אני אקצר: טופ, אני אוהבת אותך הרבהרבה, ואני ממש ממש מעריכה אותך על כל הסבלנות. הפיק הזה מגיע לך.3> אז הנה הפאנפיק שלך, שיש לי רק שתי מילים כדי לתאר אותו: סוף-סוף!!!

אני מקווה שתאהבי אותו.D:

אה, וגם, טוב... זה באמת חשוב, והרגשתי חובה לפרסם את זה:

*  *  *

"ג'ורג', אני רוצה את ה-הכי טוב לתפקיד! אל תשלח לי איזה סמינריסט שהרגע סיים תיכון, תעשה לי טובה, בסדר?" מת'יו פלטצ'ר צרח על הפומית של הפלאפון בכעס. "רק תביא לי אותו כבר! הפוטושוטינג לאלבום החדש של הבנים נקבעו למחר, הצלמת לא יכולה סתם לעזוב ככה! אל תשאיר אותי תלוי באוויר!" הוא כמעט בכה. "בסדר. כן, אני רגוע, תודה. אמרתי שאני רגוע! אוקיי, תשלח אותו מחר בעשר בבוקר. זה סגור? בטוח?" הייתה שתיקה קצרה. "טוב, תודה. לילה טוב." הוא ניתק את השיחה, משפשף את מצחו. הוא רק חשב על לפרוש להפסקת קפה, ושוב הפלאפון שלו צלצל. באנחה, הוא ענה. "מת'יו פלטצ'ר, אמרגן לסוכנות T&G, איך אפשר לעזור? ערב-טוב, מר וילסון. כן, אני יודע – הבנים אמורים להגיע – " נשמעה דפיקה בדלת. " – בדיוק עכשיו. אני אתקשר אליך מחר. להתראות." הוא שוב ניתק.

"מה קורה, ביג-פלטצ'?" דאגי נכנס בדלת, טופח על כתפו של מת'יו.

"יש לכם – "

"שמענו שהצלמת נטשה." הארי הזמין את עצמו לשבת. "זה נכון?"

"אירוע משפחתי דחוף..." מת'יו מלמל בחוסר-אונים. "אבל דיברתי עם הסוכנוּת, הם ישלחו צלם אחר מחר על הבוקר."

"כדאי להם." דני נחר בבוז. "אני ביטלתי דייט ענק בשביל הצילומים האלה!"

"דני, ארוחת-ערב אצל אמא לא נחשבת 'דייט'." דאגי צחק. "חוץ-מזה, אני מקווה שהיא לפחות חתיכה."

"מי?" טום שאל בבלבול.

"הצלמת."

"מאיפה אתה בטוח שזו תהיה בת?"

"הם תמיד מביאים בנות." דאגי חייך חיוך רחב.

"יופי, מה שהיינו צריכים." דני גלגל את עיניו. "אין לי כוח למעריצות."

"זה חלק מהתפקיד שלכם, ג'ונס." מת'יו אמר בחומרה. "אז תתנהג אליהן יפה."

"רק אם הן יתנהגו יפה."

"אוקיי," ג'ורג' הניח את ידיו על השולחן. טופז בהתה בו בשעמום. "יש לי הודעה חשובה."

"אני מקשיבה."

"אני שולח אותך – לא, רגע, תקשיבי טוב: את הולכת לצלם את..." הוא משך את ההברה האחרונה בניסיון למתוח אותה- מה שלא בדיוק הצליח. "הצילומים לאלבום החדש של מקפליי!"

"מקפליי?" היא חייכה. "מגניב!"

"תראי, את אחת הטובות ביותר. אני סומך עלייך!"

"אל תדאג ג'ורג'י, אני אצלם למקפליי את התמונות לאלבום שאף אחד לא ישכח לעולם." היא אמרה בחיוך רחב, קמה מהכסא. "איפה הם רוצים להצטלם?"

"אה, באיזה שדה פתוח איפושהו..." הוא מלמל. "הם שולחים אותם למחנה שם, בשביל הצילומים."

"שווה."

"אני רואה שלא ירדת לסוף דעתי." הוא חייך. "מותק, את הולכת איתם."

"סליחה?" היא השתנקה.

"את הולכת לקמפינג עם מקפליי."

"אני לא עושה את זה! אני אמנם מעריצה אותם והכל, אבל יש גבול! אני לא הולכת לבלות איתם יותר מ-24 שעות, אין-מצב. ועוד באוהל! אתה רוצה להרוג אותי?"

"אין דבר, זה מחשל את האופי." הוא ניסה לעודד אותה, מגחך. "תעברי את זה בשלום ואני מבטיח לך העלאה במשכורת."

"באמת?" עיניה התרחבו.

"באמת."

"אם ככה, יש לי תיקים לארגן." היא אמרה. "באיזו שעה אני אמורה להיות שם?"

"אה, קחי את המספר של מת'יו – זה האמרגן שלהם. כבר תיאמתי איתו את הכל, את תהיי שם בעשר בבוקר. אני רק לא בטוח בקשר לכתובת המדויקת, את תצטרכי לשאול אותו לגבי זה..."

"אוקיי, תודה, ג'ורג'. נתראה." היא יצאה החוצה, עדיין פחות-או-יותר המומה. "אני הולכת לבלות לילה עם מקפליי. יאיי?"

