כינוי:
Broccoli מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
ינואר 2015
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: Easy.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
Easy Way Out- פרק 42 (פרק סיום!)
אז כן, זה הפרק האחרון של easy way out, ומי שקראה את המילים של השיר, כבר יכלה לדעת איך נגמר הפאנפיק. מנדי אמרה שזה מגניב שהפיק נגמר בפרק 42, כי עפ"י הספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", המספר 42 הוא התשובה לכל השאלות על העולם, היקום, וכל השאר.
והיא גם ביקשה ממני... רגע, מה זה היה... אה, כן:
"ותתחילי לעשות חפירה מסכמת סטייל "התחלתי לכתוב את הפאנפיק בשלהי יוני 87', כשהייתי בת מינוס שבע..." או משהו בסגנון. D:" זה מה שהיא רוצה שאני אכתוב. אבל יש לי משהו קצת יותר מקורי. ^^
האמת שאת הרעיון לפיק בכלל קיבלתי בשירותים, זה מקום נהדר לקבל בו מוזה.XD
והאמת שבהתחלה גם לא התכוונתי לפרסם אותו, וגם לא הייתי מפרסמת, אם מיי ומנדי לא היו כאלה תומכות ומאגניבות. ^^
ומנדי- לכתוב איתך היה מאאאאגניב!X333
ו- זה הולך להישמע נדוש ברמות- לא הייתי מגיעה לפרק האחרון של הפיק בלי התגובות שלכן, בכל הרצינות. ^^
אני אוהבת את כולכן (תעשו לי שבט!!1).D:
ובתור הDJ הרשמית של הפאנפיק הזה, אני ממליצה בחוםבחוםבחום לשמוע את השיר הזה מהחלק שמסומן באדום-
James Blunt- Goodbye My Loverhttp://www.youtube.com/watch?v=2ntKgLxgY9s&feature=related
ולמי שעדיין לא בטוחה- תהיה עונה שנייה, אבל אחרי הפסקה נחמדה ולא מי-יודע-מה ארוכה, אז יש לכן למה לחכות. ^__^
תיהנו.3>
(אגב, הפוסט עלה ב- 00:00).D:
* * *
לי הביטה במאי באימה, והסתכלתי על שתיהן.
"זה בדיוק מה שאמרתי ל-לי." אמרתי בהלם. "מה קרה?"
"אני... טוב, לפני ש-לי קמה הלכתי לדאגי." היא נשמה עמוק. "ו-טוב... אני... המעלית רק נפתחה וראיתי אותו מתנשק עם מישהי אחרת." היא התחילה לבכות והתיישבה לידי. "הוא נישק מישהי אחרת, ורק אתמול הוא אמר לי שהוא אוהב אותי." היא אמרה בנשימה אחת.
"אתן לא רציניות..." לי נראתה אובדת עצות, והסתכלה על שתינו, העיניים שלי ושל מאי היו נפוחות ואדומות.
"למה שלא נהיה? מה קרה?" מאי שאלה אותי ואת לי. הסתכלתי עליה.
"דני... דני חזר לאוליביה."
"מה?!" מאי ניסתה להיראות המומה, אבל לא הצליחה. היא עדיין בכתה. "איך... מה... רבתם והוא חזר אליה, או ש - "
"לא, ישנתי אצלו, ובבוקר היא פתאום הגיעה ואמרה שדני רצה לחזור אליה ו-" מאי קטעה אותי.
"-ואת האמנת לה?"
"בהתחלה לא! כלומר, זאת אוליביה, הייתי בטוחה שהיא תעשה הכל כדי להפריד בינינו, אבל אז דני הגיע, והיא פתאום חיבקה אותו ואמרה לו שהיא שמחה שהוא רוצה שהם יחזרו, והוא... הוא לא עשה כלום. הוא פשוט נתן לה לחבק אותו ואפילו לא הכחיש שומדבר."
"אני בטוחה שזה לא ככה. את בטח מפספסת משהו, לא נראה לי שדני היה עושה דבר כזה." אמרה לי.
"אמרת שאת רוצה לחזור לישראל." אמרתי למאי. "זה בדיוק מה שאמרתי ל-לי."
לי הביטה בנו באומללות. "למה? יש לנו עוד יותר משבוע להיות כאן! אתן באמת תתנו להם להרוס לכן את החופשה הכי טובה בחיים שלכן?"
"זה סיוט." מאי קברה את הראש שלה בין השמיכות.
"אני רוצה לחזור לישראל, נראה לי שמיצינו את אנגליה עד כמה שאפשר." אמרתי במידה מסוייצת של מרירות.
"אבל..." לי נראתה אבודה.
"מה עוד יש לנו לעשות כאן? מחר בבוקר נקום, נלך לחדר אוכל, נלך לטייל במקומות שכבר היינו בהם וככה ביום שאחרי וביום שאחרי... כבר אין לנו מה לעשות פה."
"אבל - "
"-די, לי! אנחנו חוזרות לישראל וזהו! מה הבעיה כאן?!" שאלה מאי, שכבר התעצבנה.
"הבעיה היא שאני לא יכולה לחזור לישראל!" לי צעקה את המשפט הזה. אני ומאי הבטנו בה בהלם.
"מה זאת אומרת את לא יכולה?" שאלתי.
"אני... תבטיחו לי שלא תכעסו."
"מה קרה?" שאלה מאי.
"נרשמתי לאוקספורד."
"מה?!" אני ומאי שאלנו ביחד.
"את צוחקת!" אמרה מאי. "נרשמת לאוקספורד? בלי לומר לנו?! איך? מתי הספקת ללמוד בכלל?" היא שאלה בהלם.
"בכל הפעמים האלה שהלכתי למייקל? לא שיחקנו בפלייסטיישן. הוא עזר לי ללמוד. ו..." היא הביטה בנו במבט קצת אומלל. "היום בבוקר קיבלתי מכתב מההנהלה. הם אמרו שהתקבלתי."
"את לא רצינית..." מלמלתי. היום הזה זה היום הכי נורא בחיים שלי, רציתי פשוט להתעורר מהסיוט הזה. קודם דני חוזר לאוליביה, ועכשיו החברה הכי טובה שלי אומרת לי שאני לא אראה אותה שלוש שנים? אני חולמת. אני בטוח חולמת. "אני לא מאמינה. את התקבלת לאוקספורד? אנחנו לא נראה אותך שלוש שנים?" רציתי פשוט לבכות.
"אני... אני מניחה שכן." היא נראתה לא פחות מאוכזבת משתינו. "אבל... אבל אני חשבתי שאולי... אתן יודעות, גם אתן תלכו לאוניברסיטה כשנחזור לישראל, והיינו נפרדות באיזשהו שלב שכל מקרה - "
" -כן, אבל לפחות היינו באותה היבשת!" אמרה מאי. "אני לא מאמינה שזה קורה... את סיפרת להורים שלך בכלל? איך את הולכת לממן את אוקספורד?"
"דיברתי עם ההורים שלי, לאבא שלי יש חשבון בבנק באנגליה... הם העבירו כספים מהחשבון שלנו בישראל לכאן..."
"אנחנו לא נראה אותך שלוש שנים..." מלמלתי בהלם.
