(ג'יינס) אכן, הגענו לפרק האחרון. התכוננו לחפירה מסכמת של שתי עונות.

אוקי, אז (האמת שהייתי אמורה לכתוב עכשיו את כל הדברים שכתבתי בפרק האחרון של EWO, אבל לא ניטפל לקטנות ואני אאלתר משהו עד שמנדי תבוא להציל את המצב), מה היה לנו עד עכשיו?

בריכה, דני to the rescue, זית רקוב, פרידה, התאהבות, בגידה, חזרה לישראל, מקפליי בישראל (רק בחלומותינו הפרועים ביותר, לצערי), פרחים, סוכר, שוב התאהבות, מוות, שוב בגידה, ועוד התאהבות. פאנפיק ראוי לשמו. B|

טוב, ועכשיו ברצינות. פאנפיקים הם לא רק תוצר של שעמום. זה מדהים איך אפשר להתרגש מדבר שקוראים (אתן עדות, אני חושבת), וכמה אפשר להתחבר לדמויות. וגם, טוב, לאחרונה, הייתי נורא מדוכאת בגלל דבר שעכשיו נראה לי כל-כך טיפשי. בעצם, אתן מעריצות של מקפליי, אז אני יכולה להרגיש איתכן חופשייה, לא? הייתי מבואסת כי החלום שלי הוא להיות בהופעה של מקפליי באולם הארנה במנצ'סטר, וכי הם הופיעו שם ביום שבת. וככה התחלתי את השבוע מתוסכלת, עד שחברה ממש טובה שלי הסבירה לי שזה לא נורא. שיום יבוא, ואני אהיה בהופעה שלהם, ושהגיע הזמן שאני אפסיק להתבכיין – ואם אני ממש רוצה את זה, אני אעשה משהו בקשר לזה.

מסקנה: אם אתן רוצות משהו, אל תשבו ותתפללו לאלוהים שזה יקרה. תתחילו לעשות משהו בקשר לזה.D:

ויש לי עוד דברים לומר אבל מנדי לוחצת עליי. תראו מה זה. בושה.

אז מנדי, הבמה שלך. B|

 -

(מנדס) יו, זה מאוד לא מנומס מצידך. אני לא כזאת ניג'ס. הממ.

אז למען האמת בהתחלה זה היה רק הפאנפיק של דורין וברוב רשעותי, זדוניותי ו... טוב, שעמם לי, לה לא היו רעיונות וזה היה אמצע הלילה, בל"ג בעומר של השנה שעברה. מיי קראה הרלן קובן ודורין ישבה על המחשב וכתבה, ואני בהיתי בתקרה עד שממש לא יכולתי להתמודד עם השעמום יותר אז התחלתי להפריע לה, ומשם עשינו שכתוב ענקי לפאנפיק הזה וכתבנו וכתבנו וכתבנו.

יואו כואבת לי היד רק מלחשוב על זה. גם היינו מקרצצות אחת לשנייה כל הזמן על ואני באמת לא זוכרת שיחה אחת שלנו בחצי השנה האחרונה שלא הזכרנו בה אפילו פעם אחת את מקפליי או את הפאנפיק. וזה ממש מפחיד, למען האמת.

אז שבעה חודשים אנחנו מפרסמות את Easy way out שהפך לו לAll about you, ובגלל דורין והפאנפיק הארור הזה קראתי כל כך הרבה פאנפיקים על מקפליי שאני מתפלאת בכל יום איך לא נמאס לי מחבורת הגייז האלה (הארי/דאגי לנצח!). היא גם קלקלה אותי, בחיי. אז אם אנחנו כבר בסוף והכל אני יכולה לילל שהיא גרמה לי לחזור לשמוע אותם? כי זה מה שהיא עשתה. מנוולת. |שפם|

כן. אז לא היה לי ממש קשר עם כל אלה שקראו כאן חוץ מ... טוב אני מכירה רק את רינ, דון, ו-ויקי, אבל רציתי לומר שאני שמחה שאתן נהנות מהפיק הזה כמעט כמו שאנחנו נהנינו לכתוב אותו, ושאני אוהבת את כולכן, בעליל, והתגובות שלכן תמיד שעשעו אותי מאוד אפילו שחצי מכן בטוחות שדורין כתבה את זה לבד *giggling*.

יש לי תודות לומר, בכל אופן, וזה הולך ככה:

תודה מיוחדת לרינ, שתמיד הייתה שם בשביל שיחות טלפון בלילה ושטויות נוספות, צחקה איתי והייתה שפויה וכל כך נאש שאני חייבת לומר לה תודה פרטנית על שהחזירה לי את השפיות לפעמים ולא דיברה איתי על מקפליי כל הזמן. אז, תודה love.

וגם לדונ, שהייתה מגניבה וכשהיה לי את הרעיון המטורף הזה לתרגם את EWO לאנגלית היא עזרה לי ו, שוב, הייתה מגניבה.

וגם למיי ולג'נס, שהיו ועדיין החברות הכי טובות שיכולתי לבקש ואני חייבת להן כל כך הרבה, וחיוכים וכאבי בטן ופאק זה נשמע כמו מכתב התאבדות אבל באמת שאני מתכוונת לחיות עד גיל 80 לפחות.

|סופחפירה|

אוה, ולא תהייה עונה שלישית, כי נשבר לנו הדני מהפאנפיק הזה (ברצינות. כשדורין כתבה את החלק האחרון היינו במין אופוריה של "אומגגג סוף סוף!!!! אין יותר דני!!! לא אלה!!!! לא פאנפיק!!! סיימנו!!!" ופתחנו בקבוקי קולה והעפנו את הגזים לאוויר), אבל לי יש שני פאנפיקים שאני כותבת ולדורין יש פאנפיק משלה ואת מפעל הפאנפיקים שהיא כתבה על כל הבנות במדינת ישראל עם הפייב שלה ממקפליי (ני לא מזלזלת, יום יבוא ואני אכריח אותה לכתוב טום/מנדי, האהא!).

