אושר ועושר וכושר ודברים שמיימיים אחרים שאני lack of 'em! שלומוס אנשים. אני מנדי וזה פאנפיק שכתבתי בשנה שעברה ותקוע בפרק 10 כבר כמה חודשים טובים, אבל החלטנו לפרסמו בתקווה שהעניין ייתן לי מוטיבציה להמשיך אותו כי אנוכי מחבבתוס אותו מאוד.

העניין הוא כזה: זוכרות שבEWO וAAY היו לכם שני פרקים כל שבוע? שכחו מזה. פרק אחד בשבועיים יהיה כנראה הגבול, ואותי לא תצליחו לסחוט כמו שעשיתן לדורין, ככה שאם במקרה ייפול פרק על יום זיכרוןכלשהו, תקבלו פרק יום או יומיים אחרי.D:

הסיבה לכך היא, שוב, שאין לי הרבה פרקים כתובים. אבל, אם אתן רוצות להתנחם במשהו: הפרקים ארוכים. ^^" אורך הפרק הנוכחי, לדוגמא, הוא 2050 מילה. אז שש, בלי תלונות ]:

האואבר, אני מקווה שאתן אוהבות את העיצוב החדש, כי אני יודעת  שאני ודורין אוהבות אותוXD

אז, כמה קווים כללים על הפאנפיק:

שמו בישראל: She Loves You/SLY/מדיטציה/דה מדיטציה ט'ינגי

דירוגו: PG-13 עד R, אני מניחה. אם יהיו חלקים קריטיים אני אדאג לגרסה מצונזרת בשביל הנפשות האוממלות אצלינו. R מכליל בתוכו תיאורים סוגשל מיניים (חד מיניים או רב מיניים(?)), סקס וברווזי אמבטיה. הישמרו!

פרטי עלילה קלים: מקפליי לוקחים שיעורי יוגה.

שיפ(ים): כולםXכולם

HIT IT.

She Loves You.

פרק 1.

You're evil, the devil itself. I can't believe you are my best friend.

"אני חושב שאם אני אצטרך ללכת עוד סנטימטר אחד הרגליים שלי לא יצליחו להחזיק אותי יותר," דני קבע, בשנייה שהוא התיישב על הכיסא במשרד. המנהלים שלהם זימנו אותם לישיבה "חשובה מאוד. אל תאחרו", ומרוב לחץ הם הקדימו קצת יותר מידיי.

"אני יודע, אני גמור." הארי אמר, משעין את ראשו לאחור ועוצם את עיניו.

"אתם סתם מגזימים," דאגי נפל ישר לתוך הכיסא ומתח את ידיו כלפי מעלה תוך כדי השמעת צליל לא מזוהה, "אנחנו עדיין בסדר!" טום כבר ישב על הכיסא לידם וישן קצת, הגב שלו כפוף בצורה מוזרה ועצמות עמוד השדרה שלו בולטות מבעד לבגדים שלבש. דני, שהרגליים שלו אמנם הכריזו על שביתה מוחלטת אבל היה הערני ביותר מביניהם לקח דף מהמדפסת, קרע אותו לחתיכות קטנות, עשה ממנו כדורים והתחיל לזרוק אותם על טום. כשזה לא הגיב, הוא לקח עוד דף, עשה ממנו כדור גדול וזרק אותו על טום. הארי נתן לו מכה מאחורי הכתף.

"הי!"

"שתוק, אנחנו לא במצב לשטויות שלך." טום מלמל, שום שריר בגופו לא זע. דני שלח יד מהוססת ונגע בבית השחי של טום, מנסה לדגדג אותו. הוא לא זז.

"אני חושב שהוא מת." דאגי אמר בסקרנות, ואז פיהק פיהוק גדול וקולני.

"שים יד על הפה שלך, לא כולם צריכים לראות את מה שיש בפנים." טום מלמל שוב. הפעם דני ודאגי נבהלו, מתחילים לסרוק את החדר ואז בוהים בטום.

"אתה שמעת את זה?" דני שאל את הארי.

"שמעתי מה?"

"הוא דיבר אלינו..." עיניו של דני הפכו גדולות ומזוגגות, "...מהמתים!" במצב פחות עייף, הארי היה צוחק, אבל הוא היה חצי מת, לכן פלט גיחוך (שנשמע יותר כמו נחירה) וניסה למצוא תנוחה טובה להירדם בה.

"לא, הארי!" דאגי קרא. "אל תעקוב אחרי האור!"

