"אז נפגשים גם מחר ?" קייסי שאלה אותי. "כן, שיהיה ..." "מה יש לך? כל היום את מרחפת בעולם משלך!" "קייסי, רדי ממני , טוב? אני גם ככה במצב רוח קרבי." אמרתי לה בכעס, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהבית שלה. "ג'ס...את מוכנה לפחות להגיד לי מה יש לך?" היא רצה אחריי. ידעתי שאני לא הוגנת כלפיה, כי היא לא עשתה לי כלום. אבל הייתי נורא עצבנית. "אני לא יודעת. ההורים שלי משגעים אותי. מתגרשים , ואחר כך אוהבים שוב." "מה זאת אומרת אוהבים שוב?" היא עצרה אותי. נאנחתי. "אבא שלי פתאום התחיל לדאוג לה. להתקשר אליה כל הזמן." "זה טוב..לא?" "לא! מה היא צריכה אותו? הוא עזב אותה! היא צריכה לכעוס עליו, לא להתאהב בו מחדש!" המשכתי ללכת בכעס. "ג'ס, תביני אותה... היא התגעגעה אליו." היא נאנחה. "לא, היא לא. יש לה את צ'רלי, מה פתאום היא צריכה אותו?!" "צ'רלי הוא לא אבא שלך." היא אמרה בעדינות והניחה את ידה על כתפי. "אז הלוואי שהוא היה, טוב? נדבר מחר. ביי" הזזתי את ידה והתרחקתי בצעדים מהירים הביתה. צריכה אותו, כן בטח. מה פתאום היא נזכרת בו אחרי כל כך הרבה שנים?! הוא חי שם, אנחנו חיים כאן. זה לא אמור להתנגש. אהבתי את צ'רלי , החבר של אמא שלי, כאילו היה אבי ואף יותר מכך . אבי נטש את אמי, ואילו צ'רלי תמך בה כל הזמן. "אני בבית." הכרזתי. כרגיל , אף קול לא ענה. אמא וצ'רלי בעבודה, כמו תמיד. תמר אצל חברות שלה, מן הסתם. שיהיה. ישבתי מול הטלויזיה. אין מה לראות. נאנחתי ומזגתי לי כוס קולה. אני צריכה להתקשר לקייסי, להתנצל. היא רק דואגת לי. קייסי ואני חברות מגיל אפס, וכרגע, גם כשאנחנו בנות 20, אנחנו שומרות על קשר תמידי. היא החברה הכי טובה שלי מאז ומתמיד. אמא שלי נכנסה הביתה וקטעה את מחשבותיי. "היי חמודה. לבד כבר הרבה זמן?" היא חיבקה אותי. "כרגיל." מלמלתי לעצמי. היא לא שמעה, אז הוספתי "לא." "איך היה היום?" היא שאלה. "איפה,אמא,אצל קייסי?.. היה בסדר." "יופי. תשמעי.." היא היססה. "אני צריכה לדבר איתך." קמתי מהספה. "אני הולכת להתקלח ולהיכנס לישון, נדבר מחר." "אבל –" "אמא, בבקשה, היה לי יום קשה." עליתי במדרגות. "לילה טוב, חמודה." "לילה טוב אמא." פשטתי את בגדיי , ונכנסתי לאמבטיה. ניסיתי להירגע ולחשוב מחשבות חיוביות .זה לא הלך. שוב חשבתי על אבי .  אז שתהיה עם אבא שוב. מה היא תרוויח מזה? כמה ימים אחר כך היא תבין שהוא לא בשבילה.. אבל היא כבר ילדה גדולה, היא תדאג לעצמה. גם ככה היא לא שואלת אותי. התלבשתי בפיג'מה שלי במהירות, ונכנסתי לחדר. בלאגן שלם, כמו תמיד. אהבתי ככה. העפתי את כל הבגדים שעל המיטה שלי ושמתי אותם על הכיסא. נכנסתי למיטה. במקום להירדם ולנוח , התהפכתי מצד לצד במשך המון זמן. המחשבות לא הניחו לי לרגע. קיויתי שמחר יהיה יום חדש, והכל יישכח מעצמו. - "בוקר