-למחרת, 10:05, חורשת New Forest, דרום-מזרח המפשייר, אנגליה-

"בוקר-טוב, בחורים!" מת'יו חיכך את כפות ידיו זו בזו. דני, דאגי, הארי וטום ישבו על הדשא והרימו את מבטם אליו. "תגידו שלום לצלמת שלכם! קוראים לה טופז, היא בת עשרים והיא עברה לא מזמן מישראל ללונדון."

היא אחזה מצלמה בידה, וצילמה אותם יושבים על הדשא. הם נראו קצת מופתעים, אבל שתקו. "מה קורה?" היא התקרבה אליהם, קצת מהססת. "אז, אמ... טוב, אתם יודעים, בזמן הצילומים וזה – חשוב שתרגישו בנוח, כדי שלא תיראו לחוצים."

"אל תדאגי לנו." דני אמר לה, קצת בקור.

הארי, דאגי וטום נעצו בו מבט. "אל תתייחסי לדני," טום אמר לה, מחייך בנדיבות, "הוא בדרך-כלל עצבני על הבוקר."

"רשמתי לעצמי." היא בחנה את דני במבטה- עדיין לא מאמינה שהיא עומדת ממש מטר מאחד האנשים שהיא הכי מעריצה. "בכל-מקרה, כדאי שננצל את שעות היום." היא אמרה. "פשוט... תעשו הכל כרגיל."

"אבל..." דאגי אמר. "אנחנו לא אמורים להצטלם?"

"אתם תצטלמו."

"אבל הרגע אמרת – "

" – סמכו עליי, הפוטושוטינג הזה יהיה הדבר שאתם תזכרו לתמיד. וזה יהיה דווקא בגלל שלא הייתם מוכנים אליו."

"את המומחית." הארי הניד בראשו.

"אז זהו-זה, בנים." מת'יו הביט בהם במבט אבהי. "כאן אנחנו נפרדים."

"אתה מדבר כאילו אנחנו הולכים למות." דאגי גיחך. "זה רק ליומיים."

"יומיים בלי טכנולוגיה." דני יילל. "אני לא מאמין שאנחנו צריכים לעשות את זה."

"זה ח – "

"חלק מהתפקיד, כן." דני המשיך את מת'יו. "אנחנו יודעים."

"אז להתראות. בהצלחה." הם נפרדו מפלטצ', ולאחר-מכן הארי, טום ודאגי הלכו לבנות את האוהל בזמן שדני הודיע שהוא הולך לחפש עצים למדורה.

"אני אבוא איתך!" טופז קראה אחריו. "חכה רק רגע." היא צילמה את טום, דאגי והארי מקימים את האוהל לפני שהלכה אחריו. הוא המשיך ללכת, לא מחכה לה, והיא רצה אליו. "ביקשתי שתחכה."

"אין לי כוח."

"מה הבעיה שלך?" היא שאלה, קצת עצבנית מהגישה הלא-נחמדה-בעליל שלו.

"אני שונא – " הוא נעצר, בוחן אותה מכף רגל ועד ראש, נזכר במילים של פלטצ': "זה חלק מהתפקיד..." הוא נאנח. "אין לי מצב-רוח טוב בבוקר."

"אם אתה אומר." היא עדיין הביטה בו. הוא התחיל ללכת והיא הלכה אחריו, מוציאה את המצלמה מהתיק. "דני!" היא צרחה.

"מה קרה?" הוא הסתובב במהירות – התלתלים שלו התנופפו סביבו, ועיניו, שנפגשו עם קרני השמש, נצצו יותר מתמיד.

היא צילמה אותו בדיוק בשניה הנכונה. "כלום."

הוא גיחך. "נחמד."

"יש לך עיניים ממש יפות." היא אמרה. "באמת."

"תודה." הוא אמר. "אז את מישראל, אה?"

"כן." היא השיבה בחיוך.

"למה עברת לאנגליה?"

"טוב, בגלל ש – "

" – אל תזוזי." דני קטע אותה.

"מה קרה?" היא שאלה בדאגה.

"ששש..." הוא השתיק אותה. "אל תגידי כלום." הוא התקרב אליה באיטיות.

"אין מצב." היא חשבה. "הוא הולך לנשק אותי? אין סיכוי."

הוא עמד בערך סנטימטר ממנה. היא עמדה לפני עץ גדול והיא הלכה כמה צעדים אחורה. "דני, מה אתה – "

"לא, אל תזוזי!"

"אבל – " היא פלטה צווחה. מאחוריה, על העץ, וצמוד אליה- היה נחש. "דני! – "

"תעמדי במקום, מה שלא תעשי, אל תזוזי." הוא התקרב אליה עוד יותר. "רק רגע..."

"דני." היא אמרה. "אני – אפצ'י!" היא קפצה, מתעטשת. הנחש נבהל ופתח את לועו, משרבב את לשונו החוצה.

"זוזי!" דני צעק אליה ודחף אותה, מתנפל על הנחש ותופס אותו מהראש.

"אלוהים..." היא מלמלה באימה, קרועה בין דאגה לדני, לבין הקלה. "תיזהר!"

"אני שולט בזה!" הוא קרא, לוחץ על גרונו של הנחש. לאחר חמש-דקות, הוא זרק אותו על הרצפה, משפשף את ידיו בכאב.

