אני שונאת את ישראבלוג. ברצינות. זו הפעם הרביעית שאני מנסה להעלות את הפאנפיק הזה ><
בכל אופן, כיף לכתוב כאן שוב P:

שם: Little Things

דירוג: PG. למרות שגם זה נראה לי מוגזם, אבל אני מעדיפה לא לקחת סיכונים.

ז'אנר: פלאף, רומאנס, RPF.

שיפ: דאגי/אליסון, הארי/אנג'לינה.

תקציר: מה קורה כשהבן הפופולארי ביותר בתיכון איסטסייד מפתח רגשות כלפי התלמידה החנונית והלא-מוכרת? דאגי פוינטר נאלץ להתמודד בפני דילמה קשה (לא באמת, זה פשוט נשמע מגניב): להישאר נאמן לבת שהוא אוהב, או לשמור על המוניטין שלו ולהישאר הרווק המבוקש בחבורה המוכרת ביותר בבית-הספר.

אורך: 11 עמודי וורד, 5,809 מילה.

הצהרה: כמו שניחשתן, מקפליי עדיין לא שלי. ואמנם, שאר הדמויות כן שלי! בוחאחאחא.

הערות: הפיק מוקדש לצ'אני, יריקתי, שנתנה לי מוטיבציה לכתוב אותו ו... אמ, בעצם כתבתי אותו בגלל שהיא ביקשה ממש יפה וכי מגיע לה. כפיים, חברים, כפיים.

אני גם יודעת שמכמה בחינות הפיק הזה מזכיר את קודמו, holly, I'm the one, ואני מקווה שתתעלמו מחוסר המקצועיות. נגמרים הרעיונות באיזשהו שלב, ושני ממש הציקה לי (לא נורא, אני סולחת לך^^)!

חוצמזה, אני אכן מודעת לעובדה שהפיק הזוי. מצד שני, גם הסיפורים של סינדרלה ושלגייה הזויים, וזה לא הפריע לאף-אחד. ובסופו של דבר כולם חיים באושר ועושר, אז למה לא?

כמו כן, הרעיון לפיק ניתן לי על-ידי (הו, ההלם) שיר של, שוב, Son of Dork (שאני פשוט כל-כך מושפעת מהשירים שלהם).

"הי, הארי – חכה לי שניה!" דאגי רץ אחרי הארי, הפוני שלו מתנופף על פניו, מכתיף את תיק הגב שלו תוך-כדי ריצה. "אתה לא יכול לחכות?" הוא עצר לידו, מתנשף ומשעין את ידיו על ברכיו.

"מצטער דאג, אני ממהר, יש לי מבחן עכשיו בבניין ג'. אני אדבר איתך אחר-כך." אמר, והלך משם בזריזות.

"יכולת לומר לי כדי שאני לא ארוץ את כל זה!" דאגי קרא אחריו בכעס. לאחר-מכן הוא הלך חזרה לבניין א'. בדרך הוא נתקל במישהי, מפיל את כל הספרים שהיו בידה. "מצטער." הוא  אמר, חיוך מתנצל על פניו. "אני אעזור לך – "

"זה בסדר," היא חייכה בביישנות, מסיטה קווצת שיער חומה-בהירה אל מאחורי אוזנה. הוא זרק לה חיוך מהיר והלך משם, משאיר אותה לאסוף את הספרים מהרצפה. היא אספה את הספרים שלה והסתובבה, מביטה בדאגי העולה במדרגות ונאנחת בחולמנות. פתאום הוא עצר, הסתובב, וירד שתי מדרגות, מביט ישר אליה. היא קפאה, וכל הספרים שוב נפלו לה מהיד. דאגי חייך. היא חייכה בחזרה, נבוכה עד שד עצמותיה, והתכוונה לומר לו משהו כששמעה קול מאחוריה – "דאג, אתה הולך למסיבה מחר?"

