הו, הציפייה מורטת השיערות (שקר).

בכל אופן, חשבתי שיהיה נחמד גם להודיע לכן (לכם? יש כאן זכרים? ם=) שהפרק הבא יהיה ב25.4, ואו לה, בחיים לא תאמינו, יש לי מגן בביולוגיה באותו היום. אושר. >>"

(אעעעעעעעעע יש לי עוד שבועיים מגן ואני לא יודעת כלום!$%@$%^&6 אפילו כשהלכתי לחפש את הקובץ של הפרק נתקלתי במערכות ההגנה של הגוף, ודווקא את הנושא שאני הכי יודעת טוב הם הורידו במיקוד. נבלות)

נשתמע.

פרק 2.

I think I'm starting to like this whole Yoga-Thing.

"לא, לא לא לא לא,” ליזי רצה במהירות ברחוב המפותל, שמה על ראשה תוך כדי את כובע הגרב שלה. בדיוק ירד גשם (ריסוס קטן ולא מזיק שדרש מטרייה), והיו רוחות מאוד חזקות שכאילו ניסו למנוע ממנה להגיע לתחנת האוטובוס לפני שהאוטובוס שלה עוזב את התחנה. “רק לא היום, בבקשה לא לאחר היום... רק לא היום...” היא המשיכה לרוץ, מאמצת אל גופה את התיק שלה. הדלתות של האוטובוס נסגרו כשהיא הייתה מטרים ספורים מהתחנה. “רגע! חכה!” האוטובוס נעצר והדלתות נפתחו.

"ליזי,” נהג האוטובוס הביט בה בחומרה, “זו הפעם השנייה שאת מאחרת בשבוע הזה, את יודעת?” היא חייכה חיוך מתנצל ועלתה על האוטובוס, מניחה לדלתות להיסגר אחריה.

"אני מצטערת, הייתה שיחת טלפון שעקבה אותי, וגם קמתי מאוחר... מה שלומך, ג'ורג'?” היא שאלה, מתחילה לחפש בכיסה אחר כרטיס האוטובוס שלה וכשמצאה אותו, הביאה אותו לנהג. הוא חורר אותו.

"את צריכה לחדש את הכרטיס," הוא הזכיר לה. ג'ורג' היה נהג אוטובוס באמצע שנות הארבעים שלו, עם שיער מאפיר ועיניים כחולות ומבטא דרומי מזעזע.

"אני יודעת, אני אמצא זמן...”

"כדאי לך היום,” הוא אמר בטון מודאג מעט, “זו הנסיעה האחרונה שלך.”

"אז אני אשלם על כמה נסיעות...” התגוננה. הוא נראה מאוכזב, והקמט בין הגבות העבות שלו נראה יותר ברור פתאום, אבל לא אמר כלום. היא נישקה אותו קלות על הלחי ופנתה להתיישב ליד החלון, במושב מאחוריו.

"את חייבת להפסיק לגור כל-כך רחוק. למה את לא עוברת לדירה שכורה קרוב לעבודה שלך?” ג'ורג' שאל אותה. “בחיי. אם לא היית נחמדה הייתי מעיף אותך מכאן.” הוא בחן אותה בזווית עינו. “את  תרטיבי לי את המושבים!”

"מזל שאני נחמדה, הא?” היא צחקה.

"ליזי, אני רציני,” ג'ורג' אמר.

"הי, אין לי הרבה כסף, ויש לי מזל שג'יי נותן לי להישאר אצלו,” התגוננה.

"אה, מה שלומו באמת?” הוא שינה נושא, מבין שלהתווכח איתה לא יעלה לו כל תועלת (אם כי, הרהרה ליזי, זה מאוד תמוה. הוא מתווכח איתי על זה כל יום).

"הוא בסדר, קיבל קידום בעבודה. יש לו ולג'ס חצי שנה עוד מעט.”

"תמסרי להם מזל טוב ממני,” הוא חייך. כאן נגמרה השיחה שלהם, וליזי הוציאה את אוזניות האייפוד שלה מתיקה והכניסה אותן לתוך אוזניה, מעבירה שירים בשקט. היא השעינה את ראשה על החלון והביטה בכביש הסלול עובר במהירות מולה, הופך פסים-פסים כנגד עיניה, מופיע ונעלם. כאבו לה העיניים לבסוף והיא המשיכה לשמוע באייפוד עד שהאוטובוס עצר בתחנה שלה.