אלה, אגב, יתפרסמו בחודשים הקרובים כדי שהבלוג לא יהיה נטוש לחלוטין (ברצינות. עד שאני מסיימת לכתוב משהו עוברת שנה, וג'נז אוהבת לסיים לפני שהיא מפרסמת). וגם יהיה עיצוב חדש, ושם חדש לבלוג, שעוד לא חשבנו עליו אז אם במקרה... יש לכן רעיונות, ברינג איט און.

רוק און בראדרס אנ' סיסטרס.

ובכן בננות, אני רק אודיע ש- אכן, הפרק הבא הוא הפרק האחרון.

(אומגגגגגגג זה נגמר!!!!! נגמר!!11!!1! הל יאאאאס!!1!DDDDD: )

אם כן, ד"ש לשארונ הסקסית ולנטע המאגניבה.D:

טוב, אמ, היום אני אמליץ לכן על: Rufus Wainwright- Hallelujah או בגירסא שאני יותר אוהבת:

http://www.youtube.com/watch?v=k29JxVCKBBM&ob=av2e כמובן, מהחלק האדום.P:

תיהנו. ^__^

לי פקחה את עיניה באיטיות. זה היה בוקר יפה, יפה מידיי להלוויה. היא הסתובבה לצד השני של המיטה, מביטה בהארי ששכב עם עיניו פקוחות לידה, מביט בה. היא לא הבינה בהתחלה מה קורה והוא חייך אליה, עוצם את עיניו. היא חייכה בחזרה ועצמה שוב את עיניה, ואז הבינה מה קרה. היא קפצה במהירות מהמיטה, גוררת אחריה את השמיכה וגורמת להארי לפקוח את עיניו שוב.

"מה קרה?" הוא מלמל, משפשף את עיניו וקם מהמיטה, עירום לגמרי. היא ניסתה לא להסית את מבטה מפניו.

"מה זאת אומרת 'מה קרה'?!" היא התפרצה, מחפשת בהיסטריה אחר החולצה שלה וכשמצאה, לבשה אותה במהירות. "אנחנו... ומייקל... רק לפני יומיים... ניצלת אותי!"

"ניצלתי אותך?" הוא שאל בהלם. "למה את חושבת ש-"

"ידעת שאני במצב מעורער בגלל מה שקרה, ובכל-זאת באת לכאן וניסית-"

"-לא ניסיתי לעשות כלום," הוא קטע אותה, מנסה לא לצעוק. "באתי כדי לנחם אותך, לא ידעתי שיקרה מה שקרה... ואת לא התנגדת, או-"

"-אל תפיל את זה עליי, הייתי מבולבלת ולא ידעתי מה אני עושה!"

"את רוצה לומר שבלילה, כשהיינו ביחד, לא הרגשת אליי כלום?" היא הייתה המומה כל כך ממה שקרה; לא בטוחה איך להגיב או להרגיש. הוא לבש את הבוקסר שלו עכשיו, והעובדה הזו לא הרגיעה אותה.

"אלוהים, הארי, זה היה רק סקס-"

"זה לא היה 'רק סקס'," הוא קטע אותה שוב, קולו יציב, "היה שם משהו."

"כן, היה שם את הזין שלך." היא קטעה אותו בעצבים. הוא נעץ בה מבט חודר, שנדמה לנעוץ בה מאות מחטים שאיימו לקרוע אותה לגזרים ולתת לה להעלם ביחד עם הרוח, ולברוח.

"את באמת לא מבינה שאני אוהב אותך?"

היא ידעה בדיוק שאלו המילים שהוא מתכוון לומר, אבל ממש לשמוע אותו אומר אותן... בפעם האחרונה הוא הטיח בה אותן; כאילו האשים אותה בכך –  אני אוהב אותך וזה לא בסדר. הפעם, הוא אמר זאת בביטחון, והמבט בעיניים שלו אישר לה יותר מכל מבט אחר שאי פעם העיף לעברה כמה הוא באמת אומר את האמת.

"הארי..." היא מלמלה. הכל קרה מהר מידיי.

"תראי, אני לא מצפה ממך להחליט שום דבר עכשיו. אני יודע שאת פגועה, ושאת מבולבלת, ואני יודע שזה לא הוגן מצידי ש - "

"הארי," לי קטעה אותו, מופתעת מהאומץ הפתאומי שנכנס בה לפתע, "גם אני אוהבת אותך." הוא נעץ בה מבט.

"אז למה..." הוא גמגם. "למה לא אמרת כלום? או..." הוא הפסיק לדבר כשראה שעיניה נעשות אדומות.

"אנחנו לא אמורים לעשות את זה." היא אמרה בדמעות. "עוד לא עבר ש-שבוע מאז שמייקל... מ-מת ואני לא... יכולה לעשות לו את זה..." היא שוב בכתה בהיסטריה ונפלה על הרצפה, נשענת על הקיר ומחבקת את ברכיה.

הארי מיהר להתיישב על הרצפה לידה ואימץ אותה לזרועותיו. היא בכתה חזק יותר, והוא חיבק אותה, ממלמל "יהיה בסדר..." בלחש. לאחר כמה דקות, כשהיא נרגעה מעט, היא חיבקה אותו בחזרה, קוברת את פניה בחזהו.

