פרק 10.

You-know-who.

הארי כמעט וצלצל בפעמון הדלת, אבל ליזי פתחה את הדלת ונכנסה פנימה בצעקת "לנה! ג'ס! נחשו מי באה!", ולא נתנה לו הזדמנות להפגין מעט נימוס. בחורה שחורת שיער בגופייה ותחתוני בוקסר שתתה קפה על שולחן הסלון בחדר וקראה את העיתון היומי. היא הרימה את מבטה כשנכנסו. צלילים עמומים של מיתרי גיטרה נשמעו מבין הקירות, והוא זיהה את התווים; 'בין אהבה ושנאה' של הסטרוקס.*

"או לה. ליזי." היא אמרה בשעשוע. "מי הבחור?" הגופייה שלבשה הייתה שחורה והיו משקפי קריאה גדולות על גשר אפה. שיערה היה אסוף ברישול והיא נעלה נעלי בית פרוותיות בצבע תכלת. המדור שקראה היה מדור הדרושים, וחתלתול שחור נמנם בעצלתיים על הכיסא לידה.

"הארי – צ'ארלי, צ'ארלי – הארי." היא הציגה אותם. "אני עומדת ללמד את הארי יוגה החל מהשבוע הבא ונתקלתי בו בסופרמרקט, צ'ארלי תקועה איתי מאז גן חובה." הסבירה בקצרה את סיפור ההיכרות.

"את-יודעת-מי שוב לא קנה מרמייט?"

"יאפ. נאלצתי לקנות בעצמי."

"טראגי." היא גיחכה. הארי הביט בליזי בשאלה. "שבו, שבו." צ'ארלי קמה ממקומה. "אני אכין לכם קפה." היא קיפצה לכיוון המטבח, נעלמת.

"את-יודעת-מי?" הארי שאל, לא בטח האם השתיים דיברו על לורד וולדמורט או לא.

"השותף שלי, ג'ייסון." היא הסבירה. "הוא וג'ס נפרדו, וג'ס במצב קצת... רגיש. כרגע. לנה וג'ס כנראה מנגנים בחדר השני, כמו שאתה יכול לשמוע." היא השתתקה לרגע, כדי להמחיש את המצב. "אז אנחנו משתדלות לא להעלות את השם יותר מידיי. אתה יודע, למה סתם."

"אוה. אני מקווה שהדברים יסתדרו." הוא אמר. היא חייכה.

"אכפת לך אם אני אלך לבדוק מה איתם? אני אשלח את לנה לפה, אני בטוחה שתשמח להכיר אותה. היא מקסימה," היא חייכה אליו.

"אה, לא, אין בעיה." הוא אמר מיד.

"אוקי. אז אני אחזור עוד מעט!" הבטיחה.

לאחר שאחת הדלתות נסגרה מאחוריה פנה הארי להביט בחתול השחור. הוא היה קטן, לבטח גור, ונראה כאילו הוא לא מתכוון לעשות כל תזוזה בזמן הקרוב. הוא הושיט את ידו כדי ללטפו, ואז –

"הו, וואו, אתה לא רוצה לעשות את זה," אבל צ'ארלי אמרה את זה מאוחר מידיי כי החתלתול התנפל על ידו ונעץ בה את שיניו, מסנן מיאו גרוני וכועס. הארי קפץ וניסה לנער את ידו כדי להעיף ממנה את המטרד הפרוותי.

"תעיפי את זה ממני!"

 "תקפיא את היד!" אמרה צ'ארלי, אבל זה לא נראה כמו דבר חכם במיוחד לעשות באותו הרגע, בייחוד מנקודת המבט של היד שלו, שהותקפה על ידי יצור קטן שנראה בלתי מזיק בעליל, והוא לא חשב שלדחוף את ידו לתוך הפריזר יהיה מה שיציל אותו. משראתה שהארי לא מתכוון להקשיב להוראתה, היא התקרבה אליו ואחזה בחתלתול בשתי ידיה. בין-רגע החתול נרגע והחל מחכך את ראשו בזרועה של צ'ארלי, מגרגר מעט.

"מה לעזאזל."

"אה, הוא לא אוהב זרים."