"הוא... מת?" היא שאלה בהלם. דני הנהן בראשו פעם אחת. "אני לא מאמינה..." היא אמרה, המומה. "תודה רבה, הצלת את החיים שלי עכשיו."

"הוא לא היה ארסי..." דני מלמל, אבל טופז בכל זאת התקרבה אליו ונישקה אותו בלחי.

"ובכל-זאת, אני חייבת לך בענק."

הם חזרו לאחר חצי-שעה; דני אוחז בערמה של עצים לשרפה, והיא אוחזת במצלמה, ככל הנראה מחכה לתמונה המושלמת.

"סיימנו לבנות את האוהל!" דאגי קרא בשמחה. "תראו את זה! אנחנו גדולים."

"חכה רגע, היתד כאן לא חזקה כל-כך." טום דחף אותו קצת. "איפה הפטיש?"

"הנה," הארי העביר לו את הפטיש. "תנהג בו בחכמה."

"אתה מתכוון שהוא צריך להרוג בזה את דני?" דאגי צחק. דני נעץ בו מבט עצבני והוא השתתק מייד.

"לא, טיפש." טום אמר, מגלגל את עיניו. "צריכים לחזק את היתד." והוא הרים את הפטיש באוויר, עוד שניה נועץ אותו במסמר – ואז נראה הפלאש מהמצלמה.

"תמונה מגניבה!" טופז אמרה בחיוך, בוחנת את התמונה של טום שצילמה הרגע. "וואו, טום, יש לי תגלית."

"באמת?" טום התקרב אליה, מחייך בסיפוק. "ומהי?"

"קודם כל, שאתה יכול להצליח בענק בתור דוגמן." הוא התחיל להאדים. "ושהצדודית השמאלית שלך טובה יותר מהימנית."

"את באמת מבינה בזה, נכון?" הארי גיחך. "ופלטצ' עוד חשב שהם יביאו איזו סמינריסטית..."

"תודה." היא הסמיקה. "וכן, אני צלמת כבר שלוש שנים, אז אפשר לומר שאני מבינה בזה." הם צחקו.

"אז עכשיו כשיש לנו אוהל ועצים," דאגי התחיל, וכולם הביטו בו, "אני חושב שזה הזמן לצ'יזבטים!"

"אני מקווה שהבאתם מרשמלו?" טום שאל.

"שיט." דאגי אמר בהלם. "שכחנו מרשמלו! אני לא מאמין!"

"איך יכולנו?" טום והארי נראו המומים. אפילו דני, שהיה מנותק מכולם עד עכשיו, התעורר ושאל, "מה?!"

"טוב שאני תמיד מביאה חטיפי חרום." טופז צחקה והוציאה מהתיק שלה שתי שקיות מרשמלו. "בתיאבון."

"אני אוהב אותך." טום חיבק אותה בקלילות.

"אני יודעת, טום. אני יודעת."

"אל תזלזלי, האהבה שלי היא דבר קשה להשגה."

"הי, טום, שכחת להביא את ישנוני – אז הבאתי אותו בשבילך." דאגי אמר, מוציא מהתיק שלו בובה של 'ישנוני' מ'שלגיה ושבעת הגמדים' ומושיט אותה לטום.

"באמת? שכחתי להביא אותו?" טום שאל בהפתעה. "דאגי, אני אוהב אותך."

"כן, האהבה שלך היא בהחלט אוצר יחיד במינו." טופז אמרה. כולם התחילו לצחוק, חוץ מדני, שמשום מה החליט שהוא בחרם על כולם.

"אני מת להשתין..." הארי אמר. "כבר חוזר."

"חכה, אני אבוא איתך." טום הלך אחריו.

"כבר באה." טופז מייד קמה אחריהם, לוקחת איתה את המצלמה.

טום והארי עמדו בגבם אליה, מתעסקים בעניינים שלהם. לאחר שניה, נשמע הקול המוכר של הפלאש מהמצלמה.

"טופז!" טום קרא, חוגר את החגורה שלו. "את לא יכולה לצלם אותנו משתינים!"

"באמת? כי אני חושבת שזה בדיוק מה שעשיתי." היא אמרה בתמימות. לאחר מכן היא פלטה צחוק קטן. "פשוט תסמכו עליי בקשר לזה, טוב?"

-

טופז, הארי, דאגי וטום היו בתוך האוהל, כל אחד מסדר לו את שק השינה שלו. "תגידו," טופז התחילה והם מייד הביטו בה. "מה עובר על דני?"

"מה הכוונה?" הארי שאל. "לזה שהוא עצבני והכל?" היא הנהנה.

"אל תיעלבי בגללו." טום ניסה לנחם אותה. "הוא טיפוס מסובך."

"הוא לא במצב-רוח לבנות בזמן האחרון." אמר הארי. "אני מקווה שיעבור לו, הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שהוא יצא מהארון." הוא גיחך.

טופז חייכה באילוץ. "אני כבר חוזרת." היא יצאה מהאוהל. היא התקרבה לדני, שישב על הדשא. בחוץ כבר היה קריר וחשוך. "אתה מוכן לספר לי עכשיו?"

"מה את רוצה?"

"מה יש לך?"

"צרות."

"כמו?"

"כמוך." הוא ענה בלי רגש.

היא הביטה בו בהלם. "מה עשיתי לך?"

"כלום." הוא אמר בשקט. "פשוט כלום."