דאגי ירד בחזרה במדרגות, והיא נאנחה בעצב כשהוא חלף על פניה, מתעלם ממנה ומותיר אחריו שובל של בושם נעים. היא אהבה את הריח הזה, המוכר, הריח שלו. הריח שתמיד היה לו, מאז אותו היום שבו נכנס לכיתה שלה. באותו היום, לפני שנתיים, היא נשבתה בקסמו. עקבה אחר כל צעד שלו, כל מילה, כל מקום שאליו הלך בבית-הספר – היא הייתה שם.

היא ראתה אותו הולך עם דני, החיוך הקוּלי המאפיין אותו מעטר את פניו. הוא תמיד הסתובב עם דני. או עם הארי וטום. כולם הכירו אותם: דאגי, הארי, דני וטום – הרביעייה השולטת של תיכון איסטסייד. תמיד מוזמנים לכל המסיבות, מצטלמים בכל אירוע, מוּכַרים בכל בית-הספר – כל זה בגלל שהם בעצם... להקה. יכול להיות ששמעתם על מקפליי. הם הוקמו לפני שנתיים, ומאז טום, דני והארי עברו לתיכון איסטסייד, כדי שיהיו קרובים יותר אחד לשני ויהיה להם קל יותר לעשות חזרות ודברים כאלה. אליסון יודעת את כל זה כי "במקרה" היא הייתה בסביבה כשדאגי סיפר את זה למישהי שהייתה איתם בשכבה –

אָרדֵן סטיוארט; יפה, מקובלת, ומעל לכל – אידיוטית גמורה. נכון שבני האדם מנצלים בממוצע שלושה עד חמישה אחוזים מהמוח? טוב, ארדן לא מנצלת אפילו אחוז אחד.

אליסון התכופפה, שוב, מרימה את הספרים מהרצפה. כשקמה, מישהו נתקל בה, וספריה שוב נפלו.

"הי, מדיסון, תסתכלי איפה את זורקת את הדברים שלך!" היא שמעה קול צווחני במקצת, מוכר להחריד, והסתובבה.

"קוראים לי אליסון." בכל יום, מחדש, היא הייתה צריכה לחזור על המשפט הזה בניסוחים שונים: "השם הוא אליסון", "לא, האמת היא שזה עם א', אליסון". שנתיים וחצי היא לומדת בבית-הספר הזה. על השבוע הראשון שדאגי, הארי ודני עברו לכאן כל תלמיד הכיר אותם.

"מה שתגידי." זו הייתה ארדן. "מה זה בכלל?" היא לקחה מידיה של אליסון את אחד הספרים, מחזיקה אותו בקצות אצבעותיה כאילו היה נגוע בזיהום קטלני כלשהו.

"זה ספר." השיבה אליסון. "של ק"ס לואיס. הוא נקרא 'האריה, המכשפה וארון הבגדים' וזה סיפור מדהים על ילדה בשם לוסי שמגלה כניסה סודית בארון אל עולם שרק היא מכירה, ושם אף אחד מהאחים הגדולים שלה לא לועג לה ו..." קולה של אליסון גווע כשראתה את הבעת פניה של ארדן. ארדן הסתובבה אל חברותיה, וארבעתן ביחד פרצו בצחוק מלגלג.

"בחיי, מדיסון, תמיד ידעתי שאת חנונית, אבל זה כבר השיא." היא צחקה. "בת כמה את, שבע-עשרה, וקוראת אגדות ילדים?"

"זו לא אגדת-ילדים. זה ספר פנטזיה שנכתב לקהל יעד רחב, גם למתבגרים, ואפילו יצאה לספר הזה גרסה קולנועית – "

"אה, אני מכירה את זה!" אמרה ארדן. "ראיתי את הסרט! בגיל שמונה." הן שוב צחקו. "לא ידעתי שהשטות הזאת מבוססת על ספר."

