"איפה מייקל ולי?" שאלתי את מאי.

"לי אמרה שהיא מתקלחת..." מאי ענתה לי, "אבל אין לי שמץ של מושג איפה מייקל. שנשאל אותה?"

"היא שונאת כשאנחנו מפריעות לה במקלחת..." מלמלתי, אבל מאי כבר קמה ועלתה במדרגות אל הקומה השנייה. נאנחתי ועקבתי אחריה. נשמעו קולות מוזרים מחדר האמבטיה, וראיתי את מאי יושבת רכונה ומתבוננת במשהו. "מה זה?" שאלתי.

"מפתח." מאי נעמדה שוב ודפקה על הדלת. "לי, את שם?"

"אה, כן..."  היא אמרה, נשמעת מעט מתוחה.

"את יודעת איפה מייקל?" שאלתי. הייתה שתיקה.

"אממ, לא..." היא נשמעה מהוססת. מאי הרימה את המפתח.

"אני נכנסת!" היא הודיעה, מכניסה את המפתח לחור.

"לא!" לי ומייקל צעקו ביחד.

"מייקל? גם אתה שם?"

"אממ, לא!" לי אמרה בלחץ, ונשמעו כמה קולות של הליכה ווילון זז. מאי פתחה את הדלת והביטה ב-לי, שבדיוק עמדה עם הגב אלינו.

"לי?" מאי הרימה גבה ולי מיד הסתובבה, יחד עם הוילון שהסתיר אותה.

"כן?" שתינו הבטנו במייקל מאחוריה בדממה, ואז גם היא הסתובבה והביטה בו. היא הסתובבה אלינו בחיוך תמים.

הייתה שתיקה מביכה.

"אתם עשיתם סקס באמבטיה שלי!"  מאי קראה לבסוף, המומה.

"לא – "

"סקס! שניכם! אני לעולם לא אתקלח כאן!" היא המשיכה לומר בהלם.

"זה לא כמו – "

"אני לא מאמינה! לא יכולתם לעשות את זה בחדר?!"

"מאי –"

" – זה – "

" – לא – "

" – כמו – "

" – שזה – "

" – נראה!" הם אמרו ביחד, קצת מחוסרי נשימה.

"כן, אז מה עשיתם כאן?" היא שאלה.

"אממ, הוא הציע לי נישואין..." לי הסמיקה. גם מייקל נראה אדום.

"מצחיק מאוד. ועכשיו ברצינות?" אמרתי, משלבת את ידי.

"באמת. אנחנו עומדים להתחתן." מייקל אמר בחיוך קטן.

"באמת?" שאלתי בעיניים נוצצות.

"כן." לי אמרה באושר.

"אה!" מאי ואני צווחנו יחד. "אני כל כך שמחה בשבילכם!!!" וחיבקנו אותם.

"אתן מודעות לעובדה שאנחנו עירומים לגמרי, נכון?" שאלה לי. מיד הפסקנו לחבק אותם.

"אה, אממ, אז אתם... תיהנו לכם..." מאי אמרה בהיסוס, ושתינו פנינו ללכת. לאחר דקה היא חזרה. "אתם לא עשיתם סקס באמבטיה, נכון?"

"מאי!"

"לילה טוב!" משכתי את מאי מהחדר, סוגרת אחריי את הדלת. "מאי!" קראתי בשמחה והתחלתי לקפוץ במסדרון. "הם מתחתנים!"

"אני יודעת! אלוהים, אני לא מאמינה ש-לי הולכת להתחתן! זה... לא יודעת, קשה לי להאמין..." היא חייכה.

"בחיי, זה הדבר הכי מדהים בעולם. לי ומייקל- נשואים! זה נראה כאילו רק אתמול תפסתי אותם מתחבקים במסדרון במלון..." חייכתי בחולמנות. נזכרת באותו היום כש-לי הכירה לי את מייקל.

"איך שהזמן עובר... טוב, נו, בואי נלך לישון כבר, אני עוד שניה נרדמת בעמידה..." והלכנו לחדר של מאי. נרדמנו מייד.

בערך בתשע בבוקר, כשאני ומאי עוד ישנו, שמענו דפיקה בדלת.

"כן...?" מאי אמרה בנמנום.