"זה לא כל-כך נורא, תקשיבו - " מאי התכוונה לעצור אותה, אבל לי אמרה, "תקשיבו לי! מאי, תני לי לדבר. תשמעו, כבר התקבלתי, ולמען האמת- אני שמחה. אני יודעת שאנחנו לא נתראה המון זמן, אבל אחרי שלוש שנים אני אחזור לישראל, אני מבטיחה. ונחזור להיות החברות הכי טובות, ונשמור על קשר באימייל, וגם בטלפון. אני רק רוצה שתבינו אותי. אתן יודעות שתמיד רציתי ללמוד בחו"ל, והאמת היא שאפילו התחלתי להאמין שאולי תשמחו בשבילי."
"לי..." אמרתי. "אנחנו... אנחנו פשוט עדיין בהלם..."
"אבל מה אם לא תחזרי לישראל? מה אם תרצי להישאר לגור כאן, אחרי שתתרגלי לשגרה של אנגליה, ותכירי כאן אנשים חדשים, חברות חדשות..." מאי שאלה.
"אתן תמיד תהיו החברות הכי טובות שלי, ישראל או לא."
"אז זהו-זה? אנחנו נפרדות?" שאלתי.
"אני מניחה שכן." לי אמרה בעצב. "אבל... הי, אני אבוא לבקר אתכן, בקיץ."
"זה לא יהיה אותו הדבר..." מאי אמרה. לי נאנחה.
"אז אני יורדת לקבלה... אנחנו עוזבות היום." אמרתי, קמה מהמיטה.
"אני אבדוק זמני-טיסות לישראל..." אמרה מאי ופתחה את הלפטופ של לי. יצאתי מהחדר וירדתי ללובי. מאי ולי ישבו בחדר, כל אחת עסוקה בשלה.
"הי, לי?" מאי אמרה.
"כן?"
"תבטיחי לי שתחזרי לישראל."
לי שתקה לכמה רגעים. "אני מבטיחה." מאי חייכה חיוך קלוש.
נכנסתי לחדר. "זהו. אנחנו צריכות לפנות את החדר עד שלוש וחצי."
"ויש טיסה מהית'רו שיוצאת בתשע וחצי." אמרה מאי. "מה השעה?"
"שתיים וחצי." הסתכלתי על השעון. "יש לנו שעה לצאת מכאן, קדימה." התחלנו לארוז מחדש את כל הבגדים והדברים שלנו, ולאחר 45 דקות ירדנו ללובי ומסרנו את מפתחות החדר לקבלה.
"אני לא מאמינה שלא נראה את המלון הזה שוב... ולא נראה את הפקיד החתיך הזה מהקבלה יותר..." אמרה מאי בחיוך. ניכר בה שהעניין עם דאגי עדיין צורב לה, אבל היא מנסה לשכוח מזה כמה שיותר מהר. חייכתי. "אז כדאי שנלך להית'רו עכשיו, בשביל כרטיסים..."
הזמנו מונית והגענו לשדה התעופה, שהיה עמוס, כרגיל. מאי הלכה כדי לקנות לנו כרטיסים, ולי ואני חיכינו לה.
"הי, אל, אכפת לך אם אני אתקשר למייקל? הוא שאל אם אני רוצה לעבור לגור אצלו ו..."
"לכי להתקשר." חייכתי אליה. חשבתי לעצמי כמה זה אירוני שהיא הייתה זו שקינאה ונראתה הכי חסרת מזל, ובסוף התקבלה לאוקספורד והחבר שלה לא בגד בה בכל צורה שהיא. חייכתי כשראיתי אותה צוחקת ממשהו שמייקל בטח אמר, ואז מבט מאוהב נפרש על פניה.
קינאתי. כל-כך קינאתי.
מאי חזרה אחרי חצי שעה. "טוב, יש כרטיסים, עכשיו רק 4 והטיסה היא בתשע וחצי, יש לנו חצי שעה עד שצריך להיות בשדה התעופה."
"אז מה דעתכן שנלך לטיול אחרון באנגליה עד שתצטרכו לעזוב?" לי שאלה. אני ומאי הנהנו ויצאנו משדה התעופה. הלכנו לפארק ענקי שהיה די קרוב לשם. הוא נראה קצת מוכר.
"אתן יודעות," אמרתי. "אני חושבת שלעולם לא הייתי מתרגלת לאוכל של הבריטים בכל-מקרה." הן צחקו. פתאום הממטרות החלו לפעול, ונזכרתי מאיפה הפארק הזה מוכר לי; זה הפארק שטיילתי בו עם דני, כשהוא נתן לי את השרשרת. ואז נזכרתי שהשרשרת שהוא נתן לי עדיין על הצוואר שלי. הוצאתי אותה, והסתכלתי עליה לכמה שניות לפני שזרקתי אותה על הדשא, מתאפקת ככל האפשר לא לבכות. מאי ולי המשיכו ללכת. התכוונתי להמשיך ללכת איתן, כשהבטתי לאחור, לעבר השרשרת הזרוקה על הדשא. הממטרות הרטיבו אותה לגמרי. חזרתי על עקבותיי, והרמתי אותה. שמתי אותה בכיס והמשכתי ללכת איתן.
התחלנו לדבר, ולהעלות זכרונות מצחיקים שלנו ביחד. שמעתי פעם שלפני שאדם מת, כל חייו חולפים לנגד עיניו. זה נראה כל-כך אמיתי פתאום... בעוד כמה שעות אנחנו נעלה למטוס, וניפרד לאלוהים-יודע-כמה-זמן. אבל במקום לבכות על זה, הנה אנחנו כאן, בפארק, מטיילות וצוחקות משטויות שעשינו פעם. שטויות שידענו שיום יבוא ונצחק עליהן.
דאגי שוב ישב בסלון שלו, הפעם ללא אלכוהול. הוא עזב את לואיז מייד אחרי התקרית עם מאי, ועכשיו הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. ללכת אליה?
לבסוף, הוא לקח את מפתחות המכונית וירד לחניה. הוא נסע למלון, ועלה לחדר שעד לפני שעתיים, בערך, היה שלנו. הוא דפק בדלת. איש לא פתח, ושום קול לא נשמע מהחדר.
"מאי!" דאגי קרא בכעס ודפק על הדלת בחזקה. "תפתחי לי!" הוא בעט בדלת, והיא נפתחה. החדר היה ריק מאדם. "לא..." הוא מלמל. "לא, לא, לא..." הוא רץ משם, וירד במהירות ללובי. הוא שאל את הפקיד אם כבר פיננו את החדר שלנו, והפקיד הנהן בבלבול. "שיט..." הוא יצא מהמלון ונכנס למכונית, ואז נזכר שאין לו מושג לאן לנסוע. הוא הוציא את הפלאפון שלו וחייג ל-לי. "תעני, תעני, תעני..."
"הלו?" הוא שמע את לי מהקו השני.
"לי!" הוא קרא בהקלה. "איפה מאי?"
"היא- ... למה?"
"איפה היא?"
"היא עזבה." לי ענתה בשקט.
"עזבה? מה זאת אומרת? איפה אתן?"
"דאגי, אנחנו בשדה-תעופה. מאי ואל עולות למטוס ממש עוד-מעט."
"מה? לא! לא, תעצרי אותן, לי, את חייבת - "
" -מצטערת, דאגי." והיא ניתקה.
"לא..." הוא מלמל, וחייג לדני במהירות.
"דאג?"
"דני, תשמע, אל ומאי עוזבות עכשיו!" דאגי אמר בלחץ.
"מה? תירגע! מה קרה? מה זאת אומרת עוזבות?" דני שאל אותו במהירות.
