היי לכן (האמנם 'לכם'? ס.ס).D:

טוב, כמה מילים לפני הפרק: (ולא, לא התחרפנתי, פשוט דיברתי עכשיו עם מישהי שגרמה לי לראות דברים בצורה שונה, וחשוב ל שתדעו את זה)

תאהבו את החיים.D: כי בתכלס, הצרות הכי גדולות שיכולות להיות לנו בטווח הקצר הן להיכשל במבחן, או שיפטרו אותנו מהעבודה. אז מה? החיים יפים, ותוכלו ליהנות מהם יותר אם לא תבכו עליהם, אלא תחשבו שהכל יהיה טוב...

וואע, חפירה רצינית, נכון? >< אתן תחיו.D:

וכל הפרקים מכאן והלאה, גם בעונה השניה, וכל דבר שאני אי-פעם אכתוב, מוקדשים לרינת, ילדה מדהימה שאני מכירה ואוהבת.333333333333>

נחזור לפרק? אם אתן רוצות...

אה, ואני כלכך ממליצה לשמוע את השיר הזה- Runing Away - Hoobastank, כשאתן מגיעות לחלק בפרק שמסומן באדום, הוא פשוט מתמזג טוב עם האווירה.D: אז הנה השיר: http://www.youtube.com/watch?v=bESlcjEgljo

תיהנו.3>

קרני שמש חדרו דרך החלון בחדר, ופקחתי את עיניי בשקט. זה לא היה החדר שלי, נזכרתי שאני באנגליה – אבל זה גם לא היה החדר שלי במלון. ואז נזכרתי שאני אצל דני. כאב ראש משונה פילח את ראשי, הבנתי שזה כנראה ההנגאובר מאתמול. הבטתי בדני, ששכב לידי, ידיו מחבקות אותי ברישול והראש שלו נח על הכרית, התלתלים שלו נראים זרוקים באי סדר על המיטה. ליטפתי את הראש שלו, מסדרת אותם קצת, ואז קמתי.

"אה, לעזאזל!" הייתי עירומה. ולא היה לי מושג איפה הבגדים שלי. הבטתי סביב באימה, ואז ראיתי את התחתונים והחולצה שדני נתן לי אתמול. קפצתי במהירות מהמיטה ולבשתי את החולצה. בדיוק התכופפתי כדי להרים גרב אחת שלי שהייתה על הרצפה. כנראה שעשיתי קצת רעש, כי שמעתי את דני גונח ומתמתח. הוא התיישב, משפשף את עיניו. הבטתי בחזה החשוף שלו כמה שניות.

"בוקר טוב?"

חייכתי במתיחות. "בוקר."

בהינו אחד בשנייה. עדיין הייתי כפופה, והידיים של דני עדיין היו קרובות לעיניים שלו. התחלתי לצחוק, מתיישבת על הרצפה. הוא הצטרף אליי.

"הי, את מוכנה לזרוק אליי את התחתונים?" הוא שאל אחרי שהפסקנו לצחוק. סרקתי את החדר במבטי.

"איפה הם?"

"אממ, אני חושב שזרקת אותם לכיוון המקלחת אתמול." הסמקתי, והוא חייך. "אני אוהב כשאת מסמיקה."

"אני יודעת, אחרת לא היית מנסה לגרום לי להסמיק כל-כך הרבה פעמים..." מלמלתי בשקט. הוא צחק.

"מה השעה?"

"אמ..." הבטתי בשעון שליד המיטה שלו. "שתיים-עשרה וחצי?"

"אה. שנייה, אני חייב ללכת לשירותים." הוא הלך לכיוון השירותים. לפתע שמעתי דפיקה בדלת.

"את יכולה לפתוח?" שמעתי את דני צועק לעברי. הבטן שלי התערבלה. עברתי לגור אצלו או משהו, ולא ידעתי?

ירדתי במדרגות וידי רפרפה את ידית הדלת. לבסוף לחצתי עליה ופתחתי אותה. זו הייתה אוליביה.