"תבטיח לי שלא תעזוב אותי." היא אמרה בקול חנוק מדמעות.

"אני מבטיח," הוא אמר, מחבק אותה חזק יותר. "אני מבטיח."

דני, דאגי, טום, מאי ואני ישבנו בסלון בבית של מאי, כל אחד שקוע במחשבות שלו וכולנו שותקים. מאי הייתה חבוקה בזרועותיו של דאגי, ודני ישב ביני לבין טום.

המבט על פניו של טום היה לא מוגדר, ולי או למאי לא היה דבר לומר לו. הוא הכיר את מייקל מאז התיכון. כנראה שהארי, דני ודאגי עודדו אותו מעט, כי הוא לא היה נסער כמו ביום שבו קרתה התאונה.

"אז איפה הארי?" שאלה מאי, מקפיצה את כולם. דני ודאגי הנידו בראשם, אבל טום פתח את פיו, בערך בפעם הראשונה מאז שהם נכנסו לבית.

"אין לנו מושג, והוא לא עונה בפלאפון." הקול שלו כבר התנוון מחוסר-שימוש, והוא נשמע צרוד במיוחד. שוב שתקנו, וידעתי שכולנו חושבים את אותו הדבר.

"כבר אחת-עשרה." הערתי, מביטה בשעון.

"ההלוויה באחת, כדאי שנתחיל להתכונן." דני וטום קמו מהספה. דאגי נישק את מאי, ואז קם אחריהם. מאי ואני הלכנו ללוות אותם לדלת.

"רגע." אמרתי לפתע. הם הסתובבו והביטו בי. "טום, אני יכולה לדבר איתך שניה?" הוא הנהן והשאר יצאו מהבית ועמדו בחצר. טום הסתובב אליי, ולפני שהספיק לומר משהו או להבין מה קורה, חיבקתי אותו.

"אני מצטערת," אמרתי. "אבל אני יודעת מה עובר עליך, הכרת את מייקל מאז התיכון, והייתם חברים כל-כך טובים ועכשיו הוא-"

"-אני בסדר," הוא קטע אותי. "באמת, אני בסדר. את יודעת, הייתי האחרון שהוא דיבר איתו לפני ש... לפני התאונה..." הקול שלו היה עדיין צרוד.

"מה היה הדבר האחרון שהוא אמר לך?" שאלתי. טום שתק לרגע.

"'אני אוהב אותה יותר מהכל'." הוא השיב, קולו נשבר מעט והוא רעד. חיבקתי אותו שוב, דומעת קלות. הוא חיבק אותי חזק יותר, כורך את זרועותיו סביב הגב שלי. "תודה," הוא אמר. "אֵל. על הכל."

"אין על מה." השבתי. יצאנו החוצה, והצטרפנו אל האחרים שעמדו מחוץ לשער.

"אנחנו עכשיו חוזרים למלון, נבוא לכאן ב... שתים-עשרה וחצי?" שאל דאגי. מאי ואני הנהנו, ואז נפרדנו מהם.

"על מה דיברת עם טום?" שאלה מאי כשהתלבשנו בחדר.

"רק רציתי לבדוק איך הוא מחזיק מעמד." אמרתי. "הוא ומייקל היו חברים טובים."

"אני לא מאמינה שהוא מת..." קולה של מאי רעד, הבטתי בה במבט כואב, והיא הנידה בראשה. "ולמה לי לא עונה? התקשרתי אליה מיליון פעמים-"

"-אני חושבת שהיא עם הארי."

"מה?"

"דני אמר שהוא הלך אליה אתמול, ולא חזר מאז." עיניה של מאי נפתחו לרווחה.

"את לא חושבת שהם... את יודעת..."

הנדתי בראשי. "אין לי מושג. אבל אנחנו מכירות את לי," מיהרתי לומר. "היא לא הייתה... אני מתכוונת... רק יומיים אחרי ש... נכון?"

"אבל אנחנו יודעות שהיא עושה שטויות לפעמים."

"אבל זו לא 'שטות'!" אמרתי בהלם. "היא לא יכולה... את יודעת! אני יודעת שתמיד היה משהו בינה לבין הארי - "

"-מה?!"

"לא, לא ככה!" מיהרתי לתקן את דבריי. "התכוונתי... אוף, אל תגידי שלא שמת לב כמה הארי קינא במייקל?" מאי הנהנה בעצב.

"את חושבת - " ואז נשמע צלצול בדלת. יצאנו מהבית, ונסענו עם דאגי, דני וטום להלוויה. אנחנו אמורים לפגוש שם את לי, וטום אמר שהארי יחכה לנו שם.

מאי חנתה בבית העלמין בפתח-תקווה וירדנו מהמכונית. כל השאר נכנסו, אבל אני נעצרתי בשער, רועדת מכף-רגל ועד ראש. דני שם לב שאני לא איתם, והסתובב לאחור.

"את בסדר?" הוא התקרב אליי, מבט מודאג על פניו. הנדתי בראשי.

"אף-פעם לא הייתי בהלוויה. אני מפחדת." הוא הסתכל עליי לרגע, ואז חיבק אותי.

"את בטוחה שאת רוצה להיכנס?" הוא שאל בשקט.

"לי צריכה אותי. אני חייבת להיות שם בשבילה." הוא החזיק את ידי והרגיש שאני רועדת.

"תחזיקי מעמד, יהיה בסדר." הוא אמר והידק את אחיזתו בידי. נשמתי עמוק, בלעתי רוק, ונכנסנו.

"דני..." מחצתי את היד שלו. עברנו ליד חלקה של קברות, והרגשתי צמרמורת עוברת לי בכל הגוף.