"לא, תסביר לי!" היא דרשה. "אני רוצה לדעת, ג'ונס, אחת ולתמיד, מה הבעיה שלך איתי?"  

"הבעיה שלי היא לא איתך ספציפית, בסדר?" הוא הנמיך את קולו. "זה רק... אם את כל-כך רוצה לדעת, החברה שלי זרקה אותי שבוע שעבר. בגלל המעריצות."

"עכשיו זה מעניין." היא אמרה בחיוך. "אז?"

"אז?" הוא חזר אחריה. "נמאס לי ממעריצות, פשוט נשבר לי!" הוא הוציא את זה החוצה. "רק בגללן היא זרקה אותי!"

"אתה רוצה לחזור אליה?"

"זו לא הנקודה."

"אתה לא מתגעגע אליה, נכון?"

"אולי." הוא הסמיק. "אבל את מפספסת את הפואנטה."

"בסדר." היא אמרה. "אבל למה אתה חושב שאני מעריצה שלכם?"

"הרינגטון שלך בפלאפון הוא שיר מהאלבום החדש שלנו."

"זה שאני חושבת שזה שיר יפה לא אומר שאני מעריצה."

"יש לך תמונת מסך שלנו."

"אז מה?"

"את ביקשת חתימה מדאגי, הארי וטום, וחיכית לרגע הנכון כדי לבקש ממני גם." הוא חייך, לא מסתכל עליה.

"איך אתה יודע?" היא נהייתה אדומה.

"כי אני מכיר את הגישה הזאת, יותר מדיי טוב." הוא נשמע מריר.

"אז לא הבנתי למה אתה מתייחס אליי ככה, אם אני אישית לא עשיתי לך כלום."

"את לא מבינה..." הוא מלמל. "זה לא זה. את לא יכולה להבין..."

"אז תסביר לי."

"את יפה."

צבע פניה, שהתבהר במהלך השיחה שלהם, חזר והאדים- יותר מתמיד. "אז מה?"

"אז... לא יודע. מצאת-חן בעיניי."

"זה לא מסביר הרבה."

"תראי," הוא התחיל. "מצאת-חן בעיניי כבר מההתחלה. לא רציתי לחבב אותך כי אף פעם לא הייתי מעוניין בקשר עם מעריצות... אבל זה מיוחד. ככל שחשבתי שאני לא מחבב אותך, רק הרגשתי שאני נמשך אלייך יותר."

"אז למה היית קר אליי?"

"אמרתי לך- כי לא רציתי לפתח רגשות כלפייך..."

"אבל... אני לא..." היא גמגמה, לא יודעת מה לומר. "אם אתה לא רוצה שיקרה כלום, כלום לא יקרה."

"אני לא בטוח."

"אז תחליט. מה אתה רוצה?" היא הביטה בעיניו הכחולות, שנצצו לאור הירח ונראו עייפות. לרגע ניצוץ של התרגשות עבר בהן, והוא חייך, מתקרב אליה.

"אני רוצה אותך." הוא הצמיד אליה את שפתיו, לאט-לאט, ונישק אותה.

"רגע," היא עצרה אותו. "אתה בטוח? שלא יהיו לך חרטות אחרי זה."

"אני בטוח." הוא רכן כדי לנשק אותה שוב, והיא עצרה אותו.

"אבל מה יהיה אחרי זה? אתה בטח תשכח ממני ושנינו נמשיך הלאה וזה יהיה סתם – "

"תשתקי קצת." הוא צחק, הניח אצבע אחת על שפתיה ונישק אותה שוב, כורך את ידיו סביבה ומצמיד אותה אליו.

אז קודם כל, אני עושה רשימה של הבנות שביקשו ממני פאנפיק בתגובות ועדיין לא קיבלו אותו:

טופז/דני

סתיו/דאגי

גל/דני

אנה/טום

קורל/הארי

שרון/דני

וזהו? אני לא בטוחה, אני מקווה שלא שכחתי אף אחת. אם כן שכחתי- אתן מוזמנות לכתוב בתגובות שאתן שונאות אותי ואני מבטיחה שתקבלו את הפאנפיק שלכן בקרוב. ^^"

חוצמזה, אני רוצה להתנצל, שוב (הפעם זה מרצוני החופשי), על העיכוב הכל-כך ענק עם הפאנפיקים. טופז, סתיו, גל, אנה, קורל ושרון- אני באמתבאמת מנסה לכתוב הכי מהר שלי, אבל פשוט נגמרים לי הרעיונות לפאנפיקים ולוקח לי זמן למצוא חדשים. אני מבטיחה שאף אחד מהפיקים החדשים לא יעלה עד שאני אסיים לכתוב את הפאנפיק של כל אחת ואחת מכן.

אני חייבת לכן פיצוי ענקי על זה שחיכיתן כ"כ הרבה זמן ושאתן עדיין מחכות, אני שונאת את עצמי שאני גורמת לכן לחכות כ"כ הרבה זמן ואני יודעת שבטח כבר נמאס לכן- רק בקשה אחת: אל תתאכזבו עדיין. אני מבטיחה שאני אתחיל לחרוש את הפאנפיקים יותר, ואני אסיים לכתוב אותם מהר גם אם המוח שלי יתפוצץ בגלל זה.

