לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


פאנפיקי מקפליי להמונים הרעבים!~ RPF וגרביים לפניכם!

כינוי:  Broccoli

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2015    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: She. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

She Lacks You- פרק 9.


טוב אני יודעת שהיה אמור להיות פרק לפני כמה ימים, אבל לגמרי שכחתי מזה כשטבעתי בפרויקט אחר שהתחלתי לכתוב ואנשים התחילו להציק לי על פרויקט ישן שכתבתי ונטשתי והוא "מעולה, אישה, תמשיכי את זה" והייתי עסוקה במחשבות על עלילה ושיחות אפוקליפסה והידעתן שהזין של רון ג'רמי הוא באורך של 24 ס"מ? אני לא. ואז בדקתי.

אבל עזבו את רון ג'רמי, הימים האחרונים היו מאוד... עמוסים. אמנם לא עמוסים מבחינת לימודים, אם כי יש לי עבודה עצומה במתמטיקה להכין עד סוף החופש, אבל בעיקר מלאים בעיסוקים אחרים כמו צפייה בטלוויזיה ומשחקים בסימס וכתיבה של דברים אחרים ובגדים לתפור והמון כנסים באוגוסט ומסעדה לטפל בה בפייסבוק. אז יוצא שאין לי זמן או כוח להמשיך את הפאנפיק הזה, מה שכנראה יוביל אותנו לאמת הנוראה: כן. פרק עשר הוא הפרק האחרון שיש לי במלאי. ואז נדפקנו. אני מקווה שאצליח לסיים את פרק אחת עשרה בזמן לפרסומו (עוד חודש), אבל אני מאוד בספק מאחר שהפאנפיק מרגיש לי קצת נתקע והוא כל כך ישן ואני לא זוכרת כלום.

אני חושבת שהמטרה העיקרית בפרסום הפאנפיק הזה הייתה להחזיר את הבלוג to its glory days, אבל כן, זה לא כל כך עובד עם פרק פעם בשבועיים ותגובה פעם בשנה (אם כי הסטטיסטיקות אומרות אחרת, לול). אני מניחה שאת נאום הבאסה-שככה-הדברים-קורים אכתוב בעוד שבועיים כשיגיע מועד הפרסום של פרק עשר, אבל היי, אולי אני עוד אפתיע את כולנו.

מה שאני אומרת, בעצם, הוא שלא הייתי ממליצה לצפות ליותר מידיי. אני כותבת רק כשיש לי כוח, ולפאנפיק הזה באמת אין לי.

תהנו מהפרק, לאבס (L)


פרק 9.

One. More. Word.

-Oka –

I SAID ONE MORE WORD!

 

"אתה חתיכת אידיוט." ליזי אמרה בחומרה, מתהלכת בין המדפים בסופרמרקט השכונתי.

"גם אני אוהב אותך," החזיר ג'ייסון באנחה. "מה את רוצה ממני?"

"שתדבר, אידיוט!"

"על מה? איך?" הוא שאל בייאוש. "אני לא יכול. זה הופך גרוע יותר ויותר. בכל פעם שאני מסתכל עליו אני חושב, 'אולי הוא שוב בוגד בי?'. ואני מפחד להתרחק ממנו, כי אני לא יודע מה הוא הולך לעשות בלעדיו אחרי כל כך הרבה זמן. זה לא נראה לי בריא, ליזי."

"הוא אוהב אותך!" קראה בהשתוממות, גוררת כמה מבטים עוינים מאישה אפורת שיער אשר החזיקה בידה קופסת שימורי תירס. היא שלחה לעברה מבט מתנצל.

"זה לא נראה כאילו הוא אוהב אותי."

"בחייך, היינו כבר בסרט הזה. אתה יודע בדיוק מה יש לי לומר על זה."

"כן. 'הוא אוהב אותך, תפסיק להיות אידיוט, הו אלוהים כמה שאתה אידיוט'."

"בדיוק. עכשיו, אם לא תדבר איתו עוד היום אני נשבעת לך שאתה תישן על הספסל ברחוב עד להודעה חדשה."

"את לא יכולה לזרוק אותי מהבית שלי!" היא השתתקה לרגע.

"בסדר. תהייה טיפש. לא אכפת לי."

"ליזי..."

"אני קופצת לג'ס אחרי שאני קונה את המרמייט, נתראה בערב או משהו."

"בסדר," הוא נאנח, "ביי."

"ביי."

כשסובבה את ראשה, נדהמה לגלות שהיא נמצאת ליד הקופה, כשבידה אריזת טיטולים וערכה לבדיקת הריון. הקופאית נעצה בה מבט בוחן.

"יש לך כרטיס מועדון?"

 

"מאושר, שמח ומסופק מינית?" רטן הארי, מחנה את המכונית במעלה הרחוב.

"בקרוב מאוד מסופק מינית, אבל התשובה לכל השאר היא כן." הנהן דאגי, ופתח את חגורת הבטיחות שלו.

"נהדר. תהנה עם נהג המונית כשאתה חוזר." הארי התחיל לדחוף את הגבר השני מהמכונית.

"בסדר, בסדר!" הוא קפץ ממושבו אל האוויר הקר, רועד קלות. "בחיי," הוא צעק לעבר הרכב המתרחק, "אתה ממש צריך למצוא לעצמך חברה!"

בתגובה, הוציא הארי את אצבעו המשולשת מחלון המכונית.

 

"כדאי לי להתקשר אליה עכשיו?" שאל דני.

"אתה שואל את זה נון-סטופ בחצי השעה האחרונה, ואני עונה לך את אותה התשובה נו-סטופ בחצי השעה האחרונה. אל תכריח אותי לענות לך שוב," רטן טום, מעביר דף בעיתון היומי בעוד דני ממשיך ללכת הלוך ושוב ברחבי הדירה, הטלפון הסלולארי שלו בידו.

"אבל, זה לא יגרום לי להראות נואש?"

"אתה מחבב אותה, לא?" טום גלגל את עיניו. "אז תתקשר. עכשיו. לפני שתוציא אותי מדעתי."

"אבל – "

"עכשיו! לכל הרוחות! עכשיו!"

"אתה בטוח – " קריאת תסכול נפלטה מפיו של טום.

"עוד מילה אחת." איים.

"בסד – "

"אמרתי 'עוד מילה אחת'!" דני נרתע לאחור. "תתקשר. עכשיו." בולע את רוקו, חייג דני את המספר של ג'יין והצמיד את הסלולארי לאזנו.

"היא לא עונה."

"לכל הרוחות, לא עברה שנייה מאז שהתקשרת, אתה חושב שהיא יושבת מול הפלאפון שלה במשך – "

"הלו?"

"היא ענתה!" לחש דני בהתרגשות, משתיק את טום. "היי! זה אממ, דני. ג'ונס. את זוכרת?"

"ברור. היי." היא נשמעה לחוצה בעצמה, והעובדה הזו הרגיעה אותו מעט.

"אממ, את, אה, רוצה לצאת הערב?"

"בטח." הוא יכול ממש לשמוע את החיוך שלה, וחיוך בלתי-רצוני התפשט על פניו. טום הביט בו, ואז גיחך וחזר לעיתון שלו.

"אוקיי, אז, לאן את רוצה ללכת?"

"אני לא יודעת..." היא גמגמה. "אממ, נחליט כבר?"