"אל תסתכלי על זה," הוא לחש. "תסתכלי עליי. בואי נלך." התקרבנו אל טום, דאגי וכל השאר, שישבו על האבנים ליד מדשאה קרובה, אבל לא ראיתי את הארי ולי. זיהיתי את ההורים של מייקל (הוא כל כך דמה לאבא שלו, שזה היה מפחיד, והעיניים של אמא שלו היו כחולות בדיוק כמו שלו), וראיתי את מאי מדברת עם אמא שלו, מחבקת אותה ומנסה להרגיע אותה. טום הלך לדבר עם אבא של מייקל.

דני התחיל לדבר עם דאגי על דברים שלא הקשבתי להם.

הסתכלתי שוב על חלקת הקברים, לא מצליחה להסיר את מבטי ממנה. המחשבה שבעוד כמה שעות מייקל ישכב שם, מתחת לאדמה הזו... הרגשתי את הדמעות עולות לעיניי וזורמות באיטיות על פניי. זה היה מקום ענקי.

"הי," אמרתי. דני הסתכל עליי. "אני, אממ, הולכת לחפש את לי."

"את בטוחה שאת רוצה ללכת לבד?" הוא שאל. הנהנתי, והוא נישק אותי קצרות לפני שהלכתי. לא ידעתי בדיוק לאן אני הולכת, והאמת שמשום-מה לא בער לי למצוא את לי.

הלכתי בדשא, במקום שבו המצבות התמעטו והשטח היה גדול יותר, והתיישבתי על האדמה. חשבתי על לי והארי. הם בטח היו ביחד בלילה, אם הארי לא חזר ולי לא עונה.

כאב לי להעלות את המחשבה של הארי ולי ביחד, כשאני בעצם נמצאת באותו השטח שבו נמצא הקבר של מייקל. 'הקבר של מייקל'... רק הביטוי הזה העביר בי צמרמורת שוב, ופתאום נהיה לי קר.

"הם, אה... מתחילים את ההלוויה." קפצתי והסתובבתי אחורה. זה היה דני.

"אה. אני באה." הוא הושיט לי יד ועזר לי לקום מהדשא.

הרב הקריא קדיש, וכולם עמדו מסביב למצבה.

אמא של מייקל התייפחה לתוך מטפחת משי שחורה, בעוד בעלה מחבק אותה ומביט בעצב במצבה של בנו בן ה-23. היו שם גם עוד בני משפחה וחברים של מייקל שטסו את כל הדרך מאנגליה כדי לחלוק לו כבוד אחרון.

הבחנתי ב-לי, שעמדה ליד הארי. זרועו הייתה מונחת על כתפיה, והיא בכתה, קוברת את פניה בידיה. מאי ואני הלכנו לעמוד לידה, וחיבקנו אותה חזק.

"יהיה בסדר..." אמרנו לה שוב ושוב. "יהיה בסדר."

אני לא ממש בטוחה שהיא האמינה לנו.

-

לי והארי ישבו על הדשא, רחוק מן המצבות. היא נשענה על כתפו של הארי, שפתיה מתעקלות בעצב, כאילו היא מנסה לא לפרוץ בבכי.

"זה לא בסדר." היא לחשה לבסוף, מתיישבת ומעיפה את ידיו של הארי ממנה בעדינות.

"את צודקת."

"אם מייקל היה רואה אותי..." היא מלמלה, עיניה מתחילות לנצוץ והזכירו לו לשנייה את קרני השמש על הניילון על המצבה ליד הקבר של מייקל.

"אבל הוא לא," הארי פלט. הבכי שלה התחזק והוא נאנח. "תראי – "

"אפילו לא עבר שבוע מאז התאונה, ואנחנו ביחד, בהלוויה שלו... הוא לא היה רוצה את זה." היא אמרה בקול חנוק.

"אני אוהב אותך," הוא אמר. "וטוב לנו ביחד. הוא היה רוצה שתהיי מאושרת." היא קמה והתחילה ללכת. "לאן את הולכת?"

"לחשוב."

הוא הניח לה ללכת, נותן לה את הזמן שלה.

הוא הניח את ראשו על הדשא, מביט בשמיים ומסתנוור מהשמש החמה של ישראל בקיץ. אז, הוא שמע קול מוכר, איפושהו מאחוריו.

"תשמור עליה בשבילי."

הוא הסתובב, אבל לא היה שם אף אחד חוץ ממנו.

אני לא מוצאת טעם אפילו לכתוב הקדמה.XD

אני רק ממש ממש ממליצה לשמוע מהחלק האדום את זה: http://www.youtube.com/watch?v=bAFKCY-TcvE.

"כן," לי אמרה, נועצת מבט קפוא בקיר שמולה, "אני בסדר. יהיה בסדר, קלי. מתי אתם רוצים שנערוך את ההלוויה? מחר תהיו כאן? כן. אני מבינה, אני... אני יודעת..." קולה נשבר. "זה קשה." דמעות התחילו לצאת, מרטיבות את עיניה וגולשות על לחייה במהירות. היא עצמה את עיניה, מנסה למנוע מהן לנזול אך זה לא עזר. "תודה. אני לא יכולה שלא לבכות," חיוך מריר הופיע על שפתיה, "אני מתגעגעת אליו. קשה לי בלעדיו, אני לא יודעת מה לעשות..." יפחה נפלטה מפיה. "אז נתראה מחר? כן. אוקיי. אני מצטערת. ביי." היא ניתקה את הטלפון, פלטה אנחה ארוכה והלכה אל הסלון. טום ואני הבטנו בה בדאגה.

"עם מי דיברת?"