אז אני מצטערת (שוב) ואני מודה לכן (שוב) על זה שאתן סובלניות והכל. 3>

כאן אני נפרדת מכן עד לפיק הבא (אני אסיים לכתוב אותו עודמעט, מבטיחה!!). אני מקווה שנהניתן בחופשה ושניצלתן אותה כמו שצריך.

לילה טוב לכולן,

ברוקולי/ ג'יין/ דורין. 3>

Ahoy mates

כאן דורין משדרת בלייב מ... ה... מקלחת של דניבוי. |ערמומי| סתם, הלוואי. |שפם| בלייב מחדר שלי, שנמצא בארץ המופלאה: "הבית שלי". בואו לבקר, העציצים נורא יפים כאן בתקופת החורף. <:

בכלאופן, התכנסנו כאן היום כדי לחלוק כבוד לפאנפיק ממש חמוד (מצטערת אם הוא יצא קצר) על לי (זה בסדר שאני אקרא לך ככה?) והרולד (אותך אני לא שואלת, הרולד זה הרולד).D:

אוקיי, וזה טיפה מפחיד, כי הרגע לי שלחה לי הודעה במסנ: "תעלי פרק" וזה קצת... מפחיד. |:

טלפתיה, אנשות, טלפתיה.

בכ"מ, לי, אני אוהבת אותך המוןהמון ואני גם חייבת לך תודה גדולה על זה שאת סבלת את שתי העונות של הפאנפיק והגבת על פאקינג כל פרק ופרק ותמיד כשאני חושבת על זה אני שואלת את עצמי כמה כוח סבל יש לך. ואני מעריכה אותך המון בגלל זה. אז, תודה.3>

*  *  *

"הארי!" קרא טום. "רד כבר למטה, יש חזרה!" הארי לא השיב. "דאגי, לך לקרוא לו."

"למה אני?" דאגי שאל. "תמיד אתם שולחים אותי לעשות את הדברים האלה, ואתם אף-פעם לא מתחשבים בזה ש – "

" – לך כבר." דני דחף אותו לכיוון המדרגות.

"אני שונא אתכם." דאגי עלה במדרגות בלית-ברירה. "ואני שונא להיכנס לחדר של הארי. הוא תמיד... מסריח. וכל הגרביים שלו תלויות בכל – " גרב אחת נפלה מהמעקה של המדרגות על הכתף שלו. " – הנה, אתם רואים על מה אני מדבר?!" דאגי נופף בגרב מול דני וטום. "זה לא יכול להימשך ככה!"

"בסדר, אמא-דאגי, לך תגיד לו את זה." דני גלגל את עיניו.

"זה בדיוק מה שאני הולך לעשות!" ודאגי נכנס בצעד בוטח לחדרו של הארי, פותח את הדלת בסערה. "הרולד מארק כריסטופר ג'אד! קום מהמיטה מייד!"

"סיימתי שיעורים..." הארי מלמל וקבר את ראשו מתחת לכרית.

"הארי, קום כבר!" דאגי זרק עליו את הגרב. "זה חייב להיגמר!"

"מה אתה רוצה?" הארי שאל בעייפות וקם מהמיטה.

"דני, טום ואני דיברנו על זה, ולדעתנו הגיע הזמן שתיקח את עצמך בידיים. אם אתה לא תתחיל לקום בזמן לחזרות ותתחיל לכבס את הבגדים שלך, אנחנו נעיף אותך מהבית."

"אתם מרכלים עליי?" הארי שאל בהלם. "אני לא מאמין. ואני לא מתכוון לחכות שתעיפו אותי מהבית, אני הולך!"

"לאלאלא, אתה לא יכול ללכת! הארי!" דאגי אמר כשהארי התחיל להכניס את הבגדים שלו לתיק הגב. "לא התכוונתי לזה באמת! אתה לא יכול לעזוב!"

"טוב, מאוחר מדיי." הארי ירד במדרגות. "אתם לא תוכלו להסתדר בלעדיי!" הוא אמר בכעס לפני שיצא דרך הדלת.

"אה, כן? אז תדע לך שאנחנו... אנחנו כן נסתדר!" דאגי צעק אחריו.

"וואו דאג, איזו שורת מחץ." דני גיחך.

"אתם קלטתם מה קרה הרגע?" דאגי שאל בהלם. "אין לנו מתופף."

"נה, זה רק הארי." טום גיחך. "אנחנו מכירים את הארי. הוא יחזור עד הערב."

"אני לא בטוח." דאגי נראה מפקפק.

"הוא יחזור." טום אמר בביטחון. "לאן הוא כבר יכול ללכת?"

-

"אז ככה..." הארי מלמל לעצמו בזמן שהתהלך ברחובות לונדון. "ככה. הם חושבים שאני אעבור בשתיקה על זה? חה. חה! הם עוד יראו... הם לא יסתדרו יום אחד בלעדיי... וכשהם יבואו להתחנן שאחזור – " הוא לא שם לב לאן הוא הולך, נתקל במישהי ושניהם נפלו על הרצפה.

"לעזאזל..." היא מלמלה, קמה מהרצפה. "אני מצטערת. אתה בסדר?" היא הושיטה לו יד, והוא לקח אותה.

"לא, לא, זה היה בגללי." הוא מיהר לומר. "סליחה, פשוט לא ראיתי לאן – "

" – אתה הארי ג'אד." היא קטעה אותו, בוהה בו בהלם.