"תכף אני אשלח את שניכם אל האור!" טום אמר בשיניים חשוקות, מתרומם ונועץ בהם מבט עצבני. היו לו שקים שחורים מתחת לעיניים.

"אוו, אתה נראה כמו חרא."

"אני גם מרגיש ככה, ותיאוריות ההוא-מדבר-אלינו-מהמתים לא עוזרות לנפש האומללה והחולה שלי! אבל זה מה שאתה רוצה, נכון? אתה רוצה להרוג אותי!" הוא נעץ מבט בשעון – השעה הייתה שבע וחצי בבוקר ונדמה היה כי אפילו הציפורים לא התעוררו עדיין, או שהן גם היו עייפות כמוהם ופשוט צנחו למטה כדי לא להתעורר שוב, לעולם.

הדלת נפתחה כמה דקות לאחר מכן בחריקה מחרישת אוזניים, כשדארן מלמל "תזכירו לי לומר לאד לשמן את הדלת הארורה" ושלושת האמרגנים – הוא, פלטצ' וריצ'ארד נכנסו אל החדר. הם נעצו בארבעתם מבט משונה; טום בהה בעיניים מזוגגות בשעון, דני נראה מעט מסומם עם עיניים חצי סגורות (נראה היה כאילו הוא נאבק לא להירדם. או להפוך לסיני), דאגי היה בעולם אחר והארי ישן.

"אני רואה שהרעיון הזה בא לנו בדיוק בזמן," אמר ריצ'ארד, תוך כדי הרמת גבה. הם התיישבו מול השולחן, ופלטצ' חיכך את שתי ידיו זו בזו, נשען עם מרפקיו על השולחן.

"קודם כל – " נראה היה שהוא התכוון לומר את הסיבה שבגללה הם זימנו אותם, אבל אז הוא הביט בהארי. "תעירו אותו."

"אני יכול?" דני שאל בתקווה. דארן נראה מהסס.

"אני חושב שאנחנו רוצים אותו חי." לפני שהם הספיקו לבקש ממישהו אחר, הארי פקח את עיניו, מפהק פיהוק קולני.

"שים יד על הפה שלך-"

"-לא כולם צריכים לראות את מה שיש בפנים..." הארי השלים את טום באנחה. "אוקי. זו לא אשמתי שישנתי רק שעתיים אתמול, ושעה שלשום, ולפני ארבעה ימים בכלל לא ישנתי-"

"תוכלו להתלונן אחרי שנגיד לכם את מה שרצינו לומר?" שאל ריצ'ארד בחוסר סבלנות. ארבעתם הרכינו את ראשם, מצטערים. "אוקי." שלושתם החליפו מבטים.

"אז אנחנו רואים שאתם קצת לחוצים לאחרונה," דארן התחיל, אבל אז דאגי נחר בבוז וקטע אותו בגסות.

"קצת לחוצים? לא ישנתי את שתיים-עשרה השעות שלי בערך חודש. בעצם, לא אפילו ישנתי שתיים-עשרה שעות כל החודש!" הוא יילל. שלושת המנהלים גלגלו את עיניהם בחוסר סבלנות.

"בכל אופן," המשיך דארן, "חשבנו על זה והחלטנו שאתם צריכים להירגע קצת אחרי הסינגל האחרון, אתם יודעים – לקחת חופשה." מיד עיני הארבעה נדלקו למשמע המילה 'חופשה'. "אבל בגלל שאנחנו בטוחים שאתם גם לא במצב גופני טוב במיוחד, החלטנו לשלוח אתכם לשיעורי יוגה."

"סליחה?"

"יוגה. אתם צריכים להירגע קצת, ויוגה זה ממש טוב." הסביר פלטצ' בחיוך. ארבעתם בהו בו במבט שלא אמר יותר מאשר אתה-צוחק-עליי-נכון, אבל נראה שהם לא צחקו עליהם.

"יוגה זה בשביל בחורות!" רטן דאגי. "אני לא רוצה להתחיל לעשות את 'תנוחת השמש העולה' בחופשה!"

"תאמין לי שאנחנו לא רוצים אפילו לחשוב עלייך עושה את 'תנוחת השמש העולה'," ריצ'ארד העיר באדישות. "אבל זה סופי. אתם תאהבו את זה, אפילו אם אתם, טוב, מנוונים."

"אנחנו לא מנוונים!" דני מחה, נעלב.