"הי, מצטער שהערתי אתכן..." מייקל נכנס לחדר, לבוש בטרנינג ארוך וללא חולצה. "אבל אני צריך עזרה." אני ומאי שפשפנו את עינינו.

"מה אתה צריך?" שאלתי.

"טוב, אממ, לא קניתי ל-לי טבעת עדיין, ו-טוב, אני רוצה להפתיע אותה ולהציע לה נישואין כמו שצריך, אבל אני לא ממש מתמצא בישראל, אתן יודעות, אז אני צריך את העזרה שלכן." אני ומאי הסתכלנו אחת על השנייה בחיוך.

"טוב, אנחנו נוכל לבוא איתך לכמה חנויות תכשיטים כאן, ונוכל לעזור לך לבחור טבעת. מה תכננת לעשות?" שאלתי.

"זו הפתעה." הוא אמר במסתוריות. אני ומאי חייכנו שוב.

"אז נחליף בגדים ונצא עוד חצי-שעה." אמרתי. "אבל רגע, מה עם לי?"

"אני אשאר איתה כאן, אני אומר לה ש... אמ... אני כבר אעסיק אותה איכשהו." אמרה מאי.

"תודה," אמר מייקל ויצא מהחדר. הבטתי במאי.

"הם באמת הולכים להתחתן..." אמרתי, עדיין בהלם מאז אתמול.

"מדהים, לא?" מאי אמרה בחיוך. "טוב, תחליפי בגדים ותצאו לפני שהיא מתעוררת. אני בינתיים הולכת להכין לנו ארוחת-בוקר." והיא קמה והלכה לצחצח שיניים. נכנסתי למקלחת, ולאחר-מכן ירדתי במדרגות לסלון, שם ראיתי את מייקל יושב על הספה ואת מאי במטבח, מכינה ארוחת-בוקר.

"אז אנחנו יוצאים?" שאלתי. מייקל הנהן, ולקחתי ממאי את מפתחות המכונית שלה. נכנסנו למכונית, והתחלתי לנהוג עד שהגענו לקניון עזריאלי. "ברוך הבא לתל-אביב." אמרתי. הוא חייך. "טוב, אז יש כאן מיליון ואחת חנויות תכשיטים, ואנחנו נעבור אחת-אחת עד שנמצא את הטבעת המושלמת בשביל לי." הוא נאנח ונכנסנו לחנות תכשיטים.

"מה עם זאת?" שאל מייקל, מצביע על טבעת נוצצת ומבריקה מזהב בוהק.

"היא לא אוהבת זהב, אני חושבת שנלך על כסף." אמרתי. "תראה את זאתי," הראיתי לו טבעת כסופה ונוצצת.

"אני לא יודע, היא לא פשוטה מדיי? אני רוצה טבעת ש... לא יודע. טוב, את מכירה אותה יותר טוב, את חושבת שהיא תאהב את זאת?"

"אני רק מציעה." משכתי בכתפיי. "זאת נראית לי כמו טבעת שהיא תאהב." מצאתי טבעת כסופה, עם יהלום קטן במרכז. "מייק, אני חושבת שמצאנו את מה שחיפשנו."

"מה זה?" הוא התקרב אליי. "וואו, יוקרתי. כמה נראה לך שזה- הולישיט." מייקל הסתכל על המחיר.

"תן לי לראות," חטפתי את הטבעת מידו. "8,250. זה לא כזה נורא. בפאונד זה בערך... אמ... 1,375 פאונד." מייקל ניגב את הזיעה ממצחו.

"זה ממש יקר."

"אתה לא חייב לקנות אותה, יש כאן המון טבעות יפות וזולות יותר, אז נוכל רק-"

"-לא, אני רוצה לקנות לה את הטבעת הזו." הוא אמר והוציא ארנק מכיס מכנסי הג'ינס שלו. "את יכולה לעזור לי? אני לא ממש מסתדר עם שקלים..." הייתי די המומה כשראיתי שהוא ממש מתכוון לקנות לה את הטבעת הזו.

"אה... כן, בטח." עזרתי לו להוציא את סכום הכסף המתאים ושילמנו למוכר, שנראה קצת מופתע שיש לנו את כל הכסף במזומן. "רק שהוא לא יחשוב ששדדנו איזה בנק..." גיחכתי. יצאנו מהחנות. "תזכיר לי איך אתה מתכוון להציע לה?"