"כן, אוקיי, מעולה. איפה לפגוש אותך?"

"ליד הפיצרייה?" קולה נשמע משועשע.

"אני אחכה לך שם." הוא חייך. "ב... שבע זה טוב?"

"שבע זה מצוין. ניפגש בשבע."

"מגניב. הממ, אז ביי."

היא גיחכה. "ביי."

 

ליזי נתקלה בהארי כשיצאה מהסופר. התקרית הייתה בלתי מכוונת בעליל – היא יצאה והוא עמד להיכנס והם התנגשו, תכולת השקית שליזי החזיקה בידה (שלוש צנצנות מרמייט גדולות) נפלו על הרצפה, אחת מהן מתנפצת בקול פעמוני עדין. שברי הזכוכית התפזרו בתוך השקית יחד עם ממרח השמרים, שנזל כמו דבש שחור ולכלך מעט את המדרכה.

לרגע, ישבה ליזי על המדרכה בשוק, מביטה בשקית בעיניים קפואות, המומה מההתרחשות הבלתי צפויה. ואז היא הבינה מה קרה.

"המרמייט שלי!" מיררה. "גרמת למרמייט שלי למות! חתיכת איש מרושע- מנפץ צנצנות מרמייט- שותל מלפפונים במיטה* – " היא הרימה את מבטה והשתתקה.

"אני מצטער," הוא אמר, וגירד את עורפו במבוכה, "אני אקנה לך חדש. אני יודע איך זה לאבד מרמייט." עיניה נצצו בהכרת תודה.

"תודה!" היא חייכה.

"כן, אה, אין בעד מה..." הוא גיחך. "עכשיו קומי, אנשים נועצים בנו מבטים."

 

בפעם השנייה שיצאה ליזי מהסופר לא נתקלה בהארי, אלא יצאה בחיוך רחב עם שלוש צנצנות חדשות של מרמייט והארי יצא מיד אחריה עם אותה כמות צנצנות בשקית זהה, נראים כמו שרה ג'סיקה פארקר לאחר סצנת קניות בסקס והעיר הגדולה אפילו בלי להתאמץ.

"אז, יותר טוב?" שאל אותה הארי.

"כן!" החזירה לו ליזי בחיוך, מביטה בשקית שלה בהתרגשות. אמנם היא אמרה להארי שרק צנצנת אחת נשברה והשאר סתם נסדקו – וזה לא עד כדי כך קריטי כל עוד הן לא התלכלכו כי היא לא בררנית, באמת –  אבל הארי התעקש לקנות לה חדשות כי זה יותר הוגן ככה, והיא צחקה וקראה לו ג'נטלמן מתיפייף.

"מה בכלל מביא אותך לאזור?" היא שאלה אותו. "אתה לא גר... רחוק מכאן?" הוא כחך.

"כן, אבל דאגי רצה שאני אקפיץ אותו לחברה שלו, שגרה באזור. נסתבר שהבטחתי לו – בטח הייתי שיכור באותו הזמן או שהוא ממש עצבן אותי, אז הייתי חייב לומר כן, את מכירה את זה, נכון? – " היא הנהנה. "אז הסעתי אותו. וטום עשה היום קניות ולא קנה לי מרמייט כי בדיוק מישהי שהוא כרוך אחריה כבר הרבה זמן הסכימה לצאת איתו, ו-"

"אם אתה רוצה שמשהו ייעשה," היא גיחכה והוא השלים אותה- "עשה זאת בעצמך."

"אני קניתי כאן מרמייט כי ג'ייסון, השותף שלי, יצא לקניות ושכח מרמייט. הוא בטח עשה את זה בכוונה – הוא יודע שאני מכורה והכל, הממזר. פעם הוא לקח לי צנצנת שלמה ועשה איתה ניסויים בכל מיני בישולים שלו. מי מבשל מרמייט?!" היא שאלה בזעזוע.

"חולני."

"ספר לי על זה."

"כן הא? אבל זה עוד כלום, פעם טום זרק את כל הצנצנות מהחלון כי הוא, דני וג'יאוונה – אממ, החברה של טום החל מהבוקר – ואיזו אקסית של דני שלא יצא לי להכיר כל כך שיחקו אמת או חובה ודני הזה-" היא צחקה והוא צחק אחריה.

"החברים שלך נוראים," היא אמרה.

"גם שלך לא נשמע משהו."

היא חייכה. "אז אני צריכה למצוא חברים חדשים, הא?" את דו המשמעות רק היא הבינה; כי ידעה שאם תאלץ לבחור צד בריב של ג'ס וג'ייסון לבטח תיקח את של ג'ס, וג'ייסון, כועס ועיוור מול ההיגיון יגרום לה להרגיש לא רצויה ולבד ויזרוק אותה אל הרחוב. "הי, אתה פנוי עכשיו?"

"אה, שום דבר לא אמור לקרות היום, לפי מה שאני יודע," הוא אמר. "למה?"

"אני מתכוונת לקפוץ לדירה של כמה חברים שלי, מתחשק לך לבוא?"

"אה, אם זה בסדר מצידם, אני מניח שזה בסדר..." אמר, מופתע מההצעה. היא צחקה.

"זה לא בסדר אם אין אנשים אצלם." היא אמרה. "אבל אם אתה כבר כאן..." היא הביטה בו בעיניי כלבלב.

"כן, בואי למכונית שלי..."

"זה כל כך מגונה, ג'אד," הקניטה אותו, והוא צחק.

"לאיזה כיוון?"

 

הבית היה ריק בלי ליזי – ועצם הידיעה שיישאר ריק עד מחר לא שימחה את ג'ייסון כלל וכלל. מתח כאילו-שרר בבית, והאווירה העכורה נדמתה לכרסם בו.

זה תמיד הרגיש ריק, הוא ידע, אבל מעולם לא בכזו מוחשיות כמו היום. בדרך כלל היה משהו שמח בדירה של סבתו הזקנה – הוא זכר זאת במיוחד בילד, ריח מאפים ממלא את המקום והטלוויזיה תמיד דולקת על ערוץ הבי בי סי. לאחר שזו מתה והורישה לו את הדירה מיד שאל את ליזי אם היא רוצה לגור איתו. בלי היסוס זו ענתה בחיוב, וכך הגיעו ללונדון. זו הייתה עיר זרה, וליזי תמיד גרמה לתחושת הזרות להיעלם במפתן הדלת. היא מצאה לו עבודה, הפגישה בינו לבין ג'ס שנים קודם לכן ותמיד גרמה לו להרגיש רצוי.

עכשיו היא איננה וכועסת עליו. לנה לא עושה לטלפונים שלו – לבטח מנחמת את ג'ס. צ'ארלי מתעלמת ממנו גם כן – בטח גם היא כועסת עליו. נראה כאילו כולם לקחו את הצד של ג'ס והחליטו שהוא הנפגע בכל הסיפור. הוא היה כמעט בטוח לחלוטין שבראשו של אף אחד לא עברה מחשבה תמימה שגם הוא זקוק לקצת תשומת לב.

 

 

*זכויות שמורות לדורין AKA אחת-שיודעת-לקלל-יותר-טוב-ממני.

נכתב על ידי Broccoli , 20/7/2010 21:28   בקטגוריות FanFiction, McFly, She Loves You, מקפליי, פאנפיקים  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סתוניק D: ב-24/7/2010 20:37
 



She Loves You- פרק 8.