"מודה באשמה." הוא גיחך. "ואת?"

"לי-אור. אבל כולם פשוט קוראים לי לִי."

"נעים להכיר." הוא לחץ את ידה בחיוך.

"גם אותך. אז אתה... אמ, הולך לאנשהו?" היא הבחינה בתיק על גבו.

"כן, החברים שלי בערך העיפו אותי מהבית אז אני די... הומלס כרגע."

"הארי ג'אד הומלס. מה הדבר הבא שיקרה?" היא צחקקה. "ברצינות? דאגי, דני וטום העיפו אותך מהבית?"

"יאפ." הוא נאנח בעצב.

"למה?"

"אה, אמ..." הוא חשב לרגע. "את רוצה שנשב איפושהו? אנחנו די באמצע הרחוב."

"כן, בא לי ללכת לפארק. רוצה ללכת לפארק? אני רוצה לפארק. אפשר? למה אני שואלת אותך, ברור שאפשר. בוא." היא שילבה את זרועה בזרועו בבדיחות וגררה אותו לפארק סנט-ג'יימס.

הוא צחק. הם התיישבו על הדשא, והארי התחיל לתלוש חתיכות ממנו ולקרוע אותן.

"הם העיפו אותי בגלל שאני לא קם בזמן לחזרות ובגלל שאני חסר היגיינה לחלוטין, מבולגן, ולא אחראי בשיט."

"בגלל זה אנחנו אוהבים אותך!" היא אמרה.

הא הביט בה בהפתעה. "מי זה 'אנחנו'?"

"אתה יודע, המעריצים." היא חייכה במבוכה. "בגלל זה אנחנו אוהבים אותך. בגלל שאתה מבולגן וחסר אחריות וכל שאר הדברים שאמרת. זה מה שמאפיין את הארי ממקפליי."

"'הארי ממקפליי'..." הוא חזר אחריה, מחייך במרירות. "זה נשמע כל-כך מוזר."

"למה מוזר?"

"לא יודע." הוא משך בכתפיו. "אולי בגלל שאני כבר לא מסתכל עלינו בתור 'מקפליי'. אנחנו פשוט חברים טובים."

"טוב, אבל נהייתם חברים בזכות 'מקפליי'." היא חייכה. "כלומר, לא הכרת את דני, טום ודאגי לפני האודישנים ללהקה."

"זה נכון. אבל אני כבר לא חושב שאפשר לקרוא לי 'הארי ממקפליי' יותר בכל-אופן."

"מה זאת אומרת?" היא שאלה בפליאה.

"אני לא בטוח מה קורה איתנו עכשיו. לאחרונה אנחנו כל הזמן רבים בינינו. יותר נכון, לאחרונה אני כל הזמן בריבים איתם." הוא גלגל עיניים. "זה פשוט מעצבן. כלומר, נסי את להיות עם אותם שלושת האנשים כל הזמן. זה מטורף!"

"אני מניחה." היא אמרה בהיסח הדעת. "אבל תראה... מנקודת המבט שלי, מקפליי הם הכל בשביל כל אחד מכם. גם בשבילך."

"מה הכוונה?"

"תחשוב על זה לרגע. מה זה 'מקפליי' בשבילך?"

"מקפליי..." הוא חזר על השם. "זה העבודה," הוא אמר באיטיות. "החברים..." הוא הרהר עוד קצת. "והמשפחה."

"בדיוק." לי חייכה בניצחון. "זה למה אתה תמיד תהיה 'הארי ממקפליי'."

"את צודקת." הוא אמר, קם מהדשא.

"לאן אתה הולך?" גם היא קמה והתחילה ללכת אחריו.

"הביתה." הוא חייך. "בואי."

"כבר עברו ארבע שעות." דאגי אמר בדאגה. "אנחנו צריכים ללכת לחפש אותו."

"הוא צודק." גם דני נראה מודאג. "כמו שאנחנו מכירים אותו, הוא היה צריך לחזור לפני שעתיים. אולי קרה לו משהו?"

"בסדר..." טום נשך את שפתיו. "בואו נצא."

"זה כל-כך מגניב." לי אמרה בשמחה כשהם הלכו. "אני פותרת סכסוכים של מקפליי! אני מרגישה חשובה."

"אני שמח לשמוע." הוא אמר בחיוך והפסיק ללכת. "תודה רבה."

"נה, זה שטויות. תבוא כל יום." היא גיחכה.

"בשמחה."

"באמת?"

"למה לא?" הם צחקו. "חוץ-מזה, צדקת בכל מה שאמרת. מקפליי זה באמת, בעצם, הכל בשבילי. אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיהם."

"Aww, זה כל-כך חמוד."

"מה?"

"אתה יודע... איחוד מרגש כזה..." היא צחקה. "זה מתוק."

"זה בזכותך." הוא התקרב אליה. "תודה, שוב, על הכל."

היא גם התקרבה אליו. הוא קירב את פניו אל פניה ואז...

"הנה אתה!" דאגי רץ אל הארי וחיבק אותו. "הארי, אני כל-כך מצטער – אני מתכוון, אנחנו מצטערים, לא רצינו שתעזוב, וצדקת, אנחנו לא יכולים – " הוא הבחין בלי-אור, שעמדה ליד הארי, סמוקה מעט. " – להסתדר בלעדיך." הוא סיים.

