ואכן, כפי שהבטחתי, יום רביעי, אחרי המבחן באזרחות - פיק! הפתעה, שמחה, אכן, אכן.
האמת שזה פיק שכתבתי מזמןמזמןמזמן, לצ'אני הנקניק המעושן והיריקתי, כשעוד כתבתי פיקצרים. עכשיו אני פשוט לא מסוגלת לכתוב כאלה יותר. הם פשוט.... קצרים לי מדיי! אני אוהבת לכתוב פרקים. פרקים זה כיף. *-*
יריקתי היריקה, איי לאב יו ואת ליז היורדת ודאגי המסוקס. ואת מקפליי. אחרי שחשבתי שנגמלתי. לא באמת נגמלתי.
האעאהע. 3>
האב פאן מיי בילאבדס!D:
PS: FEELS GOOD TO BE BACK.
בקרוב אני אעלה פיק הזוי וקיטשי וצ'יזי סטייל סיפור סינדרלה על דאגי שכבר סיימתי. אז יש למה לצפות, הישארו עימנו. 
* * *
"בקיצור, דאגי, אמרתי לה שהחולצה הזאת לגמרי מכוערת ושלא הייתי לובשת אותה גם אם צ'ייס קרופורד היה מבקש ממני! כאילו, אתה קולט כמה היא הייתה זוועתית? מן שילוב מזעזע של שחור ואדום, כאילו מה נראה לה שאני, פריקית מגעילה מרובע הנרקומנים של לונדון?! נכון שאני צודקת? נכון דאגי?"
"נכון..." הוא השיב בהיסח הדעת, ממולל בידיו את הקש של פחית הקולה שלו.
"אז אתה שומע? בסוף היא אמרה שנלך לקניון, ואמרתי לה כזה, 'מה, שאני אלך לקניון איתך?!' והיא הסתכלה עליי במבט כזה רצחני אבל כאילו, בכל מקרה הייתי מתאבדת אם היו רואים אותי מסתובבת איתה." קורטני נחרה בבוז. "וגם החברה הפריקית הזאת שלה, איך קוראים לה? דני או משהו כזה – "
"שני." דאגי התעורר לפתע, וזרק את הקש לפח. הוא שתה עכשיו מהפחית עצמה. "מה איתה?"
"אתה מכיר אותה?" היא תהתה. דאגי התכוון לענות לה, אבל היא לא באמת התעניינה במה שיש לו לומר והמשיכה, "אז כזה, אתמול נתקלתי בה במדרגות, והגיטרה שלה סוג של נפלה על הרצפה – "
"את הפלת את הגיטרה שלה?!" דאגי התפלץ. "אבל זו הגיטרה שהמורה שלנו השאיל לה!"
"אז?" היא נעצה בו מבט מזלזל. "כאילו, אבא שלי יכול לקנות לי עשר כאלו אם אבקש."
דאגי גלגל את עיניו והמשיך לשתות את הקולה בדממה. קורטני המשיכה לדבר. הוא המשיך לא להקשיב לה. טוב, הוא כבר מיומן בזה. אבל הפעם דעתו הייתה מוסחת באופן קיצוני ביותר. הוא לא יגיד את זה לאף אחד, אבל בזמן האחרון דעתו מוסחת כמעט כל הזמן על-ידי מישהי.
הכל התחיל בשיעור מוזיקה לפני חודש...
"המקום הזה תפוס?" שאל דאגי. שני חייכה והנידה בראשה לשלילה. הוא התיישב, מניח את הסקייטבורד שלו על הרצפה ליד הגיטרה, ואז הפנה את מבטו אל עבר נגן ה-mp3 שלה.
"בלינק-182!" הוא קרא. המורה, שנכנס לכיתה לפני רגע, הביט בו.
"פוינטר, אני מעריץ של מייקל ג'קסון, אבל אני לא צועק את זה בכיתה, נכון?"
"מצטער, המורה." דאגי מלמל בחיוך. המורה פטר אותו, מחייך גם הוא, ואז פנה אל הלוח.