"זו לא שטות, ארדן." אמרה אליסון, אבל שמרה על טון רגוע. אחד הדברים המיוחדים בה הוא שלא משנה מה – היא אף-פעם לא תרים את קולה. הוא תמיד יישאר עדין. "זה ספר נפלא. אני אשאיל לך אותו, אני בטוחה שאם תנסי לקרוא אותו הוא ימצא-חן בעינייך."

"אני בטוחה." ארדן תקעה בספר מבט מלא דחייה. "וואו, מדיסון, ממש נחמד מצידך להשאיל לי אותו! את יודעת, אני חושבת שאני יתחיל – " הנקודה הזו במשפט צרמה לאליסון באופן מיוחד. אותיות אית"ן, חשבה בליבה והתאפקה לא לצקצק בלשונה. " – לקרוא אותו כבר עכשיו." היא פתחה את העמוד הראשון. "היה היו פעם ארבעה ילדים," היא הקריאה, בצורה עילגת למדיי. "פיטר, סוזן, אדמונד ולוסי." היא קרעה את העמוד הראשון, והצליל של הדף הנחתך העביר באליסון צמרמורת.

"ארדן, תפסיקי!" אליסון הושיטה את ידה כדי לקחת את הספר, אבל ארדן זרקה אותו לחברתה, שפתחה בעמוד אקראי וקראה בקול, "כולם סמכו עכשיו על הבונה. כולם חוץ מאדמונד." חברותיה של ארדן התפקעו מצחוק. "חיות מדברות?" לייסי, חברה של ארדן, תלשה את העמוד אף היא. "איזה שטויות."

"אלה לא שטויות." מחתה אליסון. "והספר הזה שייך לספרייה."

"אם ככה," ארדן תלשה עוד כמה דפים והושיטה לאליסון את הספר הקרוע והמרופט, "כנראה שתצטרכי לשלם עליו. באמת, מדיסון, את צריכה ללמוד לשמור על הדברים שלך." הן צחקו בלעג והלכו משם.

אליסון התכופפה והחלה לאסוף את מה שנותר מהספר שלה, כשמישהו רכן לידה ועזר לה.

"זה בסדר, אני מסתדרת," אמרה, מרימה את מבטה ולמרבה ההלם פוגשת בעיניו הכחולות של דאגי. היא מייד נרתעה לאחור.

"אין בעיות." הוא הושיט לה את הדפים. היא לא לקחה אותם. "אני לא נושך." הוא חייך אליה.

"אני..." היא קפאה מולו. "אני יודעת." היא לקחה ממנו במהירות את הדפים, משתדלת לא לגעת בידו.

"אל תתייחסי לארדן." הוא אמר, קם מהרצפה.

"אני לא."

"היא רק מחפשת תשומת-לב, רוב הזמן היא לא באמת מזיקה." הוא הושיט לה את ידו, אבל היא העדיפה לא לקחת אותה וקמה בעצמה.

"אני יודעת."

הוא גירד מעט את עורפו, מתכוון לומר משהו, כשכמה תלמידים שהיו בכניסה לבניין קראו אליו.

"טוב... ביי." הוא חייך אליה.

"ביי." היא אמרה בשקט, אבל הוא כבר הלך.

"אלי!" היא הסתובבה אל אנג'לינה, חברתה למגמת ספרות, וראתה אותה מחזיקה בידה ערימה גדולה של ספרים.

"היי, אנג'."

"מה קרה לספר שלך?" שאלה בהפתעה. "מה קרה לך?"

"ארדן והחברות הטיפשות שלה." ענתה אליסון, קצת בעצב.

"את לבנה כמו סיד." אנג'לינה הביטה בה בדאגה. "מה הן עשו לך?"

"זה לא בגללן..." מלמלה. "זה דאגי."

"דאגי?" אנג'י שאלה בהלם. "הוא היה מגעיל אלייך? איפה הוא? אני אהרוג אותו! מה הוא אמר לך?"