"רק כדי להבהיר: דאגי לא גיי." דני אמר ביובש. "הוא פשוט מתגעגע לחברה שלו והוא מוציא את זה על הארי."

"אוקיי, טוב לדעת." לי חייכה. "אז אני אממ... אשאיר אתכם לבד..." היא מלמלה והתחילה ללכת.

"לי!" היא שמעה את הארי קורא לה והסתובבה.

"מה – " לפני שהיא הספיקה לומר משהו, הארי מייד הצמיד את שפתיו אליה ונישק אותה.

"מה זה היה?" היא שאלה לאחר-מכן, המומה.

"הדרך שלי לומר לך תודה." הוא חייך חיוך רחב. "וגם, אם כבר, להזמין אותך לשתות משהו?" הוא גירד את העורף שלו במבוכה.

היא צחקה. "בטח." והם התחילו ללכת לכיוון לא-מוגדר, מדברים על שטויות שרק 'הארי ממקפליי' יכול לחשוב עליהן.

Here's another song for the radio!!!

טוב, אולי לא. אבל הנה עוד פאנפיק.D: וונדרלנד ששייך ללירי (ולדני. חבל שהוא לא יודע עברית).P:

ובעצם, על הרעיון הזה מגיע קרדיט לאוריאן, כי חשבנו עליו ביחד. D:

אני אקצר ואסכם: לירי אני אוהבת אותך המוןהמוןהמון, תעשי לי ילד ואני אראה אותך ב-28 כפרה (נימת פרחה בסנט וחצי). B)

*  *  *

"יש לי הרגשה ממש רעה בקשר לזה." קרן בלעה רוק.

"תירגעי, יהיה בסדר. אף אחד בכלל לא ישים לב אלינו, תראי כמה אנשים יש כאן." לירי ניסתה להרגיע אותה, מביטה במאות האנשים סביבן. "אוקיי. את רואה אותן?" היא הצביעה על חבורה של בנות צווחניות במיוחד. "כשהן יתנו למאבטחים את הכרטיסים, אנחנו ניכנס בלי שאף אחד ישים לב. בסדר?"

"עדיין יש לי הרגשה רעה בקשר לזה."

-חמש שעות לפני כן-

"קרן!!!" לירי צרחה בפלאפון, גורמת לקרן ליפול מהמיטה שלה בבהלה.

"מה? מה קרה?" היא שאלה, קמה מהרצפה במהירות.

"מקפליי!"

"מה?"

"הם מופיעים כאן הערב!"

"מה?"

"מקפליי מופיעים הערב במנצ'סטר!"

"אה. מה?"

"אוף, קרן, תשטפי את הפנים, תתעוררי ותתקשרי אליי אחרי זה, טוב?" אמרה לירי, מגלגלת את עיניה.

"כן, בסדר, ביי." קרן מלמלה וניתקה את הטלפון. היא דידתה בעצלתיים לכיוון המקלחת, ממלמלת לעצמה, "היא יודעת שאני ישנה עכשיו, למה היא הייתה חייבת להתקשר כדי להודיע שמקפליי באים לכאן? זה לא כזה – " היא קפאה, מפנימה את המילים שיוצאות לה מהפה. היא מייד רצה אל הטלפון, מחייגת ללירי. "מה?!"

"ששמעת, כן." לירי צחקה. "מה קרה שלקח לך כל-כך הרבה זמן לקלוט?"

"הייתי חצי-רדומה! אבל מקפליי באים לכאן!!!"

"רגע, רגע, חכי שניה." לירי קטעה אותה. "הם הודיעו על ההופעה הזאת לפני חודש. איך זה שלא ידענו?"

"לא יודעת. אבל מה זה משנה, העיקר שאנחנו – "

" – זה כן משנה, כל הכרטיסים כבר בטח נמכרו!"

"שיט." אמרה קרן בהלם. "לא חשבתי על זה."

לירי נאנחה בעצב. "עכשיו מה?"

"נחכה להופעה הבאה שלהם?"

"לא."

"אבל מה אפשר לעשות?"

"קרן, אנחנו נלך להופעה הזאת ולא אכפת לי מה." היא אמרה בהחלטיות.

"אבל – "

" – הס ודומיה. תהיי אצלי עוד שעה."

" אבל – "

" – אז נתראה, ביי." והיא ניתקה לפני שקרן הספיקה לענות.

-לאחר שעה, בבית של לירי, איפושהו במנצ'סטר-

"אז מה התכנית, איינשטיין?" קרן נכנסה לבית. לירי הגישה לה את ה-Nestea המסורתי, והן התיישבו על הספה.

"לא יודעת, בגלל זה את כאן. כדי לעזור לי לחשוב."

"לירי, אין משהו שאפשר לעשות." קרן לגמה מהכוס שלה. "אנחנו לא יכולות להתגנב להופעה..." היא גיחכה.

"קרן!"

"מה?"

"את גאון!"

"אני יודעת, אני יודעת. למה?"

"אנחנו נתגנב להופעה!" עיניה של לירי נצצו באושר.

קרן פלטה קצת מהנסטי לתוך הכוס. "את צוחקת, נכון?"

"בכלל לא." לירי חייכה חיוך רחב.

"את מטורפת? אנחנו מדברות כאן על M.E.N Arena*, יש לך מושג כמה האבטחה מוגברת שם?"

