-שעה לאחר-מכן-

"היי, אנג'לינה."

"אה, היי. עם מי אני מדברת?" היא נשמעה לא מרוכזת.

"דאגי פוינטר." ענה בפשטות.

"דאגי פוינט – מה נשמע?" שאלה בהלם.

"טוב, תודה. לקחתי את המספר שלך מהארי, למקרה שתהית." הוסיף. "אמ, רציתי לבקש ממך את מספר הפלאפון של, אה, אליסון."

"אה..." היא נשכה את שפתה התחתונה. "היא... החליפה מספר, אין לי אותו."

"אוקיי, תודה." הוא נשמע מאוכזב. "אני אשאל מישהו אחר כבר. נתראה בערב." הוא התכוון לנתק.

"רגע!"

"מה?"

"דאגי..." בתוך מוחה התנהל קרב. "היא..."

"מה קרה?"

"אליסון." אנג'י בלעה רוק. "היא לא רוצה ללכת איתך."

"אני יודע שלא."

"אז למה אתה ממשיך לנסות?" השתררה דממה של כמעט דקה, אבל היא ידעה שהוא עדיין שם. "דאגי?"

"כי אני לא מוכן לוותר עליה עדיין." היא שתקה לכמה רגעים.

"תרשום את המספר."

אליסון ישבה על המיטה וקראה ספר, מדי פעם מרימה את מבטה ותולה אותו בשמלה הלבנה שהייתה מונחת על הכסא ליד שולחן הכתיבה שלה. ככה זה נמשך בערך כמה שעות; היא קראה שורה בספר – "השקט והבדידות היו מחרידים. למעשה, אני משוכנע שכבר היה מוכן לחזור ולוותר על כל התוכניות שלו..."

ואז הפסיקה לקרוא, והחלה לבהות שוב בשמלה – "היא כל-כך יפה..."

ושוב – "הוא לעולם לא היה מוצא את דרכו ללא אור הירח, שזרח בדיוק כשהגיע אל הנחל."

 -  "אני לא יכולה לחכות עד שאלבש אותה..."

הערב הגיע. אליסון הייתה לבושה בשמלה הלבנה ועל פניה הייתה מונחת המסכה.

"אליסון!" היא שמעה את אמא שלה, ואז נאנחה, מחכה להמשך. "חשבתי שאמרתי לך לנקות את האח!"

"ניקיתי אותה!"

"אז תלכי ותנקי אותה שוב!"

"אבל אמא, בעוד רגע אני צריכה ללכת לנשף – "

"את לא הולכת לאף נשף עד שהבית הזה יהיה מבריק עד היסוד! אני הולכת עם אבא שלך ואחותך לנשף. אל תדאגי," הוסיפה בחיוך מרושע. "אני בטוחה שהנסיך דאגי לא ישים לב שאת לא שם."

"לא..." מלמלה אליסון באימה, כשאמא שלה סגרה את הדלת אחריה, צוחקת בזדוניות ונועלת אותה בבית, לבדה. "אמא!" היא זעקה. "תפתחי את הדלת! בבקשה! אני חייבת להגיע לנשף!"

"באמת חשבת שהנסיך יבחר בך להיות אשתו?" היא שמעה את אמא שלה קוראת מאחורי הדלת. "את רק ילדה קטנה, את אפסית, אף-אחד לא אוהב אותך. תחזרי לקרוא את האגדות שלך. זה הדבר הכי קרוב לאושר ועושר שיהיה לך אי-פעם." אמא שלה התחילה לצחוק, אבל אז לפתע הצחוק שלה התחלף בצלצול שבקע מפיה.

עיניה של אליסון נפקחו, והיא קפצה מהמיטה בבהלה.

"זה היה חלום..." אמרה לעצמה. אבל הצלצול המשיך, ואז היא ראתה שזה בעצם הפלאפון שלה. "הלו?"

"אליסון?" הקול שלו היה מוכר, והיא זיהתה אותו מייד. אבל זה לא הוא. לא יכול להיות שזה הוא.

"מי זה?" שאלה בחשש.

