וואו, אז קודם-כל, תודה על כל הברכות שלכן, היה כיף לקרוא אותן!

ומזלטוב לתמר, שגם לה יש יומולדת היום!DDD:

שתזכי למצוות, אמן עד 120.XD

בכלמקרה, עד הפרק השני של AAY ביומראשון, אני מפרסמת פיק אחר שכתבתי. וואנשוט, אבל הוא מחולק לחמישה חלקים בגלל שהוא יצא ממש ארוך.XD

אז הממ... הנה לכן.D:

שם: Holly, I'm The One?

אורך: 7,336 מילים, 17 עמודי וורד. ארוך, תתמודדו.

דירוג: הממ. PG, אני מניחה.

ז'אנר:  רומאנס, RPF.

שיפ: דאגי/ג'יין. או טום/ג'יין. או טום/דאגי. תחליטו בעצמכן.

תקציר: ג'יין אוונס מגלה בדאגי לי פוינטר צדדים שלא הכירה בעבר, ומתחילה לפתח רגשות כלפיו. העלילה מסתבכת כשהחברה הכי טובה שלה מנסה למצוא-חן בעיני דאגי, ומעמידה פנים שיש לה את אותם התחביבים כמוהו וכמו ג'יין. ואת השאר תקראו לבד, ביצ'ס.

הצהרה: הבנים לא בבעלותי. אבוי.

הערות: העלילה העיקרית של הפאנפיק היא בהשראת שיר של Son Of Dork (שלושה ניחושים איזה).

וגם, אני מוכרחה להודות לרינ (אורין), שבזכותה הפיק הזה קיים (אני לא אסביר)!

ולציין לשבח את אוריאן (Just My Luck), הבטא המופלאה ומחוללת הפלאים שהפכה את הפאנפיק הזה מגוש חרא למשהו קריא, וגם עזרה לבנות את העלילה.

"ג'יין!" קראה ג'סיקה והתחילה לרוץ לכיוונה של ג'יין, שעמדה ליד הלוקרים. "את לא תאמיני!" היא נעצרה לידה, מתנשפת.

"מארק, טראוויס וטום באים לארץ?" שאלה ג'יין בתקווה.

"מי?"

"בלינק-182!"

"מה? לא! זה דאגי, הוא דיבר איתי!" אמרה ג'סיקה בשמחה.

"ומה הוא אמר?" הן התחילו ללכת במסדרון.

"טוב... המורה העבירה אותו לידי, ואז, בטון שרמנטי כזה, הוא שאל 'מה השעה?' ובאותו הרגע פשוט הבנתי שהוא רוצה אותי! כי, כלומר, ליאן ישבה לידו מהצד השני - אבל עדיין, הוא בחר לשאול אותי, זה בטוח אומר משהו, נכון?"

"ג'ס, לדעתי זה אומר שהוא בסך-הכל רצה לדעת מתי הסיוט הזה שנקרא 'שיעור' נגמר."

"אוף, את סתם מדכאת." אמרה ג'סיקה, אבל עדיין חייכה. "אז איך היה המבחן במתמטיקה?"

"נורא. לא יכולתי לזכור שום דבר מהשיעורים האחרונים." ג'יין נאנחה בתסכול. "אני אומרת לך, לפעמים הייתי רוצה פשוט לזרוק את כל הספרים על המורה ולברוח מכאן, רק אני והתופים שלי." דאגי - מישהו מהכיתה של ג'סיקה, שאם עוד לא הבנתם- היא דלוקה עליו בצורה נואשת -  בדיוק עבר לידן עם עוד כמה בנים, וג'סיקה הביטה בו במבט מזוגג. "אם תוכלי לחזור למציאות, זה יהיה נחמד." אמרה ג'יין בחיוך. ג'סיקה הביטה בה.

"המציאות מדכאת."

"שיהיה. הקשבת בכלל למילה ממה שאמרתי?"

"כן, משהו בקשר לתופים שלך..." מלמלה ג'סיקה, בוהה בגבו המתרחק של דאגי. ג'יין נאנחה.

"איך היה המבחן?" שאל דאגי, מתיישב ליד הארי וטום.

