מהיום, פרק עולה כל ראשון ורביעי. והפעם, זה לא בגלל שמשעמם לי. זה בגלל סתיו המאגניבה שלא נמצאת בבית בימי חמישי. B|

ומישהי שאלה באיזה פרק אנחנו מתכוונות לסיים את הפאנפיק. טוב, אז כנראה שהפיק נגמר בפרק 28. [:

והקדשה מיוחדת למורצ'י, שלא הרגישה טוב ועברה חוויות קשות. >:

מור, אוהבים אותך!3> תרגישי טוב, נשמאמי.

"אוקי,” הסתובבתי כדי להביט בכל האחרים. “אז היא תהיה כאן בעוד, בערך... רבע שעה, ואתם – כולכם – צריכים להתכונן נפשית.” דאגי, דני ומייקל נראו מבולבלים.

"למה?”

"כי האנגלית שלה לא משהו ובגלל שהיא דלוקה על דני ודאגי. שנמצאים ממש פה. ויהפכו את חיי לסיוט בקרוב.”

"הי,” דני נעלב.

"אל תיעלבו. היא פשוט ממש אוהבת מקפליי.” עיקמתי את אפי. דני ודאגי עדיין נראו נעלבים. “אוה, תפסיקו עם הדרמות!” קראתי, מביטה בשעון. “אוקי, יש לי עשר דקות לנסות למצוא משהו חכם לומר לה ולחשוב איך להסביר את זה שאתה,” פניתי לדני במבט מאשים, “קראת לי love ואת העובדה שהיא דיברה איתך. בטלפון. אוי אלוהים.” התיישבתי על הכורסא. ”אני לא רוצה למות.”

"את לא הולכת למות,” לי גיחכה, מתיישבת לידי. “אלה רק דני ודאגי, אני בטוחה שהיא לא תהייה כל-כך היסטרית...”

"'רק' דני ודאגי?” שאלתי בלגלוג היסטרי. “הלוואי שהם היו 'רק' דני ודאגי בשבילה. הו, לא. הם משהו כמו... אלוהים.”

"יש!” דאגי חייך, ואז החיוך נמחק מפניו בתגובה למבט מלא הטינה ששילחתי לעברו. “בסדר, אני מצטער שאנחנו גדולים מהחיים.”

"אל. תעצבן. אותי.” סיננתי. מאי הביטה בי במבט מודאג.

"אלה, לנשום עמוק. לשאוף ולנשוף. כן. אוקיי. להירגע.” עשיתי מה שהיא אמרה, עוצמת את עיניי. ”את בסדר עכשיו?”

"לא, אני לא בסדר!” יללתי. “מה אני הולכת לומר לה?”

"את האמת?” הציע דני בהיסוס.

"איזו אמת? שכשנסענו לאנגליה אתה הוצאת אותי מהבריכה, נתת לנו כרטיסים להופעה ובדרך גם היית החבר שלי ל, כמה זמן, שבוע? ואז הכרתי את ג'יימס בורן ואתה ואני עשינו סקס ביום ההולדת שלי כשבבוקר אוליביה באה אז אני ומאי עזבנו בגלל שדאגי התנהג כמו אידיוט אבל לי נשארה כי היא הכירה את מייקל והתחילה ללמוד באוקספורד?” כולם משכו בכתפיהם.

"רואה? זה לא כזה סיפור ארוך.” אמר מייקל.

"את ודני שכבתם?” דאגי שאל בהלם.

"למה אתה כל-כך מופתע, זה לא כאילו אתה ומאי לא.” גלגלתי את עיניי, ומאי הסמיקה. צלצול בדלת קטע את השיחה שלנו. “אני לא הולכת לפתוח את הדלת.” הודעתי. “אני רוצה לשמור על חוש השמיעה שלי עוד קצת.” מאי הנידה בראשה.

"תתעלמו, היא קצת היסטרית כשהיא לחוצה.” פלטתי צחוק עצבני. “אני אפתח את הדלת...” מאי המשיכה. “אתם פשוט תמשיכו לעשות... שום דבר. כמו תמיד.”

"זו המומחיות שלנו,” לי חייכה אליי.

"אני בטוחה...” אמרה מאי, הולכת לעבר הדלת. “הי, פז! בואי תכנסי.” שמענו אותה אומרת.

"אלה, תנשמי עמוק,” דני פנה אלי כשראה שהתחלתי לחנוק את אחת הכריות.

"נכון שאתה שמח שאתה לא הכרית הזאת?” מייקל לחש לו.

"שמעתי את זה.” אמרתי. הוא נבהל.

"סליחה.” דני התיישב על הרצפה מולי, מלטף את הברכיים שלי במחווה מרגיעה.

פז נכנסה אל הסלון, נעצרת כשראתה את דאגי ואת דני. כולנו בהינו בה בשקט, והיא עמדה שם קפואה.

"אממ...” אמרתי בנימה לחוצה. “פז, תכירי את דני, החבר שלי... וזה דאגי, החבר של מאי...” הצגתי אותם בשקט, למרות שידעתי שאין צורך לעשות את זה.

"אלה, אכפת לך אם נדבר...-” פז התחילה, אבל הבנתי אותה וקמתי, מתעלמת ממבטיהם של כולם.

"כן, בואי.” לקחתי את ידה וגררתי אותה אל המטבח. בשנייה שסגרתי בה את הדלת אחרינו, פז יצאה מההלם שלה.

