אז כן, זה הפרק האחרון של easy way out, ומי שקראה את המילים של השיר, כבר יכלה לדעת איך נגמר הפאנפיק. מנדי אמרה שזה מגניב שהפיק נגמר בפרק 42, כי עפ"י הספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", המספר 42 הוא התשובה לכל השאלות על העולם, היקום, וכל השאר.

והיא גם ביקשה ממני... רגע, מה זה היה... אה, כן:

"ותתחילי לעשות חפירה מסכמת סטייל "התחלתי לכתוב את הפאנפיק בשלהי יוני 87', כשהייתי בת מינוס שבע..." או משהו בסגנון. D:"  זה מה שהיא רוצה שאני אכתוב. אבל יש לי משהו קצת יותר מקורי. ^^

האמת שאת הרעיון לפיק בכלל קיבלתי בשירותים, זה מקום נהדר לקבל בו מוזה.XD

והאמת שבהתחלה גם לא התכוונתי לפרסם אותו, וגם לא הייתי מפרסמת, אם מיי ומנדי לא היו כאלה תומכות ומאגניבות. ^^

ומנדי- לכתוב איתך היה מאאאאגניב!X333

ו- זה הולך להישמע נדוש ברמות- לא הייתי מגיעה לפרק האחרון של הפיק בלי התגובות שלכן, בכל הרצינות. ^^

אני אוהבת את כולכן (תעשו לי שבט!!1).D:

ובתור הDJ הרשמית של הפאנפיק הזה, אני ממליצה בחוםבחוםבחום לשמוע את השיר הזה מהחלק שמסומן באדום-

James Blunt- Goodbye My Loverhttp://www.youtube.com/watch?v=2ntKgLxgY9s&feature=related

ולמי שעדיין לא בטוחה- תהיה עונה שנייה, אבל אחרי הפסקה נחמדה ולא מי-יודע-מה ארוכה, אז יש לכן למה לחכות. ^__^

תיהנו.3> 

(אגב, הפוסט עלה ב- 00:00).D:

*  *  *

לי הביטה במאי באימה, והסתכלתי על שתיהן.

"זה בדיוק מה שאמרתי ל-לי." אמרתי בהלם. "מה קרה?"

"אני... טוב, לפני ש-לי קמה הלכתי לדאגי." היא נשמה עמוק. "ו-טוב... אני... המעלית רק נפתחה וראיתי אותו מתנשק עם מישהי אחרת." היא התחילה לבכות והתיישבה לידי. "הוא נישק מישהי אחרת, ורק אתמול הוא אמר לי שהוא אוהב אותי." היא אמרה בנשימה אחת.

"אתן לא רציניות..." לי נראתה אובדת עצות, והסתכלה על שתינו, העיניים שלי ושל מאי היו נפוחות ואדומות.

"למה שלא נהיה? מה קרה?" מאי שאלה אותי ואת לי. הסתכלתי עליה.

"דני... דני חזר לאוליביה."

"מה?!" מאי ניסתה להיראות המומה, אבל לא הצליחה. היא עדיין בכתה. "איך... מה... רבתם והוא חזר אליה, או ש - "

"לא, ישנתי אצלו, ובבוקר היא פתאום הגיעה ואמרה שדני רצה לחזור אליה ו-" מאי קטעה אותי.

"-ואת האמנת לה?"

"בהתחלה לא! כלומר, זאת אוליביה, הייתי בטוחה שהיא תעשה הכל כדי להפריד בינינו, אבל אז דני הגיע, והיא פתאום חיבקה אותו ואמרה לו שהיא שמחה שהוא רוצה שהם יחזרו, והוא... הוא לא עשה כלום. הוא פשוט נתן לה לחבק אותו ואפילו לא הכחיש שומדבר."

"אני בטוחה שזה לא ככה. את בטח מפספסת משהו, לא נראה לי שדני היה עושה דבר כזה." אמרה לי.

"אמרת שאת רוצה לחזור לישראל." אמרתי למאי. "זה בדיוק מה שאמרתי ל-לי."

לי הביטה בנו באומללות. "למה? יש לנו עוד יותר משבוע להיות כאן! אתן באמת תתנו להם להרוס לכן את החופשה הכי טובה בחיים שלכן?"

"זה סיוט." מאי קברה את הראש שלה בין השמיכות.

"אני רוצה לחזור לישראל, נראה לי שמיצינו את אנגליה עד כמה שאפשר." אמרתי במידה מסוייצת של מרירות.

