"

"אני חושבת שאנחנו כן!" היא נראתה מופתעת, אבל אז היא שוב צחקה.

"לא, אני לא חושב שאני שיכור," דני נראה מבולבל, ואז התקרב אל שרון. "אם הייתי שיכור, הייתי יכול לעשות את זה?" הוא נישק אותה, נשיקה מלאת להט, והצמיד אותה לקיר. היא הרגישה כאילו שפכו עליה דלי של מים קפואים, כאילו שתתה מאה כוסות קפה, והתעוררה מהמצב המגוחך בו הייתה קודם. היא דחפה אותו אחורה, מביטה בו בהלם.

"אני לא..." היא מלמלה, המומה, אבל לא סיימה את המשפט שלה. היא יצאה מהפאב בריצה, משאירה את דני המבולבל לבהות בה מתרחקת.

-

"אני חושבת שאני אחזור למלון." אמרה סתיו לפתע. היא ודאגי ישבו מתחת לעץ בפארק, חבוקים. הם ישבו שם בערך ארבע שעות ודיברו. "אנחנו כאן כבר..." היא הביטה בשעון שלה. "ארבע שעות! היית מאמין?"

"כן, טוב, הזמן עובר מהר כשנהנים..." הוא מתח את ידיו ורגליו.

"מסכן, בטח נרדמו לך הרגליים בגללי..." היא הביטה בו בחיוך מתנצל.

"הי, את תמיד יכולה להישען עליי!" הוא אמר, מחייך. "מגניב, רק עכשיו שמתי לב שיש לזה דו-משמעות."

"עוד פנינת-חכמה מפיו של דאגי פוינטר." היא צחקה. "בכל-אופן, שרון בטח משתגעת..."

"רגע..." אמר דאגי, והוא וסתיו החליפו מבטים.

"אופס." הם אמרו ביחד, ואז התחילו לצחוק. "מה?" שאלה סתיו.

"השארנו אותה עם דני!"

"לא, הפוך! השארנו את דני עם שרון!"

ואז הם שאלו פה אחד, "זה רע?"

"אתה חייב להפסיק לעשות את זה." גיחכה סתיו. "בכל-מקרה, זה לא רע, אבל זה לא מצב אידיאלי. אתה מבין, שרון היא נורא..."

"בטח שזה לא מצב אידיאלי. דני הוא חתיכת בנאדם חרמן."

הוא אמר את זה בדיוק כשסתיו השלימה את המשפט שלה – "נורא חרמנית."

שניהם שוב צחקו בקול.

"טוב, אז אני אלך." היא קמה. דאגי קם אחריה.

"אני אראה אותך הערב? או מחר?"

"נראה," היא השיבה. "אני אתקשר אליך."

"אוקיי." הוא חייך. "ביי, ילדה יפה." הוא נישק אותה על השפתיים בעדינות. היא הרגישה איך הלב שלה מרחף.

"ביי..." היא ענתה, ואז הוסיפה בשקט, "דאגי פוינטר."

-

"שלום לך!" אמרה סתיו באושר כשנכנסה לחדר. שרון שכבה על המיטה. "אז, מה את ודני-בוי עוללתם כשלא היינו כאן כדי לשמור עליכם?" שרון לא ענתה, ורק כיסתה את ראשה בשמיכה. "את בסדר?" שאלה סתיו בפליאה. "מה קרה?"

"אני בהנגאובר רציני פה!"

"אוֹ, לזה לא ציפיתי." היא צחקה. "רוצה קפה?"

שרון הורידה את השמיכה מפניה והביטה בסתיו במבט מעורר-רחמים. "את יכולה להכין לי?"

"בטח, האני, אני פה בשבילך!" היא הלכה במהירות למטבחון בחדר והביאה לה קפה. "רוצה לספר לי מה קרה?"

"דני נישק אותי."

"וזה הכל?" סתיו הרימה גבה בפקפוק, מגחכת.

"זה לא מצחיק." שרון לגמה מהקפה. "היינו שיכורים לגמרי ופתאום הוא הצמיד אותי לקיר ונישק אותי."

"וואו, זה ממש – "

"דחפתי אותו."

"מה?" היא שאלה בהלם. "למה?"

"מה זאת אומרת?" שרון נעצה בה מבט זועם. "כמו מה אני נראית לך?!"

"מצטערת, לא התכוונתי לזה ככה..." מיהרה סתיו לומר, "זה רק ש, את יודעת, זה דני ג'ונס! חשבתי שתשמחי!"

"כן, אני ממש קופצת מאושר."

"אני מצטערת," סתיו חיבקה אותה, "יהיה בסדר?"

"בטח."