"זה..." הוא היסס. "דאגי. דאגי פוינטר."

"מה אתה רוצה?" היא שכחה את כל הנימוסים שלה ברגע אחד. אבל זה לא היה חשוב לה באותו הרגע.

"למה את לא רוצה לבוא איתי למסיבה?"

"כי אני..." היא גמגמה. "למה זה משנה לך?"

"אני רוצה לדעת. למה אמרת לי 'לא'?"

"בגלל שאני... אני לא..."

"מה?"

"אני לא הולכת." אמרה לבסוף. "אמרתי לך 'לא' בגלל שאני לא הולכת למסיבה."

"למה?" שאל בהפתעה. "אנג'לינה אמרה לי שאת הולכת!" הייתה דומיה. "אליסון? את כאן?"

"אני מצטערת." אמרה לבסוף, וניתקה.

דאגי בהה בפלאפון שלו לכמה שניות, לפני שחשב – "הגיע הזמן ליישם את התוכנית של הארי."

הוא חייג את המספר של דני וחיכה שיענה.

"מה קורה, דוּג?"

"אני צריך טובה." אמר במהירות. "אתה יכול לעזור לי במשהו?"

"Just name it, mate. I'm here for you."

"אתה צוחק?" שאל דאגי בחשדנות.

"מקודם? כן. עכשיו לא. מה אתה צריך?"

"אז ככה..."

"אוקיי..." אליסון נעמדה מול המראה. "היה יכול להיות גרוע יותר." היא לבשה את התחפושת שלה מליל-כל-הקדושים של השנה שעברה. מכשפה.

"היי אלי!" אנג'לינה בדיוק נכנסה לחדר, חיוך רחב פרוס על פניה. היא הייתה מחופשת למלכת הלבבות, לבושה בשמלה לבנה גדולה שעליה המון לבבות קטנים, ובידה היא החזיקה שרביט ארוך בצורת לב.

"את כל-כך יפה." אמרה אליסון, מביטה בה במבט מזוגג.

"אל..." אנג'י התיישבה על המיטה, ואליסון התיישבה לידה. "אני יודעת שזה לא נראה ככה עכשיו, אבל הנשף הזה יהיה גדול. באמת. יש לי הרגשה ממש טובה בקשר לערב הזה."

"אבל... אוף." אליסון נאנחה. "אני עדיין מביאה איתי את הספר שלי."

"אוקיי." אנג'לינה נראתה משועשעת. "אבל אני מבטיחה לך שלא תצטרכי אותו. בכל-מקרה, אני אחכה לך בחוץ ואת תסיימי להתארגן, בסדר?" אליסון הנהנה, ואנג'לינה יצאה מהחדר.

"אוף." אליסון המשיכה לבהות בהשתקפות שלה. היא לא אהבה אותה. לאחר שסיימה להתארגן, היא ירדה במדרגות בדממה, מקווה בכל-ליבה שאמא שלה לא תשים לב. היא הייתה בחצי הדרך החוצה, עוד כמה צעדים עד הדלת ו...

"אליסון!" היא עצמה את עיניה, נאנחת, והסתובבה.

"כן?" אמא שלה נכנסה לסלון.

"לאן את חושבת שאת הולכת?"

"לנשף ליל-כל-הקדושים בבית הספר שלי."

"לא זכור לי שנתתי לך רשות לצאת."

"לא זכור לי שאני צריכה רשות לצאת." היא החזירה.

"זהו-זה, אמרתי לך לא להתחצף אליי! זה היה הקש האחרון! את תלמדי לתת לי כבוד! את לא יוצאת לאף נשף עד שכל הבית מבריק ומצוחצח, וכל שיעורי הבית של ג'ניפר מוכנים!"

"למה אני צריכה להכין את שיעורי הבית שלה?" שאלה אליסון בהלם.

"כי ככה אמרתי!" אליסון ממש ראתה את הרוק ניתז מהפה של אמא שלה ונרתעה לאחור. "הבהרתי את עצמי?"

"כן..." היא השיבה בשקט.

"לא שמעתי אותך."

"כן!"