"נכון, אנחנו מזיזים את עצמינו בכל הופעה!" אמר הארי.

"הארי, אתה יושב בכל הופעה." טום אמר, והארי נחר בבוז.

"אבל אני מתאמן." הוא אמר בחשיבות, ואז דני חיקה אותו- "אבל אני מתאמן!", מנפח את החזה שלו בחשיבות. הארי הכה אותו מאחורי הראש.

"הי!"

"זה הגיע לך."

"אתם מפספסים את הנקודה... שוב." דארן אמר. "כולכם הולכים לשיעורי יוגה, וזהו. החופשה שאתם מקבלים היא של שישה שבועות ואחריה יש לכם יום שלם של מנוחה לפני הופעה, ואז ראיון על היוגה שלקחתם כדי –"

" – רגע, אתה לא אמרת שום דבר על ראיון." דני אמר.

"אמרתי הרגע," דארן העיר בתמימות.

"אז כל שיעורי היוגה היו כדי למצוא סיבה שבגללה עיתון יתחנן לראיין אותנו?" טום שאל, מוטרד. ריצ'ארד הניד בראשו.

"לא – עיתונים מתחננים לראיין אתכם בלי קשר – אבל זה טוב לתדמית. מק-יוגה שכזה. זה יהיה נחמד, תפסיקו להראות זועפים."

"יוגה!" דאגי רטן. "מכל הדברים בעולם, יוגה!"

"התעמלות מכאיבה בכל מקרה," דני יילל, "למה אנחנו לא יכולים לשתות בירה במקום?"

צלצול טלפון קטע את האחרים מלהגיב על זה. ריצ'ארד הרים את השפופרת. “הלו? שלום, מה שלומך? הכל טוב, כן? מה זאת אומרת...” ההבעה השלווה על פניו נעלמה באיטיות. “לבטל, למה? אוה, אני מבין... לא, תמסרי לאחותך מזל טוב, אני מבין שאת צריכה – לא, זה בסדר, כן... ביי.” הוא הביט בדארן ופלטצ'.

"מה קרה?” שאל פלטצ'.

"קיילי צריכה לבטל,” ענה ריצ'ארד.

"טוב,” אמר דארן, “אז נתקשר לבחירה השנייה?”

"אתה מתכוון ל...” פלטצ' לא היה צריך להמשיך, כי השניים האחרים הבינו אותו.

"כן, היא.” הארבעה נראו מבולבלים.

"על מי אתם מדברים?” שלושתם חייכו אליהם.

"המדריכה שקבענו איתה ביטלה, אז נצטרך להשיג לכם אחת חדשה."

"ליזי, קומי,” הקול נדמה להגיע ממרחקים. ידיים צצו משום מקום והתחילו לנער אותה, בהתחלה לאט ואז במהירות ובגסות. “ליזי!” אליזבת' פקחה את עיניה בבהלה, מתיישבת ומוצאת את עצמה מביטה בפניו של ג'ייסון. ”קומי, ישנונית, יש לך טלפון,” הוא הגיש לך את הנייד המצלצל. היא נאנחה בכעס.

"בשביל שיחת טלפון הערת אותי?” רטנה, משפשפת את עיניה.

"ליזי,” צלצול הטלפון גווע, והוא השתתק, לא ממשיך את המשפט שלו. אף אחד מהם לא אמר כלום במשך דקה.

"אוקי, בוא נתחיל את זה מחדש.” היא הציעה, ואז עצמה את עיניה, מסובבת את גבה לעברו. היא יכולה לראות אותו מניד בראשו, מחייך.

"ליזי, קומי,” ג'ייסון אמר, מנער אותה קלות. היא פקחה את עיניה.

"בוקר טוב, ג'יי,” היא אמרה.

"בוקר טוב,” השיב ג'ייסון. “העיניים שלך נראות בצבע דבש היום.”

"הממ, ושלך נראות פחות אפורות, אולי הן הפכו לירוק הטבעי שלך בין-לילה.”

"איזה כיף לשמוע את המחמאות שלך על הבוקר.” הפלאפון התחיל לרטוט ביד של ג'ייסון. הוא גיחך. “היפיפייה הנרדמת, יש לך טלפון.” הוא נופף בו מול עיניה, מבט מתגרה על פניו. היא חטפה את המכשיר מידו, מחייכת אליו. הוא שלח את האצבעות שלו ולחץ על שתי גומות החן שלה בחיבה.