"לא, אנג', הוא לא עשה לי כלום!" מיהרה אליסון לומר. "הוא עזר לי להרים את הדפים שארדן קרעה מהספר."

"איזה מתוק! הארי היה איתו?" היא התמוגגה.

"לא. רגע אחד הוא היה עם החברים שלו וברגע השני ראיתי אותו כאן. את חושבת שהוא מכיר אותי?" אליסון שאלה בהיסוס.

"אני לא יודעת. מה את חושבת?"

היא נשכה את שפתיה. "אני לא יודעת."

-

"דאגי!" ארדן נשענה על הלוקר שלה, שהיה צמוד ללוקר של דאגי. "אתה הולך למסיבה מחר, נכון?"

הוא בדיוק הוציא כמה ספרים מהלוקר שלו, ונעץ בה מבט עצבני.

"כן."

"מעולה! אז תבוא לאסוף אותי בשש?" היא חייכה.

"לא זכור לי שהזמנתי אותך לבוא איתי." המהם, עיניו שקועות בספר שהוציא מהלוקר. החיוך נמחק מפניה והיא הביטה בו בהלם.

"מה אתה אומר?"

"מה שאני אומר, ארדן," הוא נאנח, סגר את הספר, והכניס אותו בחזרה ללוקר. "זה שאת לא הבת היחידה בבית-הספר."

היא נעצה בו מבט המום ונעלב.

"דאגי, אל תשגע אותי. כאילו, באמת, יש מישהי בבית-הספר הזה שמתאימה לך יותר ממני? אני מתכוונת, תראה אותן!" היא הצביעה על אנג'לינה ואליסון, שעמדו ליד הלוקרים שלהן ופטפטו ביניהן.

"מה הבעיה איתן?" דאגי שאל בזעף.

"אתה לא רציני." היא חייכה באיפוק. "אתה רוצה לומר לי שאתה עלול להזמין את הדבר הזה – " היא הצביעה על אליסון, "למסיבת ליל-כל-הקדושים האחרונה שלנו בתיכון?"

"בעצם, כן, אני 'עלול'," הוא סימן בידיו מירכאות, "להזמין אותה למסיבה."

"אתה לא מדבר על מדיסון, נכון? החנונית שקוראת סיפורי-ילדים?"

"קוראים לה אליסון." דאגי גלגל את עיניו.

"לא אכפת לי איך קוראים לה!" התפרצה ארדן. "אני לא יודעת מה נפל לך על הראש, אבל אתה הולך למסיבה הזאת איתי, ברור לך? אתה לא מבריז לי יום לפני המסיבה!"

"אני לא מבריז לך, מי אמר בכלל שאני הולך איתך?" הוא רטן.

"מ'זתומרת? זה ברור שאנחנו הולכים ביחד! כמו שאמרתי מקודם, אנחנו פשוט נועדנו לצאת! איך אתה לא רואה את הדימיון בינינו? יש לנו כל-כך הרבה במשותף!"

"ארדן, אני מצטער, אבל אני לא לוקח אותך למסיבה." קבע. פיה נפער.

"עכשיו תקשיב ותקשיב טוב, פוינטר. או שאתה הולך למסיבה הזו איתי, או שאתה לא הולך בכלל. מובן לך?"

"אה כן? רק תראי אותי." הוא הלך אל כיוון הלוקר של אליסון, ונעמד מולה. "היי, אליסון."

"קוראים לי אלי – " היא הסתובבה, מפנימה את המילים שיצאו מפיו של – אבן שקעה לה בבטן – דאגי פוינטר. שוב, היא לא יכלה להוציא מילה מהפה.

"היי דאגי!" חייכה אנג'לינה. "מה נשמע?"

"חיים. אתן?"

"נפלא." ענתה אנג'י בשמחה. דאגי נעץ מבט באליסון, שהמשיכה לשתוק ולא יכלה להסתכל לו בעיניים.