"ביקשתי מכם להביא את הגיטרות שלכם, מפני שהיום אנחנו סוף-סוף מסיימים ללמוד תווים בתיאוריה" – גל גדול של מחיאות כפיים ושריקות נשמע בכיתה – "ומתחילים ליישם את זה על הגיטרה. אז תחזיקו את הגיטרות ו – שני, איפה הגיטרה שלך?" שני הרימה את מבטה אליו.
"אני, הממ, עוד לא ממש קניתי אחת..." היא מלמלה והתחילה להסמיק.
"רוצה את שלי בינתיים?" שאל דאגי, מושיט לה את הגיטרה שלו. "אני כבר יודע לנגן תווים."
"שוויצר." היא הוציאה לו לשון בבדיחות. הוא צחק. "סתם, זה בסדר, תודה." היא חייכה. "אני אקח את אחת הגיטרות של בית הספר."
"בעצם, יש לך מזל שהבאתי היום את מוניקה!" המורה שלהם, ידוע בכינויו "מיסטר די", הלך לקצה הכיתה והביא לשני גיטרה חשמלית שחורה. "את יכולה לשאול אותה עד שיקנו לך גיטרה חדשה, זה בסדר." הוא חייך והושיט לה אותו.
"תודה!" היא אמרה, מביטה בגיטרה בהלם. "היא ממש יפה."
"לא סתם קראתי לה מוניקה." אמר המורה במבט מזוגג. "היא האחת של חיי."
"ידעתי שהוא רווק!" דאגי לחש לשני כשהיא התיישבה, ושניהם צחקו בשקט.
"שמעתי אותך, פוינטר." דאגי נעץ בשני מבט מבוהל.
"אופס."
"אופס?" שני צחקה כשהם יצאו מהכיתה. "זה מה שאמרת בתור מילים אחרונות? אופס?"
"הי, אלה לא היו מילים אחרונות. מיסטר די חולה עליי, אני התלמיד הכי טוב שלו." הוא ניפח את החזה שלו בגאווה.
"ויותר מזה, אתה גם צנוע!" היא אמרה בדרמטיות. "פשוט בחור כארז."
"מה זה כארז?" תהה דאגי. שני משכה בכתפיה.
"אין לי מושג."
"אהה, גם את גרועה במילים גבוהות?"
"כן, אבל אני בטוח יותר טובה ממך!" צחקה שני.
"אני מריח פה התערבות!" הוא הכריז, מרים את ידו.
"מתאים לי ביותר, כמה זמן לדעתך ייקח עד שתישבר ותדבר בסלנג? אני אומרת, עשר דקות." היא גיחכה.
"בואי נבדוק את זה! אני אומר חודש. האם את מקבלת עלייך את האתגר?"
"בהחלט. ואם אתה מפסיד, אז..." היא הביטה סביבה במסדרון. "אז אתה תהיה חייב להזמין את קורטני וולף לדייט!"
"קורטני וולף?" דאגי נחר בבוז. "אבל... היא... היא כזאת... בת." הוא נראה נגעל.
"ומה אני, עז?" שני הזעיפה את פניה.
"לא, את בת מגניבה. היא בת נשית." הוא משך בכתפיו. "הייתי מעדיף לצאת איתך."
"אבל זו לא ההתערבות, נכון?" היא חייכה. "אז, האם אתה מקבל על עצמך את האתגר?"
"טוב, נו... כן." הוא השיב במרירות.
-לאחר שבועיים, יום שלישי-
"דאגי, קום כבר!" הייתה הצעקה שדאגי זכה לה כשהרים את הטלפון. הוא התעורר באחת.
"טום, אני ישנתי כמו – " ואז הוא נעצר, נזכר בהתערבות שלו עם שני. הוא כחכח בגרונו. "ובגין איזו עקבה הקצת אותי משנת הישרים שישנתי?"
"אה?" טום נשמע מבולבל. "אתה בסדר?"
"שלומי בכי טוב, חן-חן על התעניינותך."