"אני לא יודע, התקשרתי ל-לי, היא אמרה שהן עולות למטוס בקרוב, הן כבר בשדה-תעופה, הן בטח כבר בטיסה... לעזאזל, דני! הן עזבו!"
"שיט... דאגי, הן כבר טסו? בטוח?"
"אני לא יודע, לי לא אמרה בדיוק מתי הטיסה... אבל לא נראה לי שכבר יש לנו סיכוי להשיג אותן... זה נגמר, הן עזבו."
אני, לי ומאי עמדנו ליד המטוס, שהיה אמור להמריא עוד כמה דקות. חיבקתי את לי, בעוד הדמעות זורמות על פניי. "תבטיחי לי שתכתבי לי כל יום."
"תבטיחי לי שתעני." היא החזירה בחיוך קטן. "אני אתגעגע אליכן." היא חיבקה את מאי ואמרה, "את יודעת, תחסרי לי כאן, Crazy bitch ." לי אמרה בחיוך.
"אני אתגעגע אלייך, Freaky girly dude." דמעות החלו לעלות בעיניה של מאי. "אני אוהבת אותך." והיא חיבקה אותה חזק יותר.
"גם אני אוהבת אותך," לי התנתקה ממאי ושוב חיבקה אותי. "את שתיכן, ואני כל-כך אתגעגע אליכן..."
סרקתי את האנשים שחלפו על פנינו בשדה-התעופה, כאילו אני מקווה לזהות ביניהם את דני. אבל הוא לא היה שם... הוא בכלל לא יודע שאני עוזבת, וגם אם הוא ידע, זה לא היה משנה לו. הוא עם אוליביה.
ישבתי ליד מאי במטוס. ליד מאי ישב מישהו עם המחשב שלו. הוא הקליד משהו, וממבטים חטופים הבנתי שהוא כותב איזו נובלה. הוא נראה בערך בן חמישים, עם שיער מעט מלבין וכמה כתמי זקנה. הוצאתי את נגן האייפוד שקיבלתי ליום-ההולדת, במסיבה שנראית פתאום כאילו מלפני שנים... הפעלתי אותו, ובאוזניי התנגן השיר Too Close For Comfort.
נזכרתי אוטומטית ביום שבו ניגנתי לדני את אותו השיר, והרגשתי פתאום שיש לי גוש בגרון, שמונע ממני לשמוע את השיר הזה. העברתי שיר, אבל כל שיר של מקפליי ששמעתי רק החמיר את תחושת-המחנק בגרון. כיביתי את הנגן והבטתי בחלון. ראיתי את אנגליה מתרחקת ממני, את האנשים הופכים קטנים, ואז הוצאתי מהכיס שלי את השרשרת שדני נתן לי.
"Happy birthday, my love,
-Danny"
התחלתי לבכות בשקט. מאי הביטה בי בכאב, ואז חיבקה אותי.
"יהיה בסדר, אלה," היא אמרה בקול מעט רועד. "מבטיחה."
| |
Easy Way Out- פרק 41
היי לכן (האמנם 'לכם'? ס.ס).D:
טוב, כמה מילים לפני הפרק: (ולא, לא התחרפנתי, פשוט דיברתי עכשיו עם מישהי שגרמה לי לראות דברים בצורה שונה, וחשוב ל שתדעו את זה)
תאהבו את החיים.D: כי בתכלס, הצרות הכי גדולות שיכולות להיות לנו בטווח הקצר הן להיכשל במבחן, או שיפטרו אותנו מהעבודה. אז מה? החיים יפים, ותוכלו ליהנות מהם יותר אם לא תבכו עליהם, אלא תחשבו שהכל יהיה טוב...
וואע, חפירה רצינית, נכון? >< אתן תחיו.D:
וכל הפרקים מכאן והלאה, גם בעונה השניה, וכל דבר שאני אי-פעם אכתוב, מוקדשים לרינת, ילדה מדהימה שאני מכירה ואוהבת.333333333333>
נחזור לפרק? אם אתן רוצות...
אה, ואני כלכך ממליצה לשמוע את השיר הזה- Runing Away - Hoobastank, כשאתן מגיעות לחלק בפרק שמסומן באדום, הוא פשוט מתמזג טוב עם האווירה.D: אז הנה השיר: http://www.youtube.com/watch?v=bESlcjEgljo
תיהנו.3>
קרני שמש חדרו דרך החלון בחדר, ופקחתי את עיניי בשקט. זה לא היה החדר שלי, נזכרתי שאני באנגליה – אבל זה גם לא היה החדר שלי במלון. ואז נזכרתי שאני אצל דני. כאב ראש משונה פילח את ראשי, הבנתי שזה כנראה ההנגאובר מאתמול. הבטתי בדני, ששכב לידי, ידיו מחבקות אותי ברישול והראש שלו נח על הכרית, התלתלים שלו נראים זרוקים באי סדר על המיטה. ליטפתי את הראש שלו, מסדרת אותם קצת, ואז קמתי.
"אה, לעזאזל!" הייתי עירומה. ולא היה לי מושג איפה הבגדים שלי. הבטתי סביב באימה, ואז ראיתי את התחתונים והחולצה שדני נתן לי אתמול. קפצתי במהירות מהמיטה ולבשתי את החולצה. בדיוק התכופפתי כדי להרים גרב אחת שלי שהייתה על הרצפה. כנראה שעשיתי קצת רעש, כי שמעתי את דני גונח ומתמתח. הוא התיישב, משפשף את עיניו. הבטתי בחזה החשוף שלו כמה שניות.
"בוקר טוב?"
חייכתי במתיחות. "בוקר."
בהינו אחד בשנייה. עדיין הייתי כפופה, והידיים של דני עדיין היו קרובות לעיניים שלו. התחלתי לצחוק, מתיישבת על הרצפה. הוא הצטרף אליי.
"הי, את מוכנה לזרוק אליי את התחתונים?" הוא שאל אחרי שהפסקנו לצחוק. סרקתי את החדר במבטי.
"איפה הם?"
"אממ, אני חושב שזרקת אותם לכיוון המקלחת אתמול." הסמקתי, והוא חייך. "אני אוהב כשאת מסמיקה."
"אני יודעת, אחרת לא היית מנסה לגרום לי להסמיק כל-כך הרבה פעמים..." מלמלתי בשקט. הוא צחק.
"מה השעה?"
"אמ..." הבטתי בשעון שליד המיטה שלו. "שתיים-עשרה וחצי?"
"אה. שנייה, אני חייב ללכת לשירותים." הוא הלך לכיוון השירותים. לפתע שמעתי דפיקה בדלת.
"את יכולה לפתוח?" שמעתי את דני צועק לעברי. הבטן שלי התערבלה. עברתי לגור אצלו או משהו, ולא ידעתי?
ירדתי במדרגות וידי רפרפה את ידית הדלת. לבסוף לחצתי עליה ופתחתי אותה. זו הייתה אוליביה.
"מה את עושה פה?" היא שאלה. העיניים שלה היו רחבות וגדולות, וזה היה מזעזע. היא נראתה זוהרת. כאילו היא התכוננה ליציאה רומנטית לאור ירח, ולא ל... מה היא עושה פה בכלל?
"עומדת." אמרתי בשקט. היא הייתה מרתיעה, ולא היה לי אומץ לטרוק לה את הדלת בפרצוף, בצרחות "איכס, ג'וק!". היא אפילו יותר כלבה כשהיא מדברת אליי.
