טוב אני לא יודעת מה איתכן, ההפסד של ארגנטינה ממש הצחיק אותי, בייחוד כשכל המשחק אבא דאג לספר לי על כל גול ("גרמניה עשו גול! ועוד אחד... ועוד אחד... ...ועוד אחד Oם").

אבל בסופו של דבר זה ייגמר ואז נקבל את הטלוויזיה חזרה! בינתיים אני נהנית מצפייה בבאפי דה וומפייר סלייר, ותנו לי לומר לכן רק דבר אחד על 406: לאאאאאאאאאאאאא34%&$%&$%&$%&#$56 למהההה ;____________;

זהו. D:

כמו כן מוכרתי לסדרות אמריקאיות אחרות, כי כמו שידיד הטוב אמר; באפי גורמת לך לראות סדרות אמריקאיות ממש מהר, אז למה לא.

למען האמת בכלל לא תכננתי לשים היום פרק כי המחשב היחיד עם האינטרנט נמצא לי בסלון, והפרקים הם במחשב שכבר אין בו אינטרנט כרגע ואני יצור עצל שאין לו כוח להעביר דברים בדיסקאוןקי ממחשב למחשב, ואז נזכרתי שכשהעברתי את העונה השלישית של באפי לדיסקאוןקי כדי לראות את זה במחשב החדש עם המסך הסופרדופרסקסי שלי, העברתי גם כמה קבצי וורד ואו-לה-נחשו-איזה-בדיוק.

אינג'ויוס, אנשות, ותאכלו ספגטי!

פרק 8.

She said 'yes'!

"היא אמרה כן!" טום פתח את דלת הכניסה בצעקה. הוא התחיל לדלג אל הסלון, ומשראה שאין שם אף אחד, דילג לעבר החדר של הארי, פותח את דלת חדרו. הארי, שבדיוק קנה שירים באייטונס, הביט בו בתהייה. "היא אמרה כן!" הוא צעק, ואז סגר את הדלת בחבטה, מדלג משם. הארי בהה בדלת הטרוקה בבלבול, וקם מכיסאו. דאגי יצא מהחדר שלו, נועץ בטום מבט תוהה. "היא אמרה כן!" טום חייך אליו באושר.

"מי?" הארי שאל, ראשו מציץ מהדלת, אבל טום המשיך לדלג ופתח את הדלת של חדרו של דני, שלא היה בתוכו באותו הרגע. ובכל זאת, טום צעק "היא אמרה כן!" לערימות הבגדים ששכבו על הרצפה וסגר את הדלת. הארי נשען כנגד הדלת והחליף מבט עם דאגי, שמשך בכתפיו.

"מי?"

"היא אמרה כן! אני – היא אמרה כן!" הוא התעלם מהם, מסתובב באושר סביב עצמו.

"מי?" הארי ודאגי שאלו, מעוצבנים.

"ג'יאוונה!" השניים עדיין נראו מבולבלים.

"ג'יאוונה?" הארי אמר בהשתאות.

"כן!" טום חייך. "היא הסכימה לצאת איתי!" דאגי והארי מחאו לטום כפיים באיטיות.

"איך זה קרה?"

"טוב, אז הייתי בסופרמרקט, אתם זוכרים, כי זה תורי לקנות אוכל והכל, אז הלכתי שם, והתכוונתי לקנות מרמייט כי יש לנו עוד חצי צנצנת והיא תגמר עוד כמה שעות – "

" – תגיע לנקודה," זרז אותו דאגי. טום הכה אותו מאחורי הראש והמשיך לדבר.

" –  ואז ראיתי אותה שם והייתי חייב לשאול בפעם האחרונה, והיא צחקה ואמרה 'תאסוף אותי היום בשבע' ו – "

" – אז קנית מרמייט?" התעניין הארי.

"אה... לא." טום חייך בהתנצלות. "שכחתי..."

"טום!" ילל הארי. "מה אני אעשה בלי מרמייט?"

"תחייה?" הציע דאגי.

"מרמייט." מלמל הארי בעצב. "למה הכל אני צריך לעשות כאן..." הוא לקח את הסווצ'ר שלו והחל להתקדם לעבר הדלת.

"אתה לא עושה כאן כלום," טום אמר בתוכחה, "ולאן לכל הרוחות אתה הולך?"

"לקנות מרמייט!" אבל לפני שהוא הספיק לצאת, דני פתח את דלת הכניסה, מדלג אל הסלון.