"אממ..." אנג'לינה שברה את הדממה המביכה ששררה בין דאגי לאליסון. "נראה לי שאני אלך, אני רואה את המורה שלי נכנס לכיתה – ביי." והסתלקה משם במהירות.

"אז אליסון," דאגי השעין יד אחת על הלוקר שלה, והיא נצמדה ללוקרים, מנסה להתרחק ממנו כמה שאפשר. היא הרגישה לכודה, מצד אחד דאגי סגר עליה ומאחור היו הלוקרים. לא היה לאן לברוח.

"תהיתי... אם מתחשק לך לבוא איתי למסיבת ליל-כל-הקדושים מחר?"

פיה נפער בהלם, עיניה נפקחו בבעתה והיא לא יכלה לדבר. עד-כדי-כך השאלה שלו הפתיעה אותה.

לבסוף היא פלטה "לא" מהיר, שבקושי נשמע.

הוא הביט בה בהפתעה.

"למה לא?"

"אני מצטערת." היא התכופפה ועברה מתחת ליד שלו, ממהרת לכיתה שלה. הוא הביט בה מתרחקת, ידו עדיין נשענת על דלת הלוקר.

"אחי, אתה בא לשיעור?" דני הגיח מאיפושהו. הוא תמיד צץ לו מאיזה חור לא ידוע ברגעים לא צפויים.

"מה?" דאגי שאל בהיסח-הדעת, בוהה בדלת הכיתה של אליסון.

"דאג, יש לנו בוחן באנגלית...? איפה הראש שלך היום? ארדן סיפרה לי ש – "

"עזוב אותי מארדן." דאגי הניח את התיק על הכתפיים שלו, מתחיל ללכת לכיוון המדרגות. "היא כל-כך מפגרת שאני מתפלא איך היא מתלבשת בעצמה כל בוקר."

"Mate, HARSH!" דני קרא בחיוך מופתע. "מה הסיפור שלך עם החננה?"

"היא לא 'חננה', ויש לה שם, אתה יודע." הם יצאו מהבניין. "קוראים לה אליסון."

"שיהיה, אחי..." מלמל דני. "אז מה איתה? אל תגיד לי שאתה מחבב את הבחורה? דאג, היא כוסית והכל, אבל היא לא בליגה שלך. היא תהיה איזו סופרת מפורסמת עם תואר שני מאוניברסיטת 'ייל' ואתה... טוב, מוזיקאי. בחייך, דאג, תראה!" דני הצביע על חבורה של בנות שקרצו ונופפו אליהם. "הן מחכות רק לך, כל הבנות האלה והרבה יותר, ואתה בוחר באף-אחת?"

"היא לא 'אף-אחת', דני, היא מישהי בשבילי, בסדר?"

"אתה בכלל מכיר אותה? מישהו מכיר אותה?"

"לא, אבל זה מה שאני רוצה לעשות. דני, יש בה משהו מיוחד. היא לא כמו כל שאר הבנות!" אמר דאגי, נחוש בדעתו.

"אבל היא בטוחה שאתה כמו כל שאר הבנים." אלו המילים שדאגי פחד לשמוע. דני אמנם היה אגו-מניאק חסר-תקנה, אבל דאגי לא העז לזלזל באינטליגנציה שלו. אחרי הכל, אם תודו בזה או לא - ציונים במתמטיקה לא משקרים.

"מה אני אעשה, דן?" דאגי עצר, נשען על הקיר. "אני רוצה אותה."

"אוקיי, אני לא אתערב בסטיות שלך." דני הרים את ידיו כפטור. "הזמנת אותה למסיבה?"

"היא אמרה 'לא'."

"אחי..." הוא מלמל בהלם. "אל תבין אותי לא נכון, אבל הראש של הבחורה הזו קצת מסובב." והוא הצביע על הרקה שלו, מסובב את אצבעו בתנועה שנועדה לסמל "קוּקוּ".