"אל תגידי לי 'עומדת'." זה נראה מסוכן, נרתעתי לאחור והיא נכנסה לתוך הבית, סוגרת את הדלת. אוליביה סקרה את הבית במבט בוחן. "אני רואה שנהניתם פה." הסלון של דני היה ממש מבולגן מאז אתמול. כנראה שהסמקתי, כי היא חייכה חיוך כמעט-ידידותי.
"מה את רוצה?" שאלתי לבסוף. היא העיפה כמה דברים מאחת הספות של דני והתיישבה עליה בנינוחות.
"דני קרא לי לבוא לכאן." היא נראתה מרוצה. הייתה לי צביטה בלב. "שלח לי SMS ואמר לי שהוא מצטער, ושכדאי שנדבר." הכלבה הזאת... היא משקרת! היא בטוח משקרת. הפעם האדמתי מכעס.
"זה לא נכון." אמרתי. "הוא לא אוהב אותך בכלל." היא נראתה כל-כך שמחה, כאילו היא נהנית מכל הסיטואציה הזו. לאחר מכן היא הוציאה את הפלאפון שלה, התחילה לחפש בו משהו ואז הגישה לי אותו. לקחתי אותו בהיסוס והסתכלתי על הודעת הטקסט.
אוליביה, אני מצטער. אנחנו צריכים לדבר על זה. תבואי מתישהו ונסדיר את העניין.
שמטתי את הפלאפון מידי והבטתי בה באימה. נשמע קול ניפוץ קטן ואחריו- "ילדונת, זה הפלאפון שלי! כדאי לך מאוד שהוא יישאר שלם!" אבל לא הקשבתי לה. לא הקשבתי לכלום ורק הבטתי בעיניים רחבות למדיי במקום בו היה כתוב לפני שנייה "אוליביה, אני מצטער". איך הוא יכול היה לעשות לי את זה?
"קרה משהו?" נשמע הקול של דני מלמעלה. לאחר מכן שמענו קול צעדים, ואז הוא הופיע בפתח הדלת. אוליביה בדיוק הכניסה את הפלאפון לכיסה וחייכה אליו חיוך לקקני. היא מכשפה. "אוליביה." זה מה שהוא אמר. לא "תסתלקי מכאן", או "מה לעזאזל את עושה כאן?!". רק "אוליביה", בטון כמעט מתרגש. בחנתי אותו בדממה, חסרת מילים.
"דני!" היא רצה וחיבקה אותו. מול העיניים שלי. הידיים שלו קצת רעדו. ואני עמדתי שם, בתחתוני מלחמת הכוכבים שלו, והסתכלתי עליהם. כשרק לפני כמה ימים, הוא אמר לי שוב שהוא שכח את אוליביה, ושלא אכפת לו ממנה. הוא שיקר לי. הוא שיקר לי בפנים, הסתכל לי בעיניים ושיקר לי. אני לא מאמינה לזה, אני לא מסוגלת להאמין.
אחרי כמה שניות שנדמו כנצח, הוא הביט בי. נעצתי בו מבט קפוא, ולפתע הוא הבין מה הוא עושה ועזב אותה באחת, זרועותיו נשמטות לצדדים ומתנדנדות קלות. עמדתי והבטתי בו ללא תזוזה. אם הייתי אומרת משהו, אני חושבת שהייתי מתחילה לבכות.
"אל..." הוא אמר בצרידות. לא הגבתי.
"דני, אני כל-כך שמחה שאתה רוצה שנחזור להיות ביחד!" אוליביה ברברה. "אני כל-כך אוהבת אותך, אני שמחה שהבנת סוף-סוף שאני האחת בשבילך, כמו שכולם יודעים..." הדמעות עמדו בקצה העיניים שלי, וכל מה שעשיתי היה לבהות בעיניים הכחולות של דני ולנשוך קלות את שפתי התחתונה.
היא חייכה אליי, כזאת כלבה. דני עדיין שתק. היא התחילה לאחוז בידו ולהיצמד אליו, מחככת את ראשה בחזה שלו. בחזה של החבר שלי.
פלטתי צליל קטוע וצורם.
"אלה," אמר דני ודחף ממנו את אוליביה בעדינות, אבל קטעתי אותו.
"אמרת לי," הקול שלי נשמע כמו יפחה חלושה, "ששכחת ממנה." אוצר המילים שלי לא יכול היה להתרחב יותר באותו הרגע, הייתי עדיין המומה ונבגדת. אכלתי את הלב של עצמי. לא חשבתי שהוא יעשה לי דבר כזה. חשדתי שהוא עדיין מרגיש משהו אל אוליביה, בכל זאת – הם יצאו שנתיים ביחד. זה הרבה זמן וקצת קשה להתגבר אבל... איך הוא...
"אני כן-"
"-אתה לא! אתה רצית לחזור אליה! אתה שיקרת לי!" התחלתי לצרוח פתאום. "אתה הסתכלת לי בעיניים ושיקרת!"
"תקשיבי, אני יכול-"
"אתה לא יכול להסביר, אין לך הסבר! אני לא מאמינה שעשית את זה!"
"מתוקה, דני פשוט אוהב אותי." אוליביה אמרה. נעצתי בה מבט שונא אבל היא התעלמה ממני לחלוטין, שוב מחייכת את החיוך הגועלי שלה.
"אלה, תקשיבי לי! אני-"
"אל תדבר איתי." עליתי במדרגות בריצה ולקחתי את הבגדים שלי. הוא אפילו לא עלה אחריי. רציתי שהוא יעלה, אולי הייתי סולחת לו. אבל הוא פשוט נשאר שם, עם אוליביה. התלבשתי מהר וירדתי בחזרה למטה. הוא מלמל משהו, ונראה קצת כועס. אוליביה נעצה בו מבט מסוכן. הוא פחדן מטומטם.
"אלה, תקשיבי לי," דני הרים את מבטו לעברי. הוא נראה שבור, כאילו הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.
"אני לא," התחלתי לבכות, "רוצה לדבר איתך. אני שונאת אותך. אני שונאת שקרנים כמוך." ראיתי שהכאבתי לו, יותר משהוא העז להראות. משהו בבטן שלי התכווץ, אבל הגאווה שלי פשוט לא אפשרה לי להישאר ולהקשיב לשטויות שלו.
"אני-"
"אתה כלום, זה מה שאתה." הייתי שבורה בדיוק כמוהו, ונראה כאילו הוא בחר להתעסק רק בעצמו.
"אני אוהב אותך."
זה הקפיא אותי לכמה שניות, אבל החלטתי שהוא לא יעבוד עליי יותר.
"לא אכפת לי." יריתי. זה נשמע כל-כך מרושע, אבל הכרחתי את עצמי לחשוב שכבר לא אכפת לי ממנו, הוא כלום בשבילי. אפס.
אחרי זה יצאתי מהבית שלו, ולא סגרתי את הדלת. עצרתי מונית ונכנסתי אליה, רועדת לגמרי.
"למלון 'קיסר', בבקשה." אמרתי בקול רועד וחנוק מדמעות. הנהג נראה קצת מבולבל, אבל התניע את המונית והתחיל לנסוע.
מאי התעוררה בערך ב-12, ולי עדיין ישנה. היא קמה מהמיטה, והרגישה כאב ראש חזק. היא התיישבה בחזרה כמעט מייד. היא פתחה את הפלאפון, כדי לבדוק מה השעה, ותמונתו של דאגי חייכה אליה חיוך רחב. הדמעות עמדו ממש בקצה העיניים כשהיא נזכרה בכל מה שקרה אתמול, וייסורי המצפון על הדרך שבה נפרדה מדאגי חזרו לתקוף אותה.