"החבר שלך?!” היא אמרה בלחישה מסוכנת. הנהנתי בהיסוס. “אלוהים, אלה, אמא תהרוג אותך. הוא לא יהודי!”

"טוב, אני יודעת את זה!” רטנתי.

"אני לא מאמינה...” היא הנידה בראשה, נשענת על השולחן ונועצת בי את העיניים החומות שלה. “אני רוצה שתסבירי לי עכשיו, אלה,” היא התחילה, רצינית למדיי, “מה קרה באנגליה.” אז סיפרתי לה בערך את כל מה שקרה, משמיטה כמה פרטים כמו החלק-שבו-שכבנו. במשך כל הסיפור היא העירה הערות ביניים כמו "אה", “וואו", “איזה בן-זונה!” ו-”אז שכבתם?”.

לא עניתי לה על השאלה האחרונה.

"אני עדיין לא מבינה.” פז אמרה לבסוף. “אז בעצם אתם יצאתם רק... שבוע, והתאהבתם נואשות אחד בשנייה, והוא רצה לחזור לחברה הקודמת שלו, שהיא בעצם... עדיין החברה שלו, ואת יוצאת איתו גם... וזה בסדר מצידך?” היא נראתה מפקפקת. כשהיא הציגה את זה ככה, הרגשתי קצת טיפשית.

"משהו כזה...”

"אלה.” פה גנחה בתסכול, ואז – כשחשבתי שאולי, אולי היא תבין, היא צווחה בהיסטריה. “את יצאת עם דני פאקינג ג'ונס!!!”

"Did someone call my name?” שמעתי אותו צועק מעבר לדלת. פז צווחה שוב, לפני שהספקתי לצעוק תגובה לעברו.

"את יוצאת עם דני פאקינג ג'ונס! ודני פאקינג ג'ונס נמצא ממש מעבר לדלת הזאת! ביחד עם דאגי בלאדי פוינטר!!!”

"היא הולכת לתת לכל מקפליי שם אמצעי?” שמעתי את מייקל שואל. “כי אני חושב שלכל אחד מהם יש מספיק שמות בשביל משפחה שלמה גם בלי העזרה שלה.”

"אלוהים, אלוהים אלוהים אלוהים...” פז התחילה ללכת במעגלים, צווחת לרגע. “אז בגלל זה את שנאת אותם!”

"כל הכבוד על הגילוי, שרלוק...” אמרתי בעצבנות. היא המשיכה ללכת במעגלים.

"שנאת אותם בגלל שדני היה מטומטם!” היא קראה. מעולם לא שמתי לב לכושר ההבנה המעולה של אחותי, עד עכשיו. וזו לא הייתה הערה צינית. אני חושבת שהסמקתי. “אבל למה סלחת לו?” היא עצרה, מסתכלת עליי. “אני מתכוונת... חוץ מהעובדה שהוא דני פאקינג ג'ונס. אני לא מבינה. לא הייתי סולחת לו במקומך.”

"אני...” התחלתי לומר משהו, ואז השתתקתי, מביטה בדלת. “לא יודעת למה. פשוט סלחתי לו.” הסתכלתי לה בעיניים. “אני פשוט אוהבת אותו.”

"זה חמוד.” פז חייכה חיוך קטן, וחיבקה אותי בעדינות. חיבקתי אותה בחזרה. “אבל אני עדיין לא מבינה... למה הסכמת לבוא איתי להופעה אם ידעת שתפגשי אותו שוב?”

"כי את אחותי ואני אעשה הכל בשבילך?” חייכתי.

"ועכשיו ברצינות?” היא גיחכה. משכתי בכתפיי, לא בטוחה למה.

"לא יודעת... אולי רציתי לראות אותו שוב, לשמוע את הקול שלו...” הקול שלי גווע והרכנתי את מבטי. הוספתי ביני ובין עצמי, שהסכמתי כי אולי קצת קיוויתי שהוא יחזור אליי.

"איך את יודעת שהוא לא ישבור לך את הלב שוב?” שתקתי.

"אני לא יודעת. אני מקווה שהוא לא.”

"ומה את הולכת לספר לאמא?” היא המשיכה לשאול.

"מה זאת אומרת?” היתממתי.

"נו באמת. היא תרצה לדעת מי זה החבר החדש שלך! והיא תתפלץ אם היא תדע מי הוא.”

לא חשבתי על זה ככה.

"אני לא יודעת... אולי ביום שישי נזמין אותו לארוחת ערב ונראה אם היא מחבבת אותו או לא?” עלה לי הרעיון.

"את חושבת שהיא תסכים?” פז הרימה גבה.

"טוב, שווה לנסות, לא...?”

"אולי, לא יודעת.” ואז היא שוב צווחה. “אני לא מאמינה שאחותי יוצאת עם פאקינג דני ג'ונס!”

"פז, אולי תירגעי? הוא נמצא ממש בדלת ליד ונכון שהוא לא מבין עברית, אבל הוא יודע מה זה 'פאקינג' ו'דני ג'ונס' – “

"אוה, אל תהרסי לי את הרגע!” היא אמרה בהתלהבות, ואז נעצרה. “אני חייבת לאנוס אותו!”

"פז!” אמרתי בנימה מזהירה.