"אבל..." לי נראתה אבודה.

"מה עוד יש לנו לעשות כאן? מחר בבוקר נקום, נלך לחדר אוכל, נלך לטייל במקומות שכבר היינו בהם וככה ביום שאחרי וביום שאחרי... כבר אין לנו מה לעשות פה."

"אבל - "

"-די, לי! אנחנו חוזרות לישראל וזהו! מה הבעיה כאן?!" שאלה מאי, שכבר התעצבנה.

"הבעיה היא שאני לא יכולה לחזור לישראל!" לי צעקה את המשפט הזה. אני ומאי הבטנו בה בהלם.

"מה זאת אומרת את לא יכולה?" שאלתי.

"אני... תבטיחו לי שלא תכעסו."

"מה קרה?" שאלה מאי.

"נרשמתי לאוקספורד."

"מה?!" אני ומאי שאלנו ביחד.

"את צוחקת!" אמרה מאי. "נרשמת לאוקספורד? בלי לומר לנו?! איך? מתי הספקת ללמוד בכלל?" היא שאלה בהלם.

"בכל הפעמים האלה שהלכתי למייקל? לא שיחקנו בפלייסטיישן. הוא עזר לי ללמוד. ו..." היא הביטה בנו במבט קצת אומלל. "היום בבוקר קיבלתי מכתב מההנהלה. הם אמרו שהתקבלתי."

"את לא רצינית..." מלמלתי. היום הזה זה היום הכי נורא בחיים שלי, רציתי פשוט להתעורר מהסיוט הזה. קודם דני חוזר לאוליביה, ועכשיו החברה הכי טובה שלי אומרת לי שאני לא אראה אותה שלוש שנים? אני חולמת. אני בטוח חולמת. "אני לא מאמינה. את התקבלת לאוקספורד? אנחנו לא נראה אותך שלוש שנים?" רציתי פשוט לבכות.

"אני... אני מניחה שכן." היא נראתה לא פחות מאוכזבת משתינו. "אבל... אבל אני חשבתי שאולי... אתן יודעות, גם אתן תלכו לאוניברסיטה כשנחזור לישראל, והיינו נפרדות באיזשהו שלב שכל מקרה - "

" -כן, אבל לפחות היינו באותה היבשת!" אמרה מאי. "אני לא מאמינה שזה קורה... את סיפרת להורים שלך בכלל? איך את הולכת לממן את אוקספורד?"

"דיברתי עם ההורים שלי, לאבא שלי יש חשבון בבנק באנגליה... הם העבירו כספים מהחשבון שלנו בישראל לכאן..."

"אנחנו לא נראה אותך שלוש שנים..." מלמלתי בהלם.

"זה לא כל-כך נורא, תקשיבו - " מאי התכוונה לעצור אותה, אבל לי אמרה, "תקשיבו לי! מאי, תני לי לדבר. תשמעו, כבר התקבלתי, ולמען האמת- אני שמחה. אני יודעת שאנחנו לא נתראה המון זמן, אבל אחרי שלוש שנים אני אחזור לישראל, אני מבטיחה. ונחזור להיות החברות הכי טובות, ונשמור על קשר באימייל, וגם בטלפון. אני רק רוצה שתבינו אותי. אתן יודעות שתמיד רציתי ללמוד בחו"ל, והאמת היא שאפילו התחלתי להאמין שאולי תשמחו בשבילי."

"לי..." אמרתי. "אנחנו... אנחנו פשוט עדיין בהלם..."

"אבל מה אם לא תחזרי לישראל? מה אם תרצי להישאר לגור כאן, אחרי שתתרגלי לשגרה של אנגליה, ותכירי כאן אנשים חדשים, חברות חדשות..." מאי שאלה.

"אתן תמיד תהיו החברות הכי טובות שלי, ישראל או לא."

"אז זהו-זה? אנחנו נפרדות?" שאלתי.

"אני מניחה שכן." לי אמרה בעצב. "אבל...  הי, אני אבוא לבקר אתכן, בקיץ."

"זה לא יהיה אותו הדבר..." מאי אמרה. לי נאנחה.

"אז אני יורדת לקבלה... אנחנו עוזבות היום." אמרתי, קמה מהמיטה.

"אני אבדוק זמני-טיסות לישראל..." אמרה מאי ופתחה את הלפטופ של לי. יצאתי מהחדר וירדתי ללובי. מאי ולי ישבו בחדר, כל אחת עסוקה בשלה.