"אני צריכה ללכת אליו, ולגמור כבר את העניין הזה." היא חייגה לדאגי.
בינתיים, דאגי ישב בסלון, מחזיק בידיו בקבוק בירה, ורגליו מונחות על השולחן. הוא שמע את הפלאפון שלו מצלצל. הוא הוציא אותו, ותמונתה של מאי הופיעה על הצג. הוא סינן את השיחה וקם כדי להביא עוד בירה מהמטבח. הפלאפון שלו שוב צלצל. הוא הלך לסלון, הרים את הפלאפון וזרק אותו על הקיר בעצמה. הפלאפון הפסיק לצלצל, ונחת ליד רגליו של דאגי.
הוא נשען על הקיר בעצבים.
"לעזאזל." הוא מלמל, ואז הרים את הפלאפון. הוא עדיין עבד, אבל נראה שמאי הפסיקה להתקשר. הוא נכנס לקטגוריית 'אנשי קשר' והתחיל לחפש את השם 'לואיז'. כשמצא, הוא לחץ והביט במספר כמה שניות. הוא לחץ על הכפתור, וההודעה 'מתקשר...' הופיעה.
"הלו?" נשמע הקול של לואיז מהקו השני.
"הי, לו, זה דאגי, את יכולה לבוא?" הוא חיכה לתשובה שלה.
"ד-דאגי?" היא נשמעה המומה. "אתה בסדר? קרה משהו רציני?"
"לא, זה רק... אני ממש צריך אותך עכשיו."
"טוב, אני יוצאת, נתראה. ודאגי-"
"-נתראה, לו." והוא ניתק. לאחר רבע-שעה, הוא שמע דפיקה בדלת. הוא קם מהספה ופתח את הדלת. זו הייתה לואיז. הוא לא הכניס אותה הביתה, הוא יצא החוצה והם עמדו במסדרון.
"מה קורה?" היא שאלה, וראתה את בקבוק הבירה שבידו. "שתית?"
"קצת..." הוא שיהק. ריח של אלכוהול נדף ממנו.
"דאגי," לואיז נראתה מודאגת. "מה קרה לך? ממתי אתה שותה...?" הוא אחז בידה, והצמיד אותה אליו. הוא נישק אותה על השפתיים, ועדיין אחז בבקבוק הבירה ביד אחת. עיניה היו פקוחות בתדהמה, אבל היא לא עצרה אותו. היא החזיקה בצווארו ועצמה את עיניה. הם התנשקו בלהט, ודלת המעלית נפתחה.
"דאגי?" מאי עמדה במעלית, הבעה המומה על פניה. לואיז התנתקה מדאגי באחת, והוא פקח את עיניו, מסתכל על מאי. שניה לאחר מכן נשמע קול התנפצות- דאגי שמט מידיו את הבקבוק, שנפל והתנפץ למיליון חתיכות על הרצפה.
"מאי..." הוא התחיל למלמל, ולואיז נראתה מבולבלת. מאי לחצה במהירות על לחצן "קומת כניסה" במעלית, והדלתות החלו להיסגר. "מאי!" דאגי קרא, אבל הדלתות כבר נסגרו.
מאי יצאה מביתו של דאגי, הדמעות מציפות את עיניה וזורמות בנהרות על לחייה. היא נסעה במהירות למלון, וכשהגיעה היא נכנסה לחדר בסערה. אני ולי ישבנו על המיטה.
"ומה קרה לך?" שאלתי, העיניים שלי עדיין היו אדומות וקולי היה קצת חנוק.
"אני רוצה לחזור לישראל."
| |
Easy Way Out- פרק 40
היא הביטה בו, המומה מכדי לדבר. הוא הרכין את מבטו.
"אמרתי לך שזה לא משנה."
"אתה אוהב אותי," היא אמרה באיטיות.
"אני חושב שזה מה שאמרתי..." מייקל מלמל.
"באמת?"
"כן, באמת."
"מייקל – "
"הי, לי, תשכחי מזה, טוב?" הוא נאנח בתסכול. "אני יודע שאת מאוהבת בהארי והכל, אז תתעלמי מזה, כאילו שלא אמרתי כלום..."
"אבל אמרת," היא נשכה את שפתה התחתונה.
"אני יודע."
"ואתה פשוט, כלומר..." מייקל הניד בראשו.
"זה לא חשוב."
"למה לא אמרת לי קודם?"
"לא יודע."
"א-" היא לא ידעה מה לומר, והוא פנה ללכת, "מייקל..."
"תראי, אני רוצה להישאר ידיד שלך. באמת רוצה, אז אולי נוכל רק..."
"אבל מייקל, אני – " הוא הביט בה, והיא חפרה עם ציפורניה בבשר של ידה. "מייקל, אני... לא יודעת מה לומר לך. באמת. אבל כשהארי נישק אותי," היא הרכינה את ראשה, "זה לא הרגיש כל-כך טוב."
"בגלל שהרגשת אשמה," מייקל אמר, "איזי והכל."
"לא." היא נאנחה. "אני לא... אני לא חושבת שאני מאוהבת בהארי. לא כמו שאתה חושב, כי... הנשיקה הזאת הייתה לא נכונה... לא בגלל שאני הרגשתי אשמה, בגלל שהרגשתי שאני מנשקת את האדם הלא-נכון." היא הרגישה צמרמורת מוזרה ולא נעימה עוברת בה, והיא הרימה את מבטה כדי להביט במייקל, קרוב אליה. הם הביטו אחד לשנייה בעיניים, ולי פתחה את פיה קלות. הוא רכן מעט בעדינות, עוצר מילימטרים ספורים משפתיה. היא התרוממה מעט על קצות האצבעות ונישקה אותו, כורכת את זרועותיה סביב צווארו בעוד ידיו מתמקמות על מותניה, מושכות אותה אליו. הם התנשקו, ולפתע, דלת ביתו של דני נפתחה, ומאט יצא ממנה. הם מיהרו להתנתק.
"מיי-" מאט עצר כשראה באיזה מצב הוא תפס אותם. הוא שיגר למייקל חיוך ערמומי ואמר, "מצטער על ההפרעה. אני אשאיר אתכם לבד, ילדים." ונכנס חזרה לדירה.
לי הייתה המומה ואדומה לגמרי. מייקל חייך במבוכה.
"מאט ידוע כבעל חוש-תזמון מושלם." גיחך מייקל. לי חייכה. "בכל מקרה..." הוא התקרב ל-לי ושוב כרך את ידיו סביבה. "תזכירי לי איפה היינו." היא עצרה אותו.
"אחר-כך, אני חייבת ללכת לשירותים." היא אמרה והתקדמה לכיוון הדלת. לאחר שנייה, היא חזרה על עקבותיה. "אבל לפני שאני אשכח..." היא נישקה את מייקל נשיקה מהירה על השפתיים ונכנסה לדירה. מייקל חייך ונכנס אחריה.
"הנה את!" מאי אמרה לי, ופילסה את דרכה בין מיליוני האנשים שהיו בסלון כדי להגיע אליי. "חותכים את העוגה, בואי כבר!" והיא משכה את ידי. שלחתי לדני חיוך מתנצל. הוא גיחך, והלך לחפש את המצלמה.