"מה את עושה פה?" היא שאלה. העיניים שלה היו רחבות וגדולות, וזה היה מזעזע. היא נראתה זוהרת. כאילו היא התכוננה ליציאה רומנטית לאור ירח, ולא ל... מה היא עושה פה בכלל?

"עומדת." אמרתי בשקט. היא הייתה מרתיעה, ולא היה לי אומץ לטרוק לה את הדלת בפרצוף, בצרחות "איכס, ג'וק!". היא אפילו יותר כלבה כשהיא מדברת אליי.

"אל תגידי לי 'עומדת'." זה נראה מסוכן, נרתעתי לאחור והיא נכנסה לתוך הבית, סוגרת את הדלת. אוליביה סקרה את הבית במבט בוחן. "אני רואה שנהניתם פה." הסלון של דני היה ממש מבולגן מאז אתמול. כנראה שהסמקתי, כי היא חייכה חיוך כמעט-ידידותי.

"מה את רוצה?" שאלתי לבסוף. היא העיפה כמה דברים מאחת הספות של דני והתיישבה עליה בנינוחות.

"דני קרא לי לבוא לכאן." היא נראתה מרוצה. הייתה לי צביטה בלב. "שלח לי SMS ואמר לי שהוא מצטער, ושכדאי שנדבר." הכלבה הזאת... היא משקרת! היא בטוח משקרת. הפעם האדמתי מכעס.

"זה לא נכון." אמרתי. "הוא לא אוהב אותך בכלל." היא נראתה כל-כך שמחה, כאילו היא נהנית מכל הסיטואציה הזו. לאחר מכן היא הוציאה את הפלאפון שלה, התחילה לחפש בו משהו ואז הגישה לי אותו. לקחתי אותו בהיסוס והסתכלתי על הודעת הטקסט.

אוליביה, אני מצטער. אנחנו צריכים לדבר על זה. תבואי מתישהו ונסדיר את העניין.

שמטתי את הפלאפון מידי והבטתי בה באימה. נשמע קול ניפוץ קטן ואחריו- "ילדונת, זה הפלאפון שלי! כדאי לך מאוד שהוא יישאר שלם!" אבל לא הקשבתי לה. לא הקשבתי לכלום ורק הבטתי בעיניים רחבות למדיי במקום בו היה כתוב לפני שנייה "אוליביה, אני מצטער". איך הוא יכול היה לעשות לי את זה?

"קרה משהו?" נשמע הקול של דני מלמעלה. לאחר מכן שמענו קול צעדים, ואז הוא הופיע בפתח הדלת. אוליביה בדיוק הכניסה את הפלאפון לכיסה וחייכה אליו חיוך לקקני. היא מכשפה. "אוליביה." זה מה שהוא אמר. לא "תסתלקי מכאן", או "מה לעזאזל את עושה כאן?!". רק "אוליביה", בטון כמעט מתרגש. בחנתי אותו בדממה, חסרת מילים.

"דני!" היא רצה וחיבקה אותו. מול העיניים שלי. הידיים שלו קצת רעדו. ואני עמדתי שם, בתחתוני מלחמת הכוכבים שלו, והסתכלתי עליהם. כשרק לפני כמה ימים, הוא אמר לי שוב שהוא שכח את אוליביה, ושלא אכפת לו ממנה. הוא שיקר לי. הוא שיקר לי בפנים, הסתכל לי בעיניים ושיקר לי. אני לא מאמינה לזה, אני לא מסוגלת להאמין.

אחרי כמה שניות שנדמו כנצח, הוא הביט בי. נעצתי בו מבט קפוא, ולפתע הוא הבין מה הוא עושה ועזב אותה באחת, זרועותיו נשמטות לצדדים ומתנדנדות קלות. עמדתי והבטתי בו ללא תזוזה. אם הייתי אומרת משהו, אני חושבת שהייתי מתחילה לבכות.

"אל..." הוא אמר בצרידות. לא הגבתי.