טוב אני לא יודעת מה איתכן, ההפסד של ארגנטינה ממש הצחיק אותי, בייחוד כשכל המשחק אבא דאג לספר לי על כל גול ("גרמניה עשו גול! ועוד אחד... ועוד אחד... ...ועוד אחד Oם").

אבל בסופו של דבר זה ייגמר ואז נקבל את הטלוויזיה חזרה! בינתיים אני נהנית מצפייה בבאפי דה וומפייר סלייר, ותנו לי לומר לכן רק דבר אחד על 406: לאאאאאאאאאאאאא34%&$%&$%&$%&#$56 למהההה ;____________;

זהו. D:

כמו כן מוכרתי לסדרות אמריקאיות אחרות, כי כמו שידיד הטוב אמר; באפי גורמת לך לראות סדרות אמריקאיות ממש מהר, אז למה לא.

למען האמת בכלל לא תכננתי לשים היום פרק כי המחשב היחיד עם האינטרנט נמצא לי בסלון, והפרקים הם במחשב שכבר אין בו אינטרנט כרגע ואני יצור עצל שאין לו כוח להעביר דברים בדיסקאוןקי ממחשב למחשב, ואז נזכרתי שכשהעברתי את העונה השלישית של באפי לדיסקאוןקי כדי לראות את זה במחשב החדש עם המסך הסופרדופרסקסי שלי, העברתי גם כמה קבצי וורד ואו-לה-נחשו-איזה-בדיוק.

אינג'ויוס, אנשות, ותאכלו ספגטי!


פרק 8.

She said 'yes'!

 

"היא אמרה כן!" טום פתח את דלת הכניסה בצעקה. הוא התחיל לדלג אל הסלון, ומשראה שאין שם אף אחד, דילג לעבר החדר של הארי, פותח את דלת חדרו. הארי, שבדיוק קנה שירים באייטונס, הביט בו בתהייה. "היא אמרה כן!" הוא צעק, ואז סגר את הדלת בחבטה, מדלג משם. הארי בהה בדלת הטרוקה בבלבול, וקם מכיסאו. דאגי יצא מהחדר שלו, נועץ בטום מבט תוהה. "היא אמרה כן!" טום חייך אליו באושר.

"מי?" הארי שאל, ראשו מציץ מהדלת, אבל טום המשיך לדלג ופתח את הדלת של חדרו של דני, שלא היה בתוכו באותו הרגע. ובכל זאת, טום צעק "היא אמרה כן!" לערימות הבגדים ששכבו על הרצפה וסגר את הדלת. הארי נשען כנגד הדלת והחליף מבט עם דאגי, שמשך בכתפיו.

"מי?"

"היא אמרה כן! אני – היא אמרה כן!" הוא התעלם מהם, מסתובב באושר סביב עצמו.

"מי?" הארי ודאגי שאלו, מעוצבנים.

"ג'יאוונה!" השניים עדיין נראו מבולבלים.

"ג'יאוונה?" הארי אמר בהשתאות.

"כן!" טום חייך. "היא הסכימה לצאת איתי!" דאגי והארי מחאו לטום כפיים באיטיות.

"איך זה קרה?"

"טוב, אז הייתי בסופרמרקט, אתם זוכרים, כי זה תורי לקנות אוכל והכל, אז הלכתי שם, והתכוונתי לקנות מרמייט כי יש לנו עוד חצי צנצנת והיא תגמר עוד כמה שעות – "

" – תגיע לנקודה," זרז אותו דאגי. טום הכה אותו מאחורי הראש והמשיך לדבר.

" –  ואז ראיתי אותה שם והייתי חייב לשאול בפעם האחרונה, והיא צחקה ואמרה 'תאסוף אותי היום בשבע' ו – "

" – אז קנית מרמייט?" התעניין הארי.

"אה... לא." טום חייך בהתנצלות. "שכחתי..."

"טום!" ילל הארי. "מה אני אעשה בלי מרמייט?"

"תחייה?" הציע דאגי.

"מרמייט." מלמל הארי בעצב. "למה הכל אני צריך לעשות כאן..." הוא לקח את הסווצ'ר שלו והחל להתקדם לעבר הדלת.

"אתה לא עושה כאן כלום," טום אמר בתוכחה, "ולאן לכל הרוחות אתה הולך?"

"לקנות מרמייט!" אבל לפני שהוא הספיק לצאת, דני פתח את דלת הכניסה, מדלג אל הסלון.

"היא אמרה כן!"* הוא אמר בחיוך. שלושתם לא נראו מתרשמים, ודני הזדעף. "אמרתי, 'היא אמרה כן'!"

"מי?" נאנח דאגי.

"נערת-הפיצה!" הוא חייך. "כשהייתי בבית הקפה עם קיילי נתקלתי בה, ושאלתי אותה שוב בצורה לא-נואשת בכלל, והיא אמרה כן!"

"צריך להקים מועדון." אמר דאגי. "'האנשים שאמרו להם כן'."

"זה לא ממש מצחיק," הארי הניד בראשו.

"נכון," דני אמר. "נצטרך לאנוס אותך." כולם בהו בו, והוא התחיל לצחוק.

"אז..." דאגי שינה נושא, "הארי, אתה יכול להקפיץ אותי לדירה של קיילי?"

"לא."

"אבל אבל אבל," התחיל ליילל. "הבטחתי לה שאני אבוא ואתה במילא נוסע ו-"

"היא גרה שעה נסיעה מכאן, למה לא נסעת עם דני?"

"כי הם קבעו לארוחת בוקר ואני לא אוהב לאכול בבוקר."

"טוב, חבל. אני לא נוסע שוב לסנט ג'יימס."

"אבל למה לליזי הצעת הסעה ואותי אתה לא מוכן להסיע?" דאגי אמר בילדותיות.

"כי – "

" – כי הוא אוהב ג'ינג'יות," טום חייך בהתגרות.

"לא רק," הארי אמר, מגחך, "זה בגלל שאתם, חבורת חסרי תועלת, לא הצעתם."

"הי, אתה חסר תועלת בדיוק כמו שאנחנו חסרי תועלת!" התגונן דני.

"זו לא הנקודה!" דאגי יילל. "תסיע אותי!"

"אבל – "

"נו לכל הרוחות!" טום אמר בקול רם, משתיק אותם. "הארי, תסיע את דאגי. דאגי," הוא נעץ בו מבט מזהיר, "אל תתגרה בו. דני, לך לעשות משהו לא מעניין – " צלצול טלפון קטע אותו ודאגי הוציא את הפלאפון שלו מהכיס. "ותכבו את הפלאפונים שלכם, אני רוצה לישון את שנת היופי שלי!" ברגע הבא כוס פלסטיק נזרקה לעברו ופגעה בראשו. הוא הסתובב בחדות ונעץ מבט עוין בדני. "אתה מת."

"אני יודע."

 

 

 

"מרמייט..." ליזי מלמלה, בוחנת את תוכנן של השקיות.

"מה את מחפשת?" ג'ס שאל. הוא וג'ייסון ישבו ליד שולחן האוכל ואכלו את עוגת התותים שג'ייסון הכין (לבד. כמובן).

"את אלוהים!" היא קראה בחזרה, וג'ייסון גלגל את עיניו, הולך לקראתה.