גבי משכה בידה את ג'יימס, שנראה משועשע. נכנסנו למטבח. טום הוציא את העוגה מהמקרר, והניח אותה על השולחן. דני נכנס למטבח, מחזיק במצלמה. מאי ולי התקרבו אליי, וכל ידידיו של ג'יימס התקבצו סביבו.
"אוקיי, כולם לחייך כמו אידיוטים!" דני אמר, וכולנו חייכנו. הוא צילם.
"התמונה יצאה מטושטשת, וטום נראה כאילו הוא בא ללקק את ג'יימס." העיר דני, בעודו בוחן את יצירת-האמנות שצילם.
"לא נכון," טום לקח ממנו את המצלמה. "אתה פשוט לא יודע לצלם. תן לי. אל, ג'יימס, בואו לכאן." ג'יימס התקרב אליי, כרך את ידו על כתפי ונישק אותי בלחי. טום צילם אותנו. לאחר מכן דני התקרב אליי ונישק אותי קצרות על השפתיים.
"מאי, בא לך לתת לי חתיכה?" הוא קרא לאחר מכן, הולך ממני. הרגשתי שאני מסמיקה קצת, וגם ג'יימס העיר לי על זה.
"את אדומה יותר מאף של ליצן," הוא אמר, גבתו מורמת.
"טוב, לא כולנו שולטים במקום בו הדם שלנו בוחר להתיישב, נכון?" צחקתי. הוא הניח את זרועו סביב כתפי והלכנו אל מאי ודני. לפני שהוא עזב אותי, הוא לחש; "דני הוא חתיכת ממזר בר מזל, את יודעת. אני מקווה שהכל יסתדר איתכם.". חייכתי אליו.
"אל, את נשארת לישון אצל דני?" לי שאלה אותי.
"כן," עניתי, "למה?"
"סתם כדי לדעת." היא משכה בכתפיה. אני והיא בדיוק ישבנו על הספות ודיברנו בעברית, כשהיא החליפה מבט נבוך ומאושר עם מייקל.
"קרה איתכם משהו?" שאלתי בזהירות. היא נראתה קצת מבוהלת.
"אממ, כן, אני והוא – אנחנו – די... ביחד עכשיו." היא לחשה את המילה האחרונה.
"אוה! אני כל כך שמחה בשבילך!" קפצתי עליה בחיבוק.
"אל... נחנקת... לא... יכולה... לנשום..." עזבתי אותה. "אוויר!" היא אמרה, נושמת עמוקות.
"איך זה קרה?" שאלתי. לי נראתה מהססת.
"אני אספר לך ולמאי אחר-כך..." היא אמרה. "איפה מאי בכלל? לא ראיתי אותה מאז שחתכו את העוגה..."
"בואי נלך לחפש אותה," הצעתי, אבל אז מאי בדיוק באה והתיישבה מולנו, נראית קצת הרוסה.
"הי, לי, כולם כבר מתחילים ללכת," היא אמרה. לי הנהנה וקמה. שתיהן נישקו אותי בלחי.
"נדבר מחר, תחזרי לפני ארבע, טוב?"
"כן, אמא." חייכתי, ומאי צחקה, בערך בפעם הראשונה מאז תחילת המסיבה.
טום וג'יאוונה התקרבו אליי.
"הי, אנחנו הולכים," אמר טום. "מזל טוב." הוא נישק אותי על הלחי.
"תודה, טום, על המסיבה הכי מדהימה בחיים שלי." לאחר מכן התקרבתי לג'יאוונה. "ביי, ג'יאו." היא נישקה אותי על הלחי.
"יום הולדת שמח." והיא, טום, לי ומאי יצאו מהדירה. כשהם הלכו דני בא והתיישב לידי, משעין את ראשו על כתפי ומביט בבלגן שהיה בדירה. היינו רק שנינו שם.
"נדמה לי שאני אצטרך לקרא למנקה גם מחר..." הוא מלמל בעצב.
"אתה לא מתכוון לנקות עכשיו?"
"אין לי כוח," הוא חייך. "וחוץ מזה, את יותר חשובה מבית נקי."
"וואו, תודה." צחקתי. "אם אמא שלי הייתה שומעת אותך עכשיו היא הייתה מתפלצת."
"היא כזאת גרועה?"
"חולת ניקיון."
"אאוץ'." הנהנתי.
"מתרגלים..." הוא קם מהספה ומשך אותי. "לאן?"
"רק נכניס את האוכל למקום ואז אני אוציא לך בגדים ונסדר לך מקום במיטה." חיוך קטן הופיע על פניי, אבל לא נראה שהוא שם לב לזה. עזרתי לו לנקות, ותוך בערך עשרים דקות המקרר שלו היה מלא בשאריות. עליתי אחריו אל חדר הארונות והוא הוציא משם כרית נוספת בשבילי. חיבקתי אותה. היה לה את הריח שלו, ועצמתי את עיניי בשקט. כשפקחתי אותן, שמתי לב לדני מביט בי.
"מה?" שאלתי. "יש לי משהו על הפנים?"
"לא, את סתם נראית ממש חמודה עם הכרית שלי." הוא חייך. הסמקתי קצת והלכתי אחריו בדממה אל חדר השינה.
"רוצה את התחתונים של מלחמת הכוכבים?" הוא שאל. חייכתי, מהנהנת. הוא הגיש לי אותם, ואז הביא לי חולצת טריקו פשוטה בשחור עם הדפס משונה שלא התייחסתי אליו. לקחתי את הבגדים והנחתי אותם בצד. לאחר מכן שמתי את הכרית במקום וסידרתי קצת את השמיכה, כשדני אחז בידי ומשך אותי אליו, מחבק אותי. הייתי מעט מופתעת.
"קרה משהו?"
"לא, סתם מתחשק לי." צחקתי, מניחה את ראשי על כתפו. הוא עזב אותי לאחר מכן. "את נכנסת להתקלח?"
"אממ, כן, מגבת?" הוא הלך והביא לי מגבת לבנה. חייכתי והלכתי אל המקלחת. "ג'ואי, לא שם, נכון...?" שאלתי באימה לפני שנכנסתי. דני צחק.
"לא, אל תדאגי, הוא גר בגיטרה, זוכרת?"
"הבית שלך הוא פשוט גן חיות..." מלמלתי, סוגרת אחריי את הדלת.
"אם את חושבת שהבית שלי הוא גן חיות, את צריכה להיות 24 שעות בבית של דאגי, ונראה מה תגידי אז." הוא אמר לי בזמן שהתקלחתי.
"מה?"
"לא חשוב." הוא נאנח. יצאתי מהמקלחת, לבושה בבגדים של דני.
"אז מה אמרת מקודם?" שאלתי, בעודי מחפשת את המסרק.
"רק שהבית של דאגי מלא ביצורים מפחידים." הוא אמר. בינתיים, מצאתי את המסרק. "אני חושב שהאקסית שלו עזבה אותו בגלל שהלטאה הפריעה להם במיטה." התחלתי לצחוק, ודני לקח מידי את המסרק.
"אכפת לך? אני צריכה את זה..." אמרתי והתקרבתי אליו. הוא התחיל לסרק את השיער שלו ואמר, "אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהסתרקתי..."
"אני לא מרשה לך להסתרק." הוא נראה מופתע. "אני מפחדת שתקום לי בבוקר עם שיער חלק..."
"ושיער חלק זה רע? הייתה תקופה שהייתי מחליק את השיער, את יודעת."
"אני יודעת, אבל הרבה יותר יפה לך תלתלים, לדעתי. וחוץ מזה," חייכתי אליו. "תלתלים זה סקסי." הוא חייך בערמומיות.