"...התכוונתי, לבקש חתימה ותמונה וכל הדברים האלה...” היא תיקנה את עצמה, מחייכת חיוך מתנצל. “אל הסלון!” ואז היא עזבה את המטבח. נאנחתי בייאוש, עוקבת אחריה. ואז חשבתי על זה. אני ודני מתקדמים מהר מידיי?

טוב, נפנה זמן למחשבות האלה אחר-כך, כרגע יש לי אחות מטורפת להשתלט עליה.

נכנסתי אל הסלון וראיתי את פז מדברת עם דני ודאגי בהתלהבות. הם נראו מבולבלים, ואז נזכרתי שהיא לא יודעת אנגלית כל-כך טוב.

"הי, פז, צריכה מתרגמת?" שאלתי בחיוך. כמובן שהייתה לי מטרה נסתרת: לדאוג שהיא לא תשאל אותם דברים מביכים מדיי, ולדאוג לא לחשוף בפניהם את חוסר הטאקט שלה.

"כן, תודה." היא אמרה בהקלה. היא התחילה לדבר במהירות והשתדלתי לעקוב אחר קצב הדיבור שלה, ולחזור על זה באנגלית.

"מי היה מאמין." מלמלה מאי ונכנסה למטבח. "זה דווקא נראה טוב."

"מה?" שאל דאגי.

"רואה את העוגה בתנור?" שאלה מאי בחיוך. "לי הכינה אותה."

"באמת? הייתי בטוח שאת הכנת אותה! היא מריחה... כמו עוגה שלך." הוא מלמל.

"הי, לי, נראה לי שכדאי שתבדקי את העוגה." מאי העירה. לי נכנסה למטבח.

"יאפ, היא מוכנה." אמרה לי בחיוך. "העוגה הראשונה שהכנתי בארבע השנים האחרונות!" היא אמרה בהלם. היא פתחה את התנור והוציאה את העוגה. "אההה!" היא צרחה, והפילה את תבנית-העוגה על הרצפה.

"את נורמאלית?" שאלה מאי. "למה לעזאזל לא שמת כפפות, או לקחת מגבת?" לי רצה לכיור ופתחה את הברז, מניחה את ידיה מתחת לזרם המים ונאנחת בהקלה.

"ככה הלכה העוגה הטובה היחידה שאי-פעם הכנתי." אמרה לי בדיכאון. "אני לא מאמינה."

"ככה הלך הקינוח." מייקל נאנח בתסכול.

תודה לכל התגובות בפוסט הקודם. D= פשוט התעצלתי (מנדי משפיעה עליי) להגיב בחזרה.

למי שביקשה להחליף לינקים, אז בכיף.D:

אה, כן, ומפגש מקפליי היה ענק! המפגש הכי טוב EVER!!! מי שלא באה הפסידה. <:

ו-אממ, נראלי שזהו. אם אני אצטרך לומר עוד משהו אני אערוך את הפוסט או משהו.

תמונה מהמפגש:

תיהנו.

"אז למה את לובשת שמלה?” דני שאל אותי בחיוך. שנינו ישבנו על הספה, מול הטלוויזיה (למרות שלא ממש הסתכלנו עליה). הוא שכב עם ראשו על ברכיי וליטפתי את השיער שלו בעדינות.

"לי ומאי הכריחו אותי...” אמרתי בעצב. הוא שלח את ידו, מחזיק בידי הימנית ואז מנשק אותה בעדינות. “אני שונאת את זה. שמלות זה לא נוח.”

הוא גיחך. “אבל את נראית טוב בשמלה.” אני חושבת שהפכתי אדומה, בגלל שהוא רק צחק ועצם את העיניים שלו. “התגעגעתי אלינו ככה.” הוא לחש.

"ככה איך?” לחשתי בחזרה.

"לא רבים.” הוא ענה. שתקנו, בעוד הוא מלטף את פנים היד שלי בעדינות.

"אז מה אנחנו, בעצם?” שאלתי. הוא פקח את עיניו והסתכל עליי.

"תגידי לי את,” הוא התיישב קרוב אליי, מביט בי במבט חודר שהקפיא אותי לחלוטין. לא ידעתי מה לחשוב, ומצאתי את עצמי מהופנטת לעיניים שלו.

"אנחנו...” היססתי, מסיתה את מבטי ואז מרגישה את היד של דני נוגעת קלות בסנטרי. הוא סובב את הראש שלי, מכריח אותי להביט בו. “ביחד...?” אני חושבת שיותר שאלתי אותו. דני לא ענה לי. נישקתי אותו בעדינות, לא בטוחה מה אני עושה. תפסתי אותו לא מוכן, אני חושבת. הוא החזיר לי נשיקה מהוססת כעבור כמה שניות, מלטף את הירך שלי בעדינות במקום בו השמלה קצת עלתה.

"א-" התכוונתי לומר משהו, כשדלת הכניסה לבית נפתחה. דני מיהר להוריד את ידיו וחזר לתנוחת-ישיבה רגילה. מאי, דאגי, מייקל ולי נכנסו הביתה, בעוד מייקל ודאגי מצחקקים בקול. דאגי הלך קצת עקום, ומאי תמכה בו.

"ואז-" מייקל שיהק. "הוא הפיל רק אחד!"

מאי ו-לי צחקו במבוכה.

"אמ..." קמתי מהספה והתקרבתי אליהן. "מה... זה?"

"בסוף לא הלכנו לסרט, הלכנו לבאולינג," השיבה לי בחיוך משועשע. "והיה שם ערב בירה בחינם."