"יופי, עכשיו צאי מהסלון ותתחילי לנקות! אני מסיעה את ג'ניפר לנשף ואחר-כך אני הולכת לפגישה, אני רוצה לראות את הבית הזה נקי עד היסוד כשאחזור! אם אראה אפילו גרגר אחד של אבק על הרהיטים, את תהיי מרותקת לחודש." אליסון שתקה, ואמא שלה יצאה. כמה דקות לאחר מכן ג'ניפר יצאה אחריה, מחייכת ברשעות אל עבר אליסון.

"איפה היא..." אנג'לינה עמדה מחוץ לביתה של אליסון. היא הוציאה את הפלאפון שלה וחייגה אליה. "אל?"

"היי אנג', שמעי, אמא שלי – "

"אוי לא. בבקשה אל תגידי לי שהיא – "

"היא כן."

"אני לא מאמינה! היא כל-כך – "

"אני יודעת! והדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו הוא – "

"כבר בטיפול!" אנג'י הוציאה סיכה אחת משיערה וניסתה לפרוץ את הדלת האחורית.

"מה את עושה?" שאלה אליסון, חשדנית.

"מנסה לפרוץ את הדלת לבית שלך עם סיכה." היא ענתה בפשטות. "אוך... תיפתחי כבר! לעזאזל..." זה היה השלב בו אנג'לינה איבדה את זה לחלוטין והתחילה לבעוט בדלת, לחבוט בה ולצעוק, "אני-לא-אתן-לשומדבר-להרוס-לי-את-הערב-הכי-יפה-בחיי!"

"אנג', תירגעי!" אליסון נשמעה מודאגת. "תלכי בלעדיי!"

"אני לא הולכת בלעדייך, אליסון. טיפשי מצידך בכלל להציע את זה!"

"לא, אני רצינית!" היא מחתה. "תראי, את הולכת עם הארי. ה-הארי, הארי ג'אד, ממקפליי, אני יודעת כמה שחיכית לזה. אני אשנא את עצמי אם תפספסי את הנשף בגללי. את חייבת ללכת, אוקיי? אני כבר אסתדר איכשהו..."

"אלי..." אנג'לינה נשענה על הדלת באנחה. "את בטוחה שזה בסדר?"

"בטח שכן. בכלל לא רציתי ללכת לנשף הזה, זוכרת?" אליסון ניסתה להישמע כרגיל, אבל איזשהו חלק בה, גם אם היא לא הייתה מודעת לכך, היה מאוכזב. "תספרי לי אחר-כך איך היה."

"אז זהו? החלטת?"

"יאפ."

"אוקיי. אני אדבר איתך אחר-כך."

"מגניב, נדבר." הן ניתקו.

אליסון הביטה בחלון וראתה את כל הזוגות שהלכו ביחד לנשף, יד-ביד, ודמיינה לרגע את עצמה, לבושה בשמלה ורודה ומלמלתית למדיי, זרועה שלובה בזרועו של דאגי שלבוש בטוקסידו שחור עם עניבת-פפיון ולראשו מגבעת, והוא מוביל אותה אל רחבת הריקודים בקידה קלה. תוך רגע היא ניערה את ראשה וכל התמונה המגוחכת הזאת נעלמה.

היא עלתה במדרגות, על פניה מבט מיואש, והחליפה בגדים. לאחר מכן היא הביאה סמרטוט מהמקלחת והתחילה לקרצף ביסודיות את מעקה המדרגות, מנסה להתעלם מהמחשבה המטרידה שברגע זה ממש דאגי פוינטר בוודאי אוחז בידה של ארדן סטיוארט ומלווה אותה לנשף.

"אוקיי דני, אז אני אפגוש אותך שם עוד עשר-דקות. אתה יוצא?"

"אחי, אתה לגמרי נפלת על הראש. זה בחיים לא יעבוד."

"אני רוצה לנסות. אני פשוט לא יכול לוותר כל-כך מהר. אז נראה אותך שם?"

דני נאנח, אנחה שדאגי זיהה בתור "מה-יהיה-הסוף-איתך". הוא שתק לכמה רגעים ואז השיב, "נראה אותך שם."