"אז אני סקסי, הא?" והוא ניפח את חזהו בגאווה.
"דיברתי על התלתלים שלך, אבל... טוב, אני מניחה שאתה... סביר."
"סביר?" הוא שאל בטון נעלב.
"אמ... כן, סביר. ואם לא תעזוב את המסרק הזה," לקחתי מידיו את המסרק, "גם סביר אתה לא תהיה."
"אני יותר מסביר!"
"הסבירות לכך מאוד נמוכה כרגע, מר סביר."
"כמה פעמים אמרנו 'סביר' בחמש-דקות האחרונות?" הוא שאל.
"אתה רואה, דני? הסבירות שלך משפיעה על שנינו."
"ה-... סבירות שלי?" הוא צחק. "עוד נראה בקשר לזה." והוא התחיל לדגדג אותי. זה מנהג שיש לו כשהוא יודע שבדיון שאנחנו מנהלים, אין לו סיכוי לנצח. "את נכנעת?" הוא שאל, בעוד אני לוחצת על הבטן שלי ומנסה להתחמק ממנו.
"לא!"
"נו, רק תגידי את מילות הקסם, ואני אפסיק!" הוא גיחך, והתחלתי להיות אדומה מרוב הצחוק.
"הוקוס-פוקוס!" אמרתי, מצחקקת ומתנשמת במהירות.
"אז ככה?" נשכבתי על המיטה והתקפלתי כשהוא המשיך לדגדג אותי. "אני יכול להמשיך לדגדג אותך כל הלילה, את יודעת."
"עוד נראה." נעצתי את האצבע שלי בצלעות שלו, והוא מייד התקפל. "אה-הא!" והתחלתי לדגדג אותו באכזריות. "זה הסוף שלך, ג'ונס!" הוא צחק בקול, וניסה להדוף אותי ממנו. אחרי רגע, מצאתי את עצמי נשכבת עליו. הסתכלנו בעיניים אחד של השניה למשך כמה שניות, עד שנישקתי אותו. הוא נישק אותי בלהט, הידיים שלו מתמקמות על מותניי בעדינות. הרגשתי את החולצה שלי עולה, ואת היד שלו מלטפת את הגב שלי באיטיות מצמררת. פקחתי את עיניי, וראיתי שגם שלו פקוחות. הייתה במבט שלו שאלה אילמת – "אפשר?"
עצמתי את עיניי, מרימה את החולצה שלו בתגובה.
| |
Easy Way Out- פרק 39
זה כלכך אחד ה-פרקים!X333333
"אתם מבינים, והיא פשוט באה אלי במניפולציות מזוינות," אמר דאגי, לוגם מהבירה שלו, "ואני לא ידעתי מה לעשות. כלומר... אני אוהב אותה. באמת שכן, אבל..."
"אבל היא נפרדה ממך," הארי מולל קרקר על השולחן, "ואתה כועס עליה בגלל זה, כי מי-לעזאזל-תזרוק-את-דאגי-פוינטר? וזהו. כלומר, סתם נפגע לך האגו?" דני הרים גבה.
"לא, זה לא בגלל זה..." מלמל דאגי, והגיש את הכוס הריקה להארי, שמילא אותה ולקח עוד כוס גם בשבילו ושתה.
"אז בגלל מה?" שאל טום.
"כי אני לא יכול... אני לא יכול להסתכל עליה ולדעת שאני לא יכול..." הקול שלו גווע והוא שתה עוד כדי לא להתמודד עם השתיקה. "זה חזק, מה זה?"
"גינס*."
"אוה." הוא הנהן. טום ודני גם שתו.
"אז למה לא נלחמת על זה?" שאל טום. "כלומר, כשהיא נפרדה ממך, יכולת לומר משהו חוץ מלהתעצבן ולבעוט בעצמים דוממים בלי סיבה."
"כי התעצבנתי, לעזאזל!" הוא נעץ בטום מבט מסוכן. "החיים זה לא איזה סרט מפגר שבו כולם יודעים מה לומר באותו הרגע כי יש להם תסריט מזוין."
"וווהו, תשלוט בעצמך." העיר דני. "בכל אופן התגובה שלך לפרידה הייתה ממש דבילית."
"טוב, אני לא ראיתי את זה בא, אוקי? אני לא ידעתי מה לעשות, ואתם לא עוזרים לי!"
"אז תוציא את זה כבר," הארי שתה. "מה הבעיה שלך בכלל?" ואז הוא הוסיף- "אני אוהב גינס..."
"הבעיה שלו," אמר דני, "זה שהוא אידיוט. מחלה חשוכת מרפא."
"בן אדם," דאגי ניער את ראשו, "אני ממש מאוהב בה. ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני רק רוצה אותה בחזרה."
"אז תחזיר אותה."
"תגיד, לא אמרתי לך משהו על התקרית-המיותרת-במטבח?"
"אה, אני בטוח שזה יסתדר." אמר טום. ג'יאוונה התקרבה אליהם. הוא מלמל "אני הולך, תעדכנו אותי מה נסגר...", ואז קם ונישק אותה בעדינות באמצע הדרך. היא הסמיקה, ודאגי הביט בהם במבט מקנא מעט.
"זה מה שהייתי רוצה לעשות, אתם יודעים. רק ללכת ולנשק אותה."
"את ג'יאוונה?!" דני שאל בהלם.
"לא, טמבל, את מאי." דאגי רטן. "הי, הארי, תמלא לי עוד גינס."
"נגמר, רוצה קרלסברג?"
"שיהיה, אני רק רוצה לשתות..." דני הניד בראשו.
"טוב, אני אנטוש אתכם, זה בסדר?"
"כן, לך לאלה או משהו..." דאגי מלמל.
"איפה היא בכלל?" תהה דני, סוקר במבטו את החדר עד שהבחין בי, ב-לי ובמאי מדברות באחת הפינות. "נדמה לי שיש שם שיחת בנות."
דאגי נחר. "יש עוד קרלסברג?"
"מילר?"
"אני שונא מילר." הוא גנח בתסכול, נשען לאחור בעיניים עצומות. "יודע מה... תשים." הוא הביט במאי מהקצה השני של החדר, ואז הסיט את מבטו. "אני לא רוצה לזכור כלום מהלילה הזה."
"אז מה היה אחרי זה?" שאלה לי.
"אחרי זה הוא... הוא..." קולה של מאי קצת נשבר בנקודה הזאת, והיא השפילה את מבטה. "הוא נישק אותי, ואמר לי שהוא אוהב אותי." אני ולי נראינו המומות.
"את רצינית? אבל הוא ידע שכבר אין לכם סיכוי לחזור..." אמרתי.
"אני לא יודעת מה היה שם, זה פשוט... הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ואז הוא פשוט הלך. אין לכן מושג איך זה שבר אותי... היה לי קשה להיפרד ממנו גם ככה, ואז הוא עוד זורק את זה עליי... ומה שהכי מתסכל זה שאני חושבת שגם אני מאוהבת בו."
אני ולי הסתכלנו אחת על השנייה, לשתינו כבר נגמרו המילים.
"קחי," לי הושיטה למאי את כוס השמפניה שהייתה בידה. "לא יזיק לך להשתחרר קצת. עבר עלייך לא מעט בזמן האחרון." מאי לקחה את הכוס ולגמה ממנה בדממה.
"אז מה נראה לכן שיקרה עכשיו?" שאלתי. הן הביטו בי.