"זו הפתעה."

"אבל ההפתעה היא בשביל לי. אני כאן כדי לעזור לך, ואני לא רוצה שתפשל."

"אני לא אפשל, מבטיח. סמכי עליי, היא תמות על זה." הוא חייך ויצאנו מהקניון. נכנסנו למכונית ונסענו בחזרה לביתה של מאי.

נכנסנו וראינו את מאי ולי יושבות בסלון ורואות טלוויזיה.

"ולאן אתם הלכתם ביחד?" שאלה לי בחשדנות.

"משהו מריח נפלא." מיהרתי לשנות את הנושא. "אני מתה מרעב... מאי, מה יש לארוחת-צהריים?"

"הלו? שאלתי אי-" מאי קטעה את שאלתה של לי.

"אני שמחה ששאלת. נשאר עוד ספגטי מאתמול, והכנתי גם קציצות במילוי אורז, זה מתכון חדש שראיתי ב 'אודטה' לפני כמה ימים ורציתי לנסות, אני לא חושבת שיצא לי משהו בגלל שהאורז היה קצת יבש... תטעמו ותגידו לי איך יצא, אני חייבת לדעת."

"מצטער, אבל, אממ, אני ו-לי לא נשארים לארוחת-צהריים." אמר מייקל. לי הביטה בו בהפתעה.

"אנחנו לא?"

"אה, לא. אני רוצה שנלך לאנשהו." הוא אמר ולא הוסיף. לי זרמה איתו.

"אוקיי, אז אני רק אחליף בגדים..." היא עלתה במדרגות.

"אתה לא מתמצא בישראל, לאן אתה מתכוון לקחת אותה?" שאלה מאי.

"הא, דאגתי להכל." אמר מייקל. "קניתי GPS חדש כשהיינו בקניון."

"אהה, אז בגלל זה נעלמת כשחזרתי מהשירותים!" אמרתי. "חיפשתי אותך!"

הוא חייך. "אז בכל-מקרה, הכל מסודר." לי ירדה למטה.

"הולכים?"

"אכן-כן." מייקל פתח לה את הדלת והם יצאו מביתה של מאי.

"אכן-כן?" גיחכה מאי אחרי שמייקל ולי הלכו. "או-קיי."

"אהה, מאי! אני עדיין לא מאמינה שהם הולכים להתחתן! את יכולה לדמיין את זה? זה יהיה הדבר הכי מגניב בעולם!" אמרתי בהתרגשות. היא הביטה בי. "מה קרה?" שאלתי למראה ההבעה הרצינית על פניה.

"עוד שבעה ימים אנחנו פוגשות את מקפליי. עוד שבעה ימים..."

"מה נזכרת בזה עכשיו? נתמודד עם זה כשנצטרך. בואי נשמח בשביל לי בינתיים." אמרתי בחיוך.

"אני לא יכולה, את לא מבינה. בפעם האחרונה שראיתי את דאגי זה היה לפני שלוש שנים, מתנשק עם מישהי אחרת. אני זוכרת את זה כל-כך טוב... ויצאתי עם המון בנים מאז שעזבנו את אנגליה, אבל עם אף אחד מהם לא הרגשתי בחצי-שנה את מה שהרגשתי עם דאגי בשבועיים." היא אמרה בעצב.

"מאי-מאי..." התקרבתי אליה. "תאמיני לי שאני מבינה. אבל את לא תצליחי להתגבר על דאגי עד שתדברי איתו. אני גמרתי את העניין עם דני חד-משמעית ברגע שראיתי אותו עם אוליביה. כשניפגש, אם הוא בכלל יזהה אותי, לא יקרה בינינו כלום. כלומר, מה כבר יוכל לקרות? הכל בינינו נגמר. אבל לך ולדאגי עדיין יש סיכוי." מאי התחילה להשתעל.

"את צוחקת עליי? סיכוי?!" היא אמרה. "הוא נישק מישהי אחרת! יום אחרי שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי! שלא לדבר על זה שיש סיכוי שהוא בכלל נשוי היום! את באמת חושבת שהם זוכרים אותנו? הם המשיכו הלאה!"