כי זה! הבלוג של צ'אני, שבו היא מעלה פיק ששתינו כתבנו! האהא, היה ממש מגניב לכתוב אותו.D: וכנסו כי... הוא טוב. באמת. מניסיון. נו כנסו! דונט בי עצלניות.DD:

איילאביו פיפל! יס יס.

"בל!" אוליבר זרק עליה כרית. "קומי!"

"לא רוצה." היא הניחה את הכרית על ראשה.

"נו, אנחנו נאחר לעבודה, קווין יהרוג את שנינו!"

"קווין יכול לקפוץ לי, אוליבר. אני לא יוצאת היום מהמיטה."

"מה יש לך?" אוליבר לקח את הכרית שהייתה על הראש שלה וזרק אותה על המיטה של ניקי.

"היום אני יוצאת עם דני."

"מה זה קשור?"

"אולי אם אני לא אקום מהמיטה אני אוכל לשכנע אותו שהייתי חולה."

"אל תהיי מטומטמת וקומי כבר." הוא משך אותה. "אני אכין לך קפה, בסדר? רק תתכונני."

"אולִי!" היא ייללה. "אני לא רוצה ללכת."

"נו כבר!"

"בסדר..." היא נאנחה בייאוש וקמה מהמיטה, מדדה בעצלתיים אל הארון. היא התלבשה והלכה למטבח, שם הקפה שאוליבר הכין לה נח על השולחן. "איפה ניקי?"

"בעבודה." הוא השיב. "האמת שלא יצא לי לדבר איתה כבר מלא זמן. היא מרוחקת כזאת, שמת לב?"

"היא תהיה בסדר."

"אני רציני, משהו עובר עליה." הוא אמר, מחפש אחר מפתחות הדירה. "מאז יום שלישי בערב היא נמצאת כל הזמן בעבודה!"

"אולי נמאס לה מאיתנו." בל אמרה בפיזור-נפש, לוגמת מהקפה שלה.

"אולי..." הוא מלמל, ואז ניער את ראשו. "לא, לא. אנחנו מאחרים, בואי."

"אבל לא סיימתי את – "

" – החוצה!" הוא קטע אותה, מצביע באגרסיביות על הדלת.

"בסדר, בסדר." היא מלמלה בכעס ויצאה החוצה. הוא יצא אחריה, נועל אחר-כך את הדלת.

"בוקר טוב." מאט אמר כשהם נכנסו למסעדה.

"בוקר." השיבה בל בנימה עצבנית ונכנסה למטבח.

"מה יש לה?" הוא שאל את אוליבר, שמשך בכתפיו.

"אין לי מושג."

"צ'ארלי!" קראה בל. "איפה שמת את החולצה שלי?!" הוא הרים גבה.

"היא עלייך."

"אה. נכון."

"מה עובר עלייך הבוקר?"

"שומדבר. אני בסדר."

"אני לא אציק לך." הוא אמר. "בכל-אופן, קווין רוצה לדבר איתך. הוא אמר שתעלי למשרד שלו."

"יופי, רק קווין חסר לי ביום הכל-כך מושלם הזה." היא אמרה והתחילה לעלות במדרגות. היא התכוונה לדפוק על הדלת, ופתאום הרגישה את הפלאפון שלה רוטט בכיס. היא הוציאה אותו. מספר לא מזוהה השאיר לה הודעה טקסט:

"דני יחכה לך במסעדת The Ivy הערב בשבע. בהצלחה, דאגי"

^[1] The Ivy? איך לכל הרוחות דני השיג מקומות שם?! למרות שהיא הייתה מורשמת, היא נזכרה שאחרי הכל זה עדיין דני ג'ונס, ולא משנה כמה המסעדה תהיה יוקרתית, הוא יישאר אגו-מניאק-שוביניסט-נבלה-מחליף-בנות-כמו-גרביים.

היא נאנחה ולאחר מכן דפקה פעם אחת על דלת משרדו של קווין.

"הי, קֵוו. צ'ארלי אמר שאתה רוצה לדבר איתי...?"

"כן, נכון." הוא חייך. "אה, אמ, שבי. תרגישי בנוח." היא התיישבה.

"אז מה רצית?"

"את לא צריכה להישמע רשמית כל-כך, זה לא עניין עסקי..." הוא מלמל במבוכה והתחיל להאדים. "בסך-הכל, טוב, רק רציתי לשאול אם את רוצה לצאת איתי הערב?" לכל הרוחות.

"אה, אממ, אני קצת עסוקה הערב..." היא אמרה בהתנצלות. "אני מצטערת."

"לא, לא, אין לך על מה." הוא מיהר לומר. "קלטתי, יש לך עיסוקים אחרים – זה מובן לגמרי..."