טוב, חמודה." "בוקר טוב אמא. מה את עושה בחדר שלי?" פיהקתי. "הכנתי לך ארוחת בוקר." היא חייכה חיוך מאולץ. הסתכלתי עליה במבט עקום. "וזה לכבוד..?" "סתם." היא שיקרה במרץ. נעצתי בה מבט. היא נאנחה. "טוב, אמרתי לך שאני צריכה לדבר איתך." "זה משהו שאני אשמח לשמוע?" "אני מקווה. את אמורה, בכל אופן. תראי... אבא שלך מאוד מתגעגע." "מעניין לי את התחת." "ג'ס! אני לא מסכימה לך לדבר ככה! זה אבא שלך!" "באמת? אז איפה הוא כל השנים האלה?" ידעתי שאני מכאיבה לה. היא שתקה. "הוא עדיין אבא שלך וכלום לא ישנה את העובדה הזאת." היא אמרה בשקט. "חבל." פלטתי וקמתי במהירות מהמיטה. "אל תהיי כפוית טובה." "כפוית טובה? על מה? למה, הוא דאג לי כל הזמן הזה?" "כן." "איך בדיוק? על ידי זה שהוא שילם מזונות?" נחרתי בבוז. "ממש יופי של אבא. אבא אידיאלי." "הוא התגעגע אלייך, הוא רוצה לראות אותך." היא אמרה לי. "אני לא יודעת אם אני רוצה לראות אותו." "טוב, עם כל הכבוד, ג'ס. זה לא נתון לויכוח. את צריכה לראות אותו.חייבת. אין על זה שאלה. אז תארזי." "אני לא רוצה לראות אותו! רגע..-" פתאום קלטתי מה היא אומרת. "מה תארזי? עוד הוא רוצה שאני אבוא אליו?! את הכמה שעות טיסה הוא לא יכול לשרוד עד לפה?!" "הוא לא יכול לעזוב את העסק שלו, את יודעת את זה." "העסק שלו." לגלגתי. "אני לא מתכוונת לטוס לשם." "את כן. יש לך כרטיס טיסה למחר בבוקר. תארזי. מצטערת שזה ככה, חמודה-" "מחר בבוקר?! אין לי זמן אפילו להבין מה הולך כאן..? ומה עם תמר?! אליה הוא לא מתגעגע?" "יש לה בית ספר, היא בלימודים. בחופשה היא תקפוץ לבקר." "כמה זמן אתם מצפים ממני להיות שם?" היא היססה. "טוב, כמה שנים." "שנים?!" "שנים." התיישבתי על המיטה, מנסה לעכל את הכל. "אבל אני שונאת את לונדון!" מחיתי. הייתי בלונדון פעם אחת, כשהייתי בת 16 בערך . "את תלמדי לאהוב אותה. זאת יופי של עיר." "אני בטוחה." גלגלתי עיניים."ואני נורא שמחה שאתם ככה מוותרים עליי בקלות. מה הצעד הבא,אמא, לשלוח את תמר לפנימייה צבאית?" היא נפגעה, יכולתי לראות זאת בעיניה. "אל תדברי אליי ככה. את יודעת שאני אוהבת אותך. וזה קשה לי. אבל אבא שלך ואני הגענו להחלטה הזאת ביחד." "כמו שהגעתם לכל ההחלטות ביחד, נכון?" שאלתי בלעג. "זהו זה." היא קמה בכעס. "את טסה מחר ללונדון, ואני לא שואלת אותך אפילו. מצידי, אנחנו נגרור אותך למטוס. " היא יצאה מהחדר שלי וטרקה את הדלת אחריה. "כמה כיף להיות גדולה ואחראית על ההחלטות שלך." מלמלתי לעצמי בציניות. ידעתי שאין לי ברירה. לקחתי מזוודה, והתחלתי לרוקן את תכולת הארון.

* * *

רק כדי להבהיר שוב , לפאנפיק שלי אין שום קשר לפאנפיק של דורין. הם שונים אחד מהשני ובכל אחד מהם מסופר סיפור שונה. ו..אני באמת צריכה לכתוב את הנאום על כמה שפרקים ראשונים צפויים או שתסלחו לי .. ?