חג שמייח לכל קוראי-הבלוג ולכל בית-ישראל ולכ-ל מי ששכחתי.D:

הצלחתי להבריז מהסידורים לחג אז אני מרגישה מעולה, אל תיבהלו אם יהיו לי יציאות מוזרות בזמן הקרוב.

D:

בכל אופן, הפרק היום מוקדש לשני (האמת שזה ספוילר בעקיפין, אז שני חייבת לי על זה. |שפם| ) המאגניבה, תפודית, נקניקיתוש וכל מיליון שאר הכינויים שלה.D:

אהמ, בקשר לפרק: תפקיד התקליטנית שלי טרם תם, ועל כן אני ממליצה לשמוע את Losing You- Busted

http://www.youtube.com/watch?v=7ulFPlEHDcI מהחלק האדום D:

נצלו את החופש עד הסוף, ותאכלו אפרסקים כל עוד נפשכן בגפכן- עודמעט תיגמר העונה שלהם. B|

להת'.D:

-עריכה-

את הפרק הזה מנדס כתבה לבד, אני לא שיניתי בו שומדבר.D: אז הידד למנדס, וכל התגובות מגיעות לה. ^____^

-סופעריכה-

קמתי בערך בשש וחצי לפנות בוקר במצב רוח זוועתי. שפשפתי את העיניים שלי במרץ כדי לגרום לעייפות האיומה שהייתה לי על העפעפיים להיעלם, אבל זה לא עזר. נשארתי במיטה במשך כמה דקות ארוכות. כשהבנתי שלא יכולתי לחזור לישון, קמתי מהמיטה וכמו זומבי ניסיתי למצוא את הדרך אל חדר האמבטיה. עדיין היה מעט חשוך בחוץ, אבל אור נעים של בוקר החל לבקוע מהחלון. לא חייכתי. הדלקתי את האור והסתנוורתי מהלובן שלו, מרכינה את ראשי ופותחת את הברז. שמעתי כמה שניות את המים זורמים עד שהושטתי אצבע מהססת אל מתחת לזרם, ומשכתי אותה מהר בגלל הקור.

אחרי זה שמתי מתחת לזרם את שתי כפות הידיים שלי בצורת קערה, וכשהיו מלאות במים קרבתי לשם את הפרצוף שלי וקברתי אותו בידיים מלאות המים. כמה טיפות נפלו על הרצפה ונאנחתי כשהסתכלתי במראה, בוחנת את שאריות האיפור מאתמול ומעיפה כמה קורי שינה שנדבקו לצידי העין שלי. לקחתי את המברשת ושמתי עליה משחת שיניים, מקרבת את זה לפה שלי ומתחילה לשפשף את השיניים שלי ביסודיות. ירקתי את השאריות ושטפתי את הכיור.

סגרתי את האור דרך המתג שהיה לידי ובהיתי בדמות החשוכה שלי. חשבתי לחייך אבל אז בטח הייתי מפחדת מהרעיון, כך שחזרתי אל החדר שלי והתלבשתי במהירות – חולצת טריקו שחורה ומכנסי טרנינג אפורים. סירקתי את השיער שלי במהירות ואספתי אותו בקוקו נמוך שנטה יותר לצד שמאל.

ירדתי במדרגות של הבית, נזהרת שלא לעשות רעש והבטתי בשעון המיקרוגל במטבח. שלוש דקות לשבע. פתחתי את המקרר והוצאתי ממנו ביצה, ואז פתחתי את הארונות – מוציאה צלחת ומחבת מהמגירה שליד התנור.

הדלקתי את הגז והנחתי על הכריים את המחבת, שופכת עליה שמן ומחכה עד שהסימן האדום במרכז יתכהה. פתחתי את הביצה, שפכתי אותה לתוך המחבת, מטגנת אותה. כשרציתי להפוך אותה החלמון נקרע וכל התכולה שלו התפזרה בכלי. נאנחתי בעצב – אני שונאת כשזה קורה – וחיכיתי עד שגם החלק השני יהיה מוכן. לאחר מכן הנחתי את זה בצלחת, לקחתי פרוסת לחם וסכו"ם, והתחלתי לאכול. כשסיימתי פיניתי את הכלים לכיור, אבל לא התחשק לי לשטוף אותם באותו הרגע אז לקחתי דף נייר. התכוונתי לכתוב למאי שפשוט לא תשטוף את הכלים, אבל אז הבטתי דרך החלון אל הרחוב של תל-אביב ולא הפסקתי לחשוב כמה רגוע כאן בבוקר כשכל השיכורים הלכו לישון ולא שורצים ברחובות. כתבתי –

 "יצאתי להליכה, אני אחזור בערך ב-12 (אם בכלל תתעוררו עד אז), מצטערת שלא שטפתי כלים. אבל לפחות החביתה יצאה די טובה!