"מה השעה?” היא שאלה לפני שענתה - “הלו?” היא הביטה בג'ייסון במבט שואל.

"המ, תשע וחצי,” הוא אמר.

"ומה אתה עושה ער?” היא לחשה.

"שלום, אני מדבר עם אליזבת' תומפסון?” שאל האדם מהטלפון. היה לו קול עמוק ונעים, כמעט מרגיע.

“כן, זו אליזבת', אני מצטערת שלא עניתי קודם, הפלאפון היה רחוק ממני...”

"ג'ס ואני הולכים לטייל עוד מעט,” הוא חייך. “להכין לך ארוחת בוקר?” ליזי הנהנה במרץ.

"זה בסדר, תיארתי לעצמי – בגלל זה גם התקשרתי פעמיים.” היא יכולה הייתה לשמוע את החיוך בקולו.

"עם מי אני מדברת?” היא שאלה.

"עם מת'יו פלטצ'ר, אני אחד האמרגנים של 'מקפליי', הלהקה, אולי שמעת עליהם – ” הוא התחיל להסביר עליהם בקצרה, ובינתיים אליזבת' קמה מהמיטה וגררה את רגליה לעבר המטבח, אחרי ג'ייסון, שבדיוק קצץ ירקות בשביל הסלט.

“מה זה 'מקפליי'?” היא שאלה אותו בבלבול.

“הממ, איזו להקת פופ מאלוהים-יודע-איפה, לא שמעתי אותם אף פעם, בטח עוד סנובים עם אגו בעננים. שמת לב לזבובים בשם שלהם? כמה בַנַאלִי היה אם היינו מתחילים לצחוק שזה המבורגר זבובים, הא?” היא הנהנה, מגחכת.

“ – בכל אופן, הלהקה בדיוק חזרה מסיבוב הופעות ואנחנו – ”

"את רוצה חביתה, מקושקשת, עין או קשה?” שאל ג'ייסון.

"חביתה, ללא ספק,” ענתה ליזי בחיוך, והוא הניח את המחבת על הכריים ושפך לשם שמן. “אני אוהבת לגור איתך, אתה כזה בשלן נהדר.” הוא חייך, מנשק אותה בלחי ומגיש לה כוס קפה חם.

"כפית קפה ושניים סוכר."

“אתה מלאך.” הכרת התודה נטפה מקולה.

"אני משתדל,” הוא חייך, והיא לקחה לגימה מהכוס.

"היינו רוצים לשאול אם את מוכנה לתת לארבעתם שיעור יוגה פרטי, או לפחות לצרף אותם לקבוצה קטנה שכבר קיימת – ”

" – מה?” ליזי שאלה, יורקת את הקפה מפיה לתוך הכוס וממצמצת, מנסה להיות בטוחה שהיא שמעה נכון. ג'ייסון הביט בה במבט שואל. “הוא רוצה שאני אעשה שיעור יוגה לזבובים!” היא לחשה. הוא התחיל לצחוק.

"לא אמרנו שאנחנו לא הולכים להיכנע לבנאליות? את רואה אותם עושים את 'תנוחת השמש העולה'?”

מת'יו התחיל להסביר את עצמו מחדש, וכיוון שליזי כבר הבינה מה הוא רצה ממנה קודם (אבל לא הרגישה בנוח לעצור אותו ולומר לו שהיא הבינה), היא נעצה בג'ייסון מבט רצחני.

"עוד מעט אני אגרום לך לעשות את 'תנוחת ג'ייסון חסר הביצים'.” העיניים שלו התרחבו באימה והוא הביט בה במבט מתגונן.

"את רעה. השטן. אני לא מאמין שאת החברה הכי טובה שלי.”

" – את מסכימה לזה?”

"הממ, כן, בוא נקבע פגישה ונדבר על זה פנים מול פנים, בסדר?” אמרה ליזי, לא בטוחה על מה היא עצמה מדברת.

"כן, אז איפה את גרה, בלונדון?” שאל מת'יו.

"הממ, אני גרה בסיטי של וֶ‏סְטְמִינְסְטֶ‏ר, סנט ג'יימס.”

"אוקי, אז... תרצי להיפגש במסעדת סנט ג'יימס? היום, למעשה, יהיה ממש טוב, כי אני אוכל להביא את הלהקה ואז תתרשמי גם מהאנשים שאת הולכת לעבוד איתם.” ג'ייסון הניח את הצלחת על השולחן ביחד עם כוס קפה חדשה, כשנשמע צלצול בדלת.