"אמא של מייקל," היא התיישבה ליד טום, שפתיה מתעוותות קלות. "היא אמרה שהם באים מחר."

"לי..." טום אמר, מחבק אותה. היא לא הגיבה למגע ורק עצמה את עיניה.

"הי, טום, אלה, אכפת לכם לעזוב אותי קצת לבד?" היא לחשה. שנינו הנהנו.

"למסור למאי ולאחרים לא לבוא?"

"שיבואו מחר בצהריים," היא אמרה, קמה ומלווה אותנו אל הדלת. במסדרון הייתה תלויה תמונה שלה ושל מייקל מחובקים, וכשהיא עברה ליד היא הפכה אותה. חיבקתי אותה.

"תהיי חזקה," אמרתי לה.

"תודה." כשיצאנו והדלת נסגרה מאחורינו השעה הייתה שתיים וחצי אחר הצהריים, ולי נפלה על הרצפה, קוברת את פניה בידיה ובוכה.

שעתיים לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת. היא נעצה מבט לא מפוקס בכיוון, עיניה כבדות. בטח נרדמתי... היא הרהרה לעצמה ופתחה את הדלת. כשראתה מי בחוץ, סגרה אותה במהירות, נשענת עליה ונועצת מבט מבוהל בקיר.

הדפיקות המשיכו, חזקות יותר הפעם.

"לך מכאן!" היא צעקה, מבועתת.

"לי!" הוא צעק בחזרה. "תפתחי את הדלת!"

"אני לא רוצה, תעוף מכאן!"

הדפיקות נחלשו, ולאחר כמה שניות היה שקט, אבל היא עדיין ידעה שהוא שם.

"לי," היא שמעה אותו אומר, "תראי, אנחנו צריכים לדבר..."

"לא, אנחנו לא!"

"אל תתנהגי כמו תינוקת!" הוא המשיך לדפוק. "אני לא אלך עד שתפתחי את הדלת."

"אז תישאר בחוץ!"

"בסדר!" היא שמעה כמה קולות, והניחה שהוא התיישב מחוץ לדירה. "אני אשאר כאן גם שנה!"

"מצידי תירקב פה!" היא צעקה לעבר הדלת. "אין לי שום דבר לומר לך."

"אבל יש לי מה לומר לך."

"לא."

"מה שבא לך."

שעה לאחר מכן, לי הלכה בשקט אל הדלת והציצה דרך העינית. משלא ראתה דבר, פתחה את הדלת כדי לוודא שהוא לא שם.

"אז החלטת להקשיב לי?" היא שמעה את הארי אומר, והרימה את מבטה באימה. היא ניסתה לסגור את הדלת שוב, אבל הוא שם את רגלו בדרך כדי למנוע ממנה לסגור אותה. "לי, תפסיקי עם זה."

"אני לא רוצה לשמוע שום דבר ממה שיש לך לומר!"

"לא באתי כדי לריב איתך!" הוא אמר בתסכול.

"אבל זה מה שאתה עושה." היא אמרה בקור. "תקשיב, אני לא רוצה לשמוע את זה. אתה שוב תגיד את כל הדברים שאמרת בפעם הקודמת שדיברנו. אתה שונא את מייקל, והוא מת. אין לי שום מצב רוח, קיבלת את מה שרצית – "

"אני לא שונא את מייקל! אני לא יכול לשנוא את מייקל, הוא אחד החברים הכי טובים שלי!"

לי התחילה לדמוע שוב. "הארי, בבקשה, לך."

"אני לא עוזב אותך לבד," הוא אמר ברכות.

"אני כבר לבד."

"לא נכון, יש לך את כולם מסביב." היא נעצה בו את העיניים הירוקות שלה והם בהו אחד בשנייה רגע ארוך. היא צעדה לאחור באיטיות, מורה לו להיכנס אל הדירה בשקט.

הוא הנהן ונכנס, מתיישב על אחת הספות. היא התיישבה לידו, שותקת. "את בסדר?" הוא שאל לאחר כמה דקות של דממה.

"לא, לא ממש." היא אמרה. "הייתי אמורה להתחתן היום ועכשיו אני איבדתי את מייקל לנצח." היא רעדה. הארי נעץ בה מבט בוחן, סימפטי מעט.

"אני מצטער." היא הנידה בראשה, מתחילה לבכות שוב. הוא חיבק אותה בעדינות והיא קברה את ראשה בחזהו, מתייפחת קלות לתוך חולצתו.

"אתה... לא... צריך להצטער... על כלום..." היא אמרה, פולטת אנקות קצרות בין המילים. היא עצמה את עיניה, רועדת מעט כשהארי העביר יד מלטפת על גבה ולאט לאט נרגעת.

"לי..." הוא הסתכל עליה, השיער הכתום שלה מכסה את פניה והיא אוחזת בו כאילו אם תעזוב היא תישאר לבד לנצח. היא זזה מעט, מסמנת לו שהיא מקשיבה לו.

הוא לקח נשימה ארוכה. "את לא תשנאי אותי אם אני אגיד לך את מה שאני רוצה לומר, נכון?" היא קפאה במקומה כמה דקות, ואז הרימה את ראשה והביטה בו.

הוא שכח בשניות את כל מה שרצה לומר, ורק הביט בה רגע ארוך, מנסה לקרוא את הבעת פניה כדי לנחש את הצעד הבא שלו.

