תקציר: הפרק הזה מוקדש לרינ שמאודמאוד חיכתה לו.D:

תיהנו.^^

-עריכה-

חג שמח ושנה טובה לכו-לם!D:

-סופעריכה-

"לי, אני יכול לדבר איתך שניה?" שאל דני. לי נראתה מופתעת מעט. היא הביטה אל מייקל, טום, דאגי והארי. מייקל הנהן והיא ודני התרחקו קצת מן האחרים.

"מה קורה?" היא שאלה בסקרנות.

"תגידי... אלה, היא... טוב..." הוא גמגם.

"כן, היא כאן. לא, לא נראה לי שהיא רוצה לדבר איתך. אני יכולה להיות כנה איתך? אתה הבנאדם האחרון שהיא רוצה לראות. ואני די מסכימה איתה." היא אמרה והביטה בו. הוא לא נראה נבוך.

"תקשיבי, בקשר לאוליביה-"

"-אתם עדיין ביחד?" היא שאלה, קוטעת אותו.

"אני..."

"תענה לי."

הוא נאנח. "אנחנו עדיין ביחד." לי נראתה המומה.

"ואתה עוד רוצה לדבר עם אל?" היא שאלה בהלם. "ולומר לה מה?" היא שאלה בכעס.

"לומר לה שהיא הבינה את הכל לא נכון!" הוא אמר בכעס. "אני חייב לדבר איתה ולהסביר לה מה קרה."

"את מה היא הבינה לא נכון? מה כבר יש להבין? אתה ניצלת אותה בתור סטוץ. אחרי זה חזרת לאוליביה וזו בעיה שלך."

"אני לא ניצלתי אותה." הוא אמר.

"תראה, דני, היא לא... אתה די הרסת אותה." לי נאנחה. "אני לא חושבת שהיא התאוששה מזה וגם ככה היא נפרדה מהחבר האחרון שלה – אל תעמיס עליה. אתה פוגע בה."

"החבר האחרון – "

"מה חשבת? שהיא תישאר לבד לנצח?" לי תופפה עם הנעליים שלה על הרצפה, ואז מבטה הזועף התרכך מעט כשהיא ראתה כמה עצוב דני נראה. "הי, אתה תראה אותה שוב. מבטיחה." היא חייכה בשקט.

"והיא גם תרצה לדבר איתי," הוא גיחך במרירות. "טוב, תודה, לי." הוא חיבק אותה קלות. לי פנתה ללכת. "אה," הוא הוסיף, "בבקשה תשכנעי אותה לתת לי להסביר." היא הנידה בראשה לשלילה.

"אני לא מתכוונת לשכנע אותה לעשות את זה. אם היא תרצה לשמוע את ההסברים שלך היא תבוא אליך."

"אבל היא לעולם לא תבוא," הוא מלמל כשהוא ראה אותה הולכת לעבר מייקל ומנשקת אותו בלחי.

"פאק, מאי, הם פאקינג כאן... כאן! מה הם עושים פה בכלל? הם לא אמורים לעשות בדיקות סאונד ודברים כאלה?" שאלתי בלחץ. אני ומאי נשארנו בשירותים כבר בערך עשרים דקות.

"לא יודעת, אבל הם פה... לעזאזל, מה אנחנו עושות?" היא פסקה מללכת במעגלים. "תראי אותנו." היא הניפה את ידה וגם אני עצרתי מלהסתובב. מאי נשמה עמוק. "אנחנו מתנהגות כמו מטומטמות בנות ארבע-עשרה. אז מה אם הם כאן? הם בטח שכחו מאיתנו, ועד כמה שידוע להם, גם אנחנו שכחנו מהם ועברנו הלאה. נכון?" היא הביטה בי.

"כן, נכון." אמרתי. "אז זה אומר שאנחנו נצא עכשיו?"

"תני לי עוד רגע." אמרה מאי וחזרה ללכת במעגלים. נאנחתי.

"אולי כדאי שנזהיר את לי, את יודעת? כדי שלא תדבר איתם פתאום או משהו..." אמרתי. מאי הנהנה והוציאה את הפלאפון שלה.

"הי, לי?"

"אתן לא תאמינו! אני-"

"מקפליי כאן." אמרה מאי, קוטעת את לי.

"אני יודעת, אני מדברת איתם עכשיו!"

"טוב, אז תיפטרי מהם, אני לא ממש רוצה לראות אותם," אמרה מאי, בנימה של אין-על-זה-ויכוח.

"אבל מאי, בכל מקרה אתן תפגשו אותם עוד מעט! אז רק-" חטפתי את הפלאפון מידיה של מאי והחזקתי אותו ליד האוזן שלי.

"אבל עוד לא תכננתי מה אני אגיד לדני! אני לא מוכנה!"

"אל..." לי נאנחה. שתקתי. "טוב, בסדר." היא אמרה לבסוף. "אני אפטר מהם, אבל אתן מוכנות לצאת כבר מהשירותים?"

"איך את יודעת שאנחנו כאן?" שאלתי בפליאה.

"אני מכירה אתכן מהיסודי. עוד עשר דקות מקסימום אתן יוצאות, ברור?"

"ברור." אמרתי וניתקתי.

"אה, מה השעה?" שאלה לי. דני הציץ בשעון שלו.

"חמש וחצי."