"דני, אני כל-כך שמחה שאתה רוצה שנחזור להיות ביחד!" אוליביה ברברה. "אני כל-כך אוהבת אותך, אני שמחה שהבנת סוף-סוף שאני האחת בשבילך, כמו שכולם יודעים..." הדמעות עמדו בקצה העיניים שלי, וכל מה שעשיתי היה לבהות בעיניים הכחולות של דני ולנשוך קלות את שפתי התחתונה.

היא חייכה אליי, כזאת כלבה. דני עדיין שתק. היא התחילה לאחוז בידו ולהיצמד אליו, מחככת את ראשה בחזה שלו. בחזה של החבר שלי.

פלטתי צליל קטוע וצורם.

"אלה," אמר דני ודחף ממנו את אוליביה בעדינות, אבל קטעתי אותו.

"אמרת לי," הקול שלי נשמע כמו יפחה חלושה, "ששכחת ממנה." אוצר המילים שלי לא יכול היה להתרחב יותר באותו הרגע, הייתי עדיין המומה ונבגדת. אכלתי את הלב של עצמי. לא חשבתי שהוא יעשה לי דבר כזה. חשדתי שהוא עדיין מרגיש משהו אל אוליביה, בכל זאת – הם יצאו שנתיים ביחד. זה הרבה זמן וקצת קשה להתגבר אבל... איך הוא...

"אני כן-"

"-אתה לא! אתה רצית לחזור אליה! אתה שיקרת לי!" התחלתי לצרוח פתאום. "אתה הסתכלת לי בעיניים ושיקרת!"

"תקשיבי, אני יכול-"

"אתה לא יכול להסביר, אין לך הסבר! אני לא מאמינה שעשית את זה!"

"מתוקה, דני פשוט אוהב אותי." אוליביה אמרה. נעצתי בה מבט שונא אבל היא התעלמה ממני לחלוטין, שוב מחייכת את החיוך הגועלי שלה.

"אלה, תקשיבי לי! אני-"

"אל תדבר איתי." עליתי במדרגות בריצה ולקחתי את הבגדים שלי. הוא אפילו לא עלה אחריי. רציתי שהוא יעלה, אולי הייתי סולחת לו. אבל הוא פשוט נשאר שם, עם אוליביה. התלבשתי מהר וירדתי בחזרה למטה. הוא מלמל משהו, ונראה קצת כועס. אוליביה נעצה בו מבט מסוכן. הוא פחדן מטומטם.

"אלה, תקשיבי לי," דני הרים את מבטו לעברי. הוא נראה שבור, כאילו הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.

"אני לא," התחלתי לבכות, "רוצה לדבר איתך. אני שונאת אותך. אני שונאת שקרנים כמוך." ראיתי שהכאבתי לו, יותר משהוא העז להראות. משהו בבטן שלי התכווץ, אבל הגאווה שלי פשוט לא אפשרה לי להישאר ולהקשיב לשטויות שלו.

"אני-"

"אתה כלום, זה מה שאתה." הייתי שבורה בדיוק כמוהו, ונראה כאילו הוא בחר להתעסק רק בעצמו.

"אני אוהב אותך."

זה הקפיא אותי לכמה שניות, אבל החלטתי שהוא לא יעבוד עליי יותר.

"לא אכפת לי." יריתי. זה נשמע כל-כך מרושע, אבל הכרחתי את עצמי לחשוב שכבר לא אכפת לי ממנו, הוא כלום בשבילי. אפס.

אחרי זה יצאתי מהבית שלו, ולא סגרתי את הדלת. עצרתי מונית ונכנסתי אליה, רועדת לגמרי.

"למלון 'קיסר', בבקשה." אמרתי בקול רועד וחנוק מדמעות. הנהג נראה קצת מבולבל, אבל התניע את המונית והתחיל לנסוע.