"זה מה שמוצא-חן בעיניי בה..." חיוך נפרס על פניו של דאגי. "היא לא מנסה לעשות פוזות על אף-אחד, מבין? לא משנה כמה צוחקים עליה, היא נצמדת לערכים שלה. ולא אכפת לה מה אני. היא רואה בי עוד אחד מהבנים בבית-הספר, קולט? היא..." הוא חיפש את המילה המתאימה.

"מוזרה?"
"מיוחדת."

-

"נו?" שאלה אנג'י בהתרגשות כשהן יצאו להפסקה. "מה דאגי אמר לך?"

"הוא..." אליסון נראתה מהססת. "אני לא יכולה אפילו לומר את זה. אני חושבת שדמיינתי את כל זה."

"נו באמת, אלי, ראיתי אתכם מדברים! מה הוא אמר?"

"אוקיי... הוא הזמין אותי ללכת איתו למסיבה מחר."

"מה?!" התפלצה. "את צוחקת? אלי, זה מדהים! אני מקווה שאמרת לו 'כן'?" אנג'לינה נעצה בה מבט מזהיר.

"לא."

"למה?"

"אנג'..." היא מלמלה בחוסר-אונים. "הייתי בטוחה שאם אומר לו 'כן' הוא פתאום יצחק לי בפרצוף, או משהו כזה, כלומר, זה יהיה כל-כך ברור אם יתגלה שזו הייתה מתיחה! שנתיים אני לומדת איתו בבית-הספר, הוא בכלל לא מכיר אותי ופתאום הוא מזמין אותי איתו למסיבה? זה פשוט טוב מדיי בשביל להיות אמיתי."

"תפסיקי לחשוב שהוא כל-כך שטחי! אולי את לא מכירה אותו כמו שאת חושבת?"

"אני לא צריכה להכיר אותו בשביל לדעת." אמרה אליסון והלכה אל הלוקר שלה. אנג'י הלכה אחריה.

"את מתכוונת ללכת למסיבה בכלל?"

"לא."

"אליסון!"

"מה?"

"את הולכת למסיבה, ואת הולכת עם דאגי!"

"אני לא הולכת, אנג'. קודם-כל, אני לא נוטשת אותך, אוקיי?"

"בסדר." ענתה אנג'י בחיוך. "אני אבוא גם! אבל תבטיחי לי שאת תלכי."

"איתך!" אליסון הביטה בה בתחינה. "אני אלך איתך! אל תכריחי אותי לומר לדאגי 'כן'! אני פשוט יודעת שזה יהיה טוב מדיי בשביל להיות אמיתי!"

"בסדר." אמרה לבסוף. "העיקר שלא ניתקע בבית שוב. נמאס לי להיות בבית וללמוד אלגברה כל הזמן."

"מה רע בללמוד אלגברה?"

"באמת, אליסון. בזמן שדני, דאגי, הארי, טום וארדן וכל החברות שלה יוצאים למועדונים ומסיבות בסופי-שבוע אנחנו קוראות ספר בבית! את רוצה לומר לי שזה לא מפריע לך?"

"לא." אליסון נראתה נעלבת. "אני אוהבת לשבת בבית בסופי-שבוע ולקרוא."

"כל סוף-שבוע?" אנג'לינה שאלה בהלם. "אנחנו בנות שבע-עשרה, אליסון! אנחנו חייבות להשיג חיי-חברה מתישהו! והמסיבה מחר היא ההזדמנות לעשות את זה."

"את מדברת כאילו זה הולך להיות לילה קסום מהאגדות." אמרה אליסון, מעט מרירה. "אבל אני יודעת שבזמן שכולם ירקדו ברחבה אני אשב בצד או אולי בחוץ ואקרא ספר עד שהמסיבה תיגמר."