"להתראות, ג'ורג',” היא זרקה לעברו, יורדת מהאוטובוס ומתחילה לרוץ ברחוב, מקללת בשקט כשהיא דרכה בתוך שלולית בצד הדרך. “איזה יום נהדר.” הרהרה בסרקאזם כשנכנסה אל הבניין הגדול.

"היי צ'לסי!” היא קראה בחיוך לעבר הפקידה השחורה שישבה מול מסך המחשב, למרות שבפועל היא מרחה לק על הציפורניים שלה. ליזי המשיכה לרוץ לעבר הכיתה שלה, שומעת את קולה של צ'לסי מאחוריה – "ילדה, את מאחרת!”

"אני יודעת!” ליזי קראה אבל לא המשיכה, כיוון שהיא כבר התרחקה מטווח שמיעה. תוך כדי ריצה היא הורידה את המעיל שלה, כמעט בוכה מרוב אושר כשראתה שהבגדים שלה לא נרטבו.

"אליזבת' תומפסון!” היא שמעה קול סמכותי מאחוריה, ונעצרה במהירות, ליבה מחמיץ פעימה לרגע.

"דייב?” היא שאלה בהיסוס, מסתובבת כדי להביט בשיער החום שלו, שנפל מעט על המצח שלו. הוא שלח את ידו והעיף את השיער מעיניו. “בחיי, אתה צריך תספורת חדשה.”

"אני יודע.” הוא חייך. “עכשיו עופי לכיתה שלך, את מאחרת!”

"שיט.” ליזי התחילה לרוץ שוב. הוא הלך אחריה קורא - "נתראה בארוחת הצהריים?” ליזי עצרה, חוזרת מעט לאחור.

"אממ, יש לי פגישה בארוחת הצהריים...” היא אמרה בטון מתנצל. דייב נראה מאוכזב. “אבל... השותף שלי לא יהיה בבית עד הערב, אולי... תרצה לעשות משהו אחר כך?”

"אה, כן, אני אתקשר אלייך... – ” הוא נקטע כשהבין שליזי המשיכה לרוץ, לוחצת על כפתור המעלית.

"נו, נו כבר... תגיעי... אני לא רוצה איחור של יותר מעשר דקות...” היא מלמלה. דייב הופיע לידה כשהמעלית הגיעה, ונכנס איתה. ליזי לחצה על הכפתור עם המספר "3” עליו, והמעלית התחילה לעלות.

"אין לי את המספר שלך,” דייב הסביר בחיוך, מגיש לה את הפלאפון שלו. ליזי צחקה במבוכה, לוקחת את המכשיר מידו המושטת.

"הנה.” היא לחצה על הלחצנים, כותבת 'ליזי' ושומרת. “תתקשר בערך בחמש.” היא נתנה לו נשיקה קצרה על הלחי, מסמיקה. המעלית הגיעה לקומה שלה. “ביי, דייב,” היא אמרה, מתחילה לרוץ לעבר המסדרון ואז האטה את ריצתה להליכה מהירה.

"אני מצטערת על האיחור, בנות!” ליזי אמרה, מורידה את הנעליים שלה ומניחה אותן בצד.

"זה בסדר,” ברוק זרקה לעברה, אוספת את השיער החום שלה לזנב סוס ארוך.

"כן,” ליזי חייכה אל חמש-עשרה הנשים שעמדו מולה. “אוקי, אני רוצה שכל אחת תיקח לעצמה מזרון, קדימה!”

"למה אנחנו צריכים לשכנע מישהי ללמד אותנו יוגה?” התלונן דני, נכנס אל הואן בשילוב ידיים ילדותי.

"אנחנו צריכים את הקסם האישי שלכם.” דארן גלגל את עיניו. “הקודמת ביטלה ברגע האחרון, ואנחנו צריכים שתעזרו לנו לשכנע אותה לקחת את העבודה.”

"אז למה אתם לא אומרים לדני לשכב איתה וזהו?” שאל דאגי. פלטצ', ריצ'ארד ודארן גלגלו את עיניהם, נמנעים מלהגיב על ההערה הזאת בזמן שדני קרא "הי!” וטום הרביץ לדאגי מאחורי הראש. “אני ילד מוכה!” ילל דאגי.