"אתה יודע, אולי בכל-זאת..." היא הרהרה. הדייט עם דני לא ייקח יותר משעתיים. "אפשר להיפגש בתשע וחצי?"

"כן, אפשר." הוא חייך, חושף גומות-חן עמוקות על שתי לחייו. "אני אבוא לאסוף אותך?"

"לא, אין צורך." היא אמרה. "אני אפגוש אותך בכניסה ל... פה?"

"כן, מעולה."

"כן. אז, אה... אני אלך עכשיו." היא אמרה במבוכה. "נתראה."

"נתראה." הוא אמר בעוד היא יורדת במדרגות. הוא לא יכל להתאפק – וקפץ קפיצה קטנה של אושר. "יש!"

"אוקיי." דני הלך במעגלים בסלון של דאגי. טום, הארי ודאגי בהו בו. "בסדר."

"אתה... מרגיש שאתה... מוכן?" שאל אותו טום בהיסוס.

"למה שאני לא אהיה? זה רק דייט." הוא פלט נחירת-בוז לא משכנעת.

"אבל אנחנו הכנו אותך יומיים שלמים לדייט הזה." הזכיר לו הארי. "חסר לך שאתה מפשל."

"היא בת, נכון?" דני שאל.

"אה..." הארי הביט בדאגי וטום בשאלה, והם החזירו לו מבט מבולבל. "עד כמה שידוע לנו...?"

"אז אין לכם מה לדאוג. אני לא מפשל עם בנות."

"והוכחת את זה מתי? כשהיא שפכה עליך מגש שלם של רד-בול עם וודקה?" דאגי גיחך, והארי וטום התחילו לצחוק. שלושתם השתתקו למראה ההבעה על פניו של דני.

"הבדיחה הזאת כבר לא מצחיקה. וזה ברור למה היא שפכה את המגש."

"כן, אנחנו מקשיבים." אמר דאגי, מביט בדני בעניין מעושה. "שתף אותנו בידע הנרחב שלך בבנות."

"ברצון." דני חייך לעברם בסרקסטיות. "היא קינאה בוונדי, זו הבחורה שיצאתי איתה. לבנות יש נטייה לכעוס על הצד הגברי במקרים כאלה."

"הצד הגברי, אה?" הארי הרים גבה. "אז עדיין לא הבנתי למה היא שפכה עליך את המגש."

"הארי, אם אין לך משהו חכם להגיד אז תשתוק." השתיק אותו דני. "ואתם בכלל לא עוזרים לי!"

"חשבתי שאתה לא צריך עזרה עם בנות." אמר טום בחיוך.

"אני לא." הוא הכחיש. "... בדרך-כלל. אני צריך עזרה עם הבת הזאת."

" ^[2]Dude, you're being silly 'cuz you'll never gonna get that girl." דאגי צחקק.

"זה לא הזמן לשיר, דאג!" אמר דני בכעס. ואז מבטו התרכך באיטיות, והוא נראה מהרהר. "ואולי כן...?" שלושתם בהו בו בבלבול.

"מה – "

"זהו זה!"

"מהו... זה?" טום שאל בהשתאות.

"אני אנגן לה שיר של מקפליי!" הארי, דאגי וטום החליפו מבטים בשתיקה, ואז התחילו לצחוק.

"אתה לא רציני!" דאגי קרא, צוחק תוך-כדי.

"אתה צוחק עלינו?" טום שאל, מנסה להחניק את הצחוק שלו.

"אני רציני!" דני אמר בכעס. "מה מצחיק?"

"לא אמרת שהיא רק עוד דייט לרשימה?" הארי שאל, מגחך.

"היא כן..." דני התחיל להאדים. "פשוט... היא..."

"אתה דלוק עליה!" קרא הארי בניצחון.

"אל תהיה אידיוט!" דני מיהר להכחיש. "אני לא דלוק על אף-אחת."

"אבל אתה מתכוון לשיר לה? כלומר, אתה באמת מתכוון לעשות את זה?" טום שאל בהלם.

"כן, אתם יודעים, בשביל הקטע. חכו, עוד הלילה..." חיוך ממזרי נפרס על פניו של דני. "אה, ושלא תעיזו להיכנס אליי לדירה הערב. אלא אם אתם מעוניינים – "

" – אל תדאג, אנחנו לא." טום צחק. "אבל זה לא יקרה, בכל-אופן."

"אל תהיה כל-כך בטוח." אמר דני בערמומיות. "הלילה הוא ה-לילה."

"הערב מתחיל הסיוט." בל נעמדה מול המראה בחדר שלה ושל ניקי. השעה הייתה חמש וחצי.