"והבנים, כמובן, ניצלו את זה עד הסוף." אמרה מאי והנידה בראשה. "חזרנו מוקדם יותר מחשש שהם עוד יהרגו את עצמם עם הכדורים שם. ובגלל שדאגי הפיל לעצמו כדור-באולינג על הרגל."

"אוי." אמרתי בשקט. דני הלך לדבר עם מייקל ודאגי.

"אבל מה שיותר מעניין זה, איך היה הדייט שלכם?" לי שאלה אותי בשקט וחייכה.

"אה... היה... מעניין." השבתי, מנסה להתחמק.

"אה-הא. ברור לך שאת מספרת לנו הכל אחרי זה, נכון?" אמרה מאי. נאנחתי, מחייכת.

"דאג, כמה שתית?" שאל דני, צוחק.

"לא יותר מדיי..." מלמל דאגי, משהק. "אני אוהב אותך, דני!" ואז הוא התקדם אל דני בצעד כושל וחיבק אותו.

"דני, אני חושבת שכדאי שתיקח אותו למלון, לפני שהוא יתחיל לראות פיתות מעופפות." אמרתי, צוחקת.

"גם את רואה אותן, אל?" מייקל התקרב אליי והביט בי בעיניים גדולות. "הפיתות המעופפות נמצאות בכל-מקום!"

"אל, דני, אל תלכו בעקבותיהן, הן ישתלטו על העולם!" אמר דאגי ונופף בידיו. "מתקפת הפיתות המעופפות הגיעה לכדור-הארץ! נוסו על נפשותיכם!"

"דאגי, תירגע!" אמרה מאי בדאגה.

"לא, מאי, הפיתות השתלטו עלייך!" אמר מייקל, הלך למטבח, והוציא בצל מהארון.

לאחר-מכן הוא חזר לסלון, והתחיל לנופף בבצל מול פניה של מאי. "סוּרי! סוּרי, פיתה מעופפת!"

לי לקחה את הבצל מידיו של מייקל. "כן, כן, הפיתה המעופפת סרה, עכשיו אתם יכולים להירגע?"

"לי!" דאגי התחבא מאחורי לי והציץ מעל כתפה. "את שומעת אותן? הן בכל-מקום. מתכננות לתקוף ממקום לא צפוי!"

"טוב, זהו-זה." מאי נאנחה. "הם התחרפנו. סופית."

"דני, נראה לי שהגיע הזמן שתיקח את דאגי בחזרה למלון." אמרתי בחיוך.

"טוב, בוא, דאג. חוזרים למלון, לראות את אמא. זוכר את אמא טום?" כולנו התחלנו לצחוק.

"אמא טום?" שאלתי, צוחקת.

"סיפור ארוך." אמר דני. "טוב, קדימה. תהיה לנו הליכה ארוכה למלון, והראש שלך יוכל להתנקות בדרך."

"מה?" שאלה לי. "אתם חוזרים ברגל? למה?"

"כי פלטצ' השכיר רק שתי מכונית." אמר דני. "אחת אצלו, והשנייה אצל טום והארי."

"אתה לא יכול לצאת לרחוב באמצע הלילה, ועוד במצב שלו." אמרה לי והצביעה על דאגי.

"אני לא מתכוון להשאיר אותו כאן. לא ככה." גיחך דני. "הוא ינסה לאנוס את מייקל."

צחקנו. "טוב, אין לך ברירה, כי אתם לא יוצאים לרחוב ככה באחת בלילה."

"אז מה נעשה, נישאר לישון כאן?" שאל דני. מייד הרמתי את מבטי.

"אני מניחה שכן." אמרה מאי. "זה בסדר, יש מספיק מקום." היא חייכה. "יש עוד חדר-אורחים בקומה השלישית."

"טוב, אז אני אקח את דאגי לחדר..." דני אמר והתחיל לעלות במדרגות, גורר אחריו את דאגי.

"קדימה, מייק, יש לנו דרך ארוכה למיטה." לי חייכה והניחה את זרועו של מייקל סביב כתפה, כך שהיא גררה אותו איתה למעלה. אני ומאי התיישבנו על הספה באנחה.

"אז את מתכוונת לספר לי איך היה?" שאלה מאי.

"אה. אממ... צעקתי עליו, בקשר לאוליביה והכל... ו... הוא הסביר לי מה היה... ו-אממ, טוב, סלחתי לו. שוב. אני חושבת שזה היה הדבר הנכון לעשות, האמנתי לו."

"אז הכל חזר לקדמותו, אה? רק שעכשיו מקפליי כאן, והם צריכים לחזור לאנגליה עוד מעט."

"יש לי דֶה זַ'ה ווּ." אמרת בחיוך.

"מעניין למה." היא גיחכה. דני ירד במדרגות, ואיתו לי.

"טוב, לדאגי גדלה עוד אצבע על הרגל מהכדור." גיחך דני. "ואני לא הולך לחבוש לו את זה, אז מאי..." הוא סימן באצבעו לעבר המדרגות. מאי נאנחה ועלתה למעלה.

לי ודני התיישבו על הספה.

"מייקל נרדם סוף-סוף." אמרה לי. "בחיי, אני מרגישה כמו בייביסיטר."

"אני מרגישה כמו בייביסיטר." אמרה מאי כשנכנסה לחדר בקומה השלישית, וראתה שם את דאגי יושב על המיטה. היא החזיקה בידה ערכת עזרה ראשונה, והתיישבה על הרצפה לרגליו של דאגי.

