מה ניש?P:

במקום לחפור על שטויות כמו תמיד, אני רוצה רק לומר לכולן להיכנס לבלוג להגברת המודעות למקפליי (שנמצא בלינקים בצד). זה לא עוד בלוג הערצה ובסופו של דבר, כשהמודעות אליהם תהיה גבוהה יותר, אנחנו נצליח להביא אותם לישראל. ברצינות.

(אם אתן לא מאמינות לי חכו לפוסט הבא בבלוג הנ"ל- הרעיון להביא את מקפליי לארץ מעולם לא נראה מוחשי יותר)

בכ"מ, הנה הפרק. תיהנו.

                                            -לאחר שבוע-

אני ומאי עמדנו בשדה התעופה- המטוס של לי ומייקל אמור לנחות בכל רגע. הלב שלי פעם בחזקה, עוד מעט אני אראה אותם שוב...

"תראי!" מאי קראה והצביעה על המטוס, שהתחיל לנחות. "הם הגיעו!"

המטוס נחת, והיציאה מהמטוס נפתחה. ישר זיהיתי את שיערה הכתום המבריק של לי, ולידה את מייקל. הם ירדו במדרגות המטוס, ולי חיפשה אותנו במבטה.

"לי, מייקל!" קראנו ורצנו אליהם. אני ומאי התנפלנו על לי בחיבוק ענקי, ולאחר מכן חיבקנו את מייקל.

"כל-כך התגעגעתי אליכן!" היא אמרה בחיוך רחב.

"אני לא מאמינה שיש לנו אותך לחודשיים שלמים!" אמרתי בשמחה.

"אוקי, זו הפעם הראשונה של מייקל בישראל, ואני רוצה להראות לו את כל המקומות השווים כאן!" לי אמרה בחיוך. "אה, ואיפה אנחנו ישנים בכלל?"

"אצלי, ההורים שלי בחו"ל לאיזה מיליון שנה, ובבית שלי יש מקום לכולנו."

"כן, לכולנו ולכל שאר העולם! הבית של מאי ענקי, וגם יש לה בריכה בחצר, והוקי-שולחן במרתף וגם-" מאי קטעה את לי.

"הבנתי, התגעגעת לבית שלי. אנחנו יכולים ללכת עכשיו?" לי ומייקל לקחו את המזוודות שלהם ונכנסנו למכונית של מאי. כשהגענו לבית שלה, התחלנו לחלק בינינו את החדרים.

"טוב, אז מייקל ולי, אתם ישנים בחדר אורחים, יש לכם גם מקלחת משלכם שם. קומה שנייה, חדר שני משמאל." היא אמרה. הם עלו למעלה כדי לשים את המזוודות שלהם בחדר. "ואל, אנחנו נישן בחדר שלי. אוקי?"

"ברור. אני לא מאמינה שאנחנו נבלה חודשיים עם מייקל ולי בבית שלך... זה פאקינג מרגיש כמו חלום!" אמרתי בהתלהבות. "אז אני רק הולכת לשים את התיקים שלי בחדר..." עליתי במדרגות לחדר של מאי, והנחתי את התיקים שלי על הרצפה. התיישבתי על המיטה, בוהה ברצפה בחולמנות. לאחר כמה דקות, מאי נכנסה לחדר כדי לסדר משהו. שניה לאחר שמאי נכנסה, שמענו דפיקה בדלת.

"כן?" אמרה מאי. מייקל פתח את הדלת בהיסוס.

"אה, היי." הוא אמר ונכנס.

"שלום, שלום." אמרתי בחיוך. "קרה משהו?"

"אממ, כן, בערך. אני צריך לשאול אתכן משהו." אני ומאי הבטנו בו בעניין. "טוב, אני... אני מתכנן להציע ל-לי נישואין. בישראל." הוא חייך חיוך מהוסס, ואני ומאי הבטנו בו, המומות.

"אתה רציני?" מאי שאלה בשקט. הוא הנהן. "אההה!" אני ומאי התחלנו לחבק את מייקל, והוא חייך במבוכה.

לאחר שהנחנו לו, הוא אמר, "אז, אממ... אתן חושבות שהיא תגיד 'כן'?" הוא נראה קצת חושש.

"ברור! מייקל, אין לך מושג כמה היא מדברת עליך! באימייל, היא תמיד תכתוב דברים כמו "אני ומייקל הלכנו לים אתמול...", או "הוא כל-כך חמוד, מחר אנחנו יוצאים למסעדה...". היא פשוט אוהבת אותך." אמרה מאי בחיוך רחב. הוא נראה מעודד פתאום.

"אז מה אתה מתכנן לעשות?" שאלתי בסקרנות.

