אוקי, היי!D: ני מנדס ולא הייתי אמורה להעלות את הפוסט הזה, אבל הוורד של דורין התפגר לו ככה שאני מפרסמת בזמן שהוורד 2003 יורד לדורין. וזה נשמע רע.

הממ, כן, אז רציתי לומר תודה לכל אלה שאמרו שהעיצוב שהכנתי יפה, אני גאה בעצמי ויאדה יאדה יאדה. ^__^

כמו שכולן זוכרות, בפרק 40 של Easy way out דני ואלה (אוקי זה ממש מגוחך כברXD) שכבו. ושכחנו להקדיש את הפרק הזה למייס. כי הבטחנו להקדיש לה את הסקס. אז... סליחה מייס. ): but, we love you, you know we do.

הפרק הבא: 7.9.08, יום ראשון.

-עריכה-

אה, כן, ואני יודעת מה קורה ואתן לא, נהנה בננה.

תהנו, mates.

                                                                  *  *  *

פתחתי את הדלת של הבית ברעד, בקושי מסוגלת לנשום כמו שצריך. סחבתי את המזוודות שלי, והן קרטעו על הרצפה ברעש. אימא ופז בדיוק ראו "בנות גילמור" בטלוויזיה, והביטו בי בהפתעה.

"אלה, מה את עושה כאן? לא היית אמורה להישאר באנגליה לעוד שבועיים?" שאלה פז בהלם, ואז השתתקה כשראתה את העיניים האדומות שלי.

"מה קרה, אלה?" אימא שלי שאלה. עזבתי את כל המזוודות שלי בפתח הדירה, לא טורחת לסגור את הדלת, ורצתי אל אימא שלי, בוכה.

-שלוש שנים לאחר מכן-

"People marching to the drums,

Everybody's having fun to the sound of love,

Ugly is the world we're on

If I'm right then prove me wrong

I'm stunned to find a place we belong"

"פז! תכבי את החרא הזה!" צעקתי על אחותי. חזרתי מיום עמוס באוניברסיטה, וממש לא היה לי מצב רוח למקפליי. בשנה האחרונה אחותי הקטנה התמכרה אליהם באופן מטריד למדיי (מצאתי פתקים מקושקשים ב 'Harry hit me with your rhythm stick.'). זה לא עזר לי להרגיש יותר טוב, אבל אם נמנעתי מהחדר שלה, לא הייתי צריכה לראות את הפרצופים שלהם יותר.

לפי מה שהבנתי, לי מדברת לפעמים עם טום, אבל עם האחרים היא ניתקה קשר והשתדלה לא להזכיר אותם. גם היא כבר לא אהבה אותם כמו פעם, אבל אני מניחה שאני, היא ומאי די חזרנו לעצמינו מאז הטיסה לאנגליה. ידעתי שאני לא אצטרך לראות אותם שוב, וזה הספיק לי. המשכנו הלאה.

"לא רוצה!" היא צעקה בחזרה. "כשאת היית מכורה אליהם אני סבלתי אותך כל הזמן."

"אני לא הייתי מכורה אליהם!" האדמתי, לא בטוחה אם מבושה או מכעס. "ולא שמעתי אותם בווליום כל-כך גבוה!"

"אוף!" היא הנמיכה מעט, עד שהמילים שעד עכשיו נשמעו כל-כך ברורות הפכו למלמולים. נאנחתי בשקט והוצאתי את הספרים שלי. מחר אמור להיות לי מבחן אחרון בקולנוע, ואחריו שלושה חודשים של חופש.  לא יכולתי לחכות שהמבחן יעבור כבר. לי אמרה שהיא באה לבקר בישראל עם מייקל עוד מעט, ורציתי שהזמן יעבור מהר עד שהיא תגיע.

עברתי על החומר בקדחתנות, לא מפסיקה אפילו לרגע. כשסיימתי, השעה הייתה אחת עשרה בערב. נאנחתי והלכתי אל המטבח, מכינה לעצמי קפה. אחרי זה חזרתי לחדר שלי והמשכתי לעבור על הסיכומים.

היה צלצול של הודעה נכנסת במחשב שלי. זו הייתה לי.

"איך הולך?"

"חרא." כתבתי לה. "ואני עוד בקפה הראשון שלי ללילה."

"קפאין עוצר את הגדילה."

"אל תהיי מאי." לקחתי לגימה מהקפה. "אז באיזה תאריך את ומייקל באים?"

"24 ביולי." עשיתי חישוב מהיר. זה עוד שבוע.

"יש! זו נקודת האור היחידה בחיי!"

"ראית אותי לפני חצי שנה, בחג-המולד."

"זה לא אותו הדבר! אתם תהיו פה לחודשיים שלמים!" חייכתי. יכולתי לראות אותה מגחכת אי שם, באנגליה.