"לא קניתי מרמייט." הוא אמר, ואז ניסה לגונן על עצמו עם ידיו. שפתה התחתונה של ליזי רעדה בעצב.

"אין מרמייט?"

"אין."

"אבל-"

"אין."

"לא היה בחנות?"

"אני לא יודע," הוא אמר, "לא בדקתי."

"ג'יייייי!" היא יללה. "מה אני אעשה בלי מרמייט?"

"תחיי?" ג'ס משך בכתפיו. היא נעצה בו מבט, ואז רצה אל הדלת, לוקחת מפתח ומעיל בדרך. הוא וג'ייסון החליפו מבטים.

"מרמייט, אני באה!" היא קראה, והתחילה לרוץ לעבר הרחוב. ג'ייסון רץ אחריה, מבט מודאג על פניו.

"ליזי, יורד מבול!" צעק לעברה.

"יש לי את המעיל של ג'ס!" היא הרימה את מעיל העור השחור כדי להצדיק את טענתה.

"אבל את בנעלי בית ופיג'מה!" הוא צעק שוב, והיא נעצרה, מרכינה את ראשה כדי לבחון את נעליה. שני ארנבים ורודים עם עיניים כחולות חייכו אליה, והפיג'מה הצהובה שלה זהרה באפרוריות אחר הצהריים. היא הסתובבה בחיוך נבוך לעבר שני הגברים שעמדו בפתח הדלת. מבט משועשע נמרח על פניו של ג'ס.

"אז אה... אני אלך להתלבש קודם ו... כל הדברים האלה..." היא מלמלה במבוכה, חוזרת פנימה בראש מורכן. היא נעלמה בגרם המדרגות כמה שניות לאחר מכן, וג'ייסון חייך לעבר ג'ס, סוגר את הדלת ונשען עליה. ג'ס רכן ונישק אותו בעדינות כמה שניות לאחר מכן, מהסס. ג'ייסון השיב לו נשיקה, ואז הניח את ידיו על חזהו בעדינות ודחף קלות. ג'ס הבין את הרמז והתרחק, מחייך בהתנצלות.

"הכל בסדר?"

"לא."

"ואתה הולך לספר לי... מתי?"

ג'ייסון נאנח. "ג'ס..." צלצול טלפון קטע אותו מלהמשיך. הוא הניד בראשו.

"אני חושב שעדיף שאני אלך." ג'ס אמר, ואפילו לא חיכה לתשובתו של השני לפני שלקח את המעיל שלו. ברגע הבא הוא כבר היה מחוץ לבית.

 

"אתה צוחק עליי, זה מה שהוא עשה?"  ליזי שאלה, המומה. היא הלכה אל הסופרמרקט, המטרייה שלה עפה לכיוונים אקראיים כל כמה זמן, וניסתה לסגור את כפתורי מעילה תוך כדי השיחה. "הוא התנהג כאילו לא קרה כלום כשיצאתי מהבית."

"כן," אמר ג'ס מהצד השני של הקו, "הוא פשוט דחף אותי משם ו – אני לא יודע. הוא לא ניסה לעצור אותי או להתקשר ו..." קולו נשבר מעט, "ליז, אני חושב שאנחנו ניפרד בקרוב."

"שלא תעז לחשוב מחשבות כאלה. חכה קצת. אני אדבר עם ג'ייסון בבית – "

"שלא תעזי." הוא קטע אותה. "אני לא רוצה שתדברי איתו."

"אבל הוא אידיוט!" היא כמעט איבדה את אחיזתה במטרייה, ומיד אחזה בה שוב והצמידה את המקל אל חיכה. "לעזאזל, אני צריכה מטרייה חדשה."

"אז מה! את לא צריכה להתערב בכל דבר. אני אדבר איתו מחר. או בעוד יומיים. אבל אם את תדברי איתו..." הוא לא המשיך. "אני לא אקנה לך מטרייה."

"בסדר," היא נאנחה, "אני לא אדבר איתו. בחיי..." היא הנידה בראשה. "אתה תהייה בסדר, נכון?"

"כן, אמא," הוא גיחך, "יהיה בסדר."

"תמיד תאמין, ברנש צעיר." היא צחקקה.

"כי אם לא תאמין, אף אחד לא הולך להאמין בשבילך," הוא השלים אותה בדרמטיות מעושה. "אז הגעת כבר לסופר?"

"כן, אני אקפוץ אלייך אחרי שאני אקנה את המרמייט. רוצה שאקנה לך גם?"

"לא, מצטער, אני לא אוכל רעל בזמני החופשי." הוא אמר, משמיע קול צמרמורת קל.

"זה לא רעל! מרמייט זה... אלוהי." היא נאנחה בחולמניות, ואז הזעיפה את פניה למשמע קולות ההקאה מהצד השני של הקו. "תשתוק."

"לעולם לא. את תאלצי לחיות עם העובדה שיותר מחצי מהאנשים בעולם לא אוהבים מרמייט, והחצי השני מתעב את הדבר הזה."

"אני אמצא מישהו שאוהב מרמייט ואז, ידידי היקר, אתה תצטער!" היא אמרה בנחישות, מחזיקה את המטרייה יותר קרוב לגופה בגלל משב רוח זדוני.

"כן, דברי איתי כשזה ייקרה," הוא צחק. "אז נראה אותך."

"כן, ביי." היא חייכה, משמיעה קול שנשמע כמו נשיקה. הוא החזיר לה את אותו הצליל, וניתק את השיחה.

 

 

 

*וואו, הייתי כל כך תפוסה במחשבות באנגלית שכתבתי שם "שי סייד יס!"


עצה ידידותית: אל תאכלו מרמייט. אף. פעם. אה ותגיבו וזה.

 

נקודה למחשבה #2: הממ, ומה ליזי תעשה? ם:

נכתב על ידי Broccoli , 3/7/2010 20:24   בקטגוריות FanFiction, McFly, She Loves You, מקפליי, פאנפיקים  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-15/7/2010 23:55
 



She Loves You - פרק 7.


חופש מקסים ומרנין לכולכן!

תעודתי נראית כמו תאונת רכבת בכל הנוגע לציונים שלי במתמטיקה אך שובצתי לארבע יחידות לימוד במקצוע מתאבדים זה, וגם קיבלתי עבודת קיץ מתועבת כדי להרוס לי את החופשה. טוב נו.

הלוואי שלא נטבע בזיעה של עצמינו בגל החום הזוועתי הזה, והלוואי שלא נטביע איתנו את דני. איימן.

אז הממ, תגובות זו מילה שימושית, תגובות~


פרק 7.

Would you like to go out with me?

 

"להשתכר זו טעות." קבעה ליזי. ג'ס הרים אליה את מבטו. הוא בדיוק אכל סלט ליד שולחן האוכל, מעיין בעיתון ושותה את הקפה שלו.

"אז מה הפעם?"

"שום סיבה מיוחדת," היא נאנחה והתיישבה לידו.

"הממ, לפחות שכבת עם מישהו?"

"היה שם איזה אחד," היא ניסתה להיזכר, משעינה את ראשה על השולחן, "רקדנו וחשבתי שהיה דווקא בסדר והכל..."

"אבל?"

"אבל נסתבר שהוא למעשה היא." ליזי נחרה בבוז כשג'ס התחיל לצחוק. "תצחק, תצחק. אני פשוט אסבול לי כאן מהאנג-אובר."