היא התחילה למרוח על הרגל שלו משחה כלשהי, בעלת ריח לא-נעים. היא שרפה, ודאגי נרתע קצת. "תפסיק לזוז, זה רק יכאב יותר." אמרה מאי. "זה ייגמר מהר, מבטיחה."

הוא עצם את עיניו, נשך את שפתיו ולא זז. "אמרתי לך שזה ייגמר מהר." היא סגרה את המשחה והכניסה אותה לקופסא. היא הוציאה תחבושת והתחילה לכרוך אותה סביב כף-רגלו של דאגי.

"זה כואב." הוא סינן.

"אתה תשרוד. אני רק מקווה שזה יעבור עד ההופעה שלכם." היא נשכה את שפתיה בדאגה.

"תודה, מאי." הוא אמר בשקט.

"אז אני מבינה שאתה כבר פיקח עכשיו, הא?" היא חייכה.

"לא לגמרי." הוא אחז בידיה של מאי והושיב אותה על המיטה לידו.

"מה קורה?" היא שאלה כשהתיישבה לידו.

"עוד שבועיים אנחנו חוזרים לאנגליה." הוא אמר. הייתה שתיקה.

"אני יודעת." מאי אמרה לבסוף.

"אז... מה אנחנו עושים?"

"אני חשבתי על משהו. כלומר, עוד לא סיפרתי לאף-אחד, אבל התחלתי לחשוב על זה מאז שחזרנו." הוא הביט בה בציפייה. היא נשכה את שפתיה. "אני חושבת... אני חושבת שאני אעבור לגור באנגליה." דאגי הביט בה, המום מכדי לדבר.

"ברצינות?" הוא שאל בשקט.

"אני חושבת שכן." היא אמרה. "כלומר... ההורים שלי כמעט אף-פעם לא נמצאים בארץ, בגלל העבודה שלהם, ואין לי אחים או אחיות. וכבר סיימתי אוניברסיטה, ו... לא יודעת, אני חושבת שאני באמת אעבור לגור באנגליה." הוא שתק. "תגיד משהו?"

"אני לא יודע."

"מה זאת אומרת? ציפיתי שתשמח!"

"אני כן רוצה שתהיי קרובה אליי, אבל אני לא רוצה שתעזבי את החיים שלך בשבילי."

"זה לא שאני אעזוב לנצח. אני מתכוונת, ההורים שלי לא יודעים מה קורה איתי, אני בספק אם הם בכלל יודעים שסיימתי אוניברסיטה. אבל רגע," מאי עצרה. "שכחתי מאל."

"כן, מה יהיה איתה ועם דני? את חושבת שהיא תרצה לחזור איתנו?"

"אין לי מושג. כל המשפחה שלה כאן."

"טוב, תראי. דברי איתה, אוקיי? אני באמת רוצה שתעברי לגור באנגליה, אבל אם לא, אני אבין לגמרי. החיים שלך נמצאים כאן." היא חיבקה אותו.

"אני כל-כך אוהבת אותך." הוא חיבק אותה בחזרה.

"גם אני אוהב אותך."

"אני חושבת שאני אעלה לישון, אני מתה מעייפות." אמרה לי ופיהקה. "לילה טוב." והיא גררה את עצמה במעלה המדרגות. רק אני ודני ישבנו בסלון.

"אז כמה זמן לדעתך לוקח לחבוש רגל?" דני שאל בחיוך.

"חמש-דקות בערך." הסתכלתי על השעון. "הם שם כבר חצי-שעה. אני עולה לראות מה קורה שם."

"את באמת רוצה לקחת את הסיכון הזה?"

"אל תהיה דוחה." צחקתי. "אולי מאי לא הסתדרה עם התחבושת או משהו, ואולי דאגי עדיין מסטול. אולי היא צריכה עזרה." אמרתי והתחלתי לעלות במדרגות.

"אבל - אוף, חכי לי!" אמר דני בחיוך ועלה אחריי.

"מאי?" דפקתי על הדלת.

"זוזי." דני לחש. פיניתי לו מקום, והוא פתח את הדלת בשקט.

"דאגי?" נכנסנו לחדר.

"אלוהים." כיסיתי את העיניים שלי באחת, ובידי השנייה כיסיתי את עיניו של דני.

"הי, אני רוצה לראות!" הוא מחה.

"דני!"

"תירגעי," הוא צחק. "הם רק ישנים." הוא הוריד את ידי מפניו.

"בטוח?"

הוא החזיק את היד שלי והוריד אותה בעדינות מפניי. "רואה?"

"הוו..." אמרתי בשקט. "הם כאלה חמודים!" דאגי ומאי ישנו מחובקים על המיטה (לא זוגית). דני נראה מוזר. "על מה אתה חושב?" שאלתי בחשדנות.

הוא ניער את ראשו. "שומדבר."

"אהא. טוב, בוא נצא לפני שהם יתעוררו." יצאנו מהחדר, סוגרים את הדלת בשקט. "נכון שהם פשוט הדבר הכי חמוד בעולם כשהם ביחד?"

"אם את אומרת." הוא חייך. "אז נראה לי שאני אלך לישון..."

"אה, כבר?" שאלתי באכזבה.

"רוצה לבוא איתי?" הוא שאל בחיוך ממזרי.