"מה? לעזאזל, אנחנו מאחרים... קבענו עם פלטצ' במלון, זוכרים?" אמר הארי.

"באיזה מלון אתם?" שאל מייקל.

"אה, הילטון. בתל-אביב." השיב דאגי.

"באמת? מאי גרה בתל-אביב!" אמר מייקל בשמחה. דאגי הרים את מבטו למשמע השם "מאי". פתאום הוא נראה זועף.

"אממ, כן, אז נראה לי שאתם ממהרים, לא?" מיהרה לי לומר.

"כן, נכון. היה נחמד לראות אתכם." אמר טום וחיבק אותם. אחריו גם דאגי ודני. הארי המשיך ללכת אחריהם, בלי לומר מילה ל-לי או למייקל.

"מה הבעיה של הארי?" מייקל שאל. לי משכה בכתפיה באנחה.

"הי, מייקל, אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?" היא נעצרה והביטה בו. הוא גיחך וכרך את זרועותיו סביב מותניה.

"ומה גרם לוידוי המרגש הזה?"

"סתם..." היא חייכה, "מתחשק לי שתדע." הוא נישק אותה.

"אני יודע."

אני ומאי יצאנו מהשירותים והתקרבנו אל לי ומייקל.

"איפה הייתן?" שאל מייקל. "פספסתן את טום, דאגי, דני והארי!"

"אוי, באמת?" שאלה מאי, לא משכנעת במיוחד. "טוב, לא נורא, יהיו לנו עוד הזדמנויות לדבר איתם."

"אתן לא מתכוונות לשאול מה הם עשו כאן?"

"אני יודעת שהם מופיעים כאן, אחותי שיגעה אותי עם זה." אמרתי באנחה. "אז אנחנו זזים?" כולם הנהנו ונכנסנו למכונית של מאי. כשהגענו לבית שלה, כולנו היינו סחוטים לגמרי.

"אני עפה למיטה, הרגליים שלי הורגות אותי." אמרה לי, פיהקה, ועלתה במדרגות. מייקל אמר לשתינו "לילה טוב" ועלה אחריה.

"אה, שניה!" מאי קראה אחריהם, אבל הם כבר עלו למעלה. היא נאנחה והתיישבה על הספה בסלון, מתחילה לקרא בעיתון. התיישבתי לידה והדלקתי את הטלוויזיה, מביטה באמצע הסרט של "הכי דומה לאהבה". כשהוא נגמר, פניתי למאי.

"אז מה קרה?" שאלתי אותה.

"לי אמרה שהיא צריכה לדבר איתך, בקשר לדני. היא אמרה שהוא דיבר איתה..."

"מה?!" שאלתי בהלם, וכשיצאתי ממנו אמרתי "חכי" ועליתי במדרגות, דופקת על דלת החדר של לי ומייקל. פתחתי אותה בשקט. "לי, את ערה?" שאלתי בשקט. היא ומייקל ישנו במיטה, מחובקים. עמדתי ובהיתי בהם דקה ארוכה. אין לי מושג מאיפה הקנאה נחתה עליי פתאום. ניערתי את ראשי וירדתי במדרגות.

"נו, דיברת איתה?" מאי קמה והתקרבה אליי.

"מה?" שאלתי בהיסח הדעת.

"עם לי. היא הייתה ערה?" שאלה מאי. "הי," היא נקשה באצבעותיה מול הפנים שלי. "את איתי?"

"הא? כן." אמרתי. "סתם... לא משנה. לא, היא ומייקל ישנו."

"אה-הא." מאי נעצה בי מבט בוחן.

"מה?" שאלתי בתמימות.

"קרה משהו?" היא שאלה בחשדנות. הבטתי בה באומללות.

"מאי," אמרתי בנימה של אני-צריכה-להכריז-משהו-חשוב-אז-תקשיבי-כי-אני-אגיד-את-זה-רק-פעם-אחת. "אני מתגעגעת לדני."

"מה?" היא שאלה. "מאיפה הבאת את זה עכשיו? חשבתי שכבר התגברת עליו, לא?"

"לא יודעת." אמרתי. "תשמעי, יצאתי רק עם אור מאז שחזרנו לישראל, אבל אני... כלומר, אני לא מרגישה... למרות ש, טוב, אולי..." היא התקרבה אליי והסתכלנו אחת לשנייה בעיניים.

"את אוהבת את דני?" היא שאלה. הבטתי בה.

"איך אפשר לאהוב מישהו שלא דיברת איתו שלוש שנים?" שאלתי במרירות.

"את מתחמקת. תעני לי." היא התעקשה. נאנחתי.

"אני חושבת שכן." היא פלטה קריאה מיואשת והתיישבה על הספה, לוקחת כרית וקוברת בה את הראש שלה.

"איך זה קרה?" היא שאלה בייאוש. "איך זה ששתינו התאהבנו דווקא בדני ודאגי ממקפליי? אחותך מטורפת עליהם, ומתה לפגוש אותם ואין לה מושג שאת בכלל יצאת עם אחד מהם... גאד, ורק לחשוב שלפני שלוש שנים לא חלמנו שדבר כזה יקרה! זה כל-כך הזוי..."

"אני יודעת." אמרתי, מסכימה איתה יותר משאוכל אי פעם להודות. "זה הזוי."

מאי נאנחה.

"אז מה עכשיו?"

היססתי, מביטה בה בדממה במשך כמה דקות.

"נלך לישון."