"ג'יי אמר שכנראה מגיע לך," ג'ס העיר.

"הוא פשוט שונא כשאני משתכרת בימי שישי, כי הוא טוען שאני הורסת לך ולו את התוכניות ליום שבת." היא  הביטה בו באומללות.

"את יודעת שאנחנו אוהבים אותך." היה כל מה שהגבר מולה השיב לה, והיא נאנחה. "למה את לא מסתפרת שוב?" הוא שאל בעניין. 

"כי..." היא הרהרה. "לא מתחשק לי פתאום." משכה בכתפיה. "איפה ג'יי בכלל?"

"קניות," ג'ס אמר.

"ומה אתה עושה פה?" היא חייכה. הוא חייך בחזרה.

"אני עושה עלייך בייביסיטר, אלא מה?"

"גיי." הטיחה בו.

"סטרייטית." הוא החזיר. היא התחילה לצחוק, ואז הפסיקה ברגע שההאנג-אובר התחיל להשפיע עליה שוב, כאב מפלח את מוחה בחדות.

"אני חייבת להפסיק לשתות." היא גנחה.

"את לא תוכלי, את אלכוהוליסטית מידיי, ליז."

"אתה יודע," היא גלגלה את עיניה, "תמיד נחמד לדעת שיש לי חברים שתומכים בי."

"עם קצת עזרה מחבריי!*" חייך אליה.

"אל תצטט לי ביטלס עכשיו, אני לא במצב רוח..." היא השעינה את מצחה על שולחן העץ ונאנחה.

"את לא במצב רוח לביטלס?" ג'ס נראה כמעט נעלב. "מי את, ומה עשית לאליזבת'?"

"שתוק, אני בכלל לא במצב רוח למוזיקה בבוקר."

"עוד מעט צהריים."

"אז למה אתה אוכל ארוחת בוקר?" היא צמצמה את עיניה לעברו. הוא נעץ בה מבט תמים.

"אי אפשר להתנגד לאוכל של ג'יי." ליזי פלטה אנחה ארוכה ואז אמרה –

"נכון." הוא חייך ורכן כדי לפרוע את שערותיה. "הי," היא אמרה כאילו נזכרה במשהו, "אתה יודע על מה חשבתי?" סובבה את ראשה לעברו.

"שאת צריכה מוסד גמילה?" הקניט.

"לא, אידיוט!" היא גיחכה. "אולי אני אשאיר את השיער שלי ארוך." ג'ס הרים גבה.

"אוקי, איפה הצלמים של punk'd? תמיד רציתי לפגוש את אשטון קוצ'ר." והוא התחיל לחפש במבטו מקומות מחבוא אפשריים במטבח.

"נו באמת..." ליזי גלגלה את עיניה. "מתחשק לך לבשל איתי משהו היום, אם אנחנו כבר כאן בבוקר נאה זה?"

"הו, בהחלט." חייך אלה ג'ס. "מה ברקע?"

"מה הבאת?"

"הראשון של הקיור," הוא עצר כדי להרהר לרגע, "הבאתי לג'יי איזה אחד של אואזיס שהוא רצה ולך, במיוחד, הבאתי את הדיסק של אהבת חייך החדשה, מקפליי."משהו נדלק בעיניה באותה השנייה כשהיא הרימה את ראשה ונעצה בו מבט מתחנן.

"אוה, שים אותו!" ביקשה.

"בשמחה, זרקי לי את התיק, הוא לידך." היא הביטה בתיק השחור שהיה על הכיסא לידה. היא הרימה אותו וזרקה אותו לעבר ג'ס, שתפס אותו במיומנות. הוא פתח אותו, הוציא את הדיסק והגיש לה אותו. "תכניסי למערכת." היא הלכה אל מערכת הסטריאו בסלון והכניסה את הדיסק, לוחצת על play ומגבירה כשצלילי הגיטרה התחילו למלא את החלל. היא חצי הלכה חצי ריקדה את דרכה אל המטבח, לוקחת את ידו ומתחילה לרקוד איתו. הוא צחק.

"אז מה נבשל?"

"בא לי עוגת תותים." היא אמרה בעיניים נוצצות.

"את כל כך צפויה," גיחך. "אבל נצטרך לחכות שג'יי יחזור." ליזי עשתה פרצוף עצוב.

"אבל ג'יי הוא טבח נאצי! הוא יבשל את הכל בעצמו." ואז חשבה לעצמה לרגע. "טוב, נחכה לו."

"לסלון?" הציע ג'ס. היא הנהנה.

"לסלון!"

 

"בן אדם," טום הרים גבה, "אתה לא זכרת את השם שלה?" דני הנהן. "ואתה מתפלא שהיא לא רצתה אפילו לראות אותך?" דני שוב הנהן. "אתה דפוק?" דני הנהן, ואז עצר כשהבין מה הוא עשה.

"הי!"

"אני רציני, מה עובר עלייך? לא שוכחים שם של בחורה!"

"אבל אני זוכר עכשיו!"

"טוב, זה לא עוזר לנו ממש, נכון?" טום נאנח.

"נכון." דני אמר באומללות.

"אז, מה אתה הולך לעשות?"

"לוותר?" הוא משך בכתפיו, נשען על הספה. "עדיין יש לי את הטלפון של האיימי ההיא." טום נחר.

"תשמע, היא יפה, אבל אתה בטוח שאתה – "

" – רוצה לוותר על נערת הפיצה החלומית שלך?" דאגי נכנס אל החדר, מתיישב ליד דני ומגחך. "באמת, דן. לא חשבתי שתוכל לשכוח את השם של 'מושא ההידלקות' החדש שלך."

"'מושא ההידלקות'?" טום גיחך.

"אני לא דלוק עליה!" התגונן דני. שני הבנים לידו רק נעצו בו מבט. "זה רק... היא כזו... יפה ו... יש לה חיוך יפה וקול אממ... שכיף לשמוע, והייתי רוצה להכיר אותה יותר ו – "

"איי, דני, דני..." טום נאנח.

"מה אני צריך לעשות?" הוא רטן.

"תתקשר לזו שהביאה לך את המספר?" הציע דאגי. "נדמה לי שהקטע עם נערת הפיצה גם ככה אבוד." הוא נאנח.

"כן, הא?"

 

"אז מה את עושה, בת דודה?" צ'ארלי התיישבה מול ג'יין בבית הקפה. היא הניחה שני ספלי שוקו מולה וחייכה אליה.

"מגישה טפסי קבלה לאוניברסיטה." אמרה ג'יין וגררה ספל שוקו אליה, מסניפה אותו באושר. "אני כל כך אוהבת שוקו."

"אני יודעת," גיחכה צ'ארלי, מסיתה את הפוני שלה מעיניה. "אז לאן את רוצה להתקבל?"

"הממ, בהתחלה חשבתי על קיימברידג'," אמרה ג'יין, ממשיכה למלא את הטופס, "אבל אין לי מושג איך אני הולכת להשיג עשרת אלפים פאונד בשביל לממן לעצמי את הלימודים ולא להתקיים משאיפה ונשיפה של אוויר, אז, ובכן, אני שוקלת את ג'ון מורס*-"

"עד לליברפול?"

"כן, בת דודה, עד לליברפול."