"את צוחקת? את חלמת על הדייט הזה." אמר אוליבר.

"כן, אבל זה היה לפני שהכרתי את דני אישית." היא רטנה.

"לא, אני רציני. את חלמת עליו. כל הלילה את מלמלת 'לא צריך, אני אשלם' או 'ג'ונס'." אוליבר התחיל לצחוק. בל האדימה מכעס ומבושה.

"אני לא!"

"יש לנו הוכחות." אמר אוליבר במתיקות והוציא את הפלאפון שלו. הוא נכנס לקטגוריה 'מדיה' והראה לבל את הסרטון.

"תן לי את זה!" בל לקחה ממנה את הפלאפון ומייד מחקה את הראיות.

"את רואה?" גיחך אוליבר. "את כן דלוקה עליו."

"ניקי!" בל נאנחה בכעס. "אולי תגידי כבר לגוש-טִמטוֹמֵת הזה שאני לא דלוקה על דני ג'ונס?"

"אני לא דלוקה על דני ג'ונס..." מלמלה ניקי בשקט. "אני יוצאת לעבודה, נתראה אחר-כך." היא יצאה מהבית במהירות.

"מה יש לה?" אוליבר שאל.

"יעבור לה. כרגע אני רוצה רק לבחור כבר בגדים לדייט הטיפשי הזה ולגמור עם זה כמה שיותר מהר."

"לא, משהו עם ניקי לא בסדר."

"אני מכירה את ניקי, טוב?" אמרה בל. "יש לה ימים כאלה. ואני מתערבת איתך שזה יעבור לה עוד-מעט, כל דבר שנאמר רק יגרום לה להרגיש גרוע יותר. היא לא אוהבת שמציקים לה יותר מדיי."

"אם את אומרת." אוליבר עדיין נראה מוטרד. "בכל-אופן... איזו שמלה את הולכת ללבוש?"

"אין לי מושג." היא אמרה. "האמת, אני אפילו לא בטוחה שהוא שווה שמלה."

"הוא שווה, הוא שווה." אוליבר צחק. "ואת יודעת את זה."

"אולי." היא אמרה. "אבל אני לא מוצאת שמלה שהיא לא... אמ... רשמית מדיי. אולי לניקי יש משהו..." והיא פתחה את דלתות הארון של ניקי, מחפשת אחר שמלה מתאימה.

"דארלינג." אוליבר דחף את בל בעדינות והוציא שמלה בצבע שחור שהגיעה עד קצת אחרי הברכיים מהארון. "היא מדהימה."

"אוה..." היא לקחה את השמלה מידיו. "כן! עכשיו צא, אני רוצה למדוד אותה!" היא דחפה את אוליבר דרך הדלת ומיהרה למדוד את השמלה. היא יצאה לאחר חמש-דקות, לבושה בשמלה השחורה.

"וואו." אוליבר נעמד מולה, המום. "כל גבר יהיה מטורף, הומו או עיוור לא לרצות אותך."

"תודה, תודה." היא חייכה חיוך רחב. "בכל-מקרה, אני חושבת שקווין – "

" – קווין? מה הוא קשור?" אוליבר שאל בפליאה.

"אה, לא סיפרתי לך?" היא נראתה נבוכה פתאום. "הוא הזמין אותי לצאת."

"מתי?"

"היום."

"לא, התכוונתי, מתי אתם יוצאים?"

"היום."

"אבל היום את יוצאת עם דני."

"כן, אחרי הפגישה עם דני אני הולכת לפגוש את קווין."

"אבל... זה אומר שאת יוצאת עם שני גברים באותו הזמן."

"אני לא יוצאת קבוע עם אף אחד מהם. והפגישה עם דני לא תהיה ארוכה יותר משעה, שעתיים- במקרה העוד יותר גרוע." היא נחרה בבוז. "הוא בטח ייתן לי פרחים ואז נצא לסיבוב במיני-קופר שהוא בעצם השאיל מחבר שלו, וכשנגיע למסעדה שנינו נזמין אווז מגולגל ברוטב אלפרדו שמיובא מסיציליה או משהו פלצני אחר ואז אני אעוף משם." היא חייכה. "מה כבר יכול להשתבש?"

[1] על-פי מדריכי המסעדות בלונדון, The Ivy היא המסעדה המוצלחת והאהובה ביותר בעיר. כמו כן, היא גם המסעדה שהכי קשה למצוא בה מקום. למעשה, אפילו בשביל להזמין מקום בטלפון יש תור, ובחלק מהפעמים אין-ברירה אלה להזמין מקום לעוד חודש, ולפעמים יותר.

[2] השורה שדאגי ציטט היא מתוך השיר That Girl של מקפליי.