"טוב... החלק הקשה של מאי כבר מאחוריה. השאלה היא... איך דני יגיב בעוד שבועיים?" לי נשכה את שפתה התחתונה ושתיהן הביטו בי.
"איך אני אפרד ממנו?" לחשתי.
"פשוט... פשוט ככה. תיפרדי ממנו בדם קר. ככל שתכאיבי לו יותר, ככה יהיה לו יותר קל להתגבר עלייך." אמרה לי.
"אני לא יכולה להכאיב לו ככה." אמרתי באומללות. "זה יכאיב לי יותר משזה יכאב לו."
"אל, זה רק בשבילו." אמרה מאי. "אם לא תעשי את זה, תגמרו כמוני וכמו דאגי. תראי אותנו. בגלל הדרך שבה נפרדנו, לשנינו קשה להתגבר אחד על השניה."
הבטתי בהן בייאוש. "תצילו אותי..." והנחתי את ראשי על כתפה של לי.
"דני מגיע." לי הזהירה אותי. מייד הרמתי את ראשי.
"טוב, אני הולכת למטבח להביא עוד שמפנייה. יהיה בסדר." היא נישקה אותי על הלחי והלכה.
לי פתחה את המקרר והביטה בעוגה שמאי הכינה במבט זומם, ואז נאנחה. "אני רוצה את העוגה הזאת..." היא מלמלה בטון מיוסר, ואז הסתובבה, מביטה בהארי שישב על אחד הכיסאות ושתה מים. "הארי?" היא שאלה בהפתעה.
"היי, לי," הוא ענה ושיהק.
"שתית יותר מידיי?"
"אה, דאגי קצת חייב-לשתות-ומהר בגלל כל הקטע הזה עם מאי אז הצטרפתי – " הוא שוב שיהק " –אליו, כדי שלא ירגיש לבד..."
לי התיישבה לידו באנחה. "אתה חושב שהם יהיו בסדר?"
"דאגי? לא יודע. אף-פעם לא ראיתי אותו," הוא שוב לגם מהמים, ורק אז היא הבינה שזה בעצם אבסולוט*, "מתחרפן ככה בגלל בחורה..." הוא נראה קצת לא מפוקס. "א- הי!" הוא קרא כש-לי לקחה את הכוס מידיו, קמה אל הכיור ורוקנה אותה שם.
"כדאי שתפסיק לשתות."
"הורסת מסיבות." הוא אמר באומללות, וקם. "תחזירי לי לפחות את הכוס."
"ואז אתה תמשיך לשתות ממנה ואני לא ארגיש שעשיתי משהו שימושי." לי שילבה את ידיה. "חוץ מזה, קח הפסקה."
"לא רוצה, אני אוהב לשתות." הוא התקרב אליה והיא הרגישה את גבה מתנגש בקיר. החזה שלו היה מילימטרים ספורים משלה, והיא הביטה לתוך עיניו.
"הארי, מה..." הוא היסס קצת. "מה אתה – "
הוא קטע אותה, שפתיו נצמדות לשלה. היא הרגישה כאילו גוש קרח מכה בה במלוא העוצמה ברגע שזה קרה. הוא נישק אותה כמה שניות ואז התנתק ממנה, צועד לאחור.
היא הביטה בו בפה פעור.
"א-אבל איזי, ו..." היא מלמלה, ואז יצאה מהמטבח במהירות, לא מסתכלת עליו. היא נתקלה במישהו בדרך, אבל התעלמה ממנו ויצאה מהדירה, מתיישבת על המדרגות ובוהה בהלם ברצפה.
"הי," דני אמר לי, מחבק אותי. חייכתי.
"היי," חייכתי אליו, מנשקת אותו קצרות. ניסיתי לא לחשוב על ג'יימס באותו הרגע, ובשנייה שהסתכלתי על העיניים של דני, אני חושבת ששכחתי מכל מה שעבר בראש שלי מאז שהוא הלך עם דאגי.
הוא נגע בשרשרת שנחה על צווארי וחייך.
"נכון שאת נשארת לישון אצלי?" הוא שאל בתמימות. צחקתי וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו.
"אוקי."
הוא חייך כמו ילד קטן שקיבל את מתנת חג המולד המושלמת שלו. גיחכתי.
"מה?" הוא שאל.
"אתה מצחיק אותי," עניתי, מחייכת חיוך גדול שלא הצלחתי למחוק, "אני אוהבת אותך..." הוא רכן ונישק אותי בעדינות. הסתכלתי על השעון של ה-DVD. השעה הייתה שתיים-עשרה וחשבתי לעצמי, שאם הייתי סינדרלה והייתי צריכה לברוח עכשיו, כנראה לעולם לא הייתי חוזרת להיות עם דני אחרי זה. עצמתי את עיניי בכאב.
אני רוצה שהשבועיים הנותרים יימשכו לנצח...
"לי?" מייקל סגר את דלת הדירה של דני, והתיישב על המדרגות לידה. "מה קרה?"
היא הביטה עליו בהלם ואמרה, "א-אני..."
"הכל בסדר?"
"לא." היא נשמה עמוקות ואמרה, "הארי... הארי נישק אותי."
"מה?" מייקל היה המום בדיוק כמו לי. "מה פתאום? מה עם איזי?"
"אני... אני לא... לא יודעת, איזי לא כאן בכלל, והוא היה שתוי לגמרי... ואתה יודע שאני אוהבת אותו ועכשיו פתאום זה קרה, ו... ו..." קולה היה חנוק מעט והיא הניחה את ראשה על חזהו של מייקל. מייקל שתק, והיא הרגישה את חזהו עולה ויורד במהירות עם כל נשימה שלו. "תגיד משהו..." היא אמרה בייאוש.
"מה את רוצה שאני אגיד?" הוא שאל. היא הרימה את ראשה והביטה בו.
"לא יודעת, אבל היה נחמד אם היית קצת יותר תומך." האווירה הייתה קצת יותר טעונה אז.
"אני לא יכול." הוא הביט בה בערפול, והיא הרכינה את ראשה.
"אני מצטערת."
"על מה?"
"אתה יודע... שאני מציקה לך עם הצרות המפגרות שלי." היא חייכה חיוך קלוש, שמייד נמחק. "אני תמיד חושבת שאתה סובל אותי רק בגלל שאתה יותר מידיי נחמד..."
"זה לא זה." הוא לא הסתכל עליה. "אני פשוט לא..."
"לא מה?" לחשה בשקט. היא הביטה בו בעיניים גדולות, והוא נאנח, מעט מהבל פיו פוגע בפניה.
"את לא מבינה." הוא קם, פונה להיכנס בחזרה אל הדירה של דני.
"לא מבינה מה?" היא קמה אחריו, אוחזת בידו ולא נותנת לו להתרחק.
"אני לא רוצה להסביר לך."
"אז איך אתה מצפה שאני אבין?" היא שאלה, מעט עצבנית. "אני לא קוראת מחשבות. אם לא תגיד לי אני לא אדע על מה אתה מדבר." לסתו התהדקה.
"את באמת רוצה לדעת?"
"באמת, זה לא יכול להיות כל-כך נורא – "
"אני אוהב אותך, בסדר?"
*גינס זו בירה אירית, קרלסברג זה מותג בירה פופולארי שמקורו בדנמרק, ומילר זה לא בהכרח לא טעים (בירה אמריקאית, אגב).
אבסולוט זה הסוג הכי נפוץ של וודקה.
| |
דפים:
|