"הי, לי?" מאי אמרה.

"כן?"

"תבטיחי לי שתחזרי לישראל."

לי שתקה לכמה רגעים. "אני מבטיחה." מאי חייכה חיוך קלוש.

נכנסתי לחדר. "זהו. אנחנו צריכות לפנות את החדר עד שלוש וחצי."

"ויש טיסה מהית'רו שיוצאת בתשע וחצי." אמרה מאי. "מה השעה?"

"שתיים וחצי." הסתכלתי על השעון. "יש לנו שעה לצאת מכאן, קדימה." התחלנו לארוז מחדש את כל הבגדים והדברים שלנו, ולאחר 45 דקות ירדנו ללובי ומסרנו את מפתחות החדר לקבלה.

"אני לא מאמינה שלא נראה את המלון הזה שוב... ולא נראה את הפקיד החתיך הזה מהקבלה יותר..." אמרה מאי בחיוך. ניכר בה שהעניין עם דאגי עדיין צורב לה, אבל היא מנסה לשכוח מזה כמה שיותר מהר. חייכתי. "אז כדאי שנלך להית'רו עכשיו, בשביל כרטיסים..."

הזמנו מונית והגענו לשדה התעופה, שהיה עמוס, כרגיל. מאי הלכה כדי לקנות לנו כרטיסים, ולי ואני חיכינו לה.

"הי, אל, אכפת לך אם אני אתקשר למייקל? הוא שאל אם אני רוצה לעבור לגור אצלו ו..."

"לכי להתקשר." חייכתי אליה. חשבתי לעצמי כמה זה אירוני שהיא הייתה זו שקינאה ונראתה הכי חסרת מזל, ובסוף התקבלה לאוקספורד והחבר שלה לא בגד בה בכל צורה שהיא. חייכתי כשראיתי אותה צוחקת ממשהו שמייקל בטח אמר, ואז מבט מאוהב נפרש על פניה.

קינאתי. כל-כך קינאתי.

מאי חזרה אחרי חצי שעה. "טוב, יש כרטיסים, עכשיו רק 4 והטיסה היא בתשע וחצי, יש לנו חצי שעה עד שצריך להיות בשדה התעופה."

"אז מה דעתכן שנלך לטיול אחרון באנגליה עד שתצטרכו לעזוב?" לי שאלה. אני ומאי הנהנו ויצאנו משדה התעופה. הלכנו לפארק ענקי שהיה די קרוב לשם. הוא נראה קצת מוכר.

"אתן יודעות," אמרתי. "אני חושבת שלעולם לא הייתי מתרגלת לאוכל של הבריטים בכל-מקרה." הן צחקו. פתאום הממטרות החלו לפעול, ונזכרתי מאיפה הפארק הזה מוכר לי; זה הפארק שטיילתי בו עם דני, כשהוא נתן לי את השרשרת. ואז נזכרתי שהשרשרת שהוא נתן לי עדיין על הצוואר שלי. הוצאתי אותה, והסתכלתי עליה לכמה שניות לפני שזרקתי אותה על הדשא, מתאפקת ככל האפשר לא לבכות. מאי ולי המשיכו ללכת. התכוונתי להמשיך ללכת איתן, כשהבטתי לאחור, לעבר השרשרת הזרוקה על הדשא. הממטרות הרטיבו אותה לגמרי. חזרתי על עקבותיי, והרמתי אותה. שמתי אותה בכיס והמשכתי ללכת איתן.

התחלנו לדבר, ולהעלות זכרונות מצחיקים שלנו ביחד. שמעתי פעם שלפני שאדם מת, כל חייו חולפים לנגד עיניו. זה נראה כל-כך אמיתי פתאום... בעוד כמה שעות אנחנו נעלה למטוס, וניפרד לאלוהים-יודע-כמה-זמן. אבל במקום לבכות על זה, הנה אנחנו כאן, בפארק, מטיילות וצוחקות משטויות שעשינו פעם. שטויות שידענו שיום יבוא ונצחק עליהן.

דאגי שוב ישב בסלון שלו, הפעם ללא אלכוהול. הוא עזב את לואיז מייד אחרי התקרית עם מאי, ועכשיו הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. ללכת אליה?

לבסוף, הוא לקח את מפתחות המכונית וירד לחניה. הוא נסע למלון, ועלה לחדר שעד לפני שעתיים, בערך, היה שלנו. הוא דפק בדלת. איש לא פתח, ושום קול לא נשמע מהחדר.