-

"I feel good! Tanananana – " דאגי זמזם כשנכנס לבית של דני. "Dude?" הוא קרא. "אתה בבית?" הוא נכנס לחדר השינה של דני. "Mate?" הוא ראה אותו שוכב על המיטה עם הכרית על ראשו. "שוב השתכרת?"

"יותר גרוע מזה."

"הכנסת מישהי להיריון?" דאגי בהה בו בהלם. "זה מה שעשית, נכון? ג'יזס, דני! אני לא מאמין! רק חכה שטום ישמע, הוא יהרוג אותך באיטיות מייסרת! והארי הולך להוריד לך את הראש כי לא הקשבת להרצאה שלו על אמצעי מניעה – "

"שתוק, דאגי!" דני צעק לפתע ודאגי השתתק. "הראש שלי מתפוצץ ואתה יושב פה וחופר לי במוח!"

"מה הסיפור שלך?" שאל דאגי בזעף.

"נישקתי אותה, אוקיי?"

"את מי?"

"את שרון! את החברה של החברה שלך! הייתי שיכור מהתחת ולפני ששמתי-לב הצמדתי אותה לקיר ונישקתי אותה!"

"בשם כל הלטאות שבעולם, דני, איך זה שאתה תמיד מצליח לדפוק הכל בכזאת קלות?"

"ולחשוב שאני הייתי זה שירד עליך הבוקר." מלמל דני במרירות. "מה אני אמור לעשות?"

"אתה מתכוון שזה משנה לך משהו?" דאגי הביט בו בהפתעה.

"מה זאת אומרת?" דני הוריד את הכרית מהראש והביט בדאגי. "התייחסתי אליה – "

"כמו אל כל בחורה שאתה פוגש?" דאגי נחר בבוז.

"טוב..." הרהר דני. "כן. אבל היא לא דומה לאף בחורה שפגשתי."

"בחיי..." מלמל דאגי, מביט בדני, "או שיש משהו בבנות מישראל, או שאנחנו פשוט שרוטים לגמרי."

"או שתי האפשרויות ביחד." אמר דני. "אני מניח שאני צריך ללכת אליה ולהתנצל, נכון?"

"אתה עוד שואל?" דאגי גיחך. "Hell yeah you should!"

"תודה, דאג."

"מתי שתרצה, dude."

-

למחרת בערב, נשמעה דפיקה בדלת, וסתיו פתחה אותה.

"דני?" היא שאלה בהפתעה. "מה אתה עושה פה?"

"באתי לשרון." הוא השיב. "היא כאן?"

"איך ידעת איפה החדר שלנו?" היא התעלמה מהשאלה שלו.

"דאגי אמר לי." ענה. "אני יכול לדבר עם שרון?"

"אני לא חושבת שהיא רוצה לדבר איתך..." אמרה סתיו בהיסוס. "תנסה בפעם אחרת." היא התכוונה לסגור את הדלת, אבל הוא מייד חסם אותה עם ידו.

"בבקשה, אני חייב לדבר איתה."

"זה בסדר, סתיו." אמרה שרון, פותחת את הדלת. "מה אתה רוצה?"

"אמ, אוקיי, נראה לי שאני אלך..." סתיו יצאה מהחדר במהירות.

"תודה." דני התכוון להיכנס, ושרון עצרה אותו. הוא הביט בה.

"מה אתה רוצה?"

"אני רוצה להתנצל." הוא אמר. "מה שקרה אתמול, אני לא – תביני, הייתי שיכור, ו..."

"אוקיי, אני מבינה – "

"לא, את לא – " הוא נעצר, לקח נשימה עמוקה ואז אמר, "את לא מבינה. מצד אחד אני מצטער שנישקתי אותך, כי זה בטח בלבל אותך או... אני לא יודע, אבל מצד שני אני... לא מתחרט שנישקתי אותך." היא הביטה בו, המומה. "כי כשנישקתי אותך הרגשתי משהו שלא הרגשתי הרבה זמן. מן תחושה כזאת שאנחנו ביחד הרבה זמן ו... תחושה של... כמו ביטחון. שהנשיקה הזאת היא בסדר, כי... כי אנחנו מתאימים."

"אתה עושה צחוק?"

"לא, אני יודע שזה נשמע כמו סיפור מהתחת, אבל אני נשבע לך שאני לא משקר."

"אז מה לדעתך אמור לקרות עכשיו?" היא שאלה במרירות. "אני אפול לזרועותיך בדרמטיות ואגיד שהרגשתי את אותו הדבר, בגלל שאתה דני ג'ונס?"

"האמת שלא, אני חושב שכבר הוכחת שלא משנה לך שאני דני ג'ונס כשהרחקת אותי בפאב." הוא גיחך. היא חייכה חיוך קטן. "זה חיוך?"