"בעצם... כן." הוא נראה מופתע. "אבל נראה לי שכדאי שנישן בחדר של מאי, אני לא הולכת לישון איתך באותו החדר עם מאי ודאגי."

"אוקי דוקי." הוא אמר בחיוך. הרמתי גבה. "מה?"

"כלום." הוא משך בכתפיו. ירדנו קומה לחדר שלי ושל מאי. החלפתי בגדים, ואני ודני נכנסנו למיטה. הוא כרך את זרועו סביבי, ופתאום נזכרתי כמה הוא היה חסר לי בשלוש שנים האחרונות.

קמתי בערך בשלוש וחצי לפנות-בוקר. דני ישן לידי, השמיכה שלו נפלה על הרצפה והוא התקפל מהקור. קמתי מהמיטה, הרמתי את השמיכה והנחתי אותה על גופו של דני. לאחר-מכן לקחתי עוד שמיכה מהארון, כרכתי אותה סביבי וירדתי במדרגות.

כיביתי את האזעקה, ופתחתי את הדלת לחצר האחורית. ישבתי על הדשא ליד הברכה, ופתאום שמעתי צעדים מאחוריי. הסתובבתי ולהפתעתי ראיתי את לי מתיישבת לידי.

"היי." היא אמרה.

"מה התירוץ שלך?" שאלתי בחיוך.

"לא יכולתי להירדם, שמעתי צעדים במסדרון ורציתי לבדוק מה קורה. אז מה את עושה כאן?"

"חושבת."

"אני צריכה לשאול על מה?"

נאנחתי. "את חושבת שאני צריכה לעבור לאנגליה?"

היא משכה בכתפיה. "אני לא יכולה לומר לך. זו החלטה שלך."

"אבל אני לא יודעת מה לעשות. אני רוצה להיות קרובה לדני, אבל כל המשפחה שלי כאן."

"אבל זה לא כאילו שלא תראי אותם לעולם. עובדה שאני גרה באנגליה כבר שלוש שנים."

"איך הצלחת לא לראות את המשפחה כל-כך הרבה זמן?"

"ביקרתי כאן בחופשות, וגם ההורים שלי והאחים שלי באו לבקר."

"מה את חושבת שמאי תעשה?" שאלתי.

"אני חושבת שלא תהיה לה בעיה לעבור. זה לא שיש לה יותר מדיי דברים כאן בישראל. ההורים שלה כמעט אף-פעם לא בארץ. תראי," היא אמרה. "תחשבי על זה. בסך-הכל, אין לך יותר מדיי מה להפסיד."

מחר המפגש! X33333333333333333333333333

יאיי. *-*

בכ"מ, היום סופסוף אני ממליצה לשמוע שיר של מקפליי מהחלק האדום: McFly- All About You.

תיהנו. ^-^

השעה הייתה שש ורבע. לי, מאי ואני היינו בחדר שלי ושל מאי, והן ניסו לבחור לי בגדים.

"מה דעתך על אלו?" לי הציגה מכנסי דגמ"ח בצבע אפור-חום מהארון.

"מה פתאום, היא לא הולכת ללבוש דגמ"ח לדייט." אמרה מאי והכניסה את המכנסיים בחזרה לארון. "אבל זאת - " היא הוציאה חצאית ג'ינס קצרה עם קפלים. "תתאים לך בדיוק."

"מאי, היא הולכת לדייט, לא לבריכה." אמרה לי בבוז וזרקה את החצאית על אחד המדפים.

"טוב, היא לא הולכת ללבוש מכנסיים זרוקות!"

"היא גם לא הולכת ללבוש חצאית-מיני!"

"אולי תתנו לי לבחור את מה שאני אלבש?" שאלתי בזעף.

"בדיחה טובה." הן גיחכו. "אבל את מוזמנת להסתכל בארון ולראות מה מוצא-חן בעינייך, ואולי אפילו נשקול לאשר את זה, אם יהיה לך מזל." אמרה מאי בחביבות.

"וואי, תודה." אמרתי במרירות והתקרבתי לארון. "מה אני אמורה ללבוש בכלל? אני לא רוצה להיראות... כמו בנשף הסיום. איו." וניערתי את ראשי כשנזכרתי בו.

"אולי תלבשי שמלה?" שאלה לי.

"שמלה?"

"זה לא רעיון רע." אמרה מאי, מהרהרת. "זה בעצם יהיה ממש טוב! אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שלבשת שמלה."

"בבת-מצווה של פז, ואני מעדיפה לא להזכיר את זה יותר לעולם." אמרתי בגועל.

"אל, שמלות ממש יפות עלייך!" אמרה מאי, ואני והיא לא שמנו לב ש-לי התחילה להתחפר בתוך הארון.

"אני לא הולכת ללבוש שמלה!" מחיתי. "אני... זה אפילו לא דייט רשמי, זה רק בגלל ההתערבות הטיפשית."

"נו, בבקשה, הן כל-כך יפות עלייך!" אמרה מאי בנימה מתחננת.

"די, מאי, אני לא אלבש שמלה!"

"אפילו לא את זאת?" שאלה לי והוציאה שמלת כתפיות לבנה, שהגיעה עד הברך והייתה משוחררת קצת יותר מהמותן ומטה.

"או. מיי. גאד. את לא יכולה לסרב לשמלה כזאת!" אמרה מאי. "בעצם, לא אכפת לי, את מודדת אותה."