"תקשיבי, שמעת את החדשות?" לא הבנתי על מה היא מדברת.

"לי, אין לי חיים בשלוש שנים האחרונות מאז שאני באוניברסיטה, את מצפה ממני לשמוע את החדשות? אם מישהו מת אימא שלי מודיעה לי."

"מקפליי באים לישראל בעוד שבועיים." בהיתי במסך בפה פעור, מהססת.

"מה? איך את יודעת?"

"טוב, טום אמר לי משהו על זה..." לנשום עמוק, אלה, לנשום עמוק. הכל יהיה בסדר.

לא כתבנו כלום במשך כמה דקות, עד ש-לי שלחה הודעה: "טוב, שמעי, אני צריכה ללכת. הלפטופ שלי מת, ומייקל צריך את המחשב. נדבר כבר..." היא התנתקה. נאנחתי וחזרתי ללמוד, עד שבסופו של דבר הנחתי את ראשי על הספר, ונרדמתי.

"אלה!" שמעתי את פז צורחת מהחדר שלה. "קומי!"

"מה קרה?" קפצתי בבהלה, והקפה, שנשאר לידי מאז הלילה, נשפך על הספרים שלי. "פז!" אמרתי בכעס. "כדאי לך שזה יהיה חשוב!"

"זה חשוב! זה הדבר הכי חשוב בעולם!"

"מה עובר עלייך?!" שאלתי בהלם כשראיתי אותה קופצת בבית כמו מטורפת. ולחשוב שהיא חגגה יום-הולדת שש-עשרה רק לפני חודש.

"אמא!!!" היא צעקה ורצה למטבח.

"מה קרה?" אמא שלי שאלה בבהלה כששמעה את הצעקה של פז.

"מקפליי-באים-לארץ!!!" היא צעקה והתחילה לקפוץ על הספה. התחלתי לדפוק את הראש בקיר.

"מי באים לארץ?" שאלה אמא שלי.

"מקפליי! ואני ניצחתי בתחרות באינטרנט וזכיתי בכרטיסי VIP, עם גישה למאחורי-הקלעים!" היא המשיכה לקפוץ על הספה ולצרוח כמו חולת-נפש. אמא הביטה בה בדאגה.

"מקפליי...? פז, ואם אני לא מרשה לך ללכת להופעה? היית צריכה לשאול אותי לפני שהשתתפת בתחרות הזו!"

"אבל למה לי לשאול אם אני יודעת שתסכימי לי?"

אמא הסתכלה עליי, ואז שוב על פז, ואז צחקה. "את מזכירה לי את אחותך..."

"אותי? מה פתאום? אמא, אל תגידי את זה אפילו בצחוק..." הסתכלתי על שתיהן ואז פניתי לצאת מהמטבח. "אני הולכת לחדר שלי ללמוד, יש לי היום מבחן. ופז, אם תעזי להפריע לי, אני אדחף לך את כרטיסי ה- VIP האלה-"

"-תשמרי על הלשון שלך, גברתי הצעירה." אמא קטעה אותי בכעס.

"אני לא מאמינה, עברו שלוש שנים מאז שרציתי לעבור לגור לבד, והנה אני בת 23, גרה בבית עם אמא שלי ואחותי הפסיכית..." מלמלתי בכעס והלכתי לחדר שלי. הסתכלתי על השעון, השעה הייתה תשע וחצי בבוקר. החלפתי בגדים במהירות, הסתרקתי, ויצאתי מהבית, לוקחת רכבת לאוניברסיטה. בשער, ראיתי שם את מאי ואור מחכים לי. אור הוא החבר שלי, אותו אור ש "מזמז אותי במסיבה ההיא של שי מול כולם".

"היי, אל." מאי נישקה אותי על הלחי. "מוכנה למבחן?"

"אני אף-פעם לא מוכנה למבחן. ואתם?" הם הנהנו ופנו כדי להיכנס לאוניברסיטה. אור הסתובב וראה שאני לא זזה ממקומי.

"אלי, את באה?" הבטתי בו.

"אל תקרא לי אלי, אתה יודע שאני שונאת כשמעוותים לי את השם ככה." הוא התקרב אליי.

"אוקי, אל תתעצבני. זזנו?" הוא רכן כדי לנשק אותי, ואינסטינקטיבית הלכתי אחורה. "מה קורה לך?"

"ואתה גם יודע שאני שונאת שמסתכלים עלינו כשאנחנו מתנשקים. למה אתה תמיד חושב שאם נתמזמז זה יפתור הכל?" שאלתי.

"בסך-הכל רציתי לנשק את החברה שלי, אסור לי?" הוא שאל בכעס. "מה עובר עלייך בכלל? את מוזרה היום."