"דאגי, אתה חולה?" הוא נשמע סקרן. "טוב, לא משנה, פשוט תזיז את התחת שלך לפה, המורה יהרוג אותך אם לא תגיע!"
"בוודאי, מייד אקום ממיטתי ואגש אל מחוז לימודינו! אנא המתן בעת שאבריק את שיניי ואלבש מחלצותיי. ברצוני לראותך בקרוב, ועד אז, היה שלום, אחי – כלומר, ידידי!" והוא ניתק במהירות.
"פוינטר!" נבח המורה כשדאגי נכנס לכיתה, מתנשם. "איפה היית?"
"ובכן, המורה, אנוכי מגיש לך את התנצלותי הכנה על התנהגותי המחפירה. אנא סלח לי על חוצפתי. נשבע אני," הוא התאפק לא לפרוץ בצחוק למראה הפרצוף של המורה ושל התלמידים בכיתה, "שאם תיאלץ לתעד מקרה איום זה, אפול אפיים ארצה לרגלך בבקשה למחילה!"
"דאגלס פוינטר – לא חשבתי שאזכה לראות את היום הזה, אבל... זה נס! עלית על דרך הישר! אני... אין מאושר ממני על המהפך שהתחולל בך! בבקשה, שב, אני אוותר לך על האיחור! וואו, אני... אני מרוגש... טוב, טוב, אהה, תלמידים, נחזור לנושא..." כל התלמידים נראו המומים. כולם, חוץ מאחת, שהביטה בדאגי בחיוך. הוא השיב לה מבט, והיא סימנה לו בשפתיה "מהלך יפה" בדממה. הוא הנהן בגיחוך.
"אני מוכרחה להודות שאני מורשמת!" אמרה שני. היא ודאגי ישבו במסדרון, בנקודה הקבועה שאימצו לעצמם (אחרי שנהיו ידידים טובים) כשטום הלך לעזור להארי להתכונן למבחן שיש לו בשעה הבאה ודני הלך להעתיק שיעורי בית ממישהו.
"תודה לך, עלמת-חן." הוא החווה בידו. "העונג כולו שלי."
"אני שמחה לשמוע שאתה נהנה מזה. אגב, עליתי על משהו לאחרונה." הוא הביט בה בשאלה, והיא המשיכה, "נורמן ממדעית מוגברת חתיך."
"נורמן?!" דאגי נשמע מזועזע. "הוא מכוער אחושילינג! יש לו פאקינג פני-פיצה! הוא מריח כמו פלוץ!" עיניה של שני נצצו ברשעות מבודחת. "ואני כרגע הפסדתי בהתערבות."
"נכון מאוד." היא חייכה.
"שיט." הוא נאנח, ואז עיניו נאורו ברגע. "שיט. שיט. שיט! דאמ! פאק! דאמיט פאקינג שיט מאדרפאקרס מניאק חרא בלבן קקי ביוני!" הוא צרח באושר. "כמה זמן לא קיללתי! וואו, איזה כיף לשחרר את זה!"
"טוב, תשמח כל עוד אתה יכול, כי עכשיו אתה צריך להזמין את קורטני לדייט!" היא צחקה. "זה הזמן לשלם!"
"אוף!" הוא אמר. "בסדר, אני הולך. תאחלי לי בהצלחה."
"תשבור רגל!" היא גיחכה. הוא הלך במבט ממורמר.
"הי, קורטני – "
"דאגי!" היא נראתה מאושרת. "מה רצית?"
"אממ, רציתי לשאול אם את, המ, רוצה לצאת איתי?"
"אחלה, מתי?" החיוך שלה היה רחב בצורה מטרידה. "אני יכולה ביום שישי! אתה יכול ביום שישי? גם אם לא, תפנה זמן כי רק אז אני יכולה. אז קבענו בשישי, תאסוף אותי מהבית שלי בתשע, אני אראה אותך ואת התחת הסקסי שלך אז!" היא נופפה לו והלכה משם.
"הזמנת את קורטני וולף לדייט?!" דני וטום נראו מזועזעים. דאגי הנהן ביובש.