"מאי!" דאגי קרא בכעס ודפק על הדלת בחזקה. "תפתחי לי!" הוא בעט בדלת, והיא נפתחה. החדר היה ריק מאדם. "לא..." הוא מלמל. "לא, לא, לא..." הוא רץ משם, וירד במהירות ללובי. הוא שאל את הפקיד אם כבר פיננו את החדר שלנו, והפקיד הנהן בבלבול. "שיט..." הוא יצא מהמלון ונכנס למכונית, ואז נזכר שאין לו מושג לאן לנסוע. הוא הוציא את הפלאפון שלו וחייג ל-לי. "תעני, תעני, תעני..."

"הלו?" הוא שמע את לי מהקו השני.

"לי!" הוא קרא בהקלה. "איפה מאי?"

"היא- ... למה?"

"איפה היא?"

"היא עזבה." לי ענתה בשקט.

"עזבה? מה זאת אומרת? איפה אתן?"

"דאגי, אנחנו בשדה-תעופה. מאי ואל עולות למטוס ממש עוד-מעט."

"מה? לא! לא, תעצרי אותן, לי, את חייבת - "

" -מצטערת, דאגי." והיא ניתקה.

"לא..." הוא מלמל, וחייג לדני במהירות.

"דאג?"

"דני, תשמע, אל ומאי עוזבות עכשיו!" דאגי אמר בלחץ.

"מה? תירגע! מה קרה? מה זאת אומרת עוזבות?" דני שאל אותו במהירות.

"אני לא יודע, התקשרתי ל-לי, היא אמרה שהן עולות למטוס בקרוב, הן כבר בשדה-תעופה, הן בטח כבר בטיסה... לעזאזל, דני! הן עזבו!"

"שיט... דאגי, הן כבר טסו? בטוח?"

"אני לא יודע, לי לא אמרה בדיוק מתי הטיסה... אבל לא נראה לי שכבר יש לנו סיכוי להשיג אותן... זה נגמר, הן עזבו."

אני, לי ומאי עמדנו ליד המטוס, שהיה אמור להמריא עוד כמה דקות. חיבקתי את לי, בעוד הדמעות זורמות על פניי. "תבטיחי לי שתכתבי לי כל יום."

"תבטיחי לי שתעני." היא החזירה בחיוך קטן. "אני אתגעגע אליכן." היא חיבקה את מאי ואמרה, "את יודעת, תחסרי לי כאן, Crazy bitch ." לי אמרה בחיוך.

"אני אתגעגע אלייך, Freaky girly dude." דמעות החלו לעלות בעיניה של מאי. "אני אוהבת אותך." והיא חיבקה אותה חזק יותר.

"גם אני אוהבת אותך," לי התנתקה ממאי ושוב חיבקה אותי. "את שתיכן, ואני כל-כך אתגעגע אליכן..."

סרקתי את האנשים שחלפו על פנינו בשדה-התעופה, כאילו אני מקווה לזהות ביניהם את דני. אבל הוא לא היה שם... הוא בכלל לא יודע שאני עוזבת, וגם אם הוא ידע, זה לא היה משנה לו. הוא עם אוליביה.

ישבתי ליד מאי במטוס. ליד מאי ישב מישהו עם המחשב שלו. הוא הקליד משהו, וממבטים חטופים הבנתי שהוא כותב איזו נובלה. הוא נראה בערך בן חמישים, עם שיער מעט מלבין וכמה כתמי זקנה. הוצאתי את נגן האייפוד שקיבלתי ליום-ההולדת, במסיבה שנראית פתאום כאילו מלפני שנים... הפעלתי אותו, ובאוזניי התנגן השיר Too Close For Comfort.

נזכרתי אוטומטית ביום שבו ניגנתי לדני את אותו השיר, והרגשתי פתאום שיש לי גוש בגרון, שמונע ממני לשמוע את השיר הזה. העברתי שיר, אבל כל שיר של מקפליי ששמעתי רק החמיר את תחושת-המחנק בגרון. כיביתי את הנגן והבטתי בחלון. ראיתי את אנגליה מתרחקת ממני, את האנשים הופכים קטנים, ואז הוצאתי מהכיס שלי את השרשרת שדני נתן לי.

"Happy birthday, my love,

-Danny"

התחלתי לבכות בשקט. מאי הביטה בי בכאב, ואז חיבקה אותי.

"יהיה בסדר, אלה," היא אמרה בקול מעט רועד. "מבטיחה."