-

"איפה אתה חושב שנמצא החדר שלה?" דני ודאגי עמדו בחצר האחורית בביתה של אליסון.

"אין לי מושג. כנראה שנצטרך לנסות את כל החדרים עד שנגיע לחדר הנכון." משך דאגי בכתפיו.

"אתה לא נורמאלי. ומאיפה אתה בכלל יודע שהיא בבית?"

"דיברתי עם אנג'י, החברה שלה. היא אמרה לי שהיא לא יוצאת."

"אוקיי." דני הרים את מבטו אל הקומה השנייה של הבית, ואז הביט בדאגי. "זה לא יהיה קל. אתה מוכן?"

דאגי הנהן, מתקרב אל הקיר. גם דני התקרב אליו, מושיט את ידיו ומתכופף כך שהוא יוכל לעשות לדאגי סולם גנבים.

"הי, דני?" דאגי שאל. דני הסתכל עליו בשאלה. "תודה שהסכמת לעזור לי. אני יודע שאתה לא מבין את זה, אבל היא באמת חשובה לי. וגם העובדה שאתה כאן עכשיו חשובה לי." חיוך נמרח על פניו של דני, ולאחר כמה רגעים הוא גיחך.

"תפסיק להיות כוּסית ותשיג את הבחורה הזו כבר." הוא אמר בחיוך רחב. גם דאגי חייך, והניח את רגלו בין שתי ידיו של דני שהקפיץ אותו למעלה. דאגי תפס בענף של עץ שהיה שם, וטיפס על העץ עד שהגיע לנקודת תצפית טובה על חלק מהחדרים בקומה השנייה. הוא מייד זיהה את החדר של אליסון: חמישה מדפים התלויים לאורך כל הקיר עמוסים בספרים עבי-כרס.

"מצאתי את החדר שלה!" הוא קרא בשמחה, מנופף בידיו אל דני. הוא איבד את שיווי המשקל שלו ונפל מהענף עליו הוא ישב. דני מיהר אליו, ודאגי נפל בדיוק עליו. "אופס. סליחה דני." דאגי חייך אליו בהתנצלות, ודני נראה מעט זועף.

"אתה מוכן לרדת ממני? אתה די יושב לי על הזי – " דאגי קם במהירות, לא מחכה שדני יסיים את המשפט.

"תשכח שזה קרה עכשיו ותעזור לי לעלות שוב."

"Your wish is my desire." הוא אמר במרירות, עוזר לדאגי לטפס בחזרה אל העץ.

-

"אנג'לינה?"

היא הסתובבה לאחור כדי להביט בהארי ג'אד לבוש בטוקסידו שחור, שיערו מסורק בצורת קוצים מסודרים. זו מסיבת תחפושות, אבל העובדה שהוא בא בלבוש רשמי ולא בתחפושת רק הרשימה אותה יותר.

"היי, הארי." היא חייכה. הוא הביט בה ממושכות.

"את נראית..." הוא אמר, "ממש... יפה." נראה היה שהיא נראית יותר מ"יפה" לדעתו, אבל הוא לא מצא את המילים הנכונות.

היא הסמיקה. "תודה, הארי. שניכנס?"

"בטח." הוא הושיט את זרועו והיא לקחה אותה בחיוך.

"אהה, הארי – " הוא הרים את מבטו אליה בשאלה. "למה היא נועצת בנו מבטים?"

"מי?"

"לייסי." היא סימנה במבטה אל לייסי, שעמדה מחוץ לאולם הספורט בבית-הספר שלהם, נועצת מבטים נרגזים באנג'לינה והארי.

"היא מקנאה," כאן אנג'לינה הייתה בטוחה שהוא הולך לומר 'בגלל שאת איתי', אבל להפתעתה הוא סיים את המשפט, "באיך שאת נראית."

"אתה חושב?"

הוא חייך. "בטח. את באה?"

"כן, הארי."

"למה את מסיימת כל משפט ב'הארי'?" הוא הביט בה בחיוך.

