תודה רבה על התגובות !! זה ממש משפר את ההרגשה שתומכים בך :) אני יודעת שזה צפוי מדי , שוב , אבל זה ישתפר בהמשך ,מבטיחה. !

תהנו !! 333> לינוי. <בוורד הפרק נראה יותר ארוך חח > הפרקים הבאים יעלו בימים ראשון וחמישי. =)

* * *

'קריאה אחרונה לנוסעים של המטוס LY206  ללונדון, אנגליה.' הכריזה אישה עם קול מתוק מדי. "כדאי שתעלי על המטוס, חמודה.זאת קריאה אחרונה." אמא שלי אמרה . "לא יקרה כלום אם אני אפסיד את הטיסה." "דיברנו על זה." היא עברה לקול תקיף. נאנחתי. "ביי, קייס." חיבקתי אותה. היה לי קשה להיפרד ממנה. "תהני, ואל תעשי שטויות." היא חייכה אליי. "בעצם, תעשי שטויות." היא קרצה לי. "אבל תשמרי על עצמך , אה? " הנהנתי. נפרדתי גם מתמר ומצ'רלי ועליתי למטוס. הגשתי לפקידה עם החיוך המעצבן את הכרטיס. עליתי למטוס. "סליחה, איפה זה F54?" שאלתי את הדיילת. היא חייכה את החיוך הנצחי שלה. "בדיוק שם." ניגשתי למושב שלי. ריק, ראיתי בהקלה. רק אני והאייפוד...ישבתי ליד החלון, מחכה שהמטוס ינוע .הסתכלתי בחוץ, נפרדת מאמריקה שלמדתי כל כך לאהוב.דמעות ירדו מעיני. תשתלטי על עצמך, חשבתי. תמיד תוכלי לחזור. "היי" שמעתי קול של גבר פונה אליי. הסתכלתי עליו, הדמעות נקוו בזווית עיני. הוא חייך חיוך מבויש. הסטתי ממנו את מבטי, אפילו לא עניתי. "הכל בסדר?" הוא לחש. "הכל נהדר. " אמרתי ביובש.מחיתי את הדמעות. "אז..גם את נוסעת ללונדון?" "לא, אני מתכוונת לצנוח בדרך." "אז אני מניח שהתשובה היא כן." הוא חייך. הייתה לו גומה יחידה.הוא התיישב לידי. "אתה חושב?..יש לך יכולת הסקת מסקנות נפלאה." הוא צחק. "קוראים לי-" 'נוסעים יקרים, מדבר הקברניט .נא לחגור את חגורת הבטיחות. הטיסה תחל בעוד דקות ספורות.' לקחתי נשימה עמוקה. אני שונאת טיסות. אני מפחדת מהן. עצמתי את עיני כל כך חזק,עד כדי כאב, רוצה שההמראה תתרחש כבר. אחזתי בחוזקה את המשענת של הידיים, וניסיתי להירגע. "רוצה מסטיק? זה מעביר קצת את התחושה הלא נעימה." הוא הציע לי בחיוך חביב. "תודה." הושטתי את ידי כדי לקחת ממנו אחד, והמטוס החל לנוע. מבלי לשים לב, החזקתי את ידו בחוזקה. הוא חייך. כשההמראה הסתיימה, הרפתי מאחיזתי והסמקתי. "מצטערת, אני פשוט מפחדת מהחלק הזה." "זה בסדר, גם אני לא מת על טיסות." הוא גיחך. "אז למה את טסה ללונדון?" הסתכלתי בחלון. שתקתי. הרגשתי ששוב הבכי מאיים לפרוץ. "אני מצטער...לא התכוונתי." הוא מלמל. "אני לא כל כך בכיינית כמו שאני נראית." חייכתי חיוך קלוש. "אני בטוח." הוא חייך. "וזה טוב לבכות, זה משחרר את הלחץ והכל." בחנתי אותו בתדהמה. "וואו." הוא הסתכל עליי במבט מבויש. "מה?" "רוב הגברים בחיים לא יודו שלבכות זה טוב.אתה משוחרר או מלחין או משהו?" הוא הסמיק. "טוב, האמת שכן." "מגניב! אתה נמצא באיזה הרכב ?" "האמת שאני –" "שלום. אתם מעוניינים בבייגל עם חביתה או עם גבינה?" הדיילת שאלה אותנו. "חביתה." ענינו שנינו ביחד. צחקנו במבוכה. - פקחתי את עיני. רוב הנוסעים ישנו. הבחור שישב לידי היה ער ושמע מוזיקה. "בא לי גם לשמוע קצת מוזיקה." התמתחתי. "עוד כמה זמן נשאר?" "בערך שעה וחצי." הדלקתי את הIPOD. לחצתי על 'הפעל', בלי לבדוק אפילו לאיזה שירים אני מאזינה.לא שינה לי מי שר אותם, העיקר שיהיה קול יפה ושיר מתאים למצב רוח. "אפשר לשמוע גם איתך? פשוט הבטרייה שלי הולכת ואוזלת." הוא חייך בהתנצלות. הגשתי לו אוזנייה אחת בחיוך. "בטח." לפתע הוא צחק. "קרה משהו?" שאלתי. "לא, סתם, אני במקרה מכיר את הלהקה הזאת.." "איזה להקה זאת בכלל?" הצצתי בלוח התצוגה. "אוה, מקפליי." "את אוהבת את השירים שלנ...שלהם?" "אני מניחה. יש להם שירים טובים. חלקם קצת ילדותיים.אבל הם אחלה." "את מכירה את כל השירים שלהם?" "ממש לא.רק אחד או שניים." "אוה." "אתה שומע אותם גם?" הוא היסס. "מדי פעם." 'נוסעים יקרים, כאן הקברניט שלכם. אנו נוחתים בלונדון בעוד כשתי דקות. אנא הדקו חגורות.מזג האוויר בלונדון נעים במיוחד.' "יד?" הוא שאל בקריצה. חייכתי במבוכה והגשתי לו את ידי .