"היא אמרה כן!"* הוא אמר בחיוך. שלושתם לא נראו מתרשמים, ודני הזדעף. "אמרתי, 'היא אמרה כן'!"

"מי?" נאנח דאגי.

"נערת-הפיצה!" הוא חייך. "כשהייתי בבית הקפה עם קיילי נתקלתי בה, ושאלתי אותה שוב בצורה לא-נואשת בכלל, והיא אמרה כן!"

"צריך להקים מועדון." אמר דאגי. "'האנשים שאמרו להם כן'."

"זה לא ממש מצחיק," הארי הניד בראשו.

"נכון," דני אמר. "נצטרך לאנוס אותך." כולם בהו בו, והוא התחיל לצחוק.

"אז..." דאגי שינה נושא, "הארי, אתה יכול להקפיץ אותי לדירה של קיילי?"

"לא."

"אבל אבל אבל," התחיל ליילל. "הבטחתי לה שאני אבוא ואתה במילא נוסע ו-"

"היא גרה שעה נסיעה מכאן, למה לא נסעת עם דני?"

"כי הם קבעו לארוחת בוקר ואני לא אוהב לאכול בבוקר."

"טוב, חבל. אני לא נוסע שוב לסנט ג'יימס."

"אבל למה לליזי הצעת הסעה ואותי אתה לא מוכן להסיע?" דאגי אמר בילדותיות.

"כי – "

" – כי הוא אוהב ג'ינג'יות," טום חייך בהתגרות.

"לא רק," הארי אמר, מגחך, "זה בגלל שאתם, חבורת חסרי תועלת, לא הצעתם."

"הי, אתה חסר תועלת בדיוק כמו שאנחנו חסרי תועלת!" התגונן דני.

"זו לא הנקודה!" דאגי יילל. "תסיע אותי!"

"אבל – "

"נו לכל הרוחות!" טום אמר בקול רם, משתיק אותם. "הארי, תסיע את דאגי. דאגי," הוא נעץ בו מבט מזהיר, "אל תתגרה בו. דני, לך לעשות משהו לא מעניין – " צלצול טלפון קטע אותו ודאגי הוציא את הפלאפון שלו מהכיס. "ותכבו את הפלאפונים שלכם, אני רוצה לישון את שנת היופי שלי!" ברגע הבא כוס פלסטיק נזרקה לעברו ופגעה בראשו. הוא הסתובב בחדות ונעץ מבט עוין בדני. "אתה מת."

"אני יודע."

"מרמייט..." ליזי מלמלה, בוחנת את תוכנן של השקיות.

"מה את מחפשת?" ג'ס שאל. הוא וג'ייסון ישבו ליד שולחן האוכל ואכלו את עוגת התותים שג'ייסון הכין (לבד. כמובן).

"את אלוהים!" היא קראה בחזרה, וג'ייסון גלגל את עיניו, הולך לקראתה.

"לא קניתי מרמייט." הוא אמר, ואז ניסה לגונן על עצמו עם ידיו. שפתה התחתונה של ליזי רעדה בעצב.

"אין מרמייט?"

"אין."

"אבל-"

"אין."

"לא היה בחנות?"

"אני לא יודע," הוא אמר, "לא בדקתי."

"ג'יייייי!" היא יללה. "מה אני אעשה בלי מרמייט?"

"תחיי?" ג'ס משך בכתפיו. היא נעצה בו מבט, ואז רצה אל הדלת, לוקחת מפתח ומעיל בדרך. הוא וג'ייסון החליפו מבטים.

"מרמייט, אני באה!" היא קראה, והתחילה לרוץ לעבר הרחוב. ג'ייסון רץ אחריה, מבט מודאג על פניו.

"ליזי, יורד מבול!" צעק לעברה.

"יש לי את המעיל של ג'ס!" היא הרימה את מעיל העור השחור כדי להצדיק את טענתה.

"אבל את בנעלי בית ופיג'מה!" הוא צעק שוב, והיא נעצרה, מרכינה את ראשה כדי לבחון את נעליה. שני ארנבים ורודים עם עיניים כחולות חייכו אליה, והפיג'מה הצהובה שלה זהרה באפרוריות אחר הצהריים. היא הסתובבה בחיוך נבוך לעבר שני הגברים שעמדו בפתח הדלת. מבט משועשע נמרח על פניו של ג'ס.