"אה, כי..." היא הסמיקה. "אני פשוט שמחה שאתה כאן. זה נראה לי טוב מדיי בשביל להיות אמיתי. אל תצחק!"

הוא חייך שוב, חיוך צדדי וקוּלי שכזה, והחזיק את ידה. "בואי ניכנס."

-

השיר הבא שהוחלף בנגן המוזיקה של אליסון הוא "I Don't Wanna Miss A Thing" של אירוסמית' והיא מייד העבירה אותו, ובאופן אקראי ואירוני למדיי השיר "Bad Day" של דניאל פאוטר התחיל להתנגן.

אליסון חייכה לעצמה במרירות כשהקשיבה לשיר הזה והתחילה לשטוף את המדרגות.

"Where is the moment we needed the most?

You kick up the leaves and the magic is lost.

You tell me your blue skies fade to grey,

You tell me your passion's gone away…"

"And I don't need no carrying on."  היא המשיכה את המשפט ביחד עם הזמר בשיר, מעט מיואשת.

"אני בסדר!" קרא דאגי אל דני מתוך חדרה של אליסון. "היא לא כאן! אני בפנים!"

"נהדר!" קרא דני בסרקזם, מעסה את גבו. "עכשיו אני יכול לאסוף את הדייט שלי?"

"כן, כן, לך," מלמל דאגי בחוסר תשומת-לב, סורק את החדר.

"כן, אין על מה!" קרא דני בכעס. "אני אלך לי עכשיו!"

"בסדר..." דאגי פתח את אחד הספרים. "מה? רגע! דני!" הוא מיהר אל החלון וראה שדני הלך כבר. "שיט..." הוא הסתובב אל החדר. "אוקיי... מה אני עושה עכשיו?" הוא הביט אל מדף הספרים. "הי, אני מכיר את הספר הזה!" הוא חייך בפיזור-נפש והלך להוציא את הספר, מפיל תוך-כדי את כל מדף הספרים ברעש חזק.

"מה זה היה?" שאלה אליסון בבהלה כשהורידה את האוזניות במהירות. היא הניחה את הסמרטוט על הרצפה, ניגבה את ידיה ועלתה מהר במדרגות. היא תפסה את המטאטא, שהיה שעון על הקיר במסדרון, והלכה אל החדר שלה – הכיוון ממנו יצא הרעש. היא הרימה את המטאטא, פתחה את הדלת ו – "דאגי?" היא שאלה בהלם.

"הפתעה." הוא חייך כנתפס בעת מעשה אסור, והרים את הספרים מהרצפה, אחד-אחד.

"מה..." היא הייתה המומה. המטאטא עדיין היה מונף. "מה אתה עושה כאן?"

"אני חושב ש..." הוא נראה מהרהר, ואז קם מהרצפה, נושך את שפתיו. "באתי כדי – " הוא עצר, ואז נראה אבוד לחלוטין. "זו הייתה טעות, אני מצטער – " הוא פנה לכיוון החלון, ואז היא הניחה את המטאטא על הרצפה ותפסה את ידו, מופתעת בעצמה מהאומץ שלה ומההוכחה שהוא באמת כאן, ולא עם ארדן בנשף.

"חכה." היא לא רצתה שהוא ילך. היא עדיין לא האמינה שהוא באמת פה. "בבקשה, אל תלך." הוא הביט בה בהפתעה.

"תגידי לי את האמת," נימת קולו הייתה כמעט מתחננת. "בבקשה. למה את לא רוצה לבוא איתי?"

היא הנידה בראשה. "אתה לא תבין. אני לא יכולה לומר לך."

"מה שזה לא יהיה, זה לא יכול להיות כל-כך נורא." הוא אמר. "בבקשה בואי איתי לנשף."

"לא." היא השיבה. "למה אתה לא לוקח את ארדן?"

"כי אני רוצה ללכת איתך."

"למה?"

"כי..." הוא נעצר, מהרהר. "את לא כמו כולן." היא לא ציפתה לזה.

"וזה דבר טוב לדעתך?" היא שאלה, מופתעת.