"אני והתחת הסקסי שלי נראה אותה ביום שישי בתשע."
"התחת שלך באמת סקסי..." מלמל דני, נועץ מבטים באחוריו של דאגי. טום ודאגי בהו בו בגבה מורמת. "מה? אני שם לב לדברים, בסדר?" הוא רטן. טום ניער את ראשו.
"למה עשית דבר כזה?"
"התערבתי עם שני." השיב דאגי בזעף. "הייתי בטוח שאנצח!"
"תגיד, דאג, מה יש בינך לבין שני?" שאל דני בעניין.
"אנחנו... ידידים." אמר דאגי, נושך את שפתו התחתונה. "לפעמים הייתי רוצה שנהיה יותר." הוא פלט בלי מחשבה, ודני וטום בהו בו. "אמרתי את זה בקול כרגע?"
"אני ידעתי! נכון אמרתי לך שהוא בקטע שלה?" טום מחא כפיים בשמחה. "מה אתה חושב עליה?"
"מה אני חושב עליה?" דאגי נראה מהורהר. "היא יפה. ו... היא מצחיקה, וכיף לי להיות איתה, ואנחנו מדברים המון, ז'תומרת, אין מצב שאני רואה אותה ואין לנו על מה לדבר – והיא מגניבה, ולא מעניינים אותה דברים כמו כסף ופופולאריות... היא לא בת מעצבנת כמו כל הבנות בשכבה שלי, היא פשוט שונה."
"אתה כזה דלוק עליה." אמר דני. "למה אתה לא אומר לה?"
"שמה?"
"שאתה בקטע שלה!"
"כן, ואיך אני אמור לעשות את זה?" שאל דאגי במבט מריר. "'הי, שני, מה קורה? סתם רציתי לומר שאני דלוק עלייך כבר יותר משבוע ואת ממש קוּלית לדעתי'. זה דפוק."
"אז תחשוב על ניסוח טוב, אני לא חושב שתשכח ממנה בזמן הקרוב. לא תוכל לשכוח ממנה עד שתדבר איתה."
"ומתי אתה נהיית פסיכולוג?" הוא התמרמר. "תעשה לי טובה, דוקטור טום, אל תטיף לי על משהו שאתה בחיים לא היית עושה, בסדר?"
"הי, אנחנו בצד שלך." טום משך בכתפיו. "בכל-מקרה, עכשיו שמונה וארבעים, יש לך דייט, זוכר?"
וזה הסיפור מאחורי השיחה שהוזכרה לעיל. דאגי ישב עם קורטני בסטארבאקס בקניון, שומע אבל לא מקשיב למה שהיא אומרת.
האמת היא, שהוא מעולם לא רצה יותר את שני מאשר עכשיו. ככל שקורטני דיברה יותר ככה הוא הבין כמה הוא באמת "בקטע שלה" כמו שטום אומר, כי שני היא באמת ילדה מגניבה. והוא תמיד נהנה כשהוא איתה, כי היא מצחיקה אותו והיא גורמת לו לומר דברים שהוא לא יגיד לאף אחד בעולם. יש לה משהו מיוחד באופי, והיא איכשהו מורידה ממנו את המסכה של הילד המגניב וחסר הדאגות שהוא לובש, וחושפת את מה שהוא מרגיש באמת, והיא תמיד הצליחה בזה, חוץ מפעם אחת – כשהיא ניסתה לגרום לו לומה לה את מי הוא אוהב. אז הוא באמת לא היה בטוח, אבל עכשיו זה נראה לו כל-כך ברור. כי הרי, הם פשוט נועדו להיות ביחד. והוא מבין את זה עכשיו, אז למה הוא עדיין כאן, עם קורטני, שומע הרצאה על חצאיות, כשהבת שהוא אוהב נמצאת בנקודה בה הוא יכול להשיג אותה אם הוא לא היה חושב יותר מדיי! אז הוא הפסיק לחשוב, וקם.
"מה אתה עושה?" קורטני שאלה כשהוא קם בהפתעה. "לאן אתה הולך?"