אנג'י הנידה בראשה, חסרת-מילים.

-

"נו, אז מה ילדת-האגדות אמרה לך?" שאלה ארדן בזעף, כשתפסה את דאגי יום למחרת בסוף-הלימודים.

"היא לא הולכת איתי, ארדן." ענה, מתוסכל יותר משארדן תוכל לראות. "מרוצה?"

"אמרתי לך, היא מתכוונת לשבת בבית ולקרוא ספרים, כמו שהיא תמיד עושה. עכשיו אתה מוכן להקשיב לי?"

"מה את רוצה?"

"אני רוצה שנלך ביחד למסיבה!"

"אני אאסוף אותך בשש." ובמילים האלה הוא הגביר את קצב הליכתו ויצא מבית-הספר.

-מאוחר יותר באותו היום-

"הלו?"

"היי אלי." זו הייתה, כרגיל, אנג'לינה. "כבר בחרת מה ללבוש?"

"אני אלבש את התחפושת שלי משנה שעברה או משהו."

"אוקיי. אז אני אבוא אלייך בתשע, בסדר?" שאלה בשמחה.

"אוקיי. נתראה אז."

"את בסדר?" היא נשמעה מודאגת. היא יודעת שכשאליסון לא ממשיכה את השיחה בהתלהבות משהו לא בסדר.

"ברור. נתראה."

"אוקיי. ביי." והיא ניתקה.

"אליסון!" היא שמעה את אמא שלה קוראת, ודלת החדר שלה נפתחה. "מה את עושה הערב?"

"אני הולכת למסיבת ליל-כל-הקדושים בבית-הספר." ענתה בקול יבש.

"באמת?" אמא שלה הביטה בה בספקנות. אליסון הנהנה בהיסוס. "טוב, אני לא מתכוונת לקנות לך תחפושת."

"אני גם לא מבקשת ממך."

"אל תתחצפי אליי. סיימת לעשות שיעורים?"

"כן."

"טוב." היא התמהמהה לרגע, ואז יצאה מהחדר. אליסון הביטה בדלת במבט מלא טינה.

"אליסון!" ג'ניפר, אחותה הגדולה ממנה בשנתיים (שנשארה כיתה פעמיים), נכנסה לחדר לאחר כמה דקות. "אני צריכה שתעזרי לי בשיעורים." יאפ. ג'ניפר הייתה שייכת לגזע נפוץ בשם "ארדן מצוי".

"במה את צריכה עזרה?"

"מתמטיקה, פיזיקה, ספרות, אנגלית, ביולוגיה והיסטוריה." אליסון נאנחה בייאוש, קמה מהמיטה והן הלכו ביחד לחדר של ג'ניפר.

"זה נכון?" הארי שאל את דאגי, חוטף ממנו את הכדור וזורק לסל. הוא ודאגי שיחקו כדורסל במגרש ליד הספרייה השכונתית, שהיה ריק מפני שכולם התכוננו עכשיו למסיבה.

דאגי אהב לשחק כדורסל לא רק בגלל הרגשת הזחיחות המשכרת של האדרנלין הזורם בדם בכל פעם שהטביע סל, אלא גם בגלל שזו הייתה סוג של בריחה בשבילו. בכל פעם שהייתה לו בעיה, או סתם משהו שהטריד אותו – הוא היה מוצא את עצמו כאן, זורק כדורים לסל לבדו. אבל הפעם הוא היה צריך שמישהו ישמע את הבעיות שלו – הארי, במקרה הזה.

"מה נכון?" דאגי תפס את הכדור שנפל מהסל (לאחר זריקה מוצלחת מאוד של הארי) וכדרר אותו לקצה של המגרש, מתחמק מהארי.

"שהזמנת את נערת האגדות לבוא איתך למסיבה היום?"

"כן." דאגי כדרר עד שהיה מספיק קרוב לסל, זרק, והחמיץ.