"זה דבר מעולה לדעתי." הוא התקרב אליה. "את לא יכולה לבוא?"

"אין לי תחפושת. ואמא שלי תהרוג אותי." היא חייכה בעצב.

"אמא שלך לא מרשה לך לבוא לנשף?" הוא שאל בהפתעה. "למה?"

"כי, אתה יודע, היא סוג של האמא החורגת הרעה בסגנון של 'סינדרלה'." הוא נשך את שפתו התחתונה.

"בואי איתי." אמר לפתע.

"לאן?"

"החוצה. רחוק מכאן. נצא מהעיר, נלך רחוק..."

"אני לא יכולה לעשות את זה." היא הנידה בראשה. "מצטערת. לך עם ארדן, היא בטח מחכה לך."

"הברזתי לה." הוא אמר. "הייתי אמור לפגוש אותה לפני ארבעים וחמש דקות."

"למה אתה כל-כך רוצה שאבוא איתך? אתה בכלל לא מכיר אותי."

"קוראים לך אליסון פורד." הוא התחיל. היא הביטה בו בעניין. "השם השני שלך הוא הנרייטה, על שם סבתא שלך. את בת שבע-עשרה ולומדת בתיכון איסטסייד באסקס. את אוהבת לקרוא ספרים, הז'אנר האהוב עלייך הוא פנטזיה, את אוהבת את ק.ס לואיס ואת להקת The Who. החברה הכי טובה שלך היא אנג'לינה קולמן. אנחנו לומדים ביחד בשיעורי גיאוגרפיה והיסטוריה מאז כיתה י'. השיעורים האהובים עלייך הם ספרות ומתמטיקה. בסופי-שבוע את אוהבת לפתור תרגילים באלגברה, ובימי ראשון בבוקר את פותרת את התשבץ והסודוקו היומיים של העיתון." היא הביטה בו בהלם.

"איך אתה יודע את כל זה?"

"יש לי דרכים." הוא השיב במסתוריות.

"ברצינות, זה מפחיד." היא חייכה. "אתה עוקב אחריי או משהו?"

"לא בדיוק..."

"איך הגעת לחדר שלי, בכל-מקרה?" שאלה בבלבול. הוא חייך.

"בעזרת מוחי המפותח ותושייתי הרבה! שלא להזכיר את השרירים הסופר-חזקים שלי..." היא צחקה. "אני אוהב כשאת צוחקת." הוא הביט בה, והיא מייד הפסיקה לצחוק. היא תלתה בו את עיניה, שנראו איכשהו עצובות.

"איך זה?" היא שאלה. "איך זה שאתה כאן עכשיו, ואיך זה שאתה יודע עליי כל-כך הרבה, ואיך זה... שאני מאוהבת בך נואשות כבר מכיתה י' ורק עכשיו בחרת לשים לב אליי?"

"תמיד ידעתי שאת שם." הוא אמר בשקט. "זו הייתה טעות לא לדבר איתך כל הזמן הזה. אבל תמיד שמתי-לב אלייך."

"למה? מה כל-כך מיוחד בי?"

"הכל." הוא הניח יד אחת על לחייה וליטף אותה בעדינות. היא עצמה את עיניה. "את מי שאת. לא משנה מה, את נצמדת למה שאת מאמינה בו. ולדעתי זו התכונה הכי טובה שיכולה להיות לאדם."

"זה מה שאתה חושב עליי?" היא שאלה. היא הייתה מופתעת, אבל לא הראתה את זה. "אתה לא חושב שאני איזו תולעת ספרים שצריכה להתרחק מאנשים כמוך וכמו ארדן?"

"אני כן חושב שאת תולעת ספרים." הוא גיחך. "אבל זו עוד סיבה שאני אוהב אותך בגללה."

"אתה..." היא הייתה בטוחה שלא שמעה אותו נכון. אין כל סיכוי שבעולם שהוא אמר כרגע...

"אני אוהב אותך." הייתה שתיקה. "בואי איתי." הוא אמר שוב. "בבקשה." הוא הביט בה, עיניו הכחולות נראות מתחננות.