"למען האמת," הופיעה עוד בחורה במפתן הדלת. היא דווקא הייתה לבושה – בג'ינס שחור וטישרט לבנה שהייתה לבטח ענקית עליה בכמה מידות טובות והשתפלה כמו שמלה עד לברכיה. השיער שלה היה פזור, בלונדיני בהיר-כמעט לבן והעיניים שלה היו כחולות-עמוקות שהזכירו לו באופן מטריד במיוחד את דני. "הוא שונא את כולם, חוץ מאת צ'ארלי וזה-שאין-לנקוב-בשמו."

"הסיפור ביניהם עד כדי כך גרוע?" שאל הארי.

"אה, הם יתגברו על זה," פטרה אותו צ'ארלי. "ואם לא, ליזי תמיד יכולה לבוא לישון כאן." הארי ניסה למצוא היגיון במצב ושיטח את המאורעות עד כה בצורה זו:

לליזי יש חברות משונות. אחת מהן לא אוהבת מכנסיים. לשנייה יש את העיניים של דני. זה מטריד להחריד. היא אמרה שזו הדירה של ג'ס ולנה, אם זכרונו לא מטעה אותו. צ'ארלי לא הוזכרה כלל.

מוחו המשיך לעבוד.

אם כי, היא הזכירה בהחלט שזה לא בסדר אם אין בדירה אנשים. כן. אבל האם זה הגיוני שזרה שבאה להתארח והיחידה שהחתול המטורף אוהב יכולה פשוט להזמין אנשים לדירה לא שלה?

ואז –

"של מי הדירה בכלל?"

"טוני." חייכה צ'ארלי. "כלומר, הוא כרגע בניו יורק, לומד שקר כלשהו באוניברסיטה שם. בכל אופן, תמיד גרנו פה, גם כשהוא היה כאן. אז על הנייר, של טוני. בלב, של כולנו." סיכמה את הנאום המרגש. "עכשיו בואו נשתה הקפה כי לא ישנתי כל הלילה ואני לא רוצה להתמוטט כאן."

לפני שדני יצא לעבר הפיצרייה בשש אפס אפס הוא החליף חולצה שלוש פעמים לפחות, התקלח פעמיים, כמעט שרט את עצמו בזמן הגילוח וקיפץ באי נוחות עד שאחד השכנים בא להתלונן על הרעש.טום ניסה לדבר איתו בהיגיון – לומר לו שהוא מעולם לא התנהג ככה לפני פגישה ומה-כבר-יכול-לקרות, עד שגילה שהוא מדבר אל הקיר וזרק אותו מהבית.

"זה בדיוק מה שמטריד אותי," הוא אמר לו לפני כן, "עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים ואיתה אני מרגיש כמו בתולה."

דני מצא את עצמו הולך במעגלים ליד הפיצרייה .שבע אפילו לא התקרב – השעה הייתה רק שש ועשרים והזמן עבר כל כך לאט.

"ג'סי..." ליזי אמרה כשנכנסה אל החדר. הוא הרים את ראשו והפסיק לנגן בגיטרה.

"ליז!" הוא חייך. "היי." היה משהו עצוב בחיוך שלו שגרם לה להרגיש רע. לנה קמה וחיבקה אותה, אמרה שהיא תשאיר את שניהם לבד והלכה לסלון. נשמע קול מוזר של חתול מותקף, אבל ג'ס אמר שזה לבטח איינשטיין, והוא לבטח תוקף מישהו.

"מה שלומך?" שאלה בדאגה, מלטף את הברך שלו בנימה מעודדת.

"תראי, הייתי אידיוט והחבר שלי זרק אותי." הוא חייך במרירות. "אני לא בשמיים כרגע." היא הרכינה את מבטה. "אני לא מצפה לרחמים או משהו, כן? אבל זה מחורבן. לעזאזל."

"אני יודעת. אבל אוף. ניסיתי לדבר איתו קודם." הוא נעץ בה מבט.

"ביקשתי שלא תעשי את זה."

"אני יודעת. אבל לא באמת ציפית שאני אקשיב לך נכון?" הוא גנח בתסכול. "הוא גם לא מאושר מהעניין."