"אולי." היא אמרה, ועכשיו חייכה בבהירות.

"תני לי לפצות אותך." הוא ביקש. "תני לי לקחת אותך לאנשהו."

"בתנאי אחד." השיבה שרון. הוא הביט בה בשאלה. "בלי אלכוהול."

"דיל." הוא חייך, והיא חייכה אליו בחזרה.

"אז לאן אנחנו הולכים?" שאלה שרון כשהיא ודני יצאו מהמלון.

"זו הפתעה." הוא השיב במסתוריות. "אני מבטיח לך שתאהבי אותה."

"אם אתה אומר..." היא נשמעה מפקפקת. הם נכנסו למכונית.

לאחר עשרים דקות דני עצר את המכונית ויצא ממנה, פותח את הדלת של שרון. הוא לקח את ידה, מוביל אותה בשביל מפותל שהיה בפארק.

"אוקיי," אמרה, והתכוונה להוסיף משהו כשהם עצרו לפתע. "איפה אנחנו?"

דני חייך, ואז הניח את ידיו על עיניה.

"תמשיכי ללכת.." הוא אמר, הולך איתה. "עכשיו תעצרי." היא עצרה. "מוכנה? אחת, שתיים, שלוש..." הוא הוריד את ידיו, חושף בפניה את המקום בו הם עמדו. פיה נפער בהלם, והיא לא הוציאה מילה. "ברוכה הבאה לפארק ריג'נטס."

הנוף שנחשף בפניה היה מדהים; שטחים ירוקים ללא סוף, אגם ענק, מפל מים, פרחים בכל מקום...

"דני..." היא מלמלה. "זה מדהים..."

"רוצה לעשות סיבוב?"

"כן!"

"אני מוכרחה לציין שאם שמים בצד את מה שקרה אתמול, אתה ג'נטלמן לא רע." היא אמרה כשהם הלכו על יד האגם.

"אני רוצה שנשכח ממה שקרה אתמול ונתחיל מחדש." הוא עצר, והסתובב עם פניו אליה, מושיט את ידו ללחיצה. "שלום, אני דני ג'ונס!"

היא צחקה, לחצה את ידו ואמרה, "נעים להכיר אותך, דני ג'ונס. לי קוראים שרון."

"גברתי, אפשר לומר לך שאת נראית פשוט נפלא הערב?" הוא אמר בקול מעושה, ולפתע הגיש לה זר של פרחים.

"מאיפה הבאת את אלה?" היא שאלה בהפתעה.

"קסם." הוא חייך.

"קסם..." היא חזרה אחריו, מחייכת בעיניים מזוגגות. "זה מרגיש כל-כך לא אמיתי."

"מה?"

"אתה יודע... היומיים האלה. אתה."

"אני יכול להבטיח לך שאני אמיתי," הוא צבט אותה בעדינות. "רואה? בשר, דם, ושרירים! שהם במצב לא רע בכלל, אם יורשה לי לומר..." הוא כחכח בגרונו והיא צחקה שוב.

"כבר אמרתי שאתה מצחיק?"

"כבר אמרתי שאת יפה?" כל התהליך מחדש. והיא שוב הסמיקה. הם היו קרובים. "שרון?" הוא אמר את שמה בשקט, וצמרמורת עברה בה לרגע.

"כן?"

"עוד לא שאלתי אם... את סולחת לי?" עיניו הכחולות נראו מעט עצובות כשהוא הביט בה. "אם הייתי יכול... הייתי מחזיר את הזמן לאחור ועושה את הכל אחרת. אבל אני באמת רוצה להתחיל מחדש איתך."

"אני סולחת לך." היא הנהנה וצחקקה לאחר מכן. "תראה באיזה מצב אנחנו נמצאים... אנחנו עומדים ממש קרוב אחד לשניה, בפארק מבודד, בלילה..."

"ובכן, pretty lady, האם אני שומע פה רמיזה למשהו?"

"אל תתחיל איתי, דני ג'ונס." היא צחקה. "לא כדאי לך!"

"אז ספרי לי," הוא אמר, והם המשיכו ללכת. "מה מעשייך במקום משעמם כמו אנגליה?"

"משעמם?" היא נראתה מופתעת. "עד עכשיו לא היה לי פה אפילו רגע אחד משעמם. ואנחנו כאן כי עוד-מעט יש לסתיו יומולדת, ותמיד רצינו לבוא לפה. אז יום-ההולדת שלה היה הזדמנות מצוינת לעשות את זה."

"אוה. אז מה את אוהבת באנגליה עד עכשיו?"