"כן, טום!” הסכים דני. “אתה והארי הורים מכ- “ הארי הרביץ לו מאחורי הראש, והוא החליט שהדבר החכם ביותר לעשות הוא לסתום את הפה.

לאחר ארבעים וחמש דקות בערך, הם עצרו מול בניין גבוה ומכובד למראה.

"אוקי, אז בת כמה היא תהייה לדעתכם?” תהה טום, מביט בבניין בהערכה.

"חמישים ושלוש.” אמר דני. “מזל שלא שלחו אותי לשכב איתה.”

"הממ,” הארי הרהר. “אל תגזים. שלושים וחמש.”

"שבע עשרה.” אמר דאגי. שלושתם פנו להביט בו. “מה?”

"אני אפילו לא אגיב.” טום אמר. “לא מגיב על זה!”

"תפסיקו עם השטויות!” ריצ'ארד אמר להם. “ובואו כבר.” הם התחילו ללכת אחריו, נכנסים לבניין. הם הגיעו לאולם די גדול, שנראה כמו קאנטרי קלאב (אם כי זה באמת היה, ובכן, קאנטרי קלאב. יוקרתי, אבל כן, קאנטרי קלאב), ופנו לעבר המזכירה שישבה והקלידה בלהט.

"המ, הארי, לך לשם ותשאל איפה אליזבת' תומפסון מלמדת.” פלטצ' אמר לו. הארי הנהן וניגש אל המזכירה.

"סליחה?” הוא שאל. האישה הרימה את ראשה והביטה בו. היה לה תג שם קצת מעל החזה הגדול שלה, עליו היה כתוב 'צ'לסי'.

"כן, חמוד?” היא שאלה, ואז הוא שם לב שהיא לועסת מסטיק ומתכתבת עם כמה גברים במסנג'ר.

"אני מחפש את אליזבת' תומפסון...” הוא התחיל, אבל עיניה של צ'לסי מיד נדלקו ונראה היה שגם אם היה שואל אותה על משחק כלשהו שלה בקלטת הפורנו 'לילה במשרד' היא לא הייתה מקשיבה לו בכלל.

"אתה מחפש את ליזי? ליזי שלי?” החיוך נמתח על פניה.

"אממ, כן, אני מניח, איפה היא – "

"אתה יוצא עם ליזי שלי?” היא שאלה באושר, קמה ולוחצת את ידו. “תודה לאל! חשבתי שהיא לא תשכב עם עוד בחור לעולם!” הארי נרתע.

"א-אני חושב שזו אי-הבנה, אני אפילו לא מכיר את, אה, ליזי...” הוא גמגם. פניה של צ'לסי נפלו.

"אוה, אז הילדה הקטנה שלי עדיין מתוסכלת מינית.”

"אני מניח.” הארי אמר בבלבול. “אממ, איפה היא מלמדת?”

"קומה שלישית, חדר 56.” צ'לסי אמרה. “אבל אתה בטח לא תמצא אותו, הממ,” היא תרה במבטה אחר מישהו בחדר, ואז - “דייב!” גבר בעל שיער חום שנפל על פניו, עיניים ירוקות כהות ואף ישר התקרב אל שולחנה של צ'לסי.

"כן, צ'לס?” הוא שאל, ואז הביט בהארי במבט בוחן.

"הממ, תלווה אותו ל-56, הוא אמר שהוא כאן בשביל ליזי.” אמרה צ'לסי בהינף יד. דייב מיד נעץ בו מבט של רשע טהור, סוקר אותו עוד יותר ביסודיות עד שהארי הרגיש שהוא בבדיקת אולטרה-סאונד וכמעט לא עמד בפיתוי לשאול האם התינוק שלו הוא בן או בת.

"למען האמת, באתי איתם-” הוא החווה לעבר דני, דאגי, טום, פלטצ', ריצ'ארד ודארן. דני בדיוק דיבר אל אחד מהדגים הצהובים באקווריום.

"אה, עוד אנשים." הוא השתהה. "וגם דוקטור דוליטל.” דייב אמר בסרקזם, מרים גבה. “טוב, אז תאסוף אותם. אני אזמין מעלית.” ובזאת הוא הלך משם. צ'לסי חייכה אליו.

"הוא בדרך כלל לא כזה מעצבן, זה בגלל שהוא דלוק על ליזי.” ואז היא קרצה לו. הארי, שהמאורעות האחרונים היו קצת מבלבלים בשבילו, הנהן בשקט ואז הסתובב.