"אבל את לא יכולה לצפות שנחזור. אני תמיד דופק את זה איכשהו." היא השתתקה.

"כן, אתה מאוד מוכשר בזה." היא נאנחה.

"או, תודה." הוא מלמל, נשכב על הספה מאחוריו. הבד היה נעים והוא עצם את עיניו. "טוב, הגיטרה עוזרת. ולנה סיפרה לי שהיא הכירה מישהי שיכולה לשיר ממש טוב. אם אנחנו נסתדר אולי נוכל לעשות עם זה משהו."

"אתה יודע איך קוראים לה?"

"קאסי, או משהו בסגנון. לא בטוח. יש בזה ק', בכל אופן."

באותו הלילה הבית הפך קודר יותר משיכול ג'ייסון לסבול. הוא לקח את מעילו, צרור המפתחות שלו, הטלפון הסלולארי שלו וטרק את הדלת לאחר שיצא. ירד גשם והוא הרים את הברדס מעל ראשו כדי לא להירטב לגמרי, מחפש אחר פאב כלשהו. ליזי לבטח הייתה קוראת לו צבוע מזורגג כרגע, הוא הרהר, כי הוא שונא כשהיא משתכרת ותמיד צועק עליה מהסיבה הזו, והנה – הוא הולך לעשות בדיוק את אותו הדבר. בלבו קילל אותה קצרות וניסה להתעלם מהמחשבה. ליזי יכולה ללכת להזדיין והוא כל כך צריך את זה עכשיו עד שנכנס לפאב הראשון שראה, בערך כמה רחובות מהדירה שלו והצליח לחשוב באופן קוהרנטי רק אחרי שלוש כוסות ג'ינס.

"הי." ג'יין אמרה. היא יצאה מתוך הצללים של הרחוב, לבושה בג'ינס שחור, חולצה אפורה עם ציור של מיקי מאוס ומעיל כחול. היא עמדה מעט נבוכה, מביטה ברצפה בהפגנתיות.

"היי." דני חייך, קם ואז נעצר, לא בטוח באיזו מחווה להשתמש. "היי." הוא אמר שוב, מחייך במבוכה. ג'יין צחקה באי נוחות.

"למה אתה כאן כל כך מוקדם?" היא שאלה. "עכשיו רק עשרים לשבע."

"אני יכול לשאול אותך את אותה השאלה בדיוק."

"נכון. אממ." היא צחקקה שוב, נמנעת בהפגנתיות מלהביט באזור כלשהו קרוב לפניו. הוא לבש מעיל עור שחור, היא שמה לב. חגורה חומה. ג'ינס רחב בכחול כהה. נעליים שחורות. מסטיק בטעם תות, סביר להניח. "יש לך מסטיק על הנעל."

"מה?" הוא הרכין את ראשו והביט בגוש הורוד שנדבק לסוליה שלו. "זה מסביר למה הרגשתי מוזר כשהלכתי."

"כן..." הוא לקח מקל שהיה זרוק על המדרכה וגירד את המסטיק מהנעל בזהירות.

"טוב..." דני זרק את המקל שלו. "אני כאן מוקדם כי טום זרק אותי מהבית. מה התירוץ שלך?"

"אמא רצתה לגרום לי לנקות את הבית אז ברחתי."

"הממ. הגיוני."

"מאוד." הוא נעץ בה מבט בוחן, והיא הרגישה את לחייה מתלהטות ברגע. "אז אממ... לאן נלך?"

"אין לי שמץ של מושג." הוא אמר. "מה מתחשק לך?"

"אממ..." היא נראתה מהורהרת. "אני די רעבה, למען האמת..." היא חייכה, מביטה בעיניו לראשונה באותו ערב.

"מה בא לך לאכול?"

"נודלס!" היא אמרה בשמחה.

"עובד בשבילי. יש איזו מסעדה די טובה כמה בלוקים מכאן, אבל הם בטח עמוסים בשעות כאלה. רוצה לקחת טייק אוואי ואז למצוא איזה פארק לשבת בו?"

"עובד בשבילי," ג'יין חייכה אליו. "לאיזה כיוון?"

*Between Love & Hate