"אתה לא תבין בכל מקרה, אתה אפילו לא תנסה להבין. גם אם אני אבכה לך מול הפרצוף אתה רק תנשק אותי ולא תגיד כלום!" התפרצתי עליו. "נמאס לי מזה."

"אז מה את רוצה שאני אעשה, שאני אשתנה?" הוא נראה עצבני. אנחנו ביחד כבר יותר משנה, ומעולם לא רבנו ככה.

"אולי כן." עניתי בשקט.

"אולי? אלי, אנחנו נפרדים, או שאת סתם נהנית להתעצבן עליי? כי לי אין כוח לזה. באמת שלא."

"אמרתי לך להפסיק לקרוא לי ככה. וכן, אור, אנחנו נפרדים." הוא הביט בי, המום וכועס. התחלתי ללכת משם. הוא לא הלך אחריי, לא ציפיתי שהוא יעשה זאת. ראיתי את מאי בכניסה לבניין שלה, שהיה גם אותו הבניין שלי. התקרבתי אליה. "הי, אני הולכת לכיתה. בהצלחה במבחן שלך."

"בהצלחה." היא אמרה, והתחלתי ללכת לכיוון הכיתה שלי. נכנסתי לשם, והתיישבתי ליד החלון ולא ליד שלי, כמו בדרך כלל. ידעתי שהיא תתחקר אותי כל המבחן בקשר לפרצוף הזועף של אור. ראיתי את זה על הפנים שלה.

המרצה נכנס וחילק לנו את הדפים. בהיתי בשאלות בחוסר אונים, ואז לקחתי את העיפרון והתחלתי לכתוב. לאחר שעתיים וכמה דקות, הגשתי את המבחן למרצה ויצאתי מהכיתה. ראיתי את מאי עם עוד כמה בנים שלומדים איתה פיזיקה יושבים בבית הקפה בכניסה.

"איך הלך המבחן שלך?" שאלתי אותה, מתיישבת ליד אחד מהם.

"הממ, די טוב. היה לי קצת בלאק-אאוט בחלק של הבעיות המילוליות... כלומר, אם יש לי שתי מסילות בצורת מעגל שהרדיוס שלהן הוא 20m, והמסה של הקרונית היא 500Kg, ביחד עם ארבעת האמיצים שעליה, ושואלים אותי מה-"

"-אני כל-כך שמחה שאני לא לומדת פיזיקה." נאנחתי. "אבל זה לא ממש משנה. הלך לי זוועה."

"מה פתאום?" היא שאלה בהלם. "את חרשת שבועיים וחצי למבחן הזה! מה קרה?"

"תני ניחוש." היא משכה בכתפיה."אני אגיד לך מה קרה. לפני בערך... שעתיים וחצי נפרדתי מאור, ובעוד שבועיים מקפליי באים לארץ."

מאי התחילה להשתעל בקול, בוהה בי בהלם ובחוסר אמונה. "סליחה... מה אמרת?"

"מקפליי. באים. לארץ." חזרתי על דבריי באיטיות. המילים נשמעו מדכאות יותר ויותר בכל פעם שחזרתי על המשפט המקולל.

"את צוחקת עליי!" מאי אמרה בהלם, העיניים שלה רחבות ולא מאמינות ממש. היא התחילה לשים קצת עיפרון שחור בעיניים, והשתמשה בצללית ירוקה בהירה שהבליטה את הכחול בעיניים שלה. הנהנתי בשקט. "שיט. טוב, אחרי הכל, זה לא כל-כך משנה, נכון? זאת אומרת, לא נצטרך לפגוש אותם או משהו..."

"אה, כן? נחשי שוב." היא הביטה בי באימה. "אחותי זכתה בכרטיסי אח"מ להופעה שלהם, ואמא שלי לא מרשה לה ללכת להופעה אם אני לא אלך איתה."

"אבל אולי תנסי לשכנע את אחותך לא ללכת, או - "

" -מאי, אפילו אני לא יכולה לעשות לה את זה. זאת אומרת, אני יכולה לנסות, אבל לא נראה לי שזה יעבוד. היא מכורה אליהם כמו שאני הייתי מכורה לפני שלוש שנים." אמרתי בעצב. מאי הביטה בי.

"אולי תמצאי מישהי שתלך במקומך, וסתם תעמידי פנים שאת הולכת?" היא הציעה.

"אני לא מתכוונת לרמות את אמא שלי." רטנתי. "אני אצטרך ללכת להופעה המזוינת ולחיות עם החרא הזה. אני אראה אותם, וזהו. כלומר," ניסיתי לחייך בעידוד, "זה לא כאילו הם יזכרו אותי או משהו... אני תמיד יכולה לצבוע לבלונד."