אלה."

הנחתי את הפתק על השולחן, לקחתי את צרור המפתחות ליד הדלת ויצאתי מהבית. יחסית לחודש יולי, היה דווקא קריר. חייכתי לעצמי והכנסתי את המפתחות לכיס שלי, מזמזמת שיר של יאלוקארד תוך כדי הליכה. הבית של מאי היה במרחק 20 דקות מנמל תל-אביב, והתחלתי ללכת לשם. הגעתי אל הכניסה, קצת קרובה לנחל הירקון, וכשעמדתי מול המועדון של "מוזיקה 24" כבר יכולתי לראות את הים מרחוק.

התחלתי ללכת מהר יותר ונעצרתי מול המעקה, מביטה בגלים המתנפצים. היה נעים, והשמש זרחה, וחייכתי קצת-מאושרת-וקצת-לא, אבל לא יכולתי להתחרט שקמתי כל-כך מוקדם. התחלתי ללכת לעבר חוף הרחצה, מחייכת כשאני עוברת ליד מסעדה שעוד לא נפתחה ונזכרת ברגעים שביליתי שם עם אור, או עם מאי ולי או עם הרבה אנשים אחרים.

בלי מקפליי החיים ממשיכים, החלטתי כשהתחלתי לרדת לעבר חוף הרחצה. העפתי מבט שמאלה, אל עבר המקום בו בדרך כלל נמצא השוק, ואז התחלתי ללכת לכיוון המזח.  הלכתי עד לסוף שלו והסתכלתי למטה, מחויכת. הים היה שקט היום, והייתי רגועה. עצמתי את עיניי בשקט, סתם עומדת שם על הקצה.

"Wait – don't jump!" שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי, מזועזעת בגלל שהקול היה מוכר כל-כך, ואז קפאתי במקומי כשהבטתי באדם ממנו הוא בקע. הוא עמד בדיוק בתחילת המזח, ורץ אליי עד שנעצר בהלם כמה מטרים ממני. הרגשתי כלואה – בלי יכולת לברוח. "אלה," הוא אמר. מצמצתי בעיניי, ואז התחלתי ללכת לכיוונו, בגלל שזו הייתה הדרך היחידה לצאת משם. הוא לא אמר שום דבר, אבל ככל שהתקרבתי אליו הצרחה "מטומטמת" רק גדלה בתוך המוח שלי, מהדהדת בחוזקה. נעצרתי ממש סנטימטרים ספורים ממנו, באלכסון. כל הזמן לא הבטתי בו.

"היי," אמרתי, ואז המשכתי ללכת. הוא החזיק ביד שלי, ומצאתי את עצמי קופאת. המגע שלו כאילו צרב את היד שלי, וניסיתי לגרום לו לעזוב אותי. הוא לא. "תעזוב לי את היד, ג'ונס." אמרתי לו בקור, מנסה למשוך אותה.

"לא." הוא ענה לי בפשטות. "אנחנו צריכים לדבר."

"אין לנו על מה," עניתי לו, נמנעת מלהביט בעיניו. ידעתי שהן ישברו אותי. בזווית עיני ראיתי אותו מרכין את ראשו.

"אני עדיין אוהב אותך." הוא אמר לי. הנדתי בראשי, מגחכת גיחוך מזויף.

"'עדיין'," חיקיתי אותו. "תראה, אני לא יודעת מאיזו אגדה באת, אבל הבהרת לי – יפה מאוד, למעשה, ומאוד ברור – שאתה אוהב את אוליביה." האחיזה שלו בידי התחזקה. "אתה מכאיב לי."

"לא," הוא שלח את היד השנייה שלו והניח אותה מתחת לסנטר שלי, מכריח אותי להביט בו, "את מכאיבה לי." ידעתי שאם הוא יזוז קדימה כדי לנשק אותי אני לא אתנגד, שאני לא חזקה מספיק והמבט השבור בעיניים שלו יכול לשבור אותי. אבל הוא לא נישק אותי. הוא אפילו לא היה כל-כך קרוב אליי. פתחתי את פי קלות, ואז לחלחתי את שפתיי, מסובבת את הראש שלי לכיוון הים.

"אז מה רצית לומר?" חשבתי שאני עומדת לבכות, שהוא כאן מולי ואני כל-כך פגועה ממנו – והוא  פגוע ממני וזה לא הוגן.