"מאי!" ייללתי. "אני לא רוצה ללבוש שמלה, עד כמה שהיא יפה..."

"אני לא שואלת אותך." היא לקחה את השמלה מידיה של לי והושיטה לי אותה. "תמדדי אותה. עכשיו." נאנחתי בעצב. "אנחנו הולכות לסלון לחכות לדאגי, ואני רוצה לראות אותך עם השמלה הזאת!" אמרה מאי והיא ו-לי יצאו מהחדר.

לבשתי את השמלה. לאחר-מכן פתחתי את דלת החדר, והתחלתי לרדת במדרגות. הגעתי לסלון, וראיתי שם את מאי, לי ומייקל יושבים על הספה.

"אתן רואות, היא לא כל-כך יפה!" אמרתי. כל המבטים הופנו אליי, ופיה של מאי נפער מעט.

"את צוחקת עליי?" היא שאלה בהלם. "אני לא מאמינה! את כל-כך מדהימה!" היא מיד קמה והתחילה לבחון אותי מכל צד. הרגשתי מגוחכת.

מייקל בהה בי לכמה שניות ואז אמר- "וואו, אולי אני אקח אותך לדייט בעצמי."

"אוי, ואז דני יישאר לבד." אמרה לי בקול עצוב. "אני אארח לו חברה." היא גיחכה ומייקל מיהר למחות.

"מצטער, אלה, נזכרתי שיש לי מחויבויות קודמות." לי צחקה והוא הצמיד אותה אליו. "אבל את נראית מדהים."

"תודה." הסמקתי כל-כך שאני חושבת שבכל-מקרה נראיתי כמו התות האנושי.

נשמע צלצול בדלת.

"זה דאגי!" אמרה מאי בשמחה והלכה לפתוח את הדלת.

"היי, שוגר-דול." אכן, דאגי נכנס בדלת. "תראי מה הבאתי לך." הוא הושיט לה זר של פרחים צהובים.

"שוגר-דול? פרחים? דאגי, שוב קראת את 'איך להפיל בחורה מהרגליים בעשרה טיפים פשוטים'?" שאל מייקל בנימה מזהירה. מאי התחילה לצחוק.

"פעם הבאה תקרא את 'Dates For Dummies'." היא גיחכה. "כל אחד יודע שאין על ורדים."

"טוב, אני יכול להחזיר אותם, אם את רוצה." הוא אמר, זועף.

"לא-לא-לא!" היא מיהרה לומר. "צחקתי, הם ממש יפים. תודה." היא נישקה אותו על השפתיים וחיוך זחוח התפשט על פניו.

"האם עיניי מטעות אותי?" דאגי שאל בהלם כשהתפנה לראות אותי. "האם אלה, ה-אלה, לובשת שמלה? זה חייב להיות חלום..."

"סליחה?" שאלה מאי. "ממתי אלה נמצאת בחלומות שלך?"

"תירגע," צחקתי. "זה חד-פעמי, וזה רק כי לי ומאי הכריחו אותי."

"אה-הא," דאגי הנהן ברצינות-יתר, "זיהיתי את מגע-ידה של אהובתי היקרה בשמלה הזאת."

"בעצם, אשתי האהובה היא זו שבחרה את השמלה." אמר מייקל.

נאנחתי בייאוש. "שמענו עליכם ועל אהובותיכם, אתם מוכנים ללכת כבר?"

"בואי, יקירה. אני יודע להבחין מתי נוכחתי אינה רצויה." אמר דאגי בדרמטיות.

"אחריך, מר פרחים-צהובים." אמרה מאי וצחקה. לאחר עשר-דקות כולם כבר יצאו. השעה הייתה עשרה לשבע והתכוונתי כבר לצאת מהבית. פתחתי את הדלת, ואז נעצרתי.

הוא שוב שיקר לי. אין-טעם אפילו ללכת ולצעוק עליו. חשבתי במרירות. ואז פלטתי אנחה קטנה, ונכנסתי הביתה. הייתי בטוחה שאני אבכה שוב, אבל זה לא קרה. כבר נגמרו לי הדמעות, ומסתבר שהוא לא היה שווה אפילו אחת מהן.

סגרתי את הדלת ונשענתי עליה, מחליקה באיטיות לרצפה ומתיישבת עליה. ישבתי כך בערך עשר-דקות, והשעה הייתה שבע וחמישה.

לאחר כמה זמן, כשהגב שלי קצת התחיל לכאוב, קמתי מהרצפה. התיישבתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה, אפילו לא טורחת להחליף בגדים. ראיתי ערוץ MTV וכנראה נרדמתי, כי כשקמתי השעה הייתה עשרה לשמונה. התכוונתי לעלות לחדר כדי להחליף בגדים - כששמעתי צלצול בדלת. ויתרתי על רעיון החלפת הבגדים בינתיים.

כל-כך מוקדם הם חזרו? מעניין מה דאגי עשה הפעם... חשבתי בחיוך כשהלכתי לפתוח את הדלת.

לא מאי, לא לי ולא מייקל עמדו בחוץ. דני עמד שם, לבוש בחולצה לבנה מכופתרת עם צווארון ובמכנסי ג'ינס בהירים. התלתלים שלו הציצו מתחת לכובע-גרב בצבע ירוק כהה.

"לא באת בסוף." הוא אמר, לאחר שתיקה ארוכה שבמהלכה פשוט בהינו אחד בשניה.