"אני הולך לומר למישהי שאני אוהב אותה."
"ואז את מעלה את השורש בחזקה. הבנת?"
"לא. לא הבנתי כלום." נשמעה צעקה מהחדר השני, ושני הביטה במורה שלה בהתנצלות. "מצטערת, זה ייקח רק רגע..." המורה הנהנה ושני הלכה לחדר.
"שני!" היא הביטה דרך החלון בחדר שלה, ולהפתעתה ראתה את דאגי עומד שם.
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה, מופתעת. "אתה לא אמור להיות בדייט עכשיו?"
"אני צריך לדבר איתך!"
"זה לא זמן מתאים ממש, אני באמצע – "
"אבל זה ממש חשוב!" הוא המשיך לצעוק אליה, ואנשים החלו לבהות בו.
"אז תגיד לי מחר או שתגיד לי עכשיו, אני באמצע שיעור פרטי!" דאגי נראה לחוץ. הוא לא היה בטוח אם אחרי זה יהיה לו את האומץ לומר לה, אז הוא פשוט יהיה חייב לעשות את זה עכשיו.
"אבל – אבל – "
"דאגי, דבר כבר!"
נו, תעשה את זה כבר! אתה יכול! "אניחושבשאניאוהבאותך!"
"מה?" היא נראתה מבולבלת. זהו, הוא הולך לעשות את זה, ולעזאזל הפחדים שלו.
"שני, אני אוהב אותך!" היא לא השיבה, אבל דמותה נעלמה מהחלון. כל האושר והציפייה שהיו בדאגי נעלמו כלא היו. היא הלכה. היא לא מרגישה אותו הדבר, הוא יודע את זה עכשיו. איזה דבר מטומטם לעשות, לצעוק למישהי שהוא אוהב אותה דרך החלון. כשכל האנשים האלה עדים. אבל הוא לא יכול היה להתחרט, לפחות עכשיו הוא כבר לא מחזיק את זה בפנים. מצד אחד אבן ירדה לו מהלב, ומצד שני, אבן גדולה הרבה יותר התנחלה שם מהמחשבה שברגע זה הוא הרס את הידידות שלהם. למה הוא כזה טיפש? למה הוא חייב – המחשבות המרירות שלו נקטעו כשמישהי הופיעה לידו, השיער שלה מתנופף ברוח החזקה, והיא עומדת מולו ובוהה בו בדממה.
"מה אמרת?" היא שאלה, הנימה המופתעת עדיין נשמעת בקולה.
"אמרתי..." הוא נשך את שפתיו. אין דרך חזרה. "אמרתי שאני אוהב אותך."
"למה?"
"למה אמרתי את זה?"
"לא, למה אתה אוהב אותי?" טוב, זה פשוט מוזר מדיי. למה היא צריכה לדעת – עכשיו זה נראה ברור. אם הוא היה אומר לקורטני שהוא אוהב אותה, היא לא הייתה שואלת שאלות, אלא ישר מתנפלת עליו ועל התחת הסקסי שלו. לא אכפת לה מה הוא רואה בה. ולשני זה כן אכפת. אז היא שואלת למה הוא אוהב אותה, כי היא רוצה לדעת שהוא רואה בה יותר ממה שאחרים רואים – וזה באמת היה ככה. אז הוא אמר לה. הוא פשוט הוציא הכל החוצה, את המחשבות והרגשות והכל יצא ממנו כמו נהר. כשהוא סיים, היא נראתה המומה. הוא לא ידע מה לעשות, ושניהם רק שתקו והתבוננו אחד בשנייה.
"הי, דאג?"
"כן?"
"אתה ממש מטומטם, אתה יודע את זה?" ולפני שהוא הספיק לענות היא התקרבה אליו, והתשובה שלו כבר נבלעה לפני שאמר אותה, כי הוא נישק אותה וכרך את זרועותיו סביבה, והיא חיבקה אותו ורק אז הוא קלט, בחיוך גדול, כמה מזל יש לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
