שלום שלום שלום כיתה א'.

ובכן די דייקתי עם כל הקטע הזה של פעם-בשבועיים פרק, אך אבוי כי עוד חודשיים ונגמרת לי מכסת הפרקים. הו מה אעשה, מה אעשה? אה רגע, חופש גדול! אני אוכל לעשות המון דברים שכתיבה לא תכלל בהם אך אשקר לעצמי שכן! האח הידד.

אגב, לצופות הדמדומים ביניכן, אנוכי כאוטאקו מושבעת נתקלתי במנגה כלשהי ואני חופרת בערך לכולם שהנקבה דומה באופן מחריד לקריסטן סטיוארט, וחשבתי שיהיה נחמד לחלוק אתכן אז, הנה. D:

פרק הבא עוד שבועיים, כרגיל~

פרק 6.

My name's Jane.

"ג'יין," הבוס שלה קרא לה, "תוציאי את האשפה ותמסרי לסוזי שהמשמרת שלה נגמרה לפני עשר דקות ואני לא הולך לשלם לה שעות נוספות."

"אוקי," ג'יין אמרה. היא פיזרה זיתים, תירס ופטריות על הפיצה שהכינה ואמרה לדין להכניס אותה לתנור. היא מלמלה לעצמה משהו שלאוזניים לא-מזוינות היה נשמע כמו 'לרולמאנתמדמוציאהאזל' אך למעשה משמעותו בשפת בני האדם היא 'לכל הרוחות, למה תמיד אני מוציאה את הזבל?'. היא גררה את השקיות השחורות אחריה לעבר היציאה האחורית והחלה לרוקן אותן לתוך הפח כשלפתע צרחה מקפיאת דם מילאה את החלל. היא קפצה בבהלה והחזיקה בקרטון משומש שהיה בתוך אחת השקיות, מנסה להתגונן בעזרתו. כשהבינה שהצרחה בכלל הגיעה מהפיצרייה עצמה, היא עזבה את השקיות בחלל הקר והאכזר של אחורי המסעדה ורצה כדי לראות מי מת.

"מה קרה – אה!" היא צרחה בעצמה כשראתה מי עומד שם. דני גיחך לעברה.

"מקום נחמד יש לך פה," הוא אמר, בוחן את השולחנות העגולים וכסאות החוף סביבם, ואז מבטו עבר אל הפסים האדומים-לבנים שהיו על הקירות.

"א-אני לא הבעלים..." היא מלמלה בהלם. "מה אתה עושה פה?"

"המ?" הוא לא שמע את מה שהיא אמרה.

"מה-אתה-עושה-פה?" חזרה בקול, עדיין המומה מכדי להסיר ממנו את מבטה למרות שידעה שלבהות בו זה לא מנומס כל-כך.

"אממ, באתי כדי..." הוא עשה את עצמו חושב לרגע. "בשביל פיצה?" היא נשכה את שפתה התחתונה.

"אוה." היא הביטה בסוזי, שעמדה ליד הקופה בהלם כשהטיפים של היום עדיין בידה. "סוז?" היא שאלה בנימה מתחננת, לא מאוד רוצה להיות זו שלוקחת ממנו הזמנה.

"נדמה לי שהיא מתה," דין העיר. "את ממשיכה עם הזבל?"

"כן," נאנחה ג'יין. "תיקח ממנו הזמנה."

"רגע," דני אמר, "אני רוצה לעזור לך." הוא חייך אליה חיוך ממיס. היא הרימה גבה.

"אני צריכה למיין זבל לפלסטיק, פחיות ונייר. לא אמרת שאתה רוצה פיצה בכלל?" הוא צחק.

"לא הייתי בא עד לפה רק בשביל פיצה. גם התחשק לי להסתכל עלייך." היא קפאה, מביטה בו במבט בוחן וספקני.

"להסתכל עליי?"

"בין היתר," הוא גיחך והיא גיחכה ביחד איתו.

"מה שעושה לך טוב," היא חייכה, ואז התחילה ללכת אל היציאה. דני עקב אחריה וכשהם יצאו היא הסתובבה ונעצה בו מבט תוהה. "באמת התכוונת לזה?"

"למה?" הוא חייך, נשען על הקיר ומסתכל עליה. היא בלעה את רוקה.

"לזה שאתה רוצה להסתכל עליי?"