"אני אאלתר עם הרגע..." הוא אמר בחיוך. "אני מתכוון להציע לה יותר מאוחר, אחרי ארוחת-הערב."

"אלוהים... אני כל-כך מתרגשת בשבילך, זה יהיה הדבר הכי מדהים בעולם כשתתחתנו!" אמרתי בשמחה.

"טוב, אז אף מילה ל-לי, כן?" הוא אמר.

"ברור שלא, אל תדאג. עכשיו לך להתארגן, כבר שבע." אמרתי והוא יצא מהחדר, חיוך רחב על פניו.

"טוב, אז אני הולכת להכין ארוחת-ערב." מאי אמרה והלכה למטבח. נאנחתי ויצאתי מהחדר. ירדתי לסלון, והדלקתי את הטלוויזיה. היא נדלקה אוטומטית על ערוץ MTV, והיו שם את "עשרת הגדולים של מקפליי". פתאום נזכרתי שעוד שבוע ההופעה. לעזאזל. חשבתי. עוד שבוע אני אראה את דני, לאחר שלוש-שנים. שלוש שנים שבהן ניסיתי ככל האפשר לשכוח ממנו, כשהמחשבה היחידה שהחזיקה אותי היא שאני לעולם לא אצטרך לראות אותו שוב. כמובן ששכחתי שאחרי הכל, הוא דני ג'ונס. שמעתי קולות צעדים מהמדרגות, וראיתי את מייקל ולי יורדים לסלון, צוחקים מסיבה כלשהי.

"וואו, משהו מריח ממש טוב." מייקל אמר בחיוך.

"רגע, אני יודעת!" לי אמרה לפתע. "מאי, הכנת את הלזניה שלך, נכון?" חיוך רחב נפרס על פניה של לי. מאי הנהנה, צוחקת. "אני לעולם לא אשכח את הניחוחות המופלאים של הלזניה של מאי." התחלנו לצחוק, והתיישבנו לשולחן. עזרתי למאי להגיש את האוכל, ואז כולנו התיישבנו.

"מאי, זה מעולה." מייקל אמר, טועם מהלזניה. "יותר טוב מהלזניה של אמא שלי..."

"עוד לא טעמת כלום," לי אמרה בחיוך. "אתה צריך לאכול את הספגטי שלה." מאי שתקה וחייכה בערמומיות. לי קלטה אותה ושאלה, "את הכנת ספגטי?!"

מאי צחקה. "הכנתי הכל לכבודכם." היא החוותה בידה בתנועה אצילית, וצחקה. "אני יודעת מה את אוהבת לאכול, לי." צחקנו והמשכנו לאכול, מדברים על כל מיני שטויות שלא קשורות לכלום. אחרי ארוחת הערב, הלכנו לראות טלוויזיה.

"אז מאי," אמרתי. "הבאתי את הסרט הכי קלאסי שיש." היא הביטה בי.

"גאווה ודעה קדומה?" היא חייכה.

"הממ, קרוב." אמרתי. "ג'ק המרטש." החיוך נמחק מפניה של מאי באחת.

"א-אימה?" היא שאלה בשקט. "אוי, לא. לא, אין סיכוי, אני לא רואה את זה." היא אמרה בפחד.

"נו, מאי, בבקשה?" לי הביטה בה בעיניים גדולות. "בשבילי?"

"לי, את חייבת לי על זה." אמרה מאי. הלכתי להכין פופקורן, וכשחזרתי הסרט התחיל.

בערך אחרי שעה, הרגשתי את מאי רועדת. היא תפסה בידי באימה, והרגשתי שהיא מזיעה. "אממ," אמרתי לפתע. "אולי כדאי שנעצור את הסרט? עוד-מעט אנחנו הולכים לישון, ולא נראה לי שכדאי שזה הדבר האחרון שנראה." מאי מייד עצרה את הסרט.

"תודה לאל, הייתי בטוחה שאני אתחיל לבכות." מאי הודתה בחיוך קטן. "ואני גם ממש עייפה."

"גם אני," אמרתי. "אז נלך להתקלח ונתקפל למיטה?" כולם הנהנו, ועלינו במדרגות לחדרים שלנו.

לי סידרה לעצמה בגדים, לקחה את המגבת שלה והלכה לכיוון האמבטיה. היא התפשטה במהירות והפעילה את זרם המים, מזיזה בעדינות את הוילונות. היא עצמה את עיניה כשעמדה מתחת לזרם, נרגעת. כמה דקות לאחר מכן הדלת נפתחה. היא לא שמעה זאת, אבל את הצלצול של סיבוב המפתח כן. לי פקחה את עיניה, המומה.