הוא פתח את פיו, וזה נראה היה כאילו היו לו כל-כך הרבה דברים לומר לי, אבל כל מה שהוא אמר היה, "אני לא יודע."

"אז למה אתה עושה את זה?"

"עושה מה?"

"את זה!" משכתי את היד שלי והעפתי את ידו מפניי בתנועה גסה. "אתה כל הזמן אומר לי שאנחנו צריכים לדבר ולדבר ולדבר, אבל אתה לא יודע מה לומר! אני כל הזמן צריכה לדבר במקומך ולנסות למצוא מילים ואני לא יכולה יותר!" צעקתי עליו.

"את לא נותנת לי להסביר!" הוא צעק גם. "את כל הזמן מצפה ממני לומר את הדברים הנכונים במצבים האלה, ואני פשוט לא מסוגל, אלה, אני לא יכול לחשוב על כל הדברים הנכונים!" שילבתי את ידי והבטתי בו, עדיין לא ישירות בעיניים.

"אז תסביר." הוא נאנח והרכין את ראשו בשקט.

"אני לא רוצה שתכעסי עליי."

"קצת קשה לא לכעוס."

"בנוגע ליום ההוא," הוא התחיל, נמנע ממבטי עד שחשבתי שהוא עומד לשקר לי, ואז הוא הביט בעיניים שלי בחדות עד שהרגשתי כאילו אין אף-אחד בעולם מלבד שנינו. הנהנתי קלות, מסמנת לו להמשיך. "שלחתי לה את ה-SMS בגלל שרציתי להבהיר לה שזה נגמר. נגמר לחלוטין. זוכרת שהיא התקשרה אז, לפני ההופעה?" הנהנתי. זכרתי את זה יותר מידיי טוב. "היא התחננה שנחזור, אבל אמרתי לה שאני לא רוצה. והתחלנו להתווכח, את יודעת."

"ואז אנחנו הגענו," המשכתי אותו. איכשהו האמנתי לו.

"ואמרתי לה שאני הולך, ושזה נגמר. אבל היא גם שלחה לי SMS, ואמרה שהיא רוצה לדבר." נזכרתי שהוא התעסק בפלאפון שלו, אז בואן.

"אז למה שלחת לה 'אני מצטער', סתם ככה?"

"כתבתי 'אני מצטער'. מצטער שפגעתי בה. מצטער שזה נגמר ככה. לא מצטער שאני אוהב אותך." הרגשתי שאני מתחילה לנשום מהר יותר, ושהעיניים שלי נרטבות. "אלה – "

"אבל אני לא אוהבת אותך." עניתי לו, בוכה. יכולתי לראות שפגעתי בו. "אתה פגעת בי וכשהיא באה ואמרה ש... שאתה אוהב אותה והכל – אתה לא הכחשת, או אמרת משהו, או רדפת אחרי..."

"הייתי המום."

"אבל אחר כך?" הרגשתי את השפתיים שלי מתעוותות. "לא יכולת להתקשר אפילו."

"לא היית עונה לי." הוא צדק, ידעתי את זה, אבל סירבתי להאמין.

"דני..." אמרתי את השם שלו בפעם הראשונה בשיחה. "אני מפחדת."

"ממה?" הוא שאל אותי. "אני לא אנשך אותך."

"אבל אתה תהרוג אותי." שתקנו במשך כמה זמן. לא העזתי להוסיף משהו למשפט שלי והוא לא העז לחלוק עליי, או לנסות להצטדק.

"את לא יפה כשאת בוכה," הוא אמר לבסוף, ופתאום ראיתי אותו יותר מידיי קרוב אליי, באופן מפחיד – מאיים. קרוב מידיי. הוא מחה את דמעותיי בעדינות, והרגשתי את העור שלי צורב בכל המקומות בהן היד המחוספסת שלו רפרפה על עורי בעדינות מייסרת. "אני מבקש ממך לסלוח לי, אני יודע. וזה בסדר אם את לא."

אחזתי בכף היד שלו, מופתעת מהאומץ שלי לגעת בו סתם ככה, ומהמחשבה שהוא שוב מוחשי ואני יכולה לא רק לראות אותו.

"אני יכול לחבק אותך?" הוא שאל בשקט, קולו לא עולה על לחישה. הנדתי בראשי לשלילה.

"אבל אני כבר לא כועסת עלייך," לחשתי לו, "לפחות לא כועסת כמו קודם." הוא לא שאל הפעם וחיבק אותי. התנגדתי בהתחלה, מנסה להדוף את הריח והחמימות והנשימות הרכות שהיו לדני. כשלא הצלחתי, החזרתי לו חיבוק מהוסס וחשבתי לעצמי; אני עדיין אוהבת אותו.