"הייתי רוצה יותר מזה," הוא אמר. היא שילבה את ידיה, מעט כעוסה.

"אתה יודע שהעובדה שאני מעריצה לא אומרת שאני אשכב איתך על ההזדמנות הראשונה."

"אני יודע," דני חייך, "אבל טכנית זו ההזדמנות השנייה."

"אוה, אתה תמיד כזה חזיר?"

"לפעמים אני גם לטאה." היא הנידה בראשה כלא מאמינה. "הי, תפסיקי להראות כאילו את לא נהנית מחברתי." הוא אמר, נעלב. ג'יין התחילה לצחוק.

"אני כן נהנית, אל תדאג," היא זרקה כמה קרטונים לפח של הניירות. "אז חוץ מהתענוג המפוקפק בלבהות בי, ואממ, הפיצה הנהדרת של המקום," הוא גיחך, "מה אתה עושה פה?"

"אה, את יפה." היא הפכה אדומה בשניות ולא הסתובבה כדי להביט בו, מפחדת שהאדום הבוהק שכיסה את לחייה ייראה אפילו באור העמום של מנורות הרחוב.

"אממ, תודה, אני... חושבת?" היא הניחה שתי פחיות בצד והכניסה שני בקבוקים אל הפח האמצעי, מנסה להסיח את דעתה.

"אז חשבתי לשאול אותך אם בא לך לצאת לאיזשהו מקום," הוא עצר לרגע, "מתישהו." היא צחקקה באי נוחות.

"אני..." היא הסתובבה, מצפה לראות אותו נשען על הקיר כמו שהיה בפעם האחרונה שהסתכלה עליו, אבל הוא לא היה שם. הוא עמד לידה, ידיו בכיסיו והיא הרימה את מבטה רק כדי לקפוא במקומה כשהוא נעץ בה את העיניים הכחולות שלו. היא צעדה לאחור בהיסוס ומעדה אל אחת השקיות. היא ציפתה שתפגע ברצפה ומשהו בעמוד השדרה שלה יישבר או ייסדק או סתם לא יעבוד לאחר כמה שניות, אבל דני תפס אותה ומשך אותה אל זרועותיו, מייצב אותה. אף על פי שהוא שחרר אותה כמעט מיד ולא נתן לשום דבר רומנטי לקרות באמת; לא הייתה שום בהייה ממושכת אחד לתוך עיניי השנייה ואז נשיקה לאור הירח, משהו בבטן שלה התערבל והיא חייכה אליו חיוך קטן, נבוך. "בסדר, אני מניחה."

"אוקי," הוא חייך אליה בחזרה, מוציא את הפלאפון שלו. "אז קוראים לך ג'ני, נכון? מה המספר שלך?" היא הרימה גבה, כעוסה.

"אתה לא זוכר איך קוראים לי?"

"טוב, פגשתי הרבה בנות מאז – " הוא עצר את עצמו. "אוה. אני מצטער. לא התכוונתי שזה ייצא ככה – "

"עזוב," היא נאנחה, מתחילה ללכת בחזרה אל הפיצרייה.

"הי, חכי," הוא הלך אחריה וניסה לתפוס את ידה, אבל היא הדפה אותו בעצבנות ונכנסה למטבח, כשדני עוקב אחריה ומנסה לשחזר תוך כדי את כל השמות ב-ג' שהוא מכיר. "ג'ואן?"

"ארג!" ג'יין פלטה בעצבים, שוטפת את ידיה. דין נעץ בה מבט תוהה.

"את בסדר?"

"כן, פשוט נהדר – "

"ג'ולי?" היא ירתה מבט עצבני בכיור, משפשפת את ידיה. דני נעמד לידה. "ג'ורג'יה? ג'ניפר?"

"אני אלך," דין הודיע, אבל אף אחד מהשניים לא ייחס להכרזה הזו משמעות מיוחדת.

"לכל הרוחות, תפסיק עם זה!" היא הרימה את קולה, עצבנית. הוא נאנח.

"מצטער."

"שיהיה, רק תלך." היא אמרה בקוצר רוח.

"אל תכעסי."

"זה בסדר, אני מבינה שאתה מכיר הרבה בנות ושזה לא משנה לך ממש מי זו מי או אם אותה בת היא אני או לא," היא נאנחה. "אז פשוט... תלך?"