"זוועתי, אבל לא ממש אכפת לי." השיב הארי, מושך בכתפיו. "איך רויאלטון הגיבה על האיחור ה... לאן כבר הגענו? החמישי שלך בשבועיים האחרונים?" הוא שאל בחיוך.

"אה, אני מרותק. חצי שעה היום, חצי שעה מחר, וככה עד סוף השבוע." טום והארי גיחכו. "נשבע לכם, הייתי מת פשוט לדחוף את כל הרישומים שלי לגרון של המורה, לקחת את הגיטרה ולברוח לווגאס."

"גם אם היית בורח למאדים, זה לא היה מספיק רחוק מרויאלטון ומהרישומים שלה." צחק טום.

"כן, אה? היא תרדוף אחריי גם לסוף העולם רק כדי לתת לי עוד רישום." אמר דאגי. "בכל מקרה, איפה דני?"

"בטח הלך להתחיל עם ליאן מהכיתה שלך, הוא מדבר עליה כל היום." אמר הארי.

"ממתי דני מתחיל עם בנות שקטנות ממנו?" שאל טום בהשתאות.

"ראית את הבנות בכיתה שלנו?" שאל הארי במרירות. "לא פלא שדני מעדיף ללכת לבנות מהכיתה של דאגי."

"אחח, כולכם ילדים קטנים. עוד שנה אני מסיים את התיכון, ואתם תקועים בחור הזה עוד שנה. שנתיים, במקרה של דאגי." צחק טום.

"שתוק, מרגע שאני בן 16 אני נושר מהלימודים." אמר דאגי. "אני לא צריך תעודת סיום תיכון, יש לי את מקפליי." הוא התמתח, והניח את ידיו מאחורי ראשו. הצלצול נשמע, וטום והארי מיהרו לכיתה שלהם.

"ביי, דאג."

דאגי נאנח, הרים את התיק שלו והלך לשיעור אזרחות. הוא שם לב שמישהו תפס את המקום שלו, אבל לא היה לו כוח לריבים מיותרים. הוא התיישב ליד ג'יין, שהאוזניות נחו על אוזניה, רוטטות מעוצמת המוזיקה.

"מה קורה?" הוא שאל בעודו מניח את התיק על הרצפה ליד הכיסא שלו. היא הורידה אוזניה אחת.

"אמרת משהו?"

"שאלתי מה-" המורה נכנס לכיתה, ודאגי השתתק.

"צהריים טובים, תלמידים, כולם להוציא ספרים, מחברות..." המורה התחיל להרצות על מלחמת האזרחים האנגלית.

בינתיים, דאגי התחיל לשחק עם העט שלו. הוא עשה קצת רעש, וג'יין הביטה בו.

"אתה יכול להיות טיפה יותר בשקט? אני מנסה להקשיב למורה..."

"לא אמרת את מילת הקסם." הוא אמר בחיוך.

"ססאמי היפתח?" היא שאלה בזעף.

"מה הדיכאון?" הוא שאל, קצת מופתע.

"היה לי יום זוועתי, אוקיי?"

"אסור שאנשים יראו אותך ככה אחרי שדיברת איתי! זה יהרוס לי את המוניטין!" הוא חייך, כנראה בניסיון לעודד אותה קצת.

"יהרוס לך את המוניטין?" היא צחקה בקול. "אתה נשמע כמו-"

"-אבל כמובן,  ג'יין יודעת את התשובה, נכון, מיס אוונס?" המורה קטע אותה והיא הרימה את מבטה.

"המורה?"

"מיס אוונס, תוכלי לספר לי בקצרה על מלחמת האזרחות האנגלית ובאילו שנים היא התרחשה?"

"אה... המלחמה... היא, אממ... טוב, מלחמת האזרחות האנגלית היא... היא התרחשה באנגליה, ו..."

"אני מורשם מאבחנתך החדה." גיחך המורה. ג'יין חייכה חיוך קטן, שמייד נמחק כשהמורה אמר, "ריתוק. חצי-שעה. בסוף היום, חדר 205. ושלא תעיזי 'לתקוע-ברז', אוונס, כמו שאתם הצעירים אומרים." ג'יין ידעה שאם היא רק תחייך, גורלה ייחרץ.  אבל היא לא יכלה שלא לפלוט קול קטן, כשניסתה לעצור את הצחוק.