היא הייתה קרובה אליו, יותר מידיי, והוא הבטיח לעצמו שהוא לא יעשה משהו; שהיא צריכה את הזמן שלה, אבל כל המחשבות האלה עזבו את מוחו כשהיא התקרבה אליו עוד קצת, והוא לא יכול היה להחזיק את עצמו יותר. הוא נישק אותה בעדינות, בהתחלה, העיניים של שניהם פתוחות ומבטיהם היו נעולים, והוא כמעט היה בטוח שהיא תדחה אותו ישר ותזרוק אותו משם, אבל היא עצמה את עיניה והעמיקה את הנשיקה.

היא מצאה את עצמה שוכבת על הספה כשהארי מעליה כמה זמן לאחר מכן, ומצאה את עצמה מתמכרת למגע שפתיו.

"הארי..." היא מלמלה כנגדו כשהרגישה את ידו גולשת מתחת לחולצה שלה.

"מממ?" הוא המשיך לנשק אותה.

"זה כל כך לא בסדר מצידינו..." היא גנחה, עוצמת את עיניה וממשיכה לנשק אותו.

"אז..." הוא התנתק ממנה, והיא גנחה במחאה, "כדאי שנפס – " היא נישקה אותו שוב, לא נותנת לו לסיים את המשפט.

"אני לא רוצה להפסיק," היא התנשמה לתוך אוזנו, והוא התחיל לנשק את צווארה, נושך קלות לאורכו וגורם לה להיאנח בקול. "הארי..."

"אני רוצה אותך כל כך..." הוא לחש לה כשהיא הסירה את חולצתו, "מאז שפגשתי אותך לפני כמעט ארבע שנים. כל הזמן הזה רציתי אותך. ואת ברחת ממני."

"הייתה לך חברה, ואני הייתי עם..." הוא נישק אותה שוב, מתנתק ממנה רק בכדי להוריד את הגופייה שלה, ואז שפתיו נצמדות לשלה בשנית. היא פקחה את עיניה, מביטה בעיניו הכחולות של הארי.

"אנחנו באמת לא צריכים לעשות את זה," היא לחשה.

"את רוצה...-"

"לא." היא לחשה, ואז התפתלה מעט כשידו התחילה לטייל על בטנה, מדגדגת אותה.

הוא חייך חיוך קטן כשירד עם ידו אל הבטן התחתונה שלה, נוגע-לא נוגע במכנסיים הקצרים שלבשה. "מיטה." היא לחשה לעברו. הוא נעץ בה מבט מעט המום, והנהן.

"מיטה." היא התיישבה ונישקה אותו שוב כשהוא הרים אותה בידיו והוביל אותה אל חדר השינה. הוא הוריד אותה והיא הלכה אל המיטה, מורידה את החזייה שלה וזורקת אותה לכיוון רנדומאלי. הארי סגר את הדלת ונשען עליה, נועץ בה מבט אחרון ומנסה לבחון אותה. היא נעצה בו מבט חסר סבלנות והתקרבה אליו, אוחזת בידו ומנשקת אותו כנגד הדלת.

"בטוחה?" הוא היה חייב לשאול, והיא נישקה אותו ביותר להט.

"כן," היא מלמלה, "כן."

אוקיי.

אתן הולכות לשנוא אותנו על הפרק הזה. טוב, לפחות חלקכן. <:

אה, וקרדיט לויקי על הרעיון של "אמת או חובה" כי, פעם דיברנו במסנ ושיחקנו את זה עם דני ודאגי.XDD

B|

תיהנו. D:

"שיט!" לי אמרה בבהלה. היא בדיוק ניסתה לתפוס תנומת צהריים, ואז נזכרה – "שכחתי ללכת לאסוף את השמלה!" היא לא הייתה לבושה בשום דבר חוץ מחולצה ענקית עם הכיתוב Reality SUCK שמייקל קנה לה בשביל שלא תיקח את החולצות שלו, והתחילה לתור בפאניקה אחר משהו ללבוש.

"לי?" מייקל נכנס לחדר, וגיחך כשראה אותה מתחילה לחפש בארון משהו הולם ללבוש. "מה את עושה?"

"שכחתי מהשמלה! עוד לא אספתי אותה מהחנות!" היא אמרה במהירות, מבוהלת. "איפה שמתי את התחתונים שלי?!"

"במגירה...?" הוא הרים גבה. היא נאנחה והכתה את ראשה קלות, לא מאמינה ששכחה את זה, פותחת את המגירה ומוציאה ממנה זוג אחד. "love, תירגעי," הוא הניח יד מנחמת על כתפה של לי, אבל היא התעלמה ממנו, מוציאה ג'ינס מהארון וזורקת אותו לכיוון המיטה. "לי!"

"מה?" היא צעקה עליו, והוא הזדעף.

"מה עובר עלייך?"

"אני לא יודעת!" היא אמרה, וצנחה על המיטה. "אני לא מאמינה ששכחתי את השמלה!"

"לי, עכשיו שתיים בצהריים, והחנות נסגרת בחמש..." הוא התיישב לידה, מלטף את שערותיה הג'ינג'יות. היא עצמה את עיניה. "יהיה בסדר."

"מה אם שכחנו עוד משהו?" לי יללה, מתיישבת מולו. היא נראתה מוטרדת, ומייקל הרצין.

 "לי..." הוא התחיל, והיא הרימה את ראשה כמסמנת לו שהיא מקשיבה, "מה עובר על הארי?" היא השתעלה.

"מה זאת אומרת?" שאלה.

"למה הוא מסתכל עלייך ככה?"

"ככה איך?"

"הוא..." הוא נענע את ראשו. "מה עובר עליו?"

"אני לא יודעת, אני לא אמא שלו."

"תראי," מייקל אמר, "הוא אמר לי משהו. בנוגע לזה שאת איתי רק בגלל שאין לך ברירה." היא הביטה בו, כועסת והמומה.