"היו לי דברים יותר חשובים לעשות." הקול שלי היה כל-כך קר, שהרגשתי כאילו מישהי אחרת מדברת, ולא אני. " והתכוונתי ללכת לישון, אז אם לא אכפת לך..."

הוא לא חיכה להזמנה מיוחדת ונכנס אל הבית. "חיכיתי לך ארבעים וחמש דקות, יכולת לפחות להודיע לי. קרה משהו?"

"לא, פשוט גיליתי שאתה שקרן אגואיסט ודפוק, ואני מצטערת שהכרתי אותך." לא האמנתי שהמילים האלה יוצאות לי מהפה, אבל פשוט כל-כך נמאס לי ממנו. לא התחשק לי להסתכל עליו בכלל והלכתי לכיוון המטבח, עצבנית. הוא עקב אחריי.

"מה קרה לך?" הוא שאל. "אלה!"

"עכשיו אתה עושה את עצמך לא מבין, אה? אני אגיד לך מה קרה! אני אגיד לך מה הבעיה!" היינו בתוך המטבח כבר, והסתובבתי, זועפת. "אתה - " הלמתי בחזה שלו ועשיתי את זה אחרי כל מילה שיצאה מפי. " -שיקרת לי! אמרת שנפרדת מאוליביה!" אמרתי, מתנשפת. התחילו לצאת לי דמעות מהעיניים, אבל התעלמתי מהן.

"מאיפה את יודעת את זה?" הוא שאל בשקט, מביט לי ישר לתוך העיניים.

"לי אמרה שאתם עדיין ביחד." אמרתי בדמעות.

"אני יכול להסב - "

" -כן, ואז אתה שוב תשקר לי ואני שוב אסלח לך." אמרתי בזעף. "אבל אני רוצה לשמוע מה התירוץ שלך הפעם, דבר."

הוא נאנח. "תראי, לפני שלוש שנים- אחרי שעזבת- אוליביה הייתה בטוחה שאנחנו זוג. נשארתי איתה כי הלכת, לא רציתי לפגוע בה ולא היה לי דבר אחר לעשות. את עזבת, ואוליביה הייתה שם. שיקרתי לך כי באותו היום, אחרי שדיברנו, הבנתי שאני עדיין אוהב אותך, והתכוונתי להיפרד מאוליביה ברגע שנחזור מסיבוב ההופעות."

"אז אתה פשוט משחק עם הרגשות של אוליביה ושלי?" פלטתי צחוק מריר. "כשנוח לך אתה בא אליי, אבל אם אני זורקת אותך אתה חוזר לאוליביה?"

"זה לא ככה." הוא אמר. "הייתי בטוח שלא נתראה שוב, וקיוויתי שאני אוכל לשכוח ממך מהר יותר אם אני אחזור לאוליביה. אבל זה לא קרה."

"תן לי סיבה אחת טובה להאמין לך."

"כי אני אוהב אותך." הוא ניגב בידו את הדמעה שזלגה מעיניי לפני שהספיקה ליפול על הרצפה.

"אני לא מאמינה לך. שיקרת לי פעם אחת, למה שלא תעשה את זה שוב? אני כבר לא יכולה לדעת מתי אתה משקר ומתי לא, אני כבר לא סומכת עליך."

הוא הרכין את ראשו כך שמבטינו היו באותו הגובה, והבטנו בעיניים אחד של השניה.

"אני אוהב אותך." באותו הרגע פשוט הרגשתי שזהו-זה, שזה הרגע שבו אני אבכה בהיסטריה ואפול לזרועותיו בדרמטיות, שאני אומַר לו שאחרי כל הזמן הזה אני עדיין אוהבת אותו, ושאני מאמינה לו. אבל משהו עצר אותי- אולי הפחד שלא יכולתי להסתיר, שאני כבר לא סומכת עליו. "אני מצטער ששיקרתי לך, ושגרמתי לך לאבד את את האמון בי. אבל אני עדיין אוהב אותך, באמת." הוא נאנח. "אני יודע, סיכמנו שנישאר ידידים. כבר הפנמתי שהמשכת הלאה מאז מה שקרה בינינו באנגליה."

עצמתי את עיניי לרגע, והרמתי את ידי לכיוון הצוואר שלי. החזקתי בידי את השרשרת שדני נתן לי לפני שלוש שנים והרמתי אותה מעל לשמלה.

"אף-פעם לא שכחתי אותך." אמרתי בדמעות. הוא שתק.

הטלוויזיה עדיין הייתה דלוקה על ערוץ MTV, ופתאום שמעתי מנגינה מוכרת. השיר All About You התנגן. דני חייך, מסתכל עליי.

"Yesterday, you asked me something I thought you knew. So I told you with a smile it's all about you." הוא זמזם בשקט.

אני מניחה שחייכתי, כי הוא החזיר לי חיוך קלוש. ואז הוא הושיט את ידו, רומז לי לאחוז בה; מה שעשיתי, להפתעתי. הוא סובב אותי, ואז מצאתי את עצמי לחוצה כנגד החזה שלו. הוא כרך את ידיו סביב מותני והתחלנו לרקוד.

"And I would answer all you're wishes, if you ask me to. But if you deny me one of your kisses, don't know what I'd do. So hold me close and say three words, like you used to do. Dancing on the kitchen tiles, it's all about you." הוא לחש לי בזמן שרקדנו – למרבה האירוניה – במטבח.