"כ-כן, המורה. כלומר, לא - אני לא... אני אהיה שם." היא אמרה לבסוף, מגמגמת בניסיון לא לצחוק. צלצול סיום הלימודים נשמע, והתלמידים מיהרו לצאת מהכיתה.

"חדר 205, מה? גם אני בריתוק שם היום. את פשוט עוקבת אחריי, הא?" דאגי שאל בחיוך ממזרי.

"אתה!" אמרה ג'יין בכעס. "הכל באשמתך!"

"לא עשית מעצמך מטומטמת גמורה, לפחות ידעת שמלחמת האזרחים האנגלית הייתה באנגליה." הוא גיחך.

"אוף, שתוק." היא אמרה בזעף, אבל עדיין חייכה חיוך קטן.

"אני חייב לשאול, לפני שהמורה קטע אותך, מה התכוונת לומר?"

"הא?"

"אמרת 'אתה נשמע כמו...' ואז המורה קטע אותך. מה התכוונת לומר?" הוא שאל בסקרנות.

"אה, זה. התכוונתי לומר שאתה נשמע כמו... לא יודעת, אתה פשוט לא נראה לי כמו מי שמספרים לי עליו."

"מה זאת אומרת?"

"אתה יודע, הרבה אנשים מדברים עליך, 'מקפליי' והכל... כבר דמיינתי אותך בתור סנוב," הוא עיוות את פניו. "אגואיסט," הוא עיוות אותן עוד יותר. "וקוץ רציני ב-"

"אוקיי, הבנתי!" הוא קטע אותה. היא צחקה.

"טוב, אנחנו מאחרים לריתוק, אתה בא?" הוא הנהן בעצב, והם יצאו מהכיתה. הם עלו קומה, ודאגי פתח לג'יין את הדלת.

"Ladies first." הוא החווה בידו בתנועה אצילית לעבר הדלת.

"Thank you, sir." אמרה ג'יין וקדה, מצחקקת.

"אני רואה שמיס אוונס והאדון פוינטר ראו לנכון להצטרף אלינו." אמר המורה. "איחרתם. אתם מקבלים עוד עשר דקות של ריתוק." ג'יין התכוונה למחות, אבל המורה אמר- "אל תתווכחי איתי, אוונס, או שאני אזמן פגישה עם ההורים שלך, אני בטוח שהם ישמחו לשמוע על הציונים שלך בביולוגיה השליש הזה." מבטה של ג'יין הזדעף. היא ודאגי תפסו מקומות בסוף הכיתה, והתיישבו אחד ליד השניה. לאחר רבע-שעה שבה חמשת התלמידים שישבו בריתוק בהו בנקודות אקראיות בחדר בדממה, נשמעה דפיקה בדלת. ליאן- מי שלמדה ספרות באותה הכיתה עם ג'סיקה- נכנסה לכיתה, קצרת-נשימה.

"היי, המורה, אמ, רויאלט- כלומר, גברת רויאלטון ביקשה ממני למסור לך את זה." היא הושיטה לידיו חתיכת נייר. הוא עיין בה.

"טוב, תלמידים, יש לי כמה עניינים לסדר מחוץ לכיתה. אני חוזר עוד עשר-דקות, ואני מצפה לשמוע דממה מוחלטת כשאחזור. אם אשמע רק ציוץ אחד מגיע מן הכיתה הזו, רישום כפול לכל אחד מכם." ובזאת הוא יצא מהכיתה. הדלת נסגרה אחריו, אבל עדיין אף אחד לא העז להשמיע קול.

"אז כמו מה אני כן נשמע?" שאל דאגי את ג'יין בלחישה. היא הסמיקה.

"בדיוק ההיפך ממי שאומרים שאתה." הוא חייך. "אבל אני לא יכולה לקבוע, בהתחשב בזה שאני לא בדיוק מכירה אותך לעומק."

"אוקיי, אז הגיע הזמן שתכירי." היא נראתה קצת מופתעת.

"טוב, איזו מוזיקה אתה שומע?"

"פאנק-רוק, בעיקר. אבל אני שומע גם דברים אחרים, יש לי סגנון נרחב."