"הוא אמר לך את זה?" שאלה רטורית, זועמת.

"כן. לי," היא התכוונה לומר משהו אבל הוא הניח את האצבע שלו על פיה, משתיק אותה, "זה נכון?" היא התחילה לדמוע קלות והנידה בראשה לשלילה.

"אני מאוהבת בך." היא נמנעה ממבטו. "מה שלא היה ביני לבין הארי, זה לא מתקרב אפילו קצת לדרך שאתה גורם לי להרגיש בכל יום מחדש, ואני – " מייקל נישק אותה, תופס אותה לא מוכנה. היא החזירה נשיקה לאחר שהבינה מה הוא עושה, וכשהם התנתקו היא חייכה אליו חיוך רחב, אפילו לא שמה לב שהיא מחייכת.

"מה החיוך?"

"איזה חיוך?" היא שאלה, עדיין מחייכת.

"החיוך הזה," הוא נישק אותה שוב, "שיש לך על הפרצוף עכשיו." היא אז הבינה שהיא מחייכת והתחילה לצחוק.

"טוב," היא נאנחה, "אני צריכה ללכת לקחת את השמלה..." היא פיהקה קלות.

"את רוצה שאני אלך במקומך?" הוא הציע. היא הביטה בו בהכרת תודה והנהנה.

"אלוהים, אני אוהבת אותך."

"אני יודע," הוא צחק. "לכי לישון, ג'ינג'ית, מחר היום הגדול." היא חייכה חיוך רחב והנהנה. הוא נישק אותה קלות על הלחי, אסף את הנעליים שלו ונעל אותן כשהיא התמתחה במיטה, מנומנמת. לפני שהוא יצא מהחדר הוא עצר, הסתובב והביט בה לרגע.

"אני אוהב אותך." הוא לחש. היא כנראה שמעה אותו איכשהו, כי חיוך קטן נפרס על פניה למרות שעיניה היו עצומות.

הוא יצא החוצה ונכנס למכונית, מתניע את האוטו. הוא הפעיל את ה-GPS ונסע לפי ההוראות שלו.

בזמן הנסיעה מייקל הוציא את הפלאפון שלו.

"הי, טום?"

"מה קורה, מייק?"

"בסדר, אני עכשיו בדרך לאסוף את השמלה של לי. רציתי לשאול אם הכל כבר מוכן למחר? אני מתכוון, החליפות שלכם והכל?"

"כן, וזאת הפעם השביעית שאתה מתקשר היום." גיחך טום. "תירגע, הכל יהיה בסדר."

"אני רגוע, אני רק רוצה להיות בטוח." מייקל נאנח. "תגיד... בקשר להארי..."

"מה איתו?"

"שמע... הוא דיבר איתי, בקשר ל-לי... מה קורה לו בכלל? הוא לא עם איזי?"

"הם נפרדו. מה הוא אמר לך? הוא ניסה לסכסך ביניכם?" שאל טום במהירות.

"אל תגיד לו שום דבר! הדבר האחרון שאני צריך זה שתריב עם הארי בגללי. לא מספיק הוא עושה לי ייסורי מצפון בקשר ל-לי." מייקל עשה פניה חדה ונכנס לכביש הראשי.

"מייק, מה הוא אמר לך?" שאל טום.

"כל מיני שטויות שהיא איתי כי היא חייבת או משהו..." טום גנח בכעס.

"אני לא מאמין עליו!"

"טום, אל תגיד לו כלום!" הזהיר מייקל.

"אז מה אני אמור לעשות, לתת לו לסכסך ביניכם?" הוא שאל רטורית ושתק לרגע. "מייקל, קודם כל, תדע ש-לי אוהבת אותך. אני מקווה שזה ברור לך?"

"ברור שאני יודע, אבל-"

"-אז זהו." אמר טום, ואז נאנח. "אתה אוהב אותה, נכון?"

"כן," הוא השיב. "אני אוהב אותה יותר מהכל." טום אמר משהו, אבל מייקל השתתק. מכונית מהכיוון הנגדי אליו סטתה מן המסלול והתקרבה אליו במהירות.

"מייק? אתה שם?" שאל טום. הפלאפון נפל על המושב. "מייקל?" המכונית הנגדית הייתה מטרים ספורים מהמכונית של מייקל. הוא צעק, והדבר האחרון ששמע לפני שאיבד את ההכרה היה אנשים צורחים. המכוניות התנגשו, ופיצוץ גדול גרם לכל הנהגים בכביש לעצור ולצאת מהמכוניות.

"תתקשרו לאמבולנס!"

"מה קרה כאן?!"

"למען השם, שמישהו יתקשר לאמבולנס!"

"מייקל? מייקל!" טום צעק בפלאפון.

"מה אתה צועק? אתה רוצה להעיר את הארי?" שאל דני, מחזיק בידיו בקבוק בירה.

"לא, זה מייקל, משהו קרה..."

"מה קרה?" דני לגם מהבירה.

"דיברתי איתו ופתאום שמעתי רעש ממש חזק ועכשיו הוא לא עונה... הוא היה בדרך לאסוף את השמלה של לי..."

"אני בטוח שהוא בסדר, בטח סתם נגמרה לו הסוללה בפלאפון או משהו." דני משך בכתפיו, אבל טום עדיין נראה מודאג.

"אל!" מאי קראה, יורדת במדרגות. "תדליקי ערוץ שתיים!"

"מה קרה?" שאלתי, מעבירה לחדשות.

"הייתה תאונה בכביש ליד דיזינגוף-"

"-מישהו שאנחנו מכירות?" שאלתי בהלם.

"לא יודעת, תתקשרי ל-לי." הנהנתי והלכתי לטלפון.