"בסדר." היא השיבה לבסוף, כמעט מחייכת. "אבל אין לנו איך לצאת, אמא שלי נעלה את כל הדלתות ו – "

"אין בעיה בכלל." הוא חייך. "תני לי יד." היא נתנה לו את ידה, והוא עזר לה לצאת מהחלון ולהתיישב על העץ. הוא עלה עליו אחריה, ושניהם ירדו למטה באיטיות.

"לאן אתה רוצה ללכת?"

"בואי ניסע רחוק מכאן." חיוך רחב היה פרוס על פניו. "בואי ניסע ללונדון!"

"איך נגיע ללונדון?" היא שאלה בפליאה. הוא מייד הוציא את הפלאפון שלו.

"הי, הארי? בא לך לנסוע ללונדון איתי ועם..." הוא נעצר לרגע, "החברה שלי? תביא איתך את אנג'לינה." אליסון חייכה באושר. "תפגוש אותנו בבית של אליסון, אנג'לינה תסביר לך איך להגיע. אוקיי. ביי." הוא ניתק, ואז פנה אל אליסון. "הכל מסודר!"

"אני לא מאמינה שנהיה בלונדון לבד!" היא חיבקה אותו, וכשהבינה מה היא עושה היא מייד התרחקה ממנו. הוא קירב אותה אליו בחזרה, כל-כך קרוב שנשימותיו פגעו בפניה.

"אליסון," הוא אמר בשקט. "אני יכול לנשק אותך?" היא הייתה מופתעת, והנהנה בשקט. הוא התקרב אליה. שפתיו רפרפו על שלה בעדינות, והוא החזיק את ידה. היא נגעה בשיער שלו, והזיזה קצת את הפוני החלק והבלונדיני שלו הצידה. כשהם התנתקו היא אמרה, "יש לך עיניים יפות. אל תסתיר אותן מתחת לשיער שלך." והוא חייך. נשמעה צפירה של מכונית לידם, והם הפנו את מבטם כדי לראות את הארי במכונית שלו, ולידו ישבה אנג'לינה.

"אתם באים כבר, או מה?" שאל הארי בחיוך. דאגי ואליסון נכנסו אל המכונית, והארי התחיל לנסוע.

"אתה יודע איך מגיעים מכאן ללונדון?" שאלה אליסון, מורשמת.

"האמת? אין לי שמץ של מושג. הי, במקרה הכי גרוע נלך לאיבוד." הוא משך בכתפיו בחיוך.

"נכון שהוא הדבר הכי חמוד בעולם?" שאלה אנג'לינה ונישקה את הארי על הלחי. דאגי ואליסון החליפו מבטים מופתעים.

"דאגי, תראה מי פה!" הארי פתח את החלונות של המכונית, וכולם הסתכלו על אולם הספורט של התיכון שלהם.

ארדן סטיוארט עמדה על המדרכה, צמוד לכביש, לבדה. התחפושת שלה מלוכלכת בבוץ והתסרוקת שלה הרוסה. היא הרימה את מבטה אל המכונית, ופיה נפער בהלם.

"דאגי?!"

"Peace out!" דאגי קרא אליה, צוחק, ואחרי שהמכונית התקדמה הוא צעק, "את יכולה לקפוץ לי!" מה שהיה קצת אירוני, בהתחשב בעובדה שהיא התחפשה לשפנפנת-פלייבוי. הארי, אנג'לינה, דאגי ואליסון צחקו בקול, וארדן צרחה בכעס.

"לונדון, הנה אנחנו באים!" הארי לחץ על הכפתור ליד ההגה, והגג של המכונית נפתח באיטיות. אליסון מייד קמה ממושבה ונעמדה, ראשה מציץ מעל המכונית. דאגי עשה כמוה.

"אליסון הנרייטה פורד," דאג צעק מעבר לרעש של הרוח החזקה, "אני אוהב אותך!" הוא הניח את ידיו על צווארה ונישק אותה בלהט, בזמן שהמכונית דהרה בכביש המהיר ושערם התנופף ברוח.