"וואו, פאנק-רוק זה טוב, גם אני שומעת בעיקר פאנק. אז אני מניחה שאתה מכיר את בלינק-182?"

"את צוחקת?" הוא שאל בהלם. "אני מכור אליהם!"

"הם הלהקה האהובה עליי!" היא אמרה בחיוך רחב. "מה המקצוע השנוא עליך, ועם איזו מורה?" היא שאלה בהתרגשות.

"מתמטיקה, עם רויא-"

"-עם רויאלטון!" היא אמרה בחיוך. "עכשיו רק חסר שתגיד לי שאתה מנגן בתופים!"

"קרוב, אבל אני הבסיסט." הוא חייך.

"זה כל-כך מגניב."

"מה?"

"שבחיים לא חשבתי שאנחנו דומים." היא השיבה.

"איך זה שהכרתי אותך רק עכשיו?" הוא שאל.

"לא יודעת, אבל תהיה בטוח שאני הכרתי אותך. חברה שלי, ג'סיקה- אגב, היא איתך בכיתה- מדברת עליך כל הזמן."

"ג'סיקה? איתי בכיתה? לא נראה לי שאני מכיר..." הוא הרהר.

"היא לומדת איתך באותה הכיתה כבר שנה, שאלת אותה בשיעור הקודם מה השעה - ?" ג'יין צחקה בהפתעה.

"אהה, זו עם השיער השחור המתולתל? שחולה על פאראמור?" הוא נזכר.

"איך אתה יודע שהיא אוהבת את פאראמור?"

"כל השולחן שלה מקושקש ב- 'ג'וש פארו, תעשה לי ילד' וכל מיני שטויות בסגנון." הוא גיחך.

"כן, זאת בהחלט ג'ס שאני מכירה." גיחכה ג'יין. כמה תלמידים שהיו איתם בריתוק הדביקו למורה נעצים על הכיסא. הם שמעו צעדים מגיעים מהמסדרון מחוץ לדלת, וכולם השתתקו וחזרו למקומות באחת.

המורה נכנס לכיתה.

"הו," הוא אמר. "זאת התקדמות." הוא התיישב על הכיסא שלו, וקם כמעט מייד. "מה? מה זה?" הוא שאל, המום. אותם התלמידים שהדביקו שם את הנעצים לא יכלו להתאפק יותר- ופרצו בצחוק מתגלגל. המורה הביט בהם בכעס. "טרנר, פארקר, אני רוצה לראות את ההורים שלכם אצלי במשרד, מחר, בשבע. או אחרת..." הוא אמר בנימה מאיימת והם הפסיקו לצחוק. לאחר חמש-דקות, הריתוק נגמר וכל התלמידים נהרו החוצה מהכיתה, כולם- חוץ מדאגי וג'יין, שהמורה האריך את הריתוק שלהם. עשר-דקות לאחר מכן, המורה אמר, "טוב, הריתוק נגמר, אתם משוחררים." והם יצאו מהכיתה במהירות, מצחקקים.

"ראית את הפרצוף שלו כשהוא התיישב על הכיסא?" שאל דאגי, מגחך.

"כן, הוא כולו כזה- 'מי הזיז את הגבינה שלי?'" ג'יין ניסתה לחקות את פרצופו הזועם של המורה, ודאגי פרץ בצחוק קולני. הפלאפון של ג'יין צלצל (כמובן, שיר של בלינק-182), והיא הוציאה אותו מכיס מכנסי החאקי שלה. "היי, ג'ס. הייתי בריתוק, מצטערת על זה. כן, אני יודעת, אבל - כן, אבל - אוף, אבל אני -" היא נאנחה. "טוב, נתראה. ביי."

"קרה משהו?" שאל דאגי.

"סתם, ג'סי עצבנית עליי כי הברזתי לה, היינו אמורות לחזור היום מהבית-ספר ביחד."

"אה... איפה את גרה?"

"אממ, ברחוב דאונינג... אתה?"

"בוייטהול." הוא השיב. "זה בכלל בכיוון השני מדאונינג." הוא נשמע מאוכזב. הם יצאו מבית-הספר.

"כן, אני יודעת. אז נתראה כבר מחר, אני מניחה?"

"כן, נדבר כבר. ביי." וכל אחד מהם פנה לכיוון אחר.