"נו, תעני..." חייגתי שוב.

"הלו?" לי ענתה בקול מנומנם.

"הערתי אותך?"

"בערך." היא פיהקה. "מה קורה?"

"הייתה תאונה בדיזינגוף, חשבנו שכדאי שתדעי..." אמרתי.

"דיזנגוף? רגע, אני אגיד למייקל להדליק- הו, שיט. הוא עוד לא חזר." שמץ פאניקה נשמע בקולה.

"חזר? מאיפה?"

"הוא נסע להביא את השמלה שלי..."

"לי, תתקשרי אליו."

"כן, אני אתקשר אליו עכשיו." היא אמרה בדאגה, ושמעה צלצול בדלת. "אוה, בטח המשפחה שלי חזרה. אני אדבר איתך אחר-כך."

"טוב, תתקשרי אליי אחרי שתדברי עם מייקל. ביי." לי ניתקה וניגשה לפתוח את הדלת. אדם בגובה ממוצע, שמנמן, כהה, קירח ושעיר למדיי, בעל שפם וזיפים, לבוש במדי-משטרה עמד בפתח הדלת.

"ליאור כהן?" הוא שאל בקול נמוך וחזק. היא הנהנה בדאגה.

"קרה משהו?"

"קודם כל אני אציג את עצמי. סַמַל אברהם מזרחי, משטרת תל-אביב. האם את מכירה את מייקל ג'ונסון? הוא, לידעתנו, אזרח בריטי."

"כן." לי בלעה רוק. "אנחנו מאורסים. קרה משהו... רע?"

"תראי, גברתי... הייתה תאונה ברחוב דיזינגוף, המכונית של הארוס שלך התנגשה חזיתית במכונית שסטתה מן המסלול... פרמדיקים זומנו למקום, הוא הובל לבית החולים-"

"-איך אתם בטוחים שזה הוא?" היא רעדה מכף-רגל ועד ראש.

"הדרכון שלו נמצא עליו." הוא הוציא מכיס האפודה שלו דרכון, פתח אותו, והתמונה של מייקל חייכה אליה. הוא המשיך, "הוא הובל לבית החולים ובדרך... ניסו להנשים אותו, אבל תביני בבקשה, יש מצבים שבהם..."

"מה קרה לו?" דמעות החלו לעלות בעיניה.

"הוא נפטר בדרך לבית החולים. בדיוק בחמש שלושים ושתיים. אני מצטער."

לי קפאה, נדהמת. העיניים שלה נפתחו לרווחה והיא אפילו לא מצמצה. היא פתחה את פיה, אבל לא הצליחה לדבר. "הוא נמצא כרגע בבית החולים איכילוב. כבר אין סיכוי להציל אותו." הוא נאנח, ואז האיתורית שלו צפצפה והוא הוציא את מכשיר-הקשר שלו. "כן, אני מייד יוצא." הוא אמר לתוך המכשיר, ואז החזיר אותו לחגורה. "אני חייב ללכת. ושוב, אני מאוד מצטער על האובדן שלך. מי ייתן ולא תדעו עוד-צער." הוא התכוון לצאת, אבל אז הסתובב, "את יכולה לומר לי איפה אני יכול למצוא את הוריו של הבחור?" היא הנידה בראשה בדמעות.

"הם... הם גרים באנגליה..." היא מלמלה.

"אם ככה, נשלח להם מכתב... כן, או ש... כן, אם ככה. אני מקווה שניפגש באירועים שמחים יותר, גברתי. להתראות." לי בהתה בהלם במקום בו הסמל עמד לפני כמה שניות, ואז סגרה את הדלת. היא עמדה ללא-ניע בערך דקה, עד שקיבלה פיק-ברכיים ונפלה על הרצפה, נשענת על הדלת ובוכה בהיסטריה.

"מאי," אמרתי. "משהו לא בסדר."

"מה זאת אומרת?" היא שאלה.

"דיברתי עם טום עכשיו, הוא אומר שהוא דיבר עם מייקל ופתאום השיחה התנתקה. ועכשיו גם לי וגם מייקל לא עונים." מאי בלעה רוק.

"את לא חושבת..."

"אני הולכת ל-לי." מיהרתי לומר. לקחתי את המפתחות ויצאתי מהבית, הולכת במהירות לכיוון הבית של ההורים של לי. עליתי במדרגות בריצה ודפקתי על הדלת. "לי?" כשלא שמעתי כלום, פתחתי את הדלת. נכנסתי אל הסלון. "לי?" שאלתי שוב. "את כאן?" נכנסתי לחדר שלה, וראיתי אותה יושבת על הרצפה, העיניים שלה אדומות ונפוחות והיא בוכה. "מה קרה?" מיהרתי להתיישב לידה וחיבקתי אותה חזק. היא לא הצליחה לדבר. היא פלטה יפחה חלושה, וחיבקה אותי. "לי..." מלמלתי. "מה קרה?"

"מייקל..." היא מלמלה, הקול שלה היה חנוק מדמעות והיא בקושי ראתה כמו שצריך מרוב בכי. "הוא... התאונה בדיזינגוף..." היא גמגמה.

"לא." אמרתי. העולם נעצר. "לא יכול להיות. איך את יודעת?"

"התקשרו מהמשטרה! הפרמדיקים קבעו את שעת הפ-פטירה שלו והוא מת! אל, הוא מת! היינו אמורים להתחתן מחר!" היא בכתה חזק יותר וקברה את פניה בחולצה שלי.

"לא..." מלמלתי בהלם. "אין מצב... זה לא קורה..." התחלתי לבכות גם וחיבקתי את לי חזק יותר.