"אז אה... אני אלך להתלבש קודם ו... כל הדברים האלה..." היא מלמלה במבוכה, חוזרת פנימה בראש מורכן. היא נעלמה בגרם המדרגות כמה שניות לאחר מכן, וג'ייסון חייך לעבר ג'ס, סוגר את הדלת ונשען עליה. ג'ס רכן ונישק אותו בעדינות כמה שניות לאחר מכן, מהסס. ג'ייסון השיב לו נשיקה, ואז הניח את ידיו על חזהו בעדינות ודחף קלות. ג'ס הבין את הרמז והתרחק, מחייך בהתנצלות.

"הכל בסדר?"

"לא."

"ואתה הולך לספר לי... מתי?"

ג'ייסון נאנח. "ג'ס..." צלצול טלפון קטע אותו מלהמשיך. הוא הניד בראשו.

"אני חושב שעדיף שאני אלך." ג'ס אמר, ואפילו לא חיכה לתשובתו של השני לפני שלקח את המעיל שלו. ברגע הבא הוא כבר היה מחוץ לבית.

"אתה צוחק עליי, זה מה שהוא עשה?"  ליזי שאלה, המומה. היא הלכה אל הסופרמרקט, המטרייה שלה עפה לכיוונים אקראיים כל כמה זמן, וניסתה לסגור את כפתורי מעילה תוך כדי השיחה. "הוא התנהג כאילו לא קרה כלום כשיצאתי מהבית."

"כן," אמר ג'ס מהצד השני של הקו, "הוא פשוט דחף אותי משם ו – אני לא יודע. הוא לא ניסה לעצור אותי או להתקשר ו..." קולו נשבר מעט, "ליז, אני חושב שאנחנו ניפרד בקרוב."

"שלא תעז לחשוב מחשבות כאלה. חכה קצת. אני אדבר עם ג'ייסון בבית – "

"שלא תעזי." הוא קטע אותה. "אני לא רוצה שתדברי איתו."

"אבל הוא אידיוט!" היא כמעט איבדה את אחיזתה במטרייה, ומיד אחזה בה שוב והצמידה את המקל אל חיכה. "לעזאזל, אני צריכה מטרייה חדשה."

"אז מה! את לא צריכה להתערב בכל דבר. אני אדבר איתו מחר. או בעוד יומיים. אבל אם את תדברי איתו..." הוא לא המשיך. "אני לא אקנה לך מטרייה."

"בסדר," היא נאנחה, "אני לא אדבר איתו. בחיי..." היא הנידה בראשה. "אתה תהייה בסדר, נכון?"

"כן, אמא," הוא גיחך, "יהיה בסדר."

"תמיד תאמין, ברנש צעיר." היא צחקקה.

"כי אם לא תאמין, אף אחד לא הולך להאמין בשבילך," הוא השלים אותה בדרמטיות מעושה. "אז הגעת כבר לסופר?"

"כן, אני אקפוץ אלייך אחרי שאני אקנה את המרמייט. רוצה שאקנה לך גם?"

"לא, מצטער, אני לא אוכל רעל בזמני החופשי." הוא אמר, משמיע קול צמרמורת קל.

"זה לא רעל! מרמייט זה... אלוהי." היא נאנחה בחולמניות, ואז הזעיפה את פניה למשמע קולות ההקאה מהצד השני של הקו. "תשתוק."

"לעולם לא. את תאלצי לחיות עם העובדה שיותר מחצי מהאנשים בעולם לא אוהבים מרמייט, והחצי השני מתעב את הדבר הזה."

"אני אמצא מישהו שאוהב מרמייט ואז, ידידי היקר, אתה תצטער!" היא אמרה בנחישות, מחזיקה את המטרייה יותר קרוב לגופה בגלל משב רוח זדוני.

"כן, דברי איתי כשזה ייקרה," הוא צחק. "אז נראה אותך."

"כן, ביי." היא חייכה, משמיעה קול שנשמע כמו נשיקה. הוא החזיר לה את אותו הצליל, וניתק את השיחה.

*וואו, הייתי כל כך תפוסה במחשבות באנגלית שכתבתי שם "שי סייד יס!"

עצה ידידותית: אל תאכלו מרמייט. אף. פעם. אה ותגיבו וזה.

נקודה למחשבה #2: הממ, ומה ליזי תעשה? ם: