-שעה לאחר-מכן-

"היי, אנג'לינה."

"אה, היי. עם מי אני מדברת?" היא נשמעה לא מרוכזת.

"דאגי פוינטר." ענה בפשטות.

"דאגי פוינט – מה נשמע?" שאלה בהלם.

"טוב, תודה. לקחתי את המספר שלך מהארי, למקרה שתהית." הוסיף. "אמ, רציתי לבקש ממך את מספר הפלאפון של, אה, אליסון."

"אה..." היא נשכה את שפתה התחתונה. "היא... החליפה מספר, אין לי אותו."

"אוקיי, תודה." הוא נשמע מאוכזב. "אני אשאל מישהו אחר כבר. נתראה בערב." הוא התכוון לנתק.

"רגע!"

"מה?"

"דאגי..." בתוך מוחה התנהל קרב. "היא..."

"מה קרה?"

"אליסון." אנג'י בלעה רוק. "היא לא רוצה ללכת איתך."

"אני יודע שלא."

"אז למה אתה ממשיך לנסות?" השתררה דממה של כמעט דקה, אבל היא ידעה שהוא עדיין שם. "דאגי?"

"כי אני לא מוכן לוותר עליה עדיין." היא שתקה לכמה רגעים.

"תרשום את המספר."

אליסון ישבה על המיטה וקראה ספר, מדי פעם מרימה את מבטה ותולה אותו בשמלה הלבנה שהייתה מונחת על הכסא ליד שולחן הכתיבה שלה. ככה זה נמשך בערך כמה שעות; היא קראה שורה בספר – "השקט והבדידות היו מחרידים. למעשה, אני משוכנע שכבר היה מוכן לחזור ולוותר על כל התוכניות שלו..."

ואז הפסיקה לקרוא, והחלה לבהות שוב בשמלה – "היא כל-כך יפה..."

ושוב – "הוא לעולם לא היה מוצא את דרכו ללא אור הירח, שזרח בדיוק כשהגיע אל הנחל."

 -  "אני לא יכולה לחכות עד שאלבש אותה..."

הערב הגיע. אליסון הייתה לבושה בשמלה הלבנה ועל פניה הייתה מונחת המסכה.

"אליסון!" היא שמעה את אמא שלה, ואז נאנחה, מחכה להמשך. "חשבתי שאמרתי לך לנקות את האח!"

"ניקיתי אותה!"

"אז תלכי ותנקי אותה שוב!"

"אבל אמא, בעוד רגע אני צריכה ללכת לנשף – "

"את לא הולכת לאף נשף עד שהבית הזה יהיה מבריק עד היסוד! אני הולכת עם אבא שלך ואחותך לנשף. אל תדאגי," הוסיפה בחיוך מרושע. "אני בטוחה שהנסיך דאגי לא ישים לב שאת לא שם."

"לא..." מלמלה אליסון באימה, כשאמא שלה סגרה את הדלת אחריה, צוחקת בזדוניות ונועלת אותה בבית, לבדה. "אמא!" היא זעקה. "תפתחי את הדלת! בבקשה! אני חייבת להגיע לנשף!"

"באמת חשבת שהנסיך יבחר בך להיות אשתו?" היא שמעה את אמא שלה קוראת מאחורי הדלת. "את רק ילדה קטנה, את אפסית, אף-אחד לא אוהב אותך. תחזרי לקרוא את האגדות שלך. זה הדבר הכי קרוב לאושר ועושר שיהיה לך אי-פעם." אמא שלה התחילה לצחוק, אבל אז לפתע הצחוק שלה התחלף בצלצול שבקע מפיה.

עיניה של אליסון נפקחו, והיא קפצה מהמיטה בבהלה.

"זה היה חלום..." אמרה לעצמה. אבל הצלצול המשיך, ואז היא ראתה שזה בעצם הפלאפון שלה. "הלו?"

"אליסון?" הקול שלו היה מוכר, והיא זיהתה אותו מייד. אבל זה לא הוא. לא יכול להיות שזה הוא.

"מי זה?" שאלה בחשש.

"זה..." הוא היסס. "דאגי. דאגי פוינטר."

"מה אתה רוצה?" היא שכחה את כל הנימוסים שלה ברגע אחד. אבל זה לא היה חשוב לה באותו הרגע.

"למה את לא רוצה לבוא איתי למסיבה?"

"כי אני..." היא גמגמה. "למה זה משנה לך?"

"אני רוצה לדעת. למה אמרת לי 'לא'?"

"בגלל שאני... אני לא..."

"מה?"

"אני לא הולכת." אמרה לבסוף. "אמרתי לך 'לא' בגלל שאני לא הולכת למסיבה."

"למה?" שאל בהפתעה. "אנג'לינה אמרה לי שאת הולכת!" הייתה דומיה. "אליסון? את כאן?"

"אני מצטערת." אמרה לבסוף, וניתקה.

דאגי בהה בפלאפון שלו לכמה שניות, לפני שחשב – "הגיע הזמן ליישם את התוכנית של הארי."

הוא חייג את המספר של דני וחיכה שיענה.

"מה קורה, דוּג?"

"אני צריך טובה." אמר במהירות. "אתה יכול לעזור לי במשהו?"

"Just name it, mate. I'm here for you."

"אתה צוחק?" שאל דאגי בחשדנות.

"מקודם? כן. עכשיו לא. מה אתה צריך?"

"אז ככה..."

"אוקיי..." אליסון נעמדה מול המראה. "היה יכול להיות גרוע יותר." היא לבשה את התחפושת שלה מליל-כל-הקדושים של השנה שעברה. מכשפה.

"היי אלי!" אנג'לינה בדיוק נכנסה לחדר, חיוך רחב פרוס על פניה. היא הייתה מחופשת למלכת הלבבות, לבושה בשמלה לבנה גדולה שעליה המון לבבות קטנים, ובידה היא החזיקה שרביט ארוך בצורת לב.

"את כל-כך יפה." אמרה אליסון, מביטה בה במבט מזוגג.

"אל..." אנג'י התיישבה על המיטה, ואליסון התיישבה לידה. "אני יודעת שזה לא נראה ככה עכשיו, אבל הנשף הזה יהיה גדול. באמת. יש לי הרגשה ממש טובה בקשר לערב הזה."

"אבל... אוף." אליסון נאנחה. "אני עדיין מביאה איתי את הספר שלי."

"אוקיי." אנג'לינה נראתה משועשעת. "אבל אני מבטיחה לך שלא תצטרכי אותו. בכל-מקרה, אני אחכה לך בחוץ ואת תסיימי להתארגן, בסדר?" אליסון הנהנה, ואנג'לינה יצאה מהחדר.

"אוף." אליסון המשיכה לבהות בהשתקפות שלה. היא לא אהבה אותה. לאחר שסיימה להתארגן, היא ירדה במדרגות בדממה, מקווה בכל-ליבה שאמא שלה לא תשים לב. היא הייתה בחצי הדרך החוצה, עוד כמה צעדים עד הדלת ו...

"אליסון!" היא עצמה את עיניה, נאנחת, והסתובבה.

"כן?" אמא שלה נכנסה לסלון.

"לאן את חושבת שאת הולכת?"

"לנשף ליל-כל-הקדושים בבית הספר שלי."

"לא זכור לי שנתתי לך רשות לצאת."

"לא זכור לי שאני צריכה רשות לצאת." היא החזירה.

"זהו-זה, אמרתי לך לא להתחצף אליי! זה היה הקש האחרון! את תלמדי לתת לי כבוד! את לא יוצאת לאף נשף עד שכל הבית מבריק ומצוחצח, וכל שיעורי הבית של ג'ניפר מוכנים!"

"למה אני צריכה להכין את שיעורי הבית שלה?" שאלה אליסון בהלם.

"כי ככה אמרתי!" אליסון ממש ראתה את הרוק ניתז מהפה של אמא שלה ונרתעה לאחור. "הבהרתי את עצמי?"

"כן..." היא השיבה בשקט.

"לא שמעתי אותך."

"כן!"

"יופי, עכשיו צאי מהסלון ותתחילי לנקות! אני מסיעה את ג'ניפר לנשף ואחר-כך אני הולכת לפגישה, אני רוצה לראות את הבית הזה נקי עד היסוד כשאחזור! אם אראה אפילו גרגר אחד של אבק על הרהיטים, את תהיי מרותקת לחודש." אליסון שתקה, ואמא שלה יצאה. כמה דקות לאחר מכן ג'ניפר יצאה אחריה, מחייכת ברשעות אל עבר אליסון.

"איפה היא..." אנג'לינה עמדה מחוץ לביתה של אליסון. היא הוציאה את הפלאפון שלה וחייגה אליה. "אל?"

"היי אנג', שמעי, אמא שלי – "

"אוי לא. בבקשה אל תגידי לי שהיא – "

"היא כן."

"אני לא מאמינה! היא כל-כך – "

"אני יודעת! והדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו הוא – "

"כבר בטיפול!" אנג'י הוציאה סיכה אחת משיערה וניסתה לפרוץ את הדלת האחורית.

"מה את עושה?" שאלה אליסון, חשדנית.

"מנסה לפרוץ את הדלת לבית שלך עם סיכה." היא ענתה בפשטות. "אוך... תיפתחי כבר! לעזאזל..." זה היה השלב בו אנג'לינה איבדה את זה לחלוטין והתחילה לבעוט בדלת, לחבוט בה ולצעוק, "אני-לא-אתן-לשומדבר-להרוס-לי-את-הערב-הכי-יפה-בחיי!"

"אנג', תירגעי!" אליסון נשמעה מודאגת. "תלכי בלעדיי!"

"אני לא הולכת בלעדייך, אליסון. טיפשי מצידך בכלל להציע את זה!"

"לא, אני רצינית!" היא מחתה. "תראי, את הולכת עם הארי. ה-הארי, הארי ג'אד, ממקפליי, אני יודעת כמה שחיכית לזה. אני אשנא את עצמי אם תפספסי את הנשף בגללי. את חייבת ללכת, אוקיי? אני כבר אסתדר איכשהו..."

"אלי..." אנג'לינה נשענה על הדלת באנחה. "את בטוחה שזה בסדר?"

"בטח שכן. בכלל לא רציתי ללכת לנשף הזה, זוכרת?" אליסון ניסתה להישמע כרגיל, אבל איזשהו חלק בה, גם אם היא לא הייתה מודעת לכך, היה מאוכזב. "תספרי לי אחר-כך איך היה."

"אז זהו? החלטת?"

"יאפ."

"אוקיי. אני אדבר איתך אחר-כך."

"מגניב, נדבר." הן ניתקו.

אליסון הביטה בחלון וראתה את כל הזוגות שהלכו ביחד לנשף, יד-ביד, ודמיינה לרגע את עצמה, לבושה בשמלה ורודה ומלמלתית למדיי, זרועה שלובה בזרועו של דאגי שלבוש בטוקסידו שחור עם עניבת-פפיון ולראשו מגבעת, והוא מוביל אותה אל רחבת הריקודים בקידה קלה. תוך רגע היא ניערה את ראשה וכל התמונה המגוחכת הזאת נעלמה.

היא עלתה במדרגות, על פניה מבט מיואש, והחליפה בגדים. לאחר מכן היא הביאה סמרטוט מהמקלחת והתחילה לקרצף ביסודיות את מעקה המדרגות, מנסה להתעלם מהמחשבה המטרידה שברגע זה ממש דאגי פוינטר בוודאי אוחז בידה של ארדן סטיוארט ומלווה אותה לנשף.

"אוקיי דני, אז אני אפגוש אותך שם עוד עשר-דקות. אתה יוצא?"

"אחי, אתה לגמרי נפלת על הראש. זה בחיים לא יעבוד."

"אני רוצה לנסות. אני פשוט לא יכול לוותר כל-כך מהר. אז נראה אותך שם?"

דני נאנח, אנחה שדאגי זיהה בתור "מה-יהיה-הסוף-איתך". הוא שתק לכמה רגעים ואז השיב, "נראה אותך שם."

-

"איפה אתה חושב שנמצא החדר שלה?" דני ודאגי עמדו בחצר האחורית בביתה של אליסון.

"אין לי מושג. כנראה שנצטרך לנסות את כל החדרים עד שנגיע לחדר הנכון." משך דאגי בכתפיו.

"אתה לא נורמאלי. ומאיפה אתה בכלל יודע שהיא בבית?"

"דיברתי עם אנג'י, החברה שלה. היא אמרה לי שהיא לא יוצאת."

"אוקיי." דני הרים את מבטו אל הקומה השנייה של הבית, ואז הביט בדאגי. "זה לא יהיה קל. אתה מוכן?"

דאגי הנהן, מתקרב אל הקיר. גם דני התקרב אליו, מושיט את ידיו ומתכופף כך שהוא יוכל לעשות לדאגי סולם גנבים.

"הי, דני?" דאגי שאל. דני הסתכל עליו בשאלה. "תודה שהסכמת לעזור לי. אני יודע שאתה לא מבין את זה, אבל היא באמת חשובה לי. וגם העובדה שאתה כאן עכשיו חשובה לי." חיוך נמרח על פניו של דני, ולאחר כמה רגעים הוא גיחך.

"תפסיק להיות כוּסית ותשיג את הבחורה הזו כבר." הוא אמר בחיוך רחב. גם דאגי חייך, והניח את רגלו בין שתי ידיו של דני שהקפיץ אותו למעלה. דאגי תפס בענף של עץ שהיה שם, וטיפס על העץ עד שהגיע לנקודת תצפית טובה על חלק מהחדרים בקומה השנייה. הוא מייד זיהה את החדר של אליסון: חמישה מדפים התלויים לאורך כל הקיר עמוסים בספרים עבי-כרס.

"מצאתי את החדר שלה!" הוא קרא בשמחה, מנופף בידיו אל דני. הוא איבד את שיווי המשקל שלו ונפל מהענף עליו הוא ישב. דני מיהר אליו, ודאגי נפל בדיוק עליו. "אופס. סליחה דני." דאגי חייך אליו בהתנצלות, ודני נראה מעט זועף.

"אתה מוכן לרדת ממני? אתה די יושב לי על הזי – " דאגי קם במהירות, לא מחכה שדני יסיים את המשפט.

"תשכח שזה קרה עכשיו ותעזור לי לעלות שוב."

"Your wish is my desire." הוא אמר במרירות, עוזר לדאגי לטפס בחזרה אל העץ.

-

"אנג'לינה?"

היא הסתובבה לאחור כדי להביט בהארי ג'אד לבוש בטוקסידו שחור, שיערו מסורק בצורת קוצים מסודרים. זו מסיבת תחפושות, אבל העובדה שהוא בא בלבוש רשמי ולא בתחפושת רק הרשימה אותה יותר.

"היי, הארי." היא חייכה. הוא הביט בה ממושכות.

"את נראית..." הוא אמר, "ממש... יפה." נראה היה שהיא נראית יותר מ"יפה" לדעתו, אבל הוא לא מצא את המילים הנכונות.

היא הסמיקה. "תודה, הארי. שניכנס?"

"בטח." הוא הושיט את זרועו והיא לקחה אותה בחיוך.

"אהה, הארי – " הוא הרים את מבטו אליה בשאלה. "למה היא נועצת בנו מבטים?"

"מי?"

"לייסי." היא סימנה במבטה אל לייסי, שעמדה מחוץ לאולם הספורט בבית-הספר שלהם, נועצת מבטים נרגזים באנג'לינה והארי.

"היא מקנאה," כאן אנג'לינה הייתה בטוחה שהוא הולך לומר 'בגלל שאת איתי', אבל להפתעתה הוא סיים את המשפט, "באיך שאת נראית."

"אתה חושב?"

הוא חייך. "בטח. את באה?"

"כן, הארי."

"למה את מסיימת כל משפט ב'הארי'?" הוא הביט בה בחיוך.

"אה, כי..." היא הסמיקה. "אני פשוט שמחה שאתה כאן. זה נראה לי טוב מדיי בשביל להיות אמיתי. אל תצחק!"

הוא חייך שוב, חיוך צדדי וקוּלי שכזה, והחזיק את ידה. "בואי ניכנס."

-

השיר הבא שהוחלף בנגן המוזיקה של אליסון הוא "I Don't Wanna Miss A Thing" של אירוסמית' והיא מייד העבירה אותו, ובאופן אקראי ואירוני למדיי השיר "Bad Day" של דניאל פאוטר התחיל להתנגן.

אליסון חייכה לעצמה במרירות כשהקשיבה לשיר הזה והתחילה לשטוף את המדרגות.

"Where is the moment we needed the most?

You kick up the leaves and the magic is lost.

You tell me your blue skies fade to grey,

You tell me your passion's gone away…"

"And I don't need no carrying on."  היא המשיכה את המשפט ביחד עם הזמר בשיר, מעט מיואשת.

"אני בסדר!" קרא דאגי אל דני מתוך חדרה של אליסון. "היא לא כאן! אני בפנים!"

"נהדר!" קרא דני בסרקזם, מעסה את גבו. "עכשיו אני יכול לאסוף את הדייט שלי?"

"כן, כן, לך," מלמל דאגי בחוסר תשומת-לב, סורק את החדר.

"כן, אין על מה!" קרא דני בכעס. "אני אלך לי עכשיו!"

"בסדר..." דאגי פתח את אחד הספרים. "מה? רגע! דני!" הוא מיהר אל החלון וראה שדני הלך כבר. "שיט..." הוא הסתובב אל החדר. "אוקיי... מה אני עושה עכשיו?" הוא הביט אל מדף הספרים. "הי, אני מכיר את הספר הזה!" הוא חייך בפיזור-נפש והלך להוציא את הספר, מפיל תוך-כדי את כל מדף הספרים ברעש חזק.

"מה זה היה?" שאלה אליסון בבהלה כשהורידה את האוזניות במהירות. היא הניחה את הסמרטוט על הרצפה, ניגבה את ידיה ועלתה מהר במדרגות. היא תפסה את המטאטא, שהיה שעון על הקיר במסדרון, והלכה אל החדר שלה – הכיוון ממנו יצא הרעש. היא הרימה את המטאטא, פתחה את הדלת ו – "דאגי?" היא שאלה בהלם.

"הפתעה." הוא חייך כנתפס בעת מעשה אסור, והרים את הספרים מהרצפה, אחד-אחד.

"מה..." היא הייתה המומה. המטאטא עדיין היה מונף. "מה אתה עושה כאן?"

"אני חושב ש..." הוא נראה מהרהר, ואז קם מהרצפה, נושך את שפתיו. "באתי כדי – " הוא עצר, ואז נראה אבוד לחלוטין. "זו הייתה טעות, אני מצטער – " הוא פנה לכיוון החלון, ואז היא הניחה את המטאטא על הרצפה ותפסה את ידו, מופתעת בעצמה מהאומץ שלה ומההוכחה שהוא באמת כאן, ולא עם ארדן בנשף.

"חכה." היא לא רצתה שהוא ילך. היא עדיין לא האמינה שהוא באמת פה. "בבקשה, אל תלך." הוא הביט בה בהפתעה.

"תגידי לי את האמת," נימת קולו הייתה כמעט מתחננת. "בבקשה. למה את לא רוצה לבוא איתי?"

היא הנידה בראשה. "אתה לא תבין. אני לא יכולה לומר לך."

"מה שזה לא יהיה, זה לא יכול להיות כל-כך נורא." הוא אמר. "בבקשה בואי איתי לנשף."

"לא." היא השיבה. "למה אתה לא לוקח את ארדן?"

"כי אני רוצה ללכת איתך."

"למה?"

"כי..." הוא נעצר, מהרהר. "את לא כמו כולן." היא לא ציפתה לזה.

"וזה דבר טוב לדעתך?" היא שאלה, מופתעת.

"זה דבר מעולה לדעתי." הוא התקרב אליה. "את לא יכולה לבוא?"

"אין לי תחפושת. ואמא שלי תהרוג אותי." היא חייכה בעצב.

"אמא שלך לא מרשה לך לבוא לנשף?" הוא שאל בהפתעה. "למה?"

"כי, אתה יודע, היא סוג של האמא החורגת הרעה בסגנון של 'סינדרלה'." הוא נשך את שפתו התחתונה.

"בואי איתי." אמר לפתע.

"לאן?"

"החוצה. רחוק מכאן. נצא מהעיר, נלך רחוק..."

"אני לא יכולה לעשות את זה." היא הנידה בראשה. "מצטערת. לך עם ארדן, היא בטח מחכה לך."

"הברזתי לה." הוא אמר. "הייתי אמור לפגוש אותה לפני ארבעים וחמש דקות."

"למה אתה כל-כך רוצה שאבוא איתך? אתה בכלל לא מכיר אותי."

"קוראים לך אליסון פורד." הוא התחיל. היא הביטה בו בעניין. "השם השני שלך הוא הנרייטה, על שם סבתא שלך. את בת שבע-עשרה ולומדת בתיכון איסטסייד באסקס. את אוהבת לקרוא ספרים, הז'אנר האהוב עלייך הוא פנטזיה, את אוהבת את ק.ס לואיס ואת להקת The Who. החברה הכי טובה שלך היא אנג'לינה קולמן. אנחנו לומדים ביחד בשיעורי גיאוגרפיה והיסטוריה מאז כיתה י'. השיעורים האהובים עלייך הם ספרות ומתמטיקה. בסופי-שבוע את אוהבת לפתור תרגילים באלגברה, ובימי ראשון בבוקר את פותרת את התשבץ והסודוקו היומיים של העיתון." היא הביטה בו בהלם.

"איך אתה יודע את כל זה?"

"יש לי דרכים." הוא השיב במסתוריות.

"ברצינות, זה מפחיד." היא חייכה. "אתה עוקב אחריי או משהו?"

"לא בדיוק..."

"איך הגעת לחדר שלי, בכל-מקרה?" שאלה בבלבול. הוא חייך.

"בעזרת מוחי המפותח ותושייתי הרבה! שלא להזכיר את השרירים הסופר-חזקים שלי..." היא צחקה. "אני אוהב כשאת צוחקת." הוא הביט בה, והיא מייד הפסיקה לצחוק. היא תלתה בו את עיניה, שנראו איכשהו עצובות.

"איך זה?" היא שאלה. "איך זה שאתה כאן עכשיו, ואיך זה שאתה יודע עליי כל-כך הרבה, ואיך זה... שאני מאוהבת בך נואשות כבר מכיתה י' ורק עכשיו בחרת לשים לב אליי?"

"תמיד ידעתי שאת שם." הוא אמר בשקט. "זו הייתה טעות לא לדבר איתך כל הזמן הזה. אבל תמיד שמתי-לב אלייך."

"למה? מה כל-כך מיוחד בי?"

"הכל." הוא הניח יד אחת על לחייה וליטף אותה בעדינות. היא עצמה את עיניה. "את מי שאת. לא משנה מה, את נצמדת למה שאת מאמינה בו. ולדעתי זו התכונה הכי טובה שיכולה להיות לאדם."

"זה מה שאתה חושב עליי?" היא שאלה. היא הייתה מופתעת, אבל לא הראתה את זה. "אתה לא חושב שאני איזו תולעת ספרים שצריכה להתרחק מאנשים כמוך וכמו ארדן?"

"אני כן חושב שאת תולעת ספרים." הוא גיחך. "אבל זו עוד סיבה שאני אוהב אותך בגללה."

"אתה..." היא הייתה בטוחה שלא שמעה אותו נכון. אין כל סיכוי שבעולם שהוא אמר כרגע...

"אני אוהב אותך." הייתה שתיקה. "בואי איתי." הוא אמר שוב. "בבקשה." הוא הביט בה, עיניו הכחולות נראות מתחננות.

"בסדר." היא השיבה לבסוף, כמעט מחייכת. "אבל אין לנו איך לצאת, אמא שלי נעלה את כל הדלתות ו – "

"אין בעיה בכלל." הוא חייך. "תני לי יד." היא נתנה לו את ידה, והוא עזר לה לצאת מהחלון ולהתיישב על העץ. הוא עלה עליו אחריה, ושניהם ירדו למטה באיטיות.

"לאן אתה רוצה ללכת?"

"בואי ניסע רחוק מכאן." חיוך רחב היה פרוס על פניו. "בואי ניסע ללונדון!"

"איך נגיע ללונדון?" היא שאלה בפליאה. הוא מייד הוציא את הפלאפון שלו.

"הי, הארי? בא לך לנסוע ללונדון איתי ועם..." הוא נעצר לרגע, "החברה שלי? תביא איתך את אנג'לינה." אליסון חייכה באושר. "תפגוש אותנו בבית של אליסון, אנג'לינה תסביר לך איך להגיע. אוקיי. ביי." הוא ניתק, ואז פנה אל אליסון. "הכל מסודר!"

"אני לא מאמינה שנהיה בלונדון לבד!" היא חיבקה אותו, וכשהבינה מה היא עושה היא מייד התרחקה ממנו. הוא קירב אותה אליו בחזרה, כל-כך קרוב שנשימותיו פגעו בפניה.

"אליסון," הוא אמר בשקט. "אני יכול לנשק אותך?" היא הייתה מופתעת, והנהנה בשקט. הוא התקרב אליה. שפתיו רפרפו על שלה בעדינות, והוא החזיק את ידה. היא נגעה בשיער שלו, והזיזה קצת את הפוני החלק והבלונדיני שלו הצידה. כשהם התנתקו היא אמרה, "יש לך עיניים יפות. אל תסתיר אותן מתחת לשיער שלך." והוא חייך. נשמעה צפירה של מכונית לידם, והם הפנו את מבטם כדי לראות את הארי במכונית שלו, ולידו ישבה אנג'לינה.

"אתם באים כבר, או מה?" שאל הארי בחיוך. דאגי ואליסון נכנסו אל המכונית, והארי התחיל לנסוע.

"אתה יודע איך מגיעים מכאן ללונדון?" שאלה אליסון, מורשמת.

"האמת? אין לי שמץ של מושג. הי, במקרה הכי גרוע נלך לאיבוד." הוא משך בכתפיו בחיוך.

"נכון שהוא הדבר הכי חמוד בעולם?" שאלה אנג'לינה ונישקה את הארי על הלחי. דאגי ואליסון החליפו מבטים מופתעים.

"דאגי, תראה מי פה!" הארי פתח את החלונות של המכונית, וכולם הסתכלו על אולם הספורט של התיכון שלהם.

ארדן סטיוארט עמדה על המדרכה, צמוד לכביש, לבדה. התחפושת שלה מלוכלכת בבוץ והתסרוקת שלה הרוסה. היא הרימה את מבטה אל המכונית, ופיה נפער בהלם.

"דאגי?!"

"Peace out!" דאגי קרא אליה, צוחק, ואחרי שהמכונית התקדמה הוא צעק, "את יכולה לקפוץ לי!" מה שהיה קצת אירוני, בהתחשב בעובדה שהיא התחפשה לשפנפנת-פלייבוי. הארי, אנג'לינה, דאגי ואליסון צחקו בקול, וארדן צרחה בכעס.

"לונדון, הנה אנחנו באים!" הארי לחץ על הכפתור ליד ההגה, והגג של המכונית נפתח באיטיות. אליסון מייד קמה ממושבה ונעמדה, ראשה מציץ מעל המכונית. דאגי עשה כמוה.

"אליסון הנרייטה פורד," דאג צעק מעבר לרעש של הרוח החזקה, "אני אוהב אותך!" הוא הניח את ידיו על צווארה ונישק אותה בלהט, בזמן שהמכונית דהרה בכביש המהיר ושערם התנופף ברוח.

אני שונאת את ישראבלוג. ברצינות. זו הפעם הרביעית שאני מנסה להעלות את הפאנפיק הזה ><
בכל אופן, כיף לכתוב כאן שוב P:

שם: Little Things

דירוג: PG. למרות שגם זה נראה לי מוגזם, אבל אני מעדיפה לא לקחת סיכונים.

ז'אנר: פלאף, רומאנס, RPF.

שיפ: דאגי/אליסון, הארי/אנג'לינה.

תקציר: מה קורה כשהבן הפופולארי ביותר בתיכון איסטסייד מפתח רגשות כלפי התלמידה החנונית והלא-מוכרת? דאגי פוינטר נאלץ להתמודד בפני דילמה קשה (לא באמת, זה פשוט נשמע מגניב): להישאר נאמן לבת שהוא אוהב, או לשמור על המוניטין שלו ולהישאר הרווק המבוקש בחבורה המוכרת ביותר בבית-הספר.

אורך: 11 עמודי וורד, 5,809 מילה.

הצהרה: כמו שניחשתן, מקפליי עדיין לא שלי. ואמנם, שאר הדמויות כן שלי! בוחאחאחא.

הערות: הפיק מוקדש לצ'אני, יריקתי, שנתנה לי מוטיבציה לכתוב אותו ו... אמ, בעצם כתבתי אותו בגלל שהיא ביקשה ממש יפה וכי מגיע לה. כפיים, חברים, כפיים.

אני גם יודעת שמכמה בחינות הפיק הזה מזכיר את קודמו, holly, I'm the one, ואני מקווה שתתעלמו מחוסר המקצועיות. נגמרים הרעיונות באיזשהו שלב, ושני ממש הציקה לי (לא נורא, אני סולחת לך^^)!

חוצמזה, אני אכן מודעת לעובדה שהפיק הזוי. מצד שני, גם הסיפורים של סינדרלה ושלגייה הזויים, וזה לא הפריע לאף-אחד. ובסופו של דבר כולם חיים באושר ועושר, אז למה לא?

כמו כן, הרעיון לפיק ניתן לי על-ידי (הו, ההלם) שיר של, שוב, Son of Dork (שאני פשוט כל-כך מושפעת מהשירים שלהם).

"הי, הארי – חכה לי שניה!" דאגי רץ אחרי הארי, הפוני שלו מתנופף על פניו, מכתיף את תיק הגב שלו תוך-כדי ריצה. "אתה לא יכול לחכות?" הוא עצר לידו, מתנשף ומשעין את ידיו על ברכיו.

"מצטער דאג, אני ממהר, יש לי מבחן עכשיו בבניין ג'. אני אדבר איתך אחר-כך." אמר, והלך משם בזריזות.

"יכולת לומר לי כדי שאני לא ארוץ את כל זה!" דאגי קרא אחריו בכעס. לאחר-מכן הוא הלך חזרה לבניין א'. בדרך הוא נתקל במישהי, מפיל את כל הספרים שהיו בידה. "מצטער." הוא  אמר, חיוך מתנצל על פניו. "אני אעזור לך – "

"זה בסדר," היא חייכה בביישנות, מסיטה קווצת שיער חומה-בהירה אל מאחורי אוזנה. הוא זרק לה חיוך מהיר והלך משם, משאיר אותה לאסוף את הספרים מהרצפה. היא אספה את הספרים שלה והסתובבה, מביטה בדאגי העולה במדרגות ונאנחת בחולמנות. פתאום הוא עצר, הסתובב, וירד שתי מדרגות, מביט ישר אליה. היא קפאה, וכל הספרים שוב נפלו לה מהיד. דאגי חייך. היא חייכה בחזרה, נבוכה עד שד עצמותיה, והתכוונה לומר לו משהו כששמעה קול מאחוריה – "דאג, אתה הולך למסיבה מחר?"

דאגי ירד בחזרה במדרגות, והיא נאנחה בעצב כשהוא חלף על פניה, מתעלם ממנה ומותיר אחריו שובל של בושם נעים. היא אהבה את הריח הזה, המוכר, הריח שלו. הריח שתמיד היה לו, מאז אותו היום שבו נכנס לכיתה שלה. באותו היום, לפני שנתיים, היא נשבתה בקסמו. עקבה אחר כל צעד שלו, כל מילה, כל מקום שאליו הלך בבית-הספר – היא הייתה שם.

היא ראתה אותו הולך עם דני, החיוך הקוּלי המאפיין אותו מעטר את פניו. הוא תמיד הסתובב עם דני. או עם הארי וטום. כולם הכירו אותם: דאגי, הארי, דני וטום – הרביעייה השולטת של תיכון איסטסייד. תמיד מוזמנים לכל המסיבות, מצטלמים בכל אירוע, מוּכַרים בכל בית-הספר – כל זה בגלל שהם בעצם... להקה. יכול להיות ששמעתם על מקפליי. הם הוקמו לפני שנתיים, ומאז טום, דני והארי עברו לתיכון איסטסייד, כדי שיהיו קרובים יותר אחד לשני ויהיה להם קל יותר לעשות חזרות ודברים כאלה. אליסון יודעת את כל זה כי "במקרה" היא הייתה בסביבה כשדאגי סיפר את זה למישהי שהייתה איתם בשכבה –

אָרדֵן סטיוארט; יפה, מקובלת, ומעל לכל – אידיוטית גמורה. נכון שבני האדם מנצלים בממוצע שלושה עד חמישה אחוזים מהמוח? טוב, ארדן לא מנצלת אפילו אחוז אחד.

אליסון התכופפה, שוב, מרימה את הספרים מהרצפה. כשקמה, מישהו נתקל בה, וספריה שוב נפלו.

"הי, מדיסון, תסתכלי איפה את זורקת את הדברים שלך!" היא שמעה קול צווחני במקצת, מוכר להחריד, והסתובבה.

"קוראים לי אליסון." בכל יום, מחדש, היא הייתה צריכה לחזור על המשפט הזה בניסוחים שונים: "השם הוא אליסון", "לא, האמת היא שזה עם א', אליסון". שנתיים וחצי היא לומדת בבית-הספר הזה. על השבוע הראשון שדאגי, הארי ודני עברו לכאן כל תלמיד הכיר אותם.

"מה שתגידי." זו הייתה ארדן. "מה זה בכלל?" היא לקחה מידיה של אליסון את אחד הספרים, מחזיקה אותו בקצות אצבעותיה כאילו היה נגוע בזיהום קטלני כלשהו.

"זה ספר." השיבה אליסון. "של ק"ס לואיס. הוא נקרא 'האריה, המכשפה וארון הבגדים' וזה סיפור מדהים על ילדה בשם לוסי שמגלה כניסה סודית בארון אל עולם שרק היא מכירה, ושם אף אחד מהאחים הגדולים שלה לא לועג לה ו..." קולה של אליסון גווע כשראתה את הבעת פניה של ארדן. ארדן הסתובבה אל חברותיה, וארבעתן ביחד פרצו בצחוק מלגלג.

"בחיי, מדיסון, תמיד ידעתי שאת חנונית, אבל זה כבר השיא." היא צחקה. "בת כמה את, שבע-עשרה, וקוראת אגדות ילדים?"

"זו לא אגדת-ילדים. זה ספר פנטזיה שנכתב לקהל יעד רחב, גם למתבגרים, ואפילו יצאה לספר הזה גרסה קולנועית – "

"אה, אני מכירה את זה!" אמרה ארדן. "ראיתי את הסרט! בגיל שמונה." הן שוב צחקו. "לא ידעתי שהשטות הזאת מבוססת על ספר."

"זו לא שטות, ארדן." אמרה אליסון, אבל שמרה על טון רגוע. אחד הדברים המיוחדים בה הוא שלא משנה מה – היא אף-פעם לא תרים את קולה. הוא תמיד יישאר עדין. "זה ספר נפלא. אני אשאיל לך אותו, אני בטוחה שאם תנסי לקרוא אותו הוא ימצא-חן בעינייך."

"אני בטוחה." ארדן תקעה בספר מבט מלא דחייה. "וואו, מדיסון, ממש נחמד מצידך להשאיל לי אותו! את יודעת, אני חושבת שאני יתחיל – " הנקודה הזו במשפט צרמה לאליסון באופן מיוחד. אותיות אית"ן, חשבה בליבה והתאפקה לא לצקצק בלשונה. " – לקרוא אותו כבר עכשיו." היא פתחה את העמוד הראשון. "היה היו פעם ארבעה ילדים," היא הקריאה, בצורה עילגת למדיי. "פיטר, סוזן, אדמונד ולוסי." היא קרעה את העמוד הראשון, והצליל של הדף הנחתך העביר באליסון צמרמורת.

"ארדן, תפסיקי!" אליסון הושיטה את ידה כדי לקחת את הספר, אבל ארדן זרקה אותו לחברתה, שפתחה בעמוד אקראי וקראה בקול, "כולם סמכו עכשיו על הבונה. כולם חוץ מאדמונד." חברותיה של ארדן התפקעו מצחוק. "חיות מדברות?" לייסי, חברה של ארדן, תלשה את העמוד אף היא. "איזה שטויות."

"אלה לא שטויות." מחתה אליסון. "והספר הזה שייך לספרייה."

"אם ככה," ארדן תלשה עוד כמה דפים והושיטה לאליסון את הספר הקרוע והמרופט, "כנראה שתצטרכי לשלם עליו. באמת, מדיסון, את צריכה ללמוד לשמור על הדברים שלך." הן צחקו בלעג והלכו משם.

אליסון התכופפה והחלה לאסוף את מה שנותר מהספר שלה, כשמישהו רכן לידה ועזר לה.

"זה בסדר, אני מסתדרת," אמרה, מרימה את מבטה ולמרבה ההלם פוגשת בעיניו הכחולות של דאגי. היא מייד נרתעה לאחור.

"אין בעיות." הוא הושיט לה את הדפים. היא לא לקחה אותם. "אני לא נושך." הוא חייך אליה.

"אני..." היא קפאה מולו. "אני יודעת." היא לקחה ממנו במהירות את הדפים, משתדלת לא לגעת בידו.

"אל תתייחסי לארדן." הוא אמר, קם מהרצפה.

"אני לא."

"היא רק מחפשת תשומת-לב, רוב הזמן היא לא באמת מזיקה." הוא הושיט לה את ידו, אבל היא העדיפה לא לקחת אותה וקמה בעצמה.

"אני יודעת."

הוא גירד מעט את עורפו, מתכוון לומר משהו, כשכמה תלמידים שהיו בכניסה לבניין קראו אליו.

"טוב... ביי." הוא חייך אליה.

"ביי." היא אמרה בשקט, אבל הוא כבר הלך.

"אלי!" היא הסתובבה אל אנג'לינה, חברתה למגמת ספרות, וראתה אותה מחזיקה בידה ערימה גדולה של ספרים.

"היי, אנג'."

"מה קרה לספר שלך?" שאלה בהפתעה. "מה קרה לך?"

"ארדן והחברות הטיפשות שלה." ענתה אליסון, קצת בעצב.

"את לבנה כמו סיד." אנג'לינה הביטה בה בדאגה. "מה הן עשו לך?"

"זה לא בגללן..." מלמלה. "זה דאגי."

"דאגי?" אנג'י שאלה בהלם. "הוא היה מגעיל אלייך? איפה הוא? אני אהרוג אותו! מה הוא אמר לך?"

"לא, אנג', הוא לא עשה לי כלום!" מיהרה אליסון לומר. "הוא עזר לי להרים את הדפים שארדן קרעה מהספר."

"איזה מתוק! הארי היה איתו?" היא התמוגגה.

"לא. רגע אחד הוא היה עם החברים שלו וברגע השני ראיתי אותו כאן. את חושבת שהוא מכיר אותי?" אליסון שאלה בהיסוס.

"אני לא יודעת. מה את חושבת?"

היא נשכה את שפתיה. "אני לא יודעת."

-

"דאגי!" ארדן נשענה על הלוקר שלה, שהיה צמוד ללוקר של דאגי. "אתה הולך למסיבה מחר, נכון?"

הוא בדיוק הוציא כמה ספרים מהלוקר שלו, ונעץ בה מבט עצבני.

"כן."

"מעולה! אז תבוא לאסוף אותי בשש?" היא חייכה.

"לא זכור לי שהזמנתי אותך לבוא איתי." המהם, עיניו שקועות בספר שהוציא מהלוקר. החיוך נמחק מפניה והיא הביטה בו בהלם.

"מה אתה אומר?"

"מה שאני אומר, ארדן," הוא נאנח, סגר את הספר, והכניס אותו בחזרה ללוקר. "זה שאת לא הבת היחידה בבית-הספר."

היא נעצה בו מבט המום ונעלב.

"דאגי, אל תשגע אותי. כאילו, באמת, יש מישהי בבית-הספר הזה שמתאימה לך יותר ממני? אני מתכוונת, תראה אותן!" היא הצביעה על אנג'לינה ואליסון, שעמדו ליד הלוקרים שלהן ופטפטו ביניהן.

"מה הבעיה איתן?" דאגי שאל בזעף.

"אתה לא רציני." היא חייכה באיפוק. "אתה רוצה לומר לי שאתה עלול להזמין את הדבר הזה – " היא הצביעה על אליסון, "למסיבת ליל-כל-הקדושים האחרונה שלנו בתיכון?"

"בעצם, כן, אני 'עלול'," הוא סימן בידיו מירכאות, "להזמין אותה למסיבה."

"אתה לא מדבר על מדיסון, נכון? החנונית שקוראת סיפורי-ילדים?"

"קוראים לה אליסון." דאגי גלגל את עיניו.

"לא אכפת לי איך קוראים לה!" התפרצה ארדן. "אני לא יודעת מה נפל לך על הראש, אבל אתה הולך למסיבה הזאת איתי, ברור לך? אתה לא מבריז לי יום לפני המסיבה!"

"אני לא מבריז לך, מי אמר בכלל שאני הולך איתך?" הוא רטן.

"מ'זתומרת? זה ברור שאנחנו הולכים ביחד! כמו שאמרתי מקודם, אנחנו פשוט נועדנו לצאת! איך אתה לא רואה את הדימיון בינינו? יש לנו כל-כך הרבה במשותף!"

"ארדן, אני מצטער, אבל אני לא לוקח אותך למסיבה." קבע. פיה נפער.

"עכשיו תקשיב ותקשיב טוב, פוינטר. או שאתה הולך למסיבה הזו איתי, או שאתה לא הולך בכלל. מובן לך?"

"אה כן? רק תראי אותי." הוא הלך אל כיוון הלוקר של אליסון, ונעמד מולה. "היי, אליסון."

"קוראים לי אלי – " היא הסתובבה, מפנימה את המילים שיצאו מפיו של – אבן שקעה לה בבטן – דאגי פוינטר. שוב, היא לא יכלה להוציא מילה מהפה.

"היי דאגי!" חייכה אנג'לינה. "מה נשמע?"

"חיים. אתן?"

"נפלא." ענתה אנג'י בשמחה. דאגי נעץ מבט באליסון, שהמשיכה לשתוק ולא יכלה להסתכל לו בעיניים.

"אממ..." אנג'לינה שברה את הדממה המביכה ששררה בין דאגי לאליסון. "נראה לי שאני אלך, אני רואה את המורה שלי נכנס לכיתה – ביי." והסתלקה משם במהירות.

"אז אליסון," דאגי השעין יד אחת על הלוקר שלה, והיא נצמדה ללוקרים, מנסה להתרחק ממנו כמה שאפשר. היא הרגישה לכודה, מצד אחד דאגי סגר עליה ומאחור היו הלוקרים. לא היה לאן לברוח.

"תהיתי... אם מתחשק לך לבוא איתי למסיבת ליל-כל-הקדושים מחר?"

פיה נפער בהלם, עיניה נפקחו בבעתה והיא לא יכלה לדבר. עד-כדי-כך השאלה שלו הפתיעה אותה.

לבסוף היא פלטה "לא" מהיר, שבקושי נשמע.

הוא הביט בה בהפתעה.

"למה לא?"

"אני מצטערת." היא התכופפה ועברה מתחת ליד שלו, ממהרת לכיתה שלה. הוא הביט בה מתרחקת, ידו עדיין נשענת על דלת הלוקר.

"אחי, אתה בא לשיעור?" דני הגיח מאיפושהו. הוא תמיד צץ לו מאיזה חור לא ידוע ברגעים לא צפויים.

"מה?" דאגי שאל בהיסח-הדעת, בוהה בדלת הכיתה של אליסון.

"דאג, יש לנו בוחן באנגלית...? איפה הראש שלך היום? ארדן סיפרה לי ש – "

"עזוב אותי מארדן." דאגי הניח את התיק על הכתפיים שלו, מתחיל ללכת לכיוון המדרגות. "היא כל-כך מפגרת שאני מתפלא איך היא מתלבשת בעצמה כל בוקר."

"Mate, HARSH!" דני קרא בחיוך מופתע. "מה הסיפור שלך עם החננה?"

"היא לא 'חננה', ויש לה שם, אתה יודע." הם יצאו מהבניין. "קוראים לה אליסון."

"שיהיה, אחי..." מלמל דני. "אז מה איתה? אל תגיד לי שאתה מחבב את הבחורה? דאג, היא כוסית והכל, אבל היא לא בליגה שלך. היא תהיה איזו סופרת מפורסמת עם תואר שני מאוניברסיטת 'ייל' ואתה... טוב, מוזיקאי. בחייך, דאג, תראה!" דני הצביע על חבורה של בנות שקרצו ונופפו אליהם. "הן מחכות רק לך, כל הבנות האלה והרבה יותר, ואתה בוחר באף-אחת?"

"היא לא 'אף-אחת', דני, היא מישהי בשבילי, בסדר?"

"אתה בכלל מכיר אותה? מישהו מכיר אותה?"

"לא, אבל זה מה שאני רוצה לעשות. דני, יש בה משהו מיוחד. היא לא כמו כל שאר הבנות!" אמר דאגי, נחוש בדעתו.

"אבל היא בטוחה שאתה כמו כל שאר הבנים." אלו המילים שדאגי פחד לשמוע. דני אמנם היה אגו-מניאק חסר-תקנה, אבל דאגי לא העז לזלזל באינטליגנציה שלו. אחרי הכל, אם תודו בזה או לא - ציונים במתמטיקה לא משקרים.

"מה אני אעשה, דן?" דאגי עצר, נשען על הקיר. "אני רוצה אותה."

"אוקיי, אני לא אתערב בסטיות שלך." דני הרים את ידיו כפטור. "הזמנת אותה למסיבה?"

"היא אמרה 'לא'."

"אחי..." הוא מלמל בהלם. "אל תבין אותי לא נכון, אבל הראש של הבחורה הזו קצת מסובב." והוא הצביע על הרקה שלו, מסובב את אצבעו בתנועה שנועדה לסמל "קוּקוּ".

"זה מה שמוצא-חן בעיניי בה..." חיוך נפרס על פניו של דאגי. "היא לא מנסה לעשות פוזות על אף-אחד, מבין? לא משנה כמה צוחקים עליה, היא נצמדת לערכים שלה. ולא אכפת לה מה אני. היא רואה בי עוד אחד מהבנים בבית-הספר, קולט? היא..." הוא חיפש את המילה המתאימה.

"מוזרה?"
"מיוחדת."

-

"נו?" שאלה אנג'י בהתרגשות כשהן יצאו להפסקה. "מה דאגי אמר לך?"

"הוא..." אליסון נראתה מהססת. "אני לא יכולה אפילו לומר את זה. אני חושבת שדמיינתי את כל זה."

"נו באמת, אלי, ראיתי אתכם מדברים! מה הוא אמר?"

"אוקיי... הוא הזמין אותי ללכת איתו למסיבה מחר."

"מה?!" התפלצה. "את צוחקת? אלי, זה מדהים! אני מקווה שאמרת לו 'כן'?" אנג'לינה נעצה בה מבט מזהיר.

"לא."

"למה?"

"אנג'..." היא מלמלה בחוסר-אונים. "הייתי בטוחה שאם אומר לו 'כן' הוא פתאום יצחק לי בפרצוף, או משהו כזה, כלומר, זה יהיה כל-כך ברור אם יתגלה שזו הייתה מתיחה! שנתיים אני לומדת איתו בבית-הספר, הוא בכלל לא מכיר אותי ופתאום הוא מזמין אותי איתו למסיבה? זה פשוט טוב מדיי בשביל להיות אמיתי."

"תפסיקי לחשוב שהוא כל-כך שטחי! אולי את לא מכירה אותו כמו שאת חושבת?"

"אני לא צריכה להכיר אותו בשביל לדעת." אמרה אליסון והלכה אל הלוקר שלה. אנג'י הלכה אחריה.

"את מתכוונת ללכת למסיבה בכלל?"

"לא."

"אליסון!"

"מה?"

"את הולכת למסיבה, ואת הולכת עם דאגי!"

"אני לא הולכת, אנג'. קודם-כל, אני לא נוטשת אותך, אוקיי?"

"בסדר." ענתה אנג'י בחיוך. "אני אבוא גם! אבל תבטיחי לי שאת תלכי."

"איתך!" אליסון הביטה בה בתחינה. "אני אלך איתך! אל תכריחי אותי לומר לדאגי 'כן'! אני פשוט יודעת שזה יהיה טוב מדיי בשביל להיות אמיתי!"

"בסדר." אמרה לבסוף. "העיקר שלא ניתקע בבית שוב. נמאס לי להיות בבית וללמוד אלגברה כל הזמן."

"מה רע בללמוד אלגברה?"

"באמת, אליסון. בזמן שדני, דאגי, הארי, טום וארדן וכל החברות שלה יוצאים למועדונים ומסיבות בסופי-שבוע אנחנו קוראות ספר בבית! את רוצה לומר לי שזה לא מפריע לך?"

"לא." אליסון נראתה נעלבת. "אני אוהבת לשבת בבית בסופי-שבוע ולקרוא."

"כל סוף-שבוע?" אנג'לינה שאלה בהלם. "אנחנו בנות שבע-עשרה, אליסון! אנחנו חייבות להשיג חיי-חברה מתישהו! והמסיבה מחר היא ההזדמנות לעשות את זה."

"את מדברת כאילו זה הולך להיות לילה קסום מהאגדות." אמרה אליסון, מעט מרירה. "אבל אני יודעת שבזמן שכולם ירקדו ברחבה אני אשב בצד או אולי בחוץ ואקרא ספר עד שהמסיבה תיגמר."

אנג'י הנידה בראשה, חסרת-מילים.

-

"נו, אז מה ילדת-האגדות אמרה לך?" שאלה ארדן בזעף, כשתפסה את דאגי יום למחרת בסוף-הלימודים.

"היא לא הולכת איתי, ארדן." ענה, מתוסכל יותר משארדן תוכל לראות. "מרוצה?"

"אמרתי לך, היא מתכוונת לשבת בבית ולקרוא ספרים, כמו שהיא תמיד עושה. עכשיו אתה מוכן להקשיב לי?"

"מה את רוצה?"

"אני רוצה שנלך ביחד למסיבה!"

"אני אאסוף אותך בשש." ובמילים האלה הוא הגביר את קצב הליכתו ויצא מבית-הספר.

-מאוחר יותר באותו היום-

"הלו?"

"היי אלי." זו הייתה, כרגיל, אנג'לינה. "כבר בחרת מה ללבוש?"

"אני אלבש את התחפושת שלי משנה שעברה או משהו."

"אוקיי. אז אני אבוא אלייך בתשע, בסדר?" שאלה בשמחה.

"אוקיי. נתראה אז."

"את בסדר?" היא נשמעה מודאגת. היא יודעת שכשאליסון לא ממשיכה את השיחה בהתלהבות משהו לא בסדר.

"ברור. נתראה."

"אוקיי. ביי." והיא ניתקה.

"אליסון!" היא שמעה את אמא שלה קוראת, ודלת החדר שלה נפתחה. "מה את עושה הערב?"

"אני הולכת למסיבת ליל-כל-הקדושים בבית-הספר." ענתה בקול יבש.

"באמת?" אמא שלה הביטה בה בספקנות. אליסון הנהנה בהיסוס. "טוב, אני לא מתכוונת לקנות לך תחפושת."

"אני גם לא מבקשת ממך."

"אל תתחצפי אליי. סיימת לעשות שיעורים?"

"כן."

"טוב." היא התמהמהה לרגע, ואז יצאה מהחדר. אליסון הביטה בדלת במבט מלא טינה.

"אליסון!" ג'ניפר, אחותה הגדולה ממנה בשנתיים (שנשארה כיתה פעמיים), נכנסה לחדר לאחר כמה דקות. "אני צריכה שתעזרי לי בשיעורים." יאפ. ג'ניפר הייתה שייכת לגזע נפוץ בשם "ארדן מצוי".

"במה את צריכה עזרה?"

"מתמטיקה, פיזיקה, ספרות, אנגלית, ביולוגיה והיסטוריה." אליסון נאנחה בייאוש, קמה מהמיטה והן הלכו ביחד לחדר של ג'ניפר.

"זה נכון?" הארי שאל את דאגי, חוטף ממנו את הכדור וזורק לסל. הוא ודאגי שיחקו כדורסל במגרש ליד הספרייה השכונתית, שהיה ריק מפני שכולם התכוננו עכשיו למסיבה.

דאגי אהב לשחק כדורסל לא רק בגלל הרגשת הזחיחות המשכרת של האדרנלין הזורם בדם בכל פעם שהטביע סל, אלא גם בגלל שזו הייתה סוג של בריחה בשבילו. בכל פעם שהייתה לו בעיה, או סתם משהו שהטריד אותו – הוא היה מוצא את עצמו כאן, זורק כדורים לסל לבדו. אבל הפעם הוא היה צריך שמישהו ישמע את הבעיות שלו – הארי, במקרה הזה.

"מה נכון?" דאגי תפס את הכדור שנפל מהסל (לאחר זריקה מוצלחת מאוד של הארי) וכדרר אותו לקצה של המגרש, מתחמק מהארי.

"שהזמנת את נערת האגדות לבוא איתך למסיבה היום?"

"כן." דאגי כדרר עד שהיה מספיק קרוב לסל, זרק, והחמיץ.

"והיא דחתה אותך?" הנימה של הארי לא הייתה מופתעת, אם בכלל; הוא נשמע כמעט משועמם.

"מוזר לראות אותך כל-כך מופתע." הוא אמר, רץ אחרי הארי ומנסה לחטוף ממנו את הכדור.

"היה לך אומץ." הארי זרק לסל – קליעה ישרה. "היא לא בליגה שלך, גם היא יודעת את זה."

"אני יודע. לא חשבתי על זה באותו הרגע. ארדן עצבנה אותי ואליסון בדיוק הייתה שם ו – " הוא נעצר, מביט בהארי. שניהם הפסיקו לרוץ. "זה עד-כדי-כך שקוף שאני מחבב אותה?"

"כן." הארי משך בכתפיו. "היא באה הערב?"

"אני לא יודע." דאגי נאנח. "הי," הוא הבחין במישהי חוצה את הכביש מול המגרש. "הי!" היא הרימה את מבטה אליו, הסתובבה אחורה כדי להיות בטוחה שהוא פונה אליה, ואז התקרבה אליו.

"דאגי?"

"את אנג'לינה, נכון? חברה של אליסון?"

"כן." היא השיבה בבלבול, לא מבינה מה בדיוק הוא רוצה ממנה.

"היא באה למסיבה?"

אנג'לינה נשכה את שפתה, לא בטוחה מה לומר. אליסון הכריזה באופן שלא משתמע לשני מובנים שהיא לא רוצה ללכת עם דאגי.

"ל – ..." היא עצרה, שמה-לב למבט המיואש על פניו של דאגי. "כן." העיניים שלו נפקחו בהפתעה.

"והיא..." הוא נראה מהסס. "היא הולכת עם מישהו?"

"לא."

"טוב. תודה." הוא אמר בחיוך מעודד.

"בטח." היא חייכה בחזרה. "אז... אמ, אני מניחה שנתראה הערב."

"את באה?" הארי שאל לפתע.

"אני חושבת שכן." היא חייכה במבוכה.

"עם מישהו?"

"אה..." היא בחנה את הארי, את הזיעה שעטפה את פניו והרטיבה את חולצתו, וכמה שהיא התאפקה... אבל היא לא יכלה להתאפק יותר. היא התקרבה אליו, הניחה את ידיה על צווארו ו –

"לא." היא חזרה למציאות, מביטה בהארי ובולעת את רוקה.

"מתחשק לך ללכת איתי?" הספונטניות שלו הייתה מדהימה.

"אני אשמח." היא חייכה חיוך רחב.

"אני אתקשר אלייך." הוא חייך אליה בחזרה, והיא הרגישה את הלב שלה פועם במהירות. "מה המספר שלך?"

"אמ, הנה..." הוא הושיט לה את הפלאפון שלו והיא רשמה את המספר. "אז אמ... נדבר."

"כן, נראה אותך."

"אוקיי, אני חייבת לזוז. להת'." והיא הלכה במהירות, מחייכת חיוך רחב.

דאגי הסתובב אל הארי באיטיות.

"מה זה היה?"

"שמע, היא חמודה." הארי משך בכתפיו. "אמרתי לך שלייסי הזמינה אותי?"

"בחיי, הן ממש מטרד." גלגל דאגי את עיניו, ושניהם המשיכו לשחק. "אז מה אני אמור לעשות?"

"מה דעתך על לשכוח ממנה?"

"ולסבול את ארדן כל הלילה?" שאל דאגי במרירות, ואז שניהם אמרו ביחד – "אין מצב."

"תראה," הארי זרק את הכדור לסל, וכמובן, קלע. "אתה יכול לעשות משהו. אני לא מבטיח שזה יעבוד. ולא כולם יצאו מאושרים מזה."

דאגי הפסיק לרדוף אחרי הארי בניסיון לחטוף ממנו את הכדור.

"דבר."

ואכן, כפי שהבטחתי, יום רביעי, אחרי המבחן באזרחות - פיק! הפתעה, שמחה, אכן, אכן.

האמת שזה פיק שכתבתי מזמןמזמןמזמן, לצ'אני הנקניק המעושן והיריקתי, כשעוד כתבתי פיקצרים. עכשיו אני פשוט לא מסוגלת לכתוב כאלה יותר. הם פשוט.... קצרים לי מדיי! אני אוהבת לכתוב פרקים. פרקים זה כיף. *-*
יריקתי היריקה, איי לאב יו ואת ליז היורדת ודאגי המסוקס. ואת מקפליי. אחרי שחשבתי שנגמלתי. לא באמת נגמלתי.

האעאהע. 3>
האב פאן מיי בילאבדס!D:
PS: FEELS GOOD TO BE BACK.
בקרוב אני אעלה פיק הזוי וקיטשי וצ'יזי סטייל סיפור סינדרלה על דאגי שכבר סיימתי. אז יש למה לצפות, הישארו עימנו.

*  *  *

"בקיצור, דאגי, אמרתי לה שהחולצה הזאת לגמרי מכוערת ושלא הייתי לובשת אותה גם אם צ'ייס קרופורד היה מבקש ממני! כאילו, אתה קולט כמה היא הייתה זוועתית? מן שילוב מזעזע של שחור ואדום, כאילו מה נראה לה שאני, פריקית מגעילה מרובע הנרקומנים של לונדון?! נכון שאני צודקת? נכון דאגי?"
"נכון..." הוא השיב בהיסח הדעת, ממולל בידיו את הקש של פחית הקולה שלו.

"אז אתה שומע? בסוף היא אמרה שנלך לקניון, ואמרתי לה כזה, 'מה, שאני אלך לקניון איתך?!' והיא הסתכלה עליי במבט כזה רצחני אבל כאילו, בכל מקרה הייתי מתאבדת אם היו רואים אותי מסתובבת איתה." קורטני נחרה בבוז. "וגם החברה הפריקית הזאת שלה, איך קוראים לה? דני או משהו כזה – "
"שני." דאגי התעורר לפתע, וזרק את הקש לפח. הוא שתה עכשיו מהפחית עצמה. "מה איתה?"
"אתה מכיר אותה?" היא תהתה. דאגי התכוון לענות לה, אבל היא לא באמת התעניינה במה שיש לו לומר והמשיכה, "אז כזה, אתמול נתקלתי בה במדרגות, והגיטרה שלה סוג של נפלה על הרצפה – "
"את הפלת את הגיטרה שלה?!" דאגי התפלץ. "אבל זו הגיטרה שהמורה שלנו השאיל לה!"
"אז?" היא נעצה בו מבט מזלזל. "כאילו, אבא שלי יכול לקנות לי עשר כאלו אם אבקש."

דאגי גלגל את עיניו והמשיך לשתות את הקולה בדממה. קורטני המשיכה לדבר. הוא המשיך לא להקשיב לה. טוב, הוא כבר מיומן בזה. אבל הפעם דעתו הייתה מוסחת באופן קיצוני ביותר. הוא לא יגיד את זה לאף אחד, אבל בזמן האחרון דעתו מוסחת כמעט כל הזמן על-ידי מישהי.

הכל התחיל בשיעור מוזיקה לפני חודש...
"המקום הזה תפוס?" שאל דאגי. שני חייכה והנידה בראשה לשלילה. הוא התיישב,  מניח את הסקייטבורד שלו על הרצפה ליד הגיטרה, ואז הפנה את מבטו אל עבר נגן ה-mp3 שלה.
"בלינק-182!" הוא קרא. המורה, שנכנס לכיתה לפני רגע, הביט בו.
"פוינטר, אני מעריץ של מייקל ג'קסון, אבל אני לא צועק את זה בכיתה, נכון?"

"מצטער, המורה." דאגי מלמל בחיוך. המורה פטר אותו, מחייך גם הוא, ואז פנה אל הלוח.
"ביקשתי מכם להביא את הגיטרות שלכם, מפני שהיום אנחנו סוף-סוף מסיימים ללמוד תווים בתיאוריה" – גל גדול של מחיאות כפיים ושריקות נשמע בכיתה – "ומתחילים ליישם את זה על הגיטרה. אז תחזיקו את הגיטרות ו – שני, איפה הגיטרה שלך?" שני הרימה את מבטה אליו.
"אני, הממ, עוד לא ממש קניתי אחת..." היא מלמלה והתחילה להסמיק.

"רוצה את שלי בינתיים?" שאל דאגי, מושיט לה את הגיטרה שלו. "אני כבר יודע לנגן תווים."
"שוויצר." היא הוציאה לו לשון בבדיחות. הוא צחק. "סתם, זה בסדר, תודה." היא חייכה. "אני אקח את אחת הגיטרות של בית הספר."

"בעצם, יש לך מזל שהבאתי היום את מוניקה!" המורה שלהם, ידוע בכינויו "מיסטר די", הלך לקצה הכיתה והביא לשני גיטרה חשמלית שחורה. "את יכולה לשאול אותה עד שיקנו לך גיטרה חדשה, זה בסדר." הוא חייך והושיט לה אותו.
"תודה!" היא אמרה, מביטה בגיטרה בהלם. "היא ממש יפה."
"לא סתם קראתי לה מוניקה." אמר המורה במבט מזוגג. "היא האחת של חיי."
"ידעתי שהוא רווק!" דאגי לחש לשני כשהיא התיישבה, ושניהם צחקו בשקט.

"שמעתי אותך, פוינטר." דאגי נעץ בשני מבט מבוהל.
"אופס."

"אופס?" שני צחקה כשהם יצאו מהכיתה. "זה מה שאמרת בתור מילים אחרונות? אופס?"
"הי, אלה לא היו מילים אחרונות. מיסטר די חולה עליי, אני התלמיד הכי טוב שלו." הוא ניפח את החזה שלו בגאווה.
"ויותר מזה, אתה גם צנוע!" היא אמרה בדרמטיות. "פשוט בחור כארז."
"מה זה כארז?" תהה דאגי. שני משכה בכתפיה.
"אין לי מושג."
"אהה, גם את גרועה במילים גבוהות?"
"כן, אבל אני בטוח יותר טובה ממך!" צחקה שני.

"אני מריח פה התערבות!" הוא הכריז, מרים את ידו.

"מתאים לי ביותר, כמה זמן לדעתך ייקח עד שתישבר ותדבר בסלנג? אני אומרת, עשר דקות." היא גיחכה.

"בואי נבדוק את זה! אני אומר חודש. האם את מקבלת עלייך את האתגר?"

"בהחלט. ואם אתה מפסיד, אז..." היא הביטה סביבה במסדרון. "אז אתה תהיה חייב להזמין את קורטני וולף לדייט!"

"קורטני וולף?" דאגי נחר בבוז. "אבל... היא... היא כזאת... בת." הוא נראה נגעל.
"ומה אני, עז?" שני הזעיפה את פניה.

"לא, את בת מגניבה. היא בת נשית." הוא משך בכתפיו. "הייתי מעדיף לצאת איתך."
"אבל זו לא ההתערבות, נכון?" היא חייכה. "אז, האם אתה מקבל על עצמך את האתגר?"
"טוב, נו... כן." הוא השיב במרירות.

-לאחר שבועיים, יום שלישי-

"דאגי, קום כבר!" הייתה הצעקה שדאגי זכה לה כשהרים את הטלפון. הוא התעורר באחת.

"טום, אני ישנתי כמו – " ואז הוא נעצר, נזכר בהתערבות שלו עם שני. הוא כחכח בגרונו. "ובגין איזו עקבה הקצת אותי משנת הישרים שישנתי?"

"אה?" טום נשמע מבולבל. "אתה בסדר?"
"שלומי בכי טוב, חן-חן על התעניינותך."

"דאגי, אתה חולה?" הוא נשמע סקרן. "טוב, לא משנה, פשוט תזיז את התחת שלך לפה, המורה יהרוג אותך אם לא תגיע!"

"בוודאי, מייד אקום ממיטתי ואגש אל מחוז לימודינו! אנא המתן בעת שאבריק את שיניי ואלבש מחלצותיי. ברצוני לראותך בקרוב, ועד אז, היה שלום, אחי – כלומר, ידידי!" והוא ניתק במהירות.

"פוינטר!" נבח המורה כשדאגי נכנס לכיתה, מתנשם. "איפה היית?"
"ובכן, המורה, אנוכי מגיש לך את התנצלותי הכנה על התנהגותי המחפירה. אנא סלח לי על חוצפתי. נשבע אני," הוא התאפק לא לפרוץ בצחוק למראה הפרצוף של המורה ושל התלמידים בכיתה, "שאם תיאלץ לתעד מקרה איום זה, אפול אפיים ארצה לרגלך בבקשה למחילה!"

"דאגלס פוינטר – לא חשבתי שאזכה לראות את היום הזה, אבל... זה נס! עלית על דרך הישר! אני... אין מאושר ממני על המהפך שהתחולל בך! בבקשה, שב, אני אוותר לך על האיחור! וואו, אני... אני מרוגש... טוב, טוב, אהה, תלמידים, נחזור לנושא..." כל התלמידים נראו המומים. כולם, חוץ מאחת, שהביטה בדאגי בחיוך. הוא השיב לה מבט, והיא סימנה לו בשפתיה "מהלך יפה" בדממה. הוא הנהן בגיחוך.

"אני מוכרחה להודות שאני מורשמת!" אמרה שני. היא ודאגי ישבו במסדרון, בנקודה הקבועה שאימצו לעצמם (אחרי שנהיו ידידים טובים) כשטום הלך לעזור להארי להתכונן למבחן שיש לו בשעה הבאה ודני הלך להעתיק שיעורי בית ממישהו.

"תודה לך, עלמת-חן." הוא החווה בידו. "העונג כולו שלי."

"אני שמחה לשמוע שאתה נהנה מזה. אגב, עליתי על משהו לאחרונה." הוא הביט בה בשאלה, והיא המשיכה, "נורמן ממדעית מוגברת חתיך."

"נורמן?!" דאגי נשמע מזועזע. "הוא מכוער אחושילינג! יש לו פאקינג פני-פיצה! הוא מריח כמו פלוץ!" עיניה של שני נצצו ברשעות מבודחת. "ואני כרגע הפסדתי בהתערבות."

"נכון מאוד." היא חייכה.

"שיט." הוא נאנח, ואז עיניו נאורו ברגע. "שיט. שיט. שיט! דאמ! פאק! דאמיט פאקינג שיט מאדרפאקרס מניאק חרא בלבן קקי ביוני!" הוא צרח באושר. "כמה זמן לא קיללתי! וואו, איזה כיף לשחרר את זה!"

"טוב, תשמח כל עוד אתה יכול, כי עכשיו אתה צריך להזמין את קורטני לדייט!" היא צחקה. "זה הזמן לשלם!"

"אוף!" הוא אמר. "בסדר, אני הולך. תאחלי לי בהצלחה."

"תשבור רגל!" היא גיחכה. הוא הלך במבט ממורמר.

"הי, קורטני – "

"דאגי!" היא נראתה מאושרת. "מה רצית?"

"אממ, רציתי לשאול אם את, המ, רוצה לצאת איתי?"

"אחלה, מתי?" החיוך שלה היה רחב בצורה מטרידה. "אני יכולה ביום שישי! אתה יכול ביום שישי? גם אם לא, תפנה זמן כי רק אז אני יכולה. אז קבענו בשישי, תאסוף אותי מהבית שלי בתשע, אני אראה אותך ואת התחת הסקסי שלך אז!" היא נופפה לו והלכה משם.

"הזמנת את קורטני וולף לדייט?!" דני וטום נראו מזועזעים. דאגי הנהן ביובש.

"אני והתחת הסקסי שלי נראה אותה ביום שישי בתשע."

"התחת שלך באמת סקסי..." מלמל דני, נועץ מבטים באחוריו של דאגי. טום ודאגי בהו בו בגבה מורמת. "מה? אני שם לב לדברים, בסדר?" הוא רטן. טום ניער את ראשו.

"למה עשית דבר כזה?"

"התערבתי עם שני." השיב דאגי בזעף. "הייתי בטוח שאנצח!"

"תגיד, דאג, מה יש בינך לבין שני?" שאל דני בעניין.

"אנחנו... ידידים." אמר דאגי, נושך את שפתו התחתונה. "לפעמים הייתי רוצה שנהיה יותר." הוא פלט בלי מחשבה, ודני וטום בהו בו. "אמרתי את זה בקול כרגע?"

"אני ידעתי! נכון אמרתי לך שהוא בקטע שלה?" טום מחא כפיים בשמחה. "מה אתה חושב עליה?"

"מה אני חושב עליה?" דאגי נראה מהורהר. "היא יפה. ו... היא מצחיקה, וכיף לי להיות איתה, ואנחנו מדברים המון, ז'תומרת, אין מצב שאני רואה אותה ואין לנו על מה לדבר – והיא מגניבה, ולא מעניינים אותה דברים כמו כסף ופופולאריות... היא לא בת מעצבנת כמו כל הבנות בשכבה שלי, היא פשוט שונה."

"אתה כזה דלוק עליה." אמר דני. "למה אתה לא אומר לה?"

"שמה?"

"שאתה בקטע שלה!"

"כן, ואיך אני אמור לעשות את זה?" שאל דאגי במבט מריר. "'הי, שני, מה קורה? סתם רציתי לומר שאני דלוק עלייך כבר יותר משבוע ואת ממש קוּלית לדעתי'. זה דפוק."

"אז תחשוב על ניסוח טוב, אני לא חושב שתשכח ממנה בזמן הקרוב. לא תוכל לשכוח ממנה עד שתדבר איתה."

"ומתי אתה נהיית פסיכולוג?" הוא התמרמר. "תעשה לי טובה, דוקטור טום, אל תטיף לי על משהו שאתה בחיים לא היית עושה, בסדר?"

"הי, אנחנו בצד שלך." טום משך בכתפיו. "בכל-מקרה, עכשיו שמונה וארבעים, יש לך דייט, זוכר?"

וזה הסיפור מאחורי השיחה שהוזכרה לעיל. דאגי ישב עם קורטני בסטארבאקס בקניון, שומע אבל לא מקשיב למה שהיא אומרת.

האמת היא, שהוא מעולם לא רצה יותר את שני מאשר עכשיו. ככל שקורטני דיברה יותר ככה הוא הבין כמה הוא באמת "בקטע שלה" כמו שטום אומר, כי שני היא באמת ילדה מגניבה. והוא תמיד נהנה כשהוא איתה, כי היא מצחיקה אותו והיא גורמת לו לומר דברים שהוא לא יגיד לאף אחד בעולם. יש לה משהו מיוחד באופי, והיא איכשהו מורידה ממנו את המסכה של הילד המגניב וחסר הדאגות שהוא לובש, וחושפת את מה שהוא מרגיש באמת, והיא תמיד הצליחה בזה, חוץ מפעם אחת – כשהיא ניסתה לגרום לו לומה לה את מי הוא אוהב. אז הוא באמת לא היה בטוח, אבל עכשיו זה נראה לו כל-כך ברור. כי הרי, הם פשוט נועדו להיות ביחד. והוא מבין את זה עכשיו, אז למה הוא עדיין כאן, עם קורטני, שומע הרצאה על חצאיות, כשהבת שהוא אוהב נמצאת בנקודה בה הוא יכול להשיג אותה אם הוא לא היה חושב יותר מדיי! אז הוא הפסיק לחשוב, וקם.

"מה אתה עושה?" קורטני שאלה כשהוא קם בהפתעה. "לאן אתה הולך?"

"אני הולך לומר למישהי שאני אוהב אותה."

"ואז את מעלה את השורש בחזקה. הבנת?"

"לא. לא הבנתי כלום." נשמעה צעקה מהחדר השני, ושני הביטה במורה שלה בהתנצלות. "מצטערת, זה ייקח רק רגע..." המורה הנהנה ושני הלכה לחדר.

"שני!" היא הביטה דרך החלון בחדר שלה, ולהפתעתה ראתה את דאגי עומד שם.

"מה אתה עושה פה?" היא שאלה, מופתעת. "אתה לא אמור להיות בדייט עכשיו?"

"אני צריך לדבר איתך!"

"זה לא זמן מתאים ממש, אני באמצע – "

"אבל זה ממש חשוב!" הוא המשיך לצעוק אליה, ואנשים החלו לבהות בו.

"אז תגיד לי מחר או שתגיד לי עכשיו, אני באמצע שיעור פרטי!" דאגי נראה לחוץ. הוא לא היה בטוח אם אחרי זה יהיה לו את האומץ לומר לה, אז הוא פשוט יהיה חייב לעשות את זה עכשיו.

"אבל – אבל – "

"דאגי, דבר כבר!"

נו, תעשה את זה כבר! אתה יכול! "אניחושבשאניאוהבאותך!"

"מה?" היא נראתה מבולבלת. זהו, הוא הולך לעשות את זה, ולעזאזל הפחדים שלו.

"שני, אני אוהב אותך!" היא לא השיבה, אבל דמותה נעלמה מהחלון. כל האושר והציפייה שהיו בדאגי נעלמו כלא היו. היא הלכה. היא לא מרגישה אותו הדבר, הוא יודע את זה עכשיו. איזה דבר מטומטם לעשות, לצעוק למישהי שהוא אוהב אותה דרך החלון. כשכל האנשים האלה עדים. אבל הוא לא יכול היה להתחרט, לפחות עכשיו הוא כבר לא מחזיק את זה בפנים. מצד אחד אבן ירדה לו מהלב, ומצד שני, אבן גדולה הרבה יותר התנחלה שם מהמחשבה שברגע זה הוא הרס את הידידות שלהם. למה הוא כזה טיפש? למה הוא חייב – המחשבות המרירות שלו נקטעו כשמישהי הופיעה לידו, השיער שלה מתנופף ברוח החזקה, והיא עומדת מולו ובוהה בו בדממה.

"מה אמרת?" היא שאלה, הנימה המופתעת עדיין נשמעת בקולה.

"אמרתי..." הוא נשך את שפתיו. אין דרך חזרה. "אמרתי שאני אוהב אותך."

"למה?"

"למה אמרתי את זה?"

"לא, למה אתה אוהב אותי?" טוב, זה פשוט מוזר מדיי. למה היא צריכה לדעת – עכשיו זה נראה ברור. אם הוא היה אומר לקורטני שהוא אוהב אותה, היא לא הייתה שואלת שאלות, אלא ישר מתנפלת עליו ועל התחת הסקסי שלו. לא אכפת לה מה הוא רואה בה. ולשני זה כן אכפת. אז היא שואלת למה הוא אוהב אותה, כי היא רוצה לדעת שהוא רואה בה יותר ממה שאחרים רואים – וזה באמת היה ככה. אז הוא אמר לה. הוא פשוט הוציא הכל החוצה, את המחשבות והרגשות והכל יצא ממנו כמו נהר. כשהוא סיים, היא נראתה המומה. הוא לא ידע מה לעשות, ושניהם רק שתקו והתבוננו אחד בשנייה.

"הי, דאג?"

"כן?"

"אתה ממש מטומטם, אתה יודע את זה?" ולפני שהוא הספיק לענות היא התקרבה אליו, והתשובה שלו כבר נבלעה לפני שאמר אותה, כי הוא נישק אותה וכרך את זרועותיו סביבה, והיא חיבקה אותו ורק אז הוא קלט, בחיוך גדול, כמה מזל יש לו.

שם: I'll Go Wherever You Will Go

דירוג: אממ, PG, אני חושבת. ם:

ז'אנר: הפיק הזה פלאפי למדיי, אבל לא לגמרי. הממ... כן, פלאף, ו-RPF.

שיפ: דני/ג'וי, ויש עוד אחד, אבל הוא יתגלה בהמשך.D:

תקציר: אומרים שהאהבה הראשונה היא תמיד גם האהבה האחרונה. האם זה נכון גם במקרה של דני ג'ונס? הוא יכול לבחור בין להרפות מהעבר ולהמשיך הלאה, לבין להישאר תקוע בזמנים שלא יחזרו לעולם. מה הוא יעשה?

אורך: 6 עמודי וורד, 3,159 מילים.

הצהרה: כן.... מקפליי אכן לא שייכים לי. בואו נבכה ביחד. ]:

הערות: הפאנפיק מוקדש לנועם, חברתי האהובה והיקרה שכתבה מלא פיקצרים (גם עליי ועל דני! כפרוט), והאמת שהתכוונתי להעלות היום את הפיק על דאגי אבל החלטתי שלא בגלל משהו שהיא אמרה. ^^ אז תודה לבחלולה המוכשרת הזוD:

הפאנפיק להלן ניכתב בהשראת השירים:

I'll Go Wherever You Will Go – The Calling So Sick – Ne Yo

Patience – Take That

וגם, כתבתי את כולו בלילה אחד! Is that awesome or what?