"מה רע בקיימברידג'?" נעלבה צ'ארלי, "את יודעת ש-"

"כן, כן, את עשית שם תואר ראשון, וכל שאר המשפחה, בלה בלה בלה, אין לי כסף."

"שההורים יממנו את זה, רק עוד שלושת אלפים פאונד."*

ג'יין גיחכה.

"גם אם הם היו מסכימים, הציונים שלי הם לא יותר ממוצעים, אין סיכוי שאני אתקבל." ואז נאנחה. "אני הולכת ללמוד קשה השנה." צ'ארלי התחילה לצחוק, והיא הזדעפה. "מה?"

"את, ללמוד. לא אמרת את זה בשנה שעברה?"

"כן, אבל-"

"וגם לפני כן?"

"טוב, אבל אז-"

"ומעולם לא למדת באמת." סיכמה צ'ארלי את הסיכום שלה.

"צ'אר, את לא עוזרת לי." גנחה ג'יין בתסכול. צ'ארלי כבר סיימה את השוקו שלה והעיפה מבט בשעון.

"גם אין לי זמן לעזור," היא נאנחה, "אני צריכה לעוף. ביי, בת דודה." היא נישקה אותה קלות בלחי והלכה, משאירה את הכסף לכוס השוקו שלה על השולחן.

"ביי," ג'יין קראה, ואז חזרה למלא את הטפסים במרץ. כשעה לאחר מכן, היא הזמינה עוד שוקו והחליטה שעדיף שתכין את שיעורי הבית שלה שם ותסיים איתם. היא הייתה באמצע פונקציה קשה במיוחד כששמעה מבטא מעט מוכר אומר "שבי, מאדאם," והרימה את מבטה. נערה בערך בגילה, עם שיער בלונדיני ועיניים ירוקות צחקקה והתיישבה עם גבה אליה. היא קפאה כשזיהתה את דני ג'ונס מתיישב למול אותה אישה. הוא קלט אותה מסתכלת עליו וחייך אליה. היא הזעיפה את פניה, אבל הוא התעלם ממנה. היא התחילה להתעצבן, ממשיכה לכתוב. היא לא יכלה שלא לבחון את הבחורה איתה דני יוצא; רזה, יפה. היא לבשה ג'ינס בהיר  וחולצה ירוקה של באד רליג'יון, נעלה אולסטאר אדומות ודי מרופטות.

הם דיברו ודיברו ודיברו, ולא נראה כאילו הם יפסיקו לדבר אי פעם. שעה עברה וג'יין סיימה כמעט לגמרי ללמוד. היא לא הקשיבה לשיחה שלהם, מקובעת בדעתה שדני ג'ונס הוא אידיוט ואיחלה לו למות בייסורים נוראיים הכוללים מקלחת בזיתים רעילים במקום נידח כמו... כמו... דרום לואיזיאנה.

"אני הולכת לשירותים רגע," הודיעה לו הבחורה ההיא לפתע, ואז קמה והלכה לכיוון השירותים. ג'יין הביטה בה הולכת, ואז הרגישה מבט ננעץ בה. היא הרימה את עיניה וקפצה לאחור בבהלה כשראתה אותו עומד מולה, צועקת ונופלת מהכיסא שלה. דני הרים גבה, מושיט לה יד. היא התעלמה ממנה וקמה לבד.

"זה לא היה מנומס מצידך," הוא העיר.

"יופי." היא אמרה. "אז אני רואה שאתה לא נשאר לבד לרגע." היא הוסיפה בקור, מחזירה את מבטה אל הדף. הוא שתק, ולאחר כמה שניות היא הרימה את מבטה, מוצאת אותו בוחן אותה בחיוך. "מה?" היא אמרה.

"את מקנאה?"

"לא!" מיהרה להכחיש. דני גיחך. "אני מתכוונת... אני לא מקנאה."

"אני בטוח." חייך אליה. ג'יין בלעה את רוקה. "אז מה את עושה?"

"יושבת." היא החזירה לו.

"הממ..." ג'יין צחקקה מעט, ואז ניסתה לעצור את עצמה ללא הצלחה. "אז בנוגע לאתמול, ג'יין," הוא אמר, קולו הופך רציני יותר, "אני באמת מצטער."

"זה בסדר..." מלמלה בשקט. "זה לא כאילו היה קורה משהו." הוסיפה חרישית. הוא לא שמע את המשפט האחרון. היה שקט, ואז אותה בחורה שדני יצא איתה חזרה מהשירותים בריצה.

"דני, אני חייבת ללכת – זה בסדר מצידך, נכון? אני ממש-"

"זה בסדר," הוא חייך אליה. "אני אתקשר אלייך." היא חיבקה אותו קלות.

"אוקיי." חייכה. "אני הולכת..." והיא לקחה את התיק שלה, יוצאת במרוצה מבית הקפה. דני הסתובב לעבר ג'יין, והיא הסמיקה קלות, מרכינה את ראשה.

"אז ג'ייני," היא הזעיפה את פניה.

"אל תדביק לי כינוי."

"את רואה כאן דבק?" הוא חייך, מתיישב מולה.

"למה אתה יושב פה, דני?" היא שאלה.

"זה מפריע לך?" הוא רכן קדימה, קרוב אליה. ליבה התחיל לפעום מהר יותר והיא הרגישה איך היא רועדת פתאום.

"לא..." היא אמרה בשקט. הוא לא התרחק, וג'יין ניסתה להסית את מבטה ממנו; לקבע את עיניה על משהו אחר. מפת השולחן – כוס השוקו הריקה שלה – המלצר הבלונדיני עם העגיל בגבה – אבל שום דבר לא הפיג את המתח שהרגישה באוויר. היא נלחצה.

"אז אמרת אתמול שתסכימי לצאת איתי," חייך אליה, והיא הרגישה את ליבה פועם בחוזקה, "אני יודע שהייתי לא בסדר והכל, אבל, תוכלי לתת לזה עוד הזדמנות?"

היא בחנה אותו.

"מה עם הדייט שלך?"

"אוה?" הוא נראה מבולבל, ואז התחיל לצחוק. "היא לא הדייט שלי!"

"היא לא?" תחושת הקלה הגיעה והכתה בה משום מקום. "אז מה היא?"

"היא החברה של דאגי," הוא אמר, משועשע.

"אה." אמרה. "אז... מה עשית איתה?" היא צמצמה את עיניה לעברו. הוא נשען לאחור בנינוחות.

"אנחנו ידידים טובים," אמר בקלילות.

"אוה, הבנתי." היא הרכינה את ראשה, מאוכזבת מעצמה על שהתעצבנה כל כך בקלות. ואולי באמת היא לקחה את העניין הזה קצת קשה מידיי.

"אז לא ענית לי," דני אמר. הפלאפון שלו היה מונח על השולחן והוא שיחק עם המקשים בעצבנות.

"על מה?" שאלה. דני נאנח.

"תרצי לצאת איתי?" וג'יין הסמיקה, מחייכת.

"אוקיי."

 

 

 

*Bad Religion  היא להקת פאנק אמריקאית שהשיר הכי מוכר שלהם שאני מסוגלת לחשוב עליו עכשיו הוא American Jesus, שאולי אתן מכירות גם כי אני חושבת שסימפל פלאן עשו לזה קאבר. המוןןןן להקות פאנק רוק היום מתבססות על מה שהם עשו. מומלצים בהחלט~

*With a little help from my friends. אני יודעת לנגן אותו! *קופצת*

*הדיסק הראשון של הקיור (The Cure) נקרא Three Imaginary Boys, תתעלמו מבורותו של ג'ס.