"והיא דחתה אותך?" הנימה של הארי לא הייתה מופתעת, אם בכלל; הוא נשמע כמעט משועמם.

"מוזר לראות אותך כל-כך מופתע." הוא אמר, רץ אחרי הארי ומנסה לחטוף ממנו את הכדור.

"היה לך אומץ." הארי זרק לסל – קליעה ישרה. "היא לא בליגה שלך, גם היא יודעת את זה."

"אני יודע. לא חשבתי על זה באותו הרגע. ארדן עצבנה אותי ואליסון בדיוק הייתה שם ו – " הוא נעצר, מביט בהארי. שניהם הפסיקו לרוץ. "זה עד-כדי-כך שקוף שאני מחבב אותה?"

"כן." הארי משך בכתפיו. "היא באה הערב?"

"אני לא יודע." דאגי נאנח. "הי," הוא הבחין במישהי חוצה את הכביש מול המגרש. "הי!" היא הרימה את מבטה אליו, הסתובבה אחורה כדי להיות בטוחה שהוא פונה אליה, ואז התקרבה אליו.

"דאגי?"

"את אנג'לינה, נכון? חברה של אליסון?"

"כן." היא השיבה בבלבול, לא מבינה מה בדיוק הוא רוצה ממנה.

"היא באה למסיבה?"

אנג'לינה נשכה את שפתה, לא בטוחה מה לומר. אליסון הכריזה באופן שלא משתמע לשני מובנים שהיא לא רוצה ללכת עם דאגי.

"ל – ..." היא עצרה, שמה-לב למבט המיואש על פניו של דאגי. "כן." העיניים שלו נפקחו בהפתעה.

"והיא..." הוא נראה מהסס. "היא הולכת עם מישהו?"

"לא."

"טוב. תודה." הוא אמר בחיוך מעודד.

"בטח." היא חייכה בחזרה. "אז... אמ, אני מניחה שנתראה הערב."

"את באה?" הארי שאל לפתע.

"אני חושבת שכן." היא חייכה במבוכה.

"עם מישהו?"

"אה..." היא בחנה את הארי, את הזיעה שעטפה את פניו והרטיבה את חולצתו, וכמה שהיא התאפקה... אבל היא לא יכלה להתאפק יותר. היא התקרבה אליו, הניחה את ידיה על צווארו ו –

"לא." היא חזרה למציאות, מביטה בהארי ובולעת את רוקה.

"מתחשק לך ללכת איתי?" הספונטניות שלו הייתה מדהימה.

"אני אשמח." היא חייכה חיוך רחב.

"אני אתקשר אלייך." הוא חייך אליה בחזרה, והיא הרגישה את הלב שלה פועם במהירות. "מה המספר שלך?"

"אמ, הנה..." הוא הושיט לה את הפלאפון שלו והיא רשמה את המספר. "אז אמ... נדבר."

"כן, נראה אותך."

"אוקיי, אני חייבת לזוז. להת'." והיא הלכה במהירות, מחייכת חיוך רחב.

דאגי הסתובב אל הארי באיטיות.

"מה זה היה?"

"שמע, היא חמודה." הארי משך בכתפיו. "אמרתי לך שלייסי הזמינה אותי?"

"בחיי, הן ממש מטרד." גלגל דאגי את עיניו, ושניהם המשיכו לשחק. "אז מה אני אמור לעשות?"

"מה דעתך על לשכוח ממנה?"

"ולסבול את ארדן כל הלילה?" שאל דאגי במרירות, ואז שניהם אמרו ביחד – "אין מצב."

"תראה," הארי זרק את הכדור לסל, וכמובן, קלע. "אתה יכול לעשות משהו. אני לא מבטיח שזה יעבוד. ולא כולם יצאו מאושרים מזה."

דאגי הפסיק לרדוף אחרי הארי בניסיון לחטוף ממנו את הכדור.

"דבר."