"אני לא הולך יותר לשום מזכירות!” הוא הודיע. האמרגנים גלגלו את עיניהם.

"טוב, אז נשלח את טום בפעם הבאה. אנחנו לא יכולים ללכת, צריך לעשות על שני אלה בייביסיטר.” דארן אמר.

"למה צריך לעשות עלינו בייביסיטר?” שאל דאגי בקול ילדותי. הארי הכה אותו בעורף. “בן אדם, תפסיק להרביץ לי! אני אפנה לשירותי הרווחה!”

"בואו כבר, יש מישהו שמלווה אותנו אל החדר שהיא מלמדת בו.” הארי אמר, מחכה שכולם יתחילו ללכת ואז מצטרף אליהם.

"שלום,” ריצ'ארד אמר לדייב. דייב חייך אליו, לא עונה, ולוחץ על הכפתור שמספרו היה "3”. במשך כל זמן השהייה במעלית השתרר שקט שהלם בית עלמין יותר מאשר קאנטרי קלאב עם אקווריום שיש בתוכו דגים צהובים.

המעלית עצרה ודייב התחיל ללכת, החבורה אחריו. הוא ניגש לדלת מעליה היה כתוב "אולם יוגה", ודפק על הדלת. הם שמעו דיבור עמום של אישה ואז "כן?” דייב פתח את הדלת.

"הי, ליז,” הוא חייך, פניו מוארות פתאום, “אממ... יש לך... משלחת.” ליזי הנהנה. שבעת הבנים רק בהו בה, מעט בהלם.

"אוקי, תודה דייב.” ואז היא הסתובבה. “איימי, למתוח יותר את עמוד השדרה!” היא התקרבה אל בחורה אחת עם קעקוע של נחש על כתפה הימנית. איימי ההיא הסתכלה עליהם בחיוך ממזרי, שולחת מבטים מלאי-משמעות לעבר דני. “אתם יכולים לשבת על הספסל שם -” היא החוותה בידה על ספסל עץ שהיה קרוב לקיר המזרחי של החדר. הם הלכו לשבת שם בדממה, מסתכלים על השיעור. רוב הבנות נעצו בהם מבטים, מלבד ליזי ושתי נשים זקנות שנראו מרוכזות בתרגיל.

"אוקי, זה הכל להיום.” ליזי אמרה כעבור כעשרים דקות. “נתראה ביום חמישי.”

"כן, ביי ליז!” הן קראו, מתחילות לצעוד לעבר התיקים שלהן. הבחורה עם הקעקוע על הכתף, איימי, התקרבה אל דני. היא לבשה בגד גוף לבן, יחד עם מכנסי טייטס בשחור וסווצ'ר מקושקש בצהוב ולבן קשור למותניה. השיער שלה היה פזור, מתולתל וחום והיא הביטה בדני במבט מתגרה.

"היי,” היא אמרה, ואז הביאה לדני פתק עם מספר פלאפון עליו. “תתקשר אליי.” ואז היא הלכה.

"למה דני תמיד מקבל מספרי טלפון?” תהה טום בקול.

"בגלל שאני הגדול מכולם!” דני אמר במבט גאה. ליזי התקרבה אליהם, בבגד גוף שחור ומכנסי טריינינג גדולות בצבע בז'.

"אכפת לכם אם אני אחליף בגדים לפני שנלך?” היא שאלה, נושכת את שפתה התחתונה ומנסה להימנע מלהסתכל על ארבעת הבנים שנעצו בה מבטים בוחנים.

"בכלל לא,” אמר פלטצ', ואז קם, מושיט לה יד ללחיצה. “אני מת'יו פלטצ'ר.”

"איתך דיברתי היום בבוקר?” היא שאלה בחיוך, לוחצת את ידו.

"האחד והיחיד.” הוא חייך בחזרה. היא הנהנה.

"אז אממ, אני אלך להחליף, ואז נצא.” אמרה ליזי, לוקחת את התיק שלה ומתחילה לעזוב את החדר. “תחכו בלובי!” היא קראה, ואז נעלמה באופק. השבעה קמו אחריה, והתחילו לרדת לעבר הלובי.

"תשמעו,” דאגי אמר בהערכה כשהם עמדו מול המעלית, “אני מתחיל לחבב את כל העניין הזה של היוגה.”