*שכר הלימוד באוקספורד או קיימברידג' הוא 10,000 פאונד לשנה. שזה בעצם 65,000 ₪. באוניברסיטאות פחות יוקרתיות הסכום הממוצע לשנה הוא 7,000 פאונד, כלומר; 45,000 ₪.

*אוקיי אני רק מוכרחה לציין משהו בנוגע לג'ון מורס: בריאן מיי, הפאקינג גיטריסט (מקום 39 ברשימת הגיטריסטים הכי טובים בעולם, ע"פ הרולינג סטונס. העיתון, הכוונה) של קווין, הוא הנשיא (קנצלר, אם זה מאוד חשוב לכן) של האוניברסיטה הזו. וזה אחד הדברים הכי מגניבים, כאילו, בעולם כולו.  כי הוא גם אפי וגם דוקטור בפיסיקה. אני רוצה להתחתן איתו.


נקודה למחשבה #1: אז מה בעצם קרה עם איימי? ם=

נכתב על ידי Broccoli , 21/6/2010 16:40   בקטגוריות FanFiction, McFly, She Loves You, מקפליי, פאנפיקים  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-30/6/2010 23:20
 



She Loves You- פרק סיקס.


שלום שלום שלום כיתה א'.

ובכן די דייקתי עם כל הקטע הזה של פעם-בשבועיים פרק, אך אבוי כי עוד חודשיים ונגמרת לי מכסת הפרקים. הו מה אעשה, מה אעשה? אה רגע, חופש גדול! אני אוכל לעשות המון דברים שכתיבה לא תכלל בהם אך אשקר לעצמי שכן! האח הידד.

אגב, לצופות הדמדומים ביניכן, אנוכי כאוטאקו מושבעת נתקלתי במנגה כלשהי ואני חופרת בערך לכולם שהנקבה דומה באופן מחריד לקריסטן סטיוארט, וחשבתי שיהיה נחמד לחלוק אתכן אז, הנה. D:

פרק הבא עוד שבועיים, כרגיל~


פרק 6.

My name's Jane.

 

"ג'יין," הבוס שלה קרא לה, "תוציאי את האשפה ותמסרי לסוזי שהמשמרת שלה נגמרה לפני עשר דקות ואני לא הולך לשלם לה שעות נוספות."

"אוקי," ג'יין אמרה. היא פיזרה זיתים, תירס ופטריות על הפיצה שהכינה ואמרה לדין להכניס אותה לתנור. היא מלמלה לעצמה משהו שלאוזניים לא-מזוינות היה נשמע כמו 'לרולמאנתמדמוציאהאזל' אך למעשה משמעותו בשפת בני האדם היא 'לכל הרוחות, למה תמיד אני מוציאה את הזבל?'. היא גררה את השקיות השחורות אחריה לעבר היציאה האחורית והחלה לרוקן אותן לתוך הפח כשלפתע צרחה מקפיאת דם מילאה את החלל. היא קפצה בבהלה והחזיקה בקרטון משומש שהיה בתוך אחת השקיות, מנסה להתגונן בעזרתו. כשהבינה שהצרחה בכלל הגיעה מהפיצרייה עצמה, היא עזבה את השקיות בחלל הקר והאכזר של אחורי המסעדה ורצה כדי לראות מי מת.

"מה קרה – אה!" היא צרחה בעצמה כשראתה מי עומד שם. דני גיחך לעברה.

"מקום נחמד יש לך פה," הוא אמר, בוחן את השולחנות העגולים וכסאות החוף סביבם, ואז מבטו עבר אל הפסים האדומים-לבנים שהיו על הקירות.

"א-אני לא הבעלים..." היא מלמלה בהלם. "מה אתה עושה פה?"

"המ?" הוא לא שמע את מה שהיא אמרה.

"מה-אתה-עושה-פה?" חזרה בקול, עדיין המומה מכדי להסיר ממנו את מבטה למרות שידעה שלבהות בו זה לא מנומס כל-כך.

"אממ, באתי כדי..." הוא עשה את עצמו חושב לרגע. "בשביל פיצה?" היא נשכה את שפתה התחתונה.

"אוה." היא הביטה בסוזי, שעמדה ליד הקופה בהלם כשהטיפים של היום עדיין בידה. "סוז?" היא שאלה בנימה מתחננת, לא מאוד רוצה להיות זו שלוקחת ממנו הזמנה.

"נדמה לי שהיא מתה," דין העיר. "את ממשיכה עם הזבל?"

"כן," נאנחה ג'יין. "תיקח ממנו הזמנה."

"רגע," דני אמר, "אני רוצה לעזור לך." הוא חייך אליה חיוך ממיס. היא הרימה גבה.

"אני צריכה למיין זבל לפלסטיק, פחיות ונייר. לא אמרת שאתה רוצה פיצה בכלל?" הוא צחק.

"לא הייתי בא עד לפה רק בשביל פיצה. גם התחשק לי להסתכל עלייך." היא קפאה, מביטה בו במבט בוחן וספקני.

"להסתכל עליי?"

"בין היתר," הוא גיחך והיא גיחכה ביחד איתו.

"מה שעושה לך טוב," היא חייכה, ואז התחילה ללכת אל היציאה. דני עקב אחריה וכשהם יצאו היא הסתובבה ונעצה בו מבט תוהה. "באמת התכוונת לזה?"

"למה?" הוא חייך, נשען על הקיר ומסתכל עליה. היא בלעה את רוקה.

"לזה שאתה רוצה להסתכל עליי?"

"הייתי רוצה יותר מזה," הוא אמר. היא שילבה את ידיה, מעט כעוסה.

"אתה יודע שהעובדה שאני מעריצה לא אומרת שאני אשכב איתך על ההזדמנות הראשונה."

"אני יודע," דני חייך, "אבל טכנית זו ההזדמנות השנייה."

"אוה, אתה תמיד כזה חזיר?"

"לפעמים אני גם לטאה." היא הנידה בראשה כלא מאמינה. "הי, תפסיקי להראות כאילו את לא נהנית מחברתי." הוא אמר, נעלב. ג'יין התחילה לצחוק.

"אני כן נהנית, אל תדאג," היא זרקה כמה קרטונים לפח של הניירות. "אז חוץ מהתענוג המפוקפק בלבהות בי, ואממ, הפיצה הנהדרת של המקום," הוא גיחך, "מה אתה עושה פה?"

"אה, את יפה." היא הפכה אדומה בשניות ולא הסתובבה כדי להביט בו, מפחדת שהאדום הבוהק שכיסה את לחייה ייראה אפילו באור העמום של מנורות הרחוב.

"אממ, תודה, אני... חושבת?" היא הניחה שתי פחיות בצד והכניסה שני בקבוקים אל הפח האמצעי, מנסה להסיח את דעתה.

"אז חשבתי לשאול אותך אם בא לך לצאת לאיזשהו מקום," הוא עצר לרגע, "מתישהו." היא צחקקה באי נוחות.