"זה כן משנה – "

" – איך זה משנה אם אנחנו לא מכירים אחד את השנייה?"

הוא נראה חושב לרגע. "אני רוצה להכיר אותך?"

"אלוהים, אתה אפילו לא זוכר את השם שלי!"

"אמרתי שאני מצטער!" הוא התחיל להתעצבן.

"פשוט תלך, בסדר?" היא רטנה.

"אוקי." הוא הנהן. "אז ביי." דני הסתובב והתחיל ללכת לעבר הדלת. כשעמד לפתוח אותה ולעזוב, ג'יין קראה לעברו –

"קוראים לי ג'יין, אגב. אידיוט."

"זה היה הניחוש הבא שלי." הוא אמר בחיוך, אבל כשראה שהיא לא מחייכת בחזרה, החיוך נמחק מפניו. "...כן, ביי." הוא אמר שוב.

"ביי." ברגע שדלת הפיצרייה נסגרה ודני נעלם מטווח הראייה שלה, ג'יין התיישבה על הכיסא שלה וקברה את ראשה בידיה, משחררת אנקת זעם מפיה. "החמור הזה!"

"אני שונא כשאת חוזרת מחוקה." ג'ייסון אמר, מניד בראשו כשליזי דידתה לעבר הספה, נאנחת ומשהקת קלות.

"אני לא מחוקה," היא חייכה אליו. הוא שילב את ידיו והביט בה במבט מעט מאוכזב כשראתה אותה נשכבת על הספה החומה, מביטה בתקרה במבט מעט מזוגג. "אלוהים, נדמה לי שאני עומדת להקיא."

"אני אביא לך דלי..." הוא מלמל והלך לעבר ארון המטאטאים, מוציא משם דלי בצבע תכלת מזעזע וכשהוא חזר והביט במבט פניה, מיד מיהר והתיישב לידה, מגיש לה את הדלי.

"תוד-" המשך המילה נקטע כשהיא קמה והקיאה לתוך הדלי. ג'יי ליטף את כתפה הקרובה אליו, כמנסה לנחם אותה. היא רעדה מעט, וכשקולות ההקאה נגמרו ג'ייסון הניח את הדלי לידה ונאנח, מביט בה. השיער שלה באמת ארך בחודשיים האחרונים, כמעט עובר את הכתפיים שלה וכבר לא כמעט-ועובר את קו הלסת. הפוני כבר עבר את הגבות שלה, והוא חייך. הוא שאל אותה פעם, לפני כמה שנים כשהם רק עברו לגור ביחד, מה העניין עם התספורות. היא צחקקה ונעצה בו את העיניים הגדולות והחומות האלה שלה, ואמרה שהיא 'סתם לא בקטע של שיער ארוך'.

הוא חייך קלות.

"אז מה הפעם?"

"ג'ינס, והייניקן. ובלאק ראשיין, איזה אחד עם מוהוק הזמין לי. זה היה טעים. אוה, וצ'ארלי העלתה את הרעיון המטורף הזה של וודקה ו-וויסקי... גמר אותנו לגמרי."

"אני רואה," הוא הרים גבה, "אל תעשו את זה שוב." היא התיישבה, מביטה בו מחויכת. "מה?" כל מה שהיא עשתה היה לחבק אותו.

"אני כל כך שמחה שיש לי אותך," היא מלמלה לעבר כתפו. הוא החזיר לה חיבוק, מעט מופתע מהמחווה הפתאומית. לאחר כמה זמן היא עצמה את עיניה ונרדמה עליו. הוא הביט בה, מתרפקת כנגדו, קוברת את ראשה בכתפו עד שקם על רגליו והתחיל לסחוב אותה אל המיטה שלה. היא השמיעה קול גרגור מוזר כשהוא הניח אותה על המזרון ולחשה "ג'יי, תישאר קצת?"

"לא," הוא אמר ברכות, מלטף את לחיה, "לילה טוב." הוא כיסה אותה בשמיכה.

"לילה – " היא פיהקה, מותחת את ידיה ואז אוחזת בשמיכה, " – טוב..." ג'ייסון עזב את החדר, מותיר אותה לבד בחשכה. היא הביטה בצללים על הקיר, שכאילו-ציירו מולה פנים מוכרות מאוד מהצהריים. היא חייכה בשקט ומיד נרדמה.