היילו! <:

כאן לינוי יחד עם מעברי המהוללת . <דרך אגב , אנחנו סלב בפיק של דורין ממש כאן! אנחנו מאגניבות, רואים . >

אז הנה פרק שלישי , שמוקדש לדורין שגרמה לי ליילל בזמן קריאה (בפעם ה101 אני חייבת לציין) ולבכות על מותו בטרם עת של מייקל אהובי ז"ל . נזכור אותך לנצח ! 3>

ועכשיו דבר האומה של מעברי : "לינוי כפרה עלייך נשמה חיים שלי את !!זאת לא אני ." זה מצוטט מהפה שלה! היא אחת שאוהבת-לרצוח-נמרים-על-חולצתה-ולשים-בניות-בציפורניים-בגודל-של-שני-מטר, כמו שאתם רואים. סתם , לא. היא שולטת!!!!! DD:

אהבתי אלייך , מעברוש.

וגם אליכם! מוחע. אה כן, תהנו .XD

ותזכרו שדברים הם לפעמים לא כמו שהם נראים או נכתבים!!! *רמזרמז**סתםלא**סתםאתםבעצםלאתדעואםזהרמזאולא* הפרק הבא ביום חמישי . ^^

* * *

"היי אמא, הגעתי. כן. –כן, בסדר. –טוב, נו. –אבא אמור לחכות לי פה? –טוב, אני אחכה לו ליד השער. ביי אמא." נאנחתי. לקחתי את המזוודות שלי. הבחור שישב לידי נעלם משדה ראייתי. הלכתי לכיוון היציאה, שם אבי אמור לחכות לי. "היי, חשבתי שאני לא אראה אותך שוב." זה-עם-הגומה ניגש אליי פתאום, צץ משום מקום, וחייך. חייכתי. "כן , טוב האמת- " לא הספקתי לסיים את המשפט והמון בנות התנפלו עליו. בטח ידידות, אחת מהן בטח חברה שלו, חשבתי. הוא ניסה להגיע אליי שוב, אבל אני כבר יצאתי מהשדה. הייתי עצבנית לקראת הפגישה עם אבא שלי. "היי ג'ס!! ילדה שלי!" אבא שלי חיבק אותי. הגבתי בחוסר חשק ברור. הוא הובך מזה. לא היה אכפת לי. "היי." "בואי, הכנתי לך חדר משלך אצלי בבית...-" "אוה , רגע. אתה בכלל זוכר מי אני? מפתיע." התקפתי אותו. הוא שתק. "בואי , אני אעזור לך עם המזוודות." "זה בסדר. הסתדרתי עד עכשיו לבד." נעצתי בו מבט שמרמז על משמעות כפולה ונכנסתי לאוטו, המזוודות בידיי. הוא נאנח. העברנו את שאר הנסיעה בדממה. הגענו אליו הביתה. היה לו בית מרשים. בעיקר התרשמתי מזה שהבית מסודר. הוא ראה אותי בוחנת את הבית וכאילו קרא את מחשבותיי . "סידרתי אותו בשבילך". הוא חייך. "תודה, לא היית צריך לטרוח." אמרתי ועליתי במדרגות לחדר שמיועד לי. חדר גדול, עם מיטה מאורגנת ופרחים בשני אגרטלים שניצבו על השידה. הנחתי את המזוודות שלי על המיטה. כעסתי. כעסתי על אמא , שהסכימה לוותר עליי ככה. כעסתי על צ'רלי , שתמך בהחלטה שלה. כעסתי על תמר, שהיא לא פה איתי. וכעסתי בעיקר על אבא,.. אני חושבת שאפשר לנחש מה הסיבה. ירדתי במרדגות לכיוון המטבח, שתיתי כוס מים והלכתי לעבר הדלת. "לאן את יוצאת?" "לנסות להירגע." הוא נאנח ויצאתי בטריקת דלת מהבית. התחלתי ללכת. לא יודעת כמה זמן הלכתי, או לאן. פשוט הלכתי בעצבים. פלא שלא דרסו אותי. התקדמתי והמשכתי לחשוב מחשבות כעוסות, ממלמלת לעצמי מילים חסרות משמעות. פתאום הרגשתי מכה בצד הבטן. התחלתי לקלל. עכשיו כבר הייתי ממש בקריזה. "תגיד לי , מה אתה חושב שאתה עושה?!" הרמתי את עיני. כמה צפוי. זה היה הבחור מהמטוס. מה הסיכויים, חשבתי ביובש. "אני מצטער..." הוא מלמל. "את צריכה עזרה.? " "כן." אמרתי בכעס. "אני רוצה לחזור הביתה! לאמא שלי, לאחותי! לא ללונדון! אני שונאת את לונדון!!" שפשפתי את המקום של המכה ובעטתי באבן קטנה. הוא שתק. זה היה מובן. הרי מה כבר היה לו לומר. "אני מצטערת שהפלתי הכל עלייך ככה. אני פשוט מתעבת את המקום הזה." סיננתי בשקט. "לונדון זה אחלה מקום. צריך רק להכיר את הצדדים הטובים." נחרתי בבוז . "יש לה צדדים טובים?" "יש הרבה." הוא חייך. "פשוט צריך להכיר את המקומות השווים. נגיד, מה את עושה היום בערב?" "אני לא חושבת שזה רעיון טוב." "אוה. מצטער." "למה אתה מצטער כל הזמן?" "אני לא יודע . מצטער." הוא חייך ואני צחקתי.הוא עצר בפתאומיות. "ראית את זה?!" "מה?" "את צחקת! את ממש עיקמת את הפה בזוית מסוימת וצחקת! הידד לי!" הוא התלהב. צחקתי. "ברכותיי. אתה הבן אדם הראשון שאני צוחקת איתו פה בלונדון." "את בכלל מכירה פה אנשים?" "נקודה טובה." הרהרתי."אל תעלב , כן ? אבל כולם פה צבועים." "לא כולם." הוא קרץ לי. "אל תחמיא לעצמך. לא החלטתי עוד מה אתה." "מה אני בקשר למה?" "מה אתה. חמוד, קרציה, סמרטוט, הכל ביחד." "אני הייתי הולך על האופציה הראשונה." "אני אחשוב על זה." חייכתי. "איפה את גרה?" "תאמין לי אם אני אגיד לך שאין לי מושג?" הוא הנהן . "לונדון זה מקום גדול. את יכולה להראות לי את הדרך לכיוון הזה לפחות?" "לא כדאי לך, אתה עלול למצוא את עצמך נכנס לבתי אבות דרך יערות." הוא צחק. "אני אתן לזה סיכוי." נאנחתי והתחלנו ללכת לכיוון הבית של אבא שלי. זה עוד לא הבית שלי. גם בטח לא יהיה לעולם.