"אני..." היא הסתובבה, מצפה לראות אותו נשען על הקיר כמו שהיה בפעם האחרונה שהסתכלה עליו, אבל הוא לא היה שם. הוא עמד לידה, ידיו בכיסיו והיא הרימה את מבטה רק כדי לקפוא במקומה כשהוא נעץ בה את העיניים הכחולות שלו. היא צעדה לאחור בהיסוס ומעדה אל אחת השקיות. היא ציפתה שתפגע ברצפה ומשהו בעמוד השדרה שלה יישבר או ייסדק או סתם לא יעבוד לאחר כמה שניות, אבל דני תפס אותה ומשך אותה אל זרועותיו, מייצב אותה. אף על פי שהוא שחרר אותה כמעט מיד ולא נתן לשום דבר רומנטי לקרות באמת; לא הייתה שום בהייה ממושכת אחד לתוך עיניי השנייה ואז נשיקה לאור הירח, משהו בבטן שלה התערבל והיא חייכה אליו חיוך קטן, נבוך. "בסדר, אני מניחה."

"אוקי," הוא חייך אליה בחזרה, מוציא את הפלאפון שלו. "אז קוראים לך ג'ני, נכון? מה המספר שלך?" היא הרימה גבה, כעוסה.

"אתה לא זוכר איך קוראים לי?"

"טוב, פגשתי הרבה בנות מאז – " הוא עצר את עצמו. "אוה. אני מצטער. לא התכוונתי שזה ייצא ככה – "

"עזוב," היא נאנחה, מתחילה ללכת בחזרה אל הפיצרייה.

"הי, חכי," הוא הלך אחריה וניסה לתפוס את ידה, אבל היא הדפה אותו בעצבנות ונכנסה למטבח, כשדני עוקב אחריה ומנסה לשחזר תוך כדי את כל השמות ב-ג' שהוא מכיר. "ג'ואן?"

"ארג!" ג'יין פלטה בעצבים, שוטפת את ידיה. דין נעץ בה מבט תוהה.

"את בסדר?"

"כן, פשוט נהדר – "

"ג'ולי?" היא ירתה מבט עצבני בכיור, משפשפת את ידיה. דני נעמד לידה. "ג'ורג'יה? ג'ניפר?"

"אני אלך," דין הודיע, אבל אף אחד מהשניים לא ייחס להכרזה הזו משמעות מיוחדת.

"לכל הרוחות, תפסיק עם זה!" היא הרימה את קולה, עצבנית. הוא נאנח.

"מצטער."

"שיהיה, רק תלך." היא אמרה בקוצר רוח.

"אל תכעסי."

"זה בסדר, אני מבינה שאתה מכיר הרבה בנות ושזה לא משנה לך ממש מי זו מי או אם אותה בת היא אני או לא," היא נאנחה. "אז פשוט... תלך?"

"זה כן משנה – "

" – איך זה משנה אם אנחנו לא מכירים אחד את השנייה?"

הוא נראה חושב לרגע. "אני רוצה להכיר אותך?"

"אלוהים, אתה אפילו לא זוכר את השם שלי!"

"אמרתי שאני מצטער!" הוא התחיל להתעצבן.

"פשוט תלך, בסדר?" היא רטנה.

"אוקי." הוא הנהן. "אז ביי." דני הסתובב והתחיל ללכת לעבר הדלת. כשעמד לפתוח אותה ולעזוב, ג'יין קראה לעברו –

"קוראים לי ג'יין, אגב. אידיוט."

"זה היה הניחוש הבא שלי." הוא אמר בחיוך, אבל כשראה שהיא לא מחייכת בחזרה, החיוך נמחק מפניו. "...כן, ביי." הוא אמר שוב.

"ביי." ברגע שדלת הפיצרייה נסגרה ודני נעלם מטווח הראייה שלה, ג'יין התיישבה על הכיסא שלה וקברה את ראשה בידיה, משחררת אנקת זעם מפיה. "החמור הזה!"

 

"אני שונא כשאת חוזרת מחוקה." ג'ייסון אמר, מניד בראשו כשליזי דידתה לעבר הספה, נאנחת ומשהקת קלות.

"אני לא מחוקה," היא חייכה אליו. הוא שילב את ידיו והביט בה במבט מעט מאוכזב כשראתה אותה נשכבת על הספה החומה, מביטה בתקרה במבט מעט מזוגג. "אלוהים, נדמה לי שאני עומדת להקיא."

"אני אביא לך דלי..." הוא מלמל והלך לעבר ארון המטאטאים, מוציא משם דלי בצבע תכלת מזעזע וכשהוא חזר והביט במבט פניה, מיד מיהר והתיישב לידה, מגיש לה את הדלי.

"תוד-" המשך המילה נקטע כשהיא קמה והקיאה לתוך הדלי. ג'יי ליטף את כתפה הקרובה אליו, כמנסה לנחם אותה. היא רעדה מעט, וכשקולות ההקאה נגמרו ג'ייסון הניח את הדלי לידה ונאנח, מביט בה. השיער שלה באמת ארך בחודשיים האחרונים, כמעט עובר את הכתפיים שלה וכבר לא כמעט-ועובר את קו הלסת. הפוני כבר עבר את הגבות שלה, והוא חייך. הוא שאל אותה פעם, לפני כמה שנים כשהם רק עברו לגור ביחד, מה העניין עם התספורות. היא צחקקה ונעצה בו את העיניים הגדולות והחומות האלה שלה, ואמרה שהיא 'סתם לא בקטע של שיער ארוך'.

הוא חייך קלות.

"אז מה הפעם?"

"ג'ינס, והייניקן. ובלאק ראשיין, איזה אחד עם מוהוק הזמין לי. זה היה טעים. אוה, וצ'ארלי העלתה את הרעיון המטורף הזה של וודקה ו-וויסקי... גמר אותנו לגמרי."

"אני רואה," הוא הרים גבה, "אל תעשו את זה שוב." היא התיישבה, מביטה בו מחויכת. "מה?" כל מה שהיא עשתה היה לחבק אותו.

"אני כל כך שמחה שיש לי אותך," היא מלמלה לעבר כתפו. הוא החזיר לה חיבוק, מעט מופתע מהמחווה הפתאומית. לאחר כמה זמן היא עצמה את עיניה ונרדמה עליו. הוא הביט בה, מתרפקת כנגדו, קוברת את ראשה בכתפו עד שקם על רגליו והתחיל לסחוב אותה אל המיטה שלה. היא השמיעה קול גרגור מוזר כשהוא הניח אותה על המזרון ולחשה "ג'יי, תישאר קצת?"

"לא," הוא אמר ברכות, מלטף את לחיה, "לילה טוב." הוא כיסה אותה בשמיכה.

"לילה – " היא פיהקה, מותחת את ידיה ואז אוחזת בשמיכה, " – טוב..." ג'ייסון עזב את החדר, מותיר אותה לבד בחשכה. היא הביטה בצללים על הקיר, שכאילו-ציירו מולה פנים מוכרות מאוד מהצהריים. היא חייכה בשקט ומיד נרדמה.


נסיים בשיר אהוב וישן.

להת'וס

נכתב על ידי Broccoli , 6/6/2010 21:08   בקטגוריות FanFiction, McFly, She Loves You, מקפליי, פאנפיקים  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Mandy n’ the Starlighters ב-19/6/2010 18:48
 




דפים:  
47,519
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , אהבה למוזיקה , תחביבים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לBroccoli אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Broccoli ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)