"בטח ג'ס,” הוא אמר, לוקח את התיק שהיה על הכיסא ליד השולחן, “נתראה בערב.” הוא נישק אותה קצרות על הלחי והלך.

"תיהנו, ילדים! ותשתמשו בקונדומים!” היא קראה, מרחיקה ממנה את הנייד כדי שמת'יו לא יישמע אותה.

"מצחיק!” הוא קרא. “ש-לום,” היא שמעה אותו אומר מרחוק, בטון ה"שלום סקסי" שלו. ליזי חייכה.

"אני מוכרחה להבהיר לך, מר פלטצ'ר, שאני מורה ליוגה, ואין לי כל כוונה,” היא פתחה את היומן שלה, שהיה מונח על השולחן ליד עט שחור שקצת התעקם והדיו כמעט נגמר בו, בוחנת את לוח הפגישות שלה להיום, “לתת שיעור פרטי לחבורת עצלנים בלי מוכנות לעבוד.”

"אני מבטיח לך,” הוא השתתק, חושב על דבריו. “ובכן, הם כן עצלנים, אבל השכר שלך יהיה מאוד יפה.” משהו נדלק בעיניים שלה אותו הרגע, והיא הודתה בעמקי ליבה שהוא לא היה מולה כדי לראות את זה. אם הוא היה רואה זאת, לבטח היה חושב שהעולם שלה סובב סביב כסף.

"טוב, יש לי שיעור יוגה שאני מעבירה באחת-עשרה בערך, והוא נגמר בשתיים עשרה וחצי. אתה, שאר האמרגנים והלהקה,” היא עמדה בפיתוי ולא אמרה 'הזבובים' במקום 'הלהקה', ואז התגאתה בעצמה עד כדי כך שהחליטה לפנק את עצמה בכמה מהעוגיות שהיא וג'ס אפו אתמול (היא תהתה אם נשארו כמה והחליטה לבדוק בקופסה אחר-כך, בהנחה שג'ייסון לא הזיז את זה וניסה להציל את העוגיות שלו), “יכולים לבוא כמה דקות לפני סוף השיעור כדי להתרשם ממנו, ואז אני אוכל לאכול אתכם צהריים, ונדבר על זה.”

"אוקי, זה נשמע טוב, אז איפה את מלמדת?” היא נתנה לו את הכתובת.

"להתראות,” היא אמרה לאחר שהם סיכמו על הפרטים האחרונים.

"להתראות.” הוא ניתק, והיא ניתקה גם, מניחה את הנייד על השולחן. היא נאנחה, מזיזה את הכיסא ומתיישבת מול השולחן.

"בטח שאני הולכת ללמד חבורת עצלנים,” היא אמרה בקול, רוטנת. היא אספה כמה עגבניות ומלפפונים בכמות שווה על הכפית שלה ולעסה אותם, מביטה בסכין שלה. “אפילו פלטצ'ר אמר את זה. לכל הרוחות. מה הם חושבים, שיוגה זה משחק? יש אנשים שלוקחים את זה ברצינות! כלומר, אני לא מוכנה שיזלזלו בזה... אני אוהבת יוגה. חצי מהחיים שלי הם יוגה, ואני לא אתן לחבורת בנים מהאלוהים-יודע-איפה,” היא חייכה כששמה לב שהיא מדברת כמו ג'ייסון, “לבוא ולזלזל לי בשיעורים רק בגלל שהם מפורסמים והאמרגנים שלהם מכריחים אותם.” היא חייכה אל המזלג, מביטה בו. “הי, מזלג, אתה נמשך לסכין?” היא אספה עוד כמות שווה של ירקות והכניסה אותה לפה, ממשיכה לאכול. “זה מגוחך.” קראה ליזי, משועשעת. “אני מדברת לסכו"ם!”

הייתה שתיקה.

"אל תעלבו, אני פשוט... אוף. אין לי מצב רוח לזה. סכין, אני חושבת שאני מגוחכת באופן כללי אפילו יותר מכמה שהעובדה שאני מדברת אליך מגוחכת. וזה די מפליא כי אין דבר יותר מגוחך מזה. אתה חושב שאני צריכה סקס?”

לא הגיעה תשובה במשך דקה ארוכה, והיא אפילו לא הבינה למה ציפתה אם היא מדברת לסכו"ם.

"אני חושבת שאני צריכה סקס.”