מאי התעוררה בערך ב-12, ולי עדיין ישנה. היא קמה מהמיטה, והרגישה כאב ראש חזק. היא התיישבה בחזרה כמעט מייד. היא פתחה את הפלאפון, כדי לבדוק מה השעה, ותמונתו של דאגי חייכה אליה חיוך רחב. הדמעות עמדו ממש בקצה העיניים כשהיא נזכרה בכל מה שקרה אתמול, וייסורי המצפון על הדרך שבה נפרדה מדאגי חזרו לתקוף אותה.

"אני צריכה ללכת אליו, ולגמור כבר את העניין הזה." היא חייגה לדאגי.

בינתיים, דאגי ישב בסלון, מחזיק בידיו בקבוק בירה, ורגליו מונחות על השולחן. הוא שמע את הפלאפון שלו מצלצל. הוא הוציא אותו, ותמונתה של מאי הופיעה על הצג. הוא סינן את השיחה וקם כדי להביא עוד בירה מהמטבח. הפלאפון שלו שוב צלצל. הוא הלך לסלון, הרים את הפלאפון וזרק אותו על הקיר בעצמה. הפלאפון הפסיק לצלצל, ונחת ליד רגליו של דאגי.

הוא נשען על הקיר בעצבים.

"לעזאזל." הוא מלמל, ואז הרים את הפלאפון. הוא עדיין עבד, אבל נראה שמאי הפסיקה להתקשר. הוא נכנס לקטגוריית 'אנשי קשר' והתחיל לחפש את השם 'לואיז'. כשמצא, הוא לחץ והביט במספר כמה שניות. הוא לחץ על הכפתור, וההודעה 'מתקשר...' הופיעה.

"הלו?" נשמע הקול של לואיז מהקו השני.

"הי, לו, זה דאגי, את יכולה לבוא?" הוא חיכה לתשובה שלה.

"ד-דאגי?" היא נשמעה המומה. "אתה בסדר? קרה משהו רציני?"

"לא, זה רק... אני ממש צריך אותך עכשיו."

"טוב, אני יוצאת, נתראה. ודאגי-"

"-נתראה, לו." והוא ניתק. לאחר רבע-שעה, הוא שמע דפיקה בדלת. הוא קם מהספה ופתח את הדלת. זו הייתה לואיז. הוא לא הכניס אותה הביתה, הוא יצא החוצה והם עמדו במסדרון.

"מה קורה?" היא שאלה, וראתה את בקבוק הבירה שבידו. "שתית?"

"קצת..." הוא שיהק. ריח של אלכוהול נדף ממנו.

"דאגי," לואיז נראתה מודאגת. "מה קרה לך? ממתי אתה שותה...?" הוא אחז בידה, והצמיד אותה אליו. הוא נישק אותה על השפתיים, ועדיין אחז בבקבוק הבירה ביד אחת. עיניה היו פקוחות בתדהמה, אבל היא לא עצרה אותו. היא החזיקה בצווארו ועצמה את עיניה. הם התנשקו בלהט, ודלת המעלית נפתחה.

"דאגי?" מאי עמדה במעלית, הבעה המומה על פניה. לואיז התנתקה מדאגי באחת, והוא פקח את עיניו, מסתכל על מאי. שניה לאחר מכן נשמע קול התנפצות- דאגי שמט מידיו את הבקבוק, שנפל והתנפץ למיליון חתיכות על הרצפה.

"מאי..." הוא התחיל למלמל, ולואיז נראתה מבולבלת. מאי לחצה במהירות על לחצן "קומת כניסה" במעלית, והדלתות החלו להיסגר. "מאי!" דאגי קרא, אבל הדלתות כבר נסגרו.

מאי יצאה מביתו של דאגי, הדמעות מציפות את עיניה וזורמות בנהרות על לחייה. היא נסעה במהירות למלון, וכשהגיעה היא נכנסה לחדר בסערה. אני ולי ישבנו על המיטה.

"ומה קרה לך?" שאלתי, העיניים שלי עדיין היו אדומות וקולי היה קצת חנוק.

"אני רוצה לחזור לישראל."