"מייקל?" היא הסיתה את הוילונות באימה, מנסה להסתיר את עצמה וגם להסתכל עליו. הוא מצמץ, ונראה כאילו היא תפסה אותו בדיוק כשהוא התכוון להניח את המגבת על השיש. הוא היה עירום. גם היא.

"לי?"

"מה לכל הרוחות אתה עושה כאן?" היא שאלה בהלם. הוא מצמץ.

"טוב, אני התכוונתי ללכת להתקלח..." הוא גיחך במבוכה.

"תצא." הוא התכוון לפתוח את הדלת, ואז הסתובב בחיוך מהוסס.

"אממ, רק רגע, אני אמצא את המפתח..." הוא התחיל לחפש. לאחר עשר דקות, כשהמים כבר הפכו קצת קרים, לי שאלה בזעף, "כמה זמן לוקח למצוא מפתח? אני מזדקנת כאן!"

"אני לא מוצא, אוקי?" הוא נלחץ.

"מה זאת אומרת לא מוצא?!" שאלה לי בהלם והזיזה קצת את הוילון כדי לחפש במבטה את המפתח. השיער הכתום שלה נצמד אל הפנים שלה. הוא הביט בה רגע ארוך.

"תגידי, לי, תתחתני איתי?" הבעה עוד יותר המומה התפרסה על פניה.

"מה?" היא שאלה, נדהמת, נתקעה באחת מדפנות האמבטיה והחליקה. המים עדיין זרמו, ומייקל רץ אליה.

"את בסדר?" הוא שאל בדאגה, מכבה את הזרם.

"להתחתן?"

"אני מניח שלהתחתן..." הוא גיחך במבוכה. לי בהתה בנקודה לא ברורה על הקיר. "אז-"

"כן." היא הביטה בו.

"באמ-"

"כן." היא חייכה, ואז שניהם התחילו לצחוק. "אני לא מאמינה שהצעת לי נישואים באמבטיה!"

"גם אני לא, אבל זה סיפור נחמד לספר, את לא חושבת?" הוא צחק, ולי השעינה את ראשה על החזה שלו.

"לפחות קנית טבעת?" הוא קפא, והיא הרימה את ראשה, צוחקת עוד יותר חזק. "שכחת לקנות טבעת!" היא הצליחה לומר. "אני לא מאמינה..."

"טוב, זה היה... את יודעת, חשבתי על זה רק בטיסה, ו..." היא נישקה אותו בעדינות, משתיקה אותו.

"זה לא נורא, נלך לקנות אחת מחר." היא לחשה כנגדו. חיוך רחב התפרס על פניו והוא נישק אותה ארוכות.

"אני אוהב אותך." היא לא ענתה, ורק נישקה אותו בשנית. "את מודעת לעובדה שאנחנו עירומים לגמרי, נכון?" הוא העיר, ולי התנתקה ממנו, מתחילה לצחוק יותר חזק. "מה?" מייקל שאל בבלבול.

"אנחנו באמת עירומים לגמרי," היא אמרה בשעשוע, "זה מה שמצחיק בסיפור הזה. הצעת לי נישואים באמבטיה." קנטרה.

"יופי, תצחקי עליי עוד קצת..." מייקל התמרמר.

"גם אני אוהבת אותך." היא אמרה ונישקה אותו. "עכשיו צא מהמקלחת, אני רוצה להתקלח!" היא אמרה בחיוך.

"אבל, אממ, אני באמת לא מוצא את המפתח."

"כלומר, אנחנו באמת תקועים כאן?" היא שאלה, החיוך נמחק מפניה.

"כנראה שכן." היא הביטה בו, ואז לקחה את המגבת שלה.

"לעזאזל..." היא אמרה. "טוב, קדימה." היא הביטה בו בציפייה.

"מה?"

"תפרוץ את הדלת."

"הא?"

"תפרוץ אותה. תבעט בה, מצידי תשבור אותה, אבל עוד מעט אנחנו ניחנק כאן, ואז גם טבעת אתה לא תספיק לקנות לי." הוא צחק, ואז הסיט את מבטו לעבר הרצפה.

"אין צורך לשבור שום-דבר," הוא הרים את המפתח מהרצפה. "הוא כאן אצלי." לי נאנחה בהקלה.

"יופי, אז תפתח את הדלת."

"לא," הוא דחף את המפתח מתחת לדלת, והעביר אותה לצד השני של הדלת.

"מה אתה עושה?!" היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות. "מייקל, אתה מודע לזה שכרגע חיסלת את הסיכוי שלנו לצאת מהאמבטיה המקוללת הזאת, נכון?" הוא נישק אותה.

"אני יודע."