"הכל!" היא השיבה בהתלהבות. "את מזג האוויר, את הפארקים, את המבנים... את האנשים." היא שמה לב שהוא מחייך. "אנגליה מדהימה."

"את יודעת," הוא אמר לפתע. "הפארק הזה היה פעם של המלך ג'ורג' הרביעי. בפארק הזה הוא נשא לאישה את מארי פיצהרברט, בנישואים לא חוקיים. הנישואים האלה היו יכולים לעלות לו בירושה שלו, אבל הוא עדיין החליט להתחתן איתה."

"ואני חשבתי שאתה לא קורא." היא חייכה. "הוא היה מוכן לוותר על הכתר שלו בשביל האישה הזאת?"

"בסופו של דבר הרחיקו אותה ממנו והם התגרשו."

"אז כל-כך מהר הוא ויתר עליה?" היא שאלה בהפתעה.

"אני לא חושב שהוא אי-פעם ויתר עליה. לדעתי הרחיקו אותה ממנו כי כשהם היו ביחד..." הוא הנמיך מעט את קולו, כאילו פחד שמישהו אחר יישמע אותו. "היא הייתה יכולה לגרום לו לעשות דברים משוגעים, שהוא יתחרט עליהם מאוחר יותר..."

מצחיק שאתה אומר את זה." היא גיחכה קצת, ואז, בהדרגה, קולה גווע. "אתה חושב שזה אפשרי?"

"מה?"

"אנחנו." היא נשכה את שפתה התחתונה. "דאגי וסתיו... הקשר הזה. סתיו ואני נחזור לישראל מתישהו."

"אני חושב שזה אפשרי." הוא הסתכל בעיניה. "אם ממש רוצים משהו..." הוא שתק. הם הפסיקו ללכת. הוא התקרב אליה קצת יותר. "אני ממש רוצה שתישארי."

"אני לא הולכת לאף מקום." הפעם הייתה זו היא שנישקה אותו. היא קירבה את פניה לפניו באיטיות, נעמדת על קצות האצבעות, והצמידה את שפתיה אל שלו.

-ארבעה ימים לאחר מכן-

"אני אחזור, מבטיחה." אמרה סתיו בזמן שחיבקה את דאגי. "ואני כל-כך אתגעגע אליך..."

"אני אחכה לך." הוא נישק אותה על הלחי. "כמה זמן שיידרש."

"תודה." היא חייכה אליו בהערכה, ונישקה אותו על השפתיים.

"אני אוהב אותך, את יודעת את זה?" הוא אמר. היא הביטה בו, מעט המומה, ולאחר מכן היא השיבה, "אני אוהבת אותך גם."

"את תחזרי, נכון?" שאל דני. הוא נראה מהוסס, והיא חיבקה אותו בחזקה. "מה אתה חושב? שאני אשאיר אותך יותר מדיי זמן לבד עם הבריטיות שיש פה? היית מת..." היא צחקה. הוא חייך.

"אני אתגעגע אלייך, pretty lady."

"גם אני אתגעגע. אבל הי, יש לך את דאגי! אני בטוחה שתפצו על הזמן שסתיו ואני לקחנו משניכם. וכן, דני-בוי, יש פה רמיזה." היא גיחכה.

"תבטיחי לי שלא לצאת עם יותר מדיי בנים ישראלים, טוב? שאחד מהם לא ינשק אותך פתאום כששניכם תהיו שיכורים." הם צחקו, ואז נשמעה הקריאה למטוס לישראל.

"תבטיח לי שתהיה פה כשאחזור?"

"אני מבטיח." דני ושרון התנשקו פעם אחת אחרונה, ואז היא וסתיו נופפו לבנים לשלום ועלו למטוס.

"זה היה שבוע מטורף, לא?" שאלה סתיו כשהן התיישבו.

"כן, אני חושבת שאפשר לסכם אותו ככה," חייכה שרון. "השבוע הכי יפה בחיים שלי."

"אני רוצה לחזור כמה שיותר מהר. את יודעת, דאגי הבטיח לחכות לי."

"באמת?" שאלה שרון בפליאה. "מתאים לו."

"מה עם דני?"

"אה, סיכמנו שיחסים מרחוק זה לא בשבילנו. אבל בפעם הבאה שנחזור, הוא יהיה פה. הוא הבטיח לי." היא אמרה, מחייכת בחולמנות.

שתיהן הביטו בחלון כשהמטוס התחיל לזוז. דני ודאגי כבר היו רחוקים, וכך גם אנגליה.

כן חברים, אני רוצה לחזור ולומר: לא אבדה תקוותנו! יום יבוא ואני עוד אסיים את כל הפיקצרים שהובטחו!

שיהיה לכן יום מגניבD:

3>