"אבל קרן, פאקינג אולם ארנה! הם פאקינג מופיעים שם פאקינג פעם בשנה!"

"אבל כל הפאקינג כרטיסים פאקינג נמכרו והאבטחה פאקינג מוגברת ככה שאין לנו פאקינג סיכוי להיכנס בלי כרטיסים!"

"בסדר, חכי שניה." לירי הלכה לחדר שלה וחזרה לאחר רגע.

"מה את עושה?"

"מפעילה את ה-DVD של Wonderland."

"למה?"

"כדי להראות לך כמה הופעה של מקפליי, ועוד באולם כזה, היא הדבר הכי שווה בעולם." היא הפעילה את הנגן, וצרחות הקהל, שהגיעו מהרמקולים, גרמו להן לרעוד.

"אוקיי, נכון, זה הדבר הכי שולט בעולם." הנהנה קרן. "אבל לירי, תחשבי ברצינות. איך ניכנס? הם בודקים שם כרטיסים אחד-אחד, אין לנו סיכוי – "

"אבל מה אכפת לך לנסות?"

"מה זאת אומרת? יעיפו אותנו משם בבעיטה אם יראו שאין לנו כרטיס!"

"בדיוק." לירי חייכה במסתוריות. "בגלל זה אנחנו נתכנן את זה שלב אחר שלב, נהיה מדויקות, נחשוב על התזמון, על המיקום – כמו לתכנן פריצה לבנק."

"את יודעת מה?" שאלה קרן, מהורהרת, ובהתה במקפליי המופיעים על מסך הטלוויזיה.

"מה?"

"אני רוצה ללכת להופעה הזאת." היא אמרה במבט מזוגג.

לירי חייכה חיוך רחב. "אז בואי נתכנן את הדרך אל האושר." וכך היא וקרן התחילו לתכנן שלב-שלב איך הן יתגנבו לאולם בלי כרטיסים.

-

"אז יש לנו תכנית?"

לירי חייכה. "יש לנו תוכנית."

-לאחר שעתיים, M.E.N Arena, מנצ'סטר-

"יש לי הרגשה ממש רעה בקשר לזה." קרן בלעה רוק.

"תירגעי, יהיה בסדר. אף אחד בכלל לא ישים לב אלינו, תראי כמה אנשים יש כאן." לירי ניסתה להרגיע אותה, מביטה במאות האנשים סביבן. "אוקיי. את רואה אותן?" היא הצביעה על חבורה של בנות צווחניות במיוחד. "כשהן יתנו למאבטחים את הכרטיסים, אנחנו ניכנס בלי שאף אחד ישים לב. בסדר?"

"עדיין יש לי הרגשה רעה בקשר לזה."

"בסדר. מוכנה?"

"לא." היא שוב בלעה רוק.

"אז נצא?"

"לירי. שכחתי את התכנית. לירי, מה התכנית?"

"אני לא זוכרת. המוח שלי קפוא!" היא אמרה בהלם.

"שיט."

"עכשיו!" הן רצו במהירות וניסו לעקוף את הבנות הצווחניות. "עשינו את זה! נכנסנו להופעה של מק – "

"אהמאהמ."

לירי וקרן הסתובבו לאחור באימה.

"ה-היי." אמרה קרן, מחייכת בתמימות. מולן עמד מאבטח שרירי ובשרני, בעל מבטא אירי כבד. הוא לא נראה נחמד במיוחד.

"הי, קרן?" לחשה לירי, בקושי מניעה את שפתיה. המאבטח התקרב אליהן.

"כן?"

"לברוח!" הן רצו במהירות מחוץ לאולם.

המאבטח רדף אחריהן, מוציא את מכשיר הקשר שלו ומדווח על, "שתי בנות, הן מנסות להיכנס לאולם!"

"לאן?" קרן שאלה בפאניקה.

"שירותים!" קראה לירי, רצה לכיוון השירותים. היא נכנסה במהירות לאחד התאים, ונעלה את הדלת אחריה, נאנחת בהקלה. היא שמעה צעקה מאחוריה והסתובבה בבהלה.

"מה אתה עושה פה?!"

"למה לעזאזל נכנסת לשירותי הגברים?!" הוא שאל בהלם, ממהר ללבוש בחזרה את מכנסיו.

"למה לא נעלת את הדלת?!"

"אני קלסטרופובי, בסדר?" הוא אמר. "מה את עושה כאן?!"

"אני..." היא בהתה בו בהלם, קולטת עם מי היא מדברת. דני ג'ונס. היא איתו בתא בשירותים. וזה בכלל לא נשמע טוב. "ברחתי ממאבטח."

"באמת?" הוא הביט בה בהפתעה. "ולמה זה?"

"כי אני די, אממ, ניסיתי, אה, להיכנס להופעה שלכם..." היא כחכחה בגרונה. "בלי כרטיס."

"אה-הא..." הוא חייך, חוגר את החגורה שלו. "ולמה זה?"

"כי רק היום שמעתי על ההופעה, וכל הכרטיסים נמכרו, והייתי חייבת להיות בהופעה הזאת."

"למה?"

"כי אתם הלהקה הכי טובה בעולם, ואתם מופיעים באולם כזה רק פעם בשנה."

"אה. נכון." הוא חייך במבוכה.

"אז אה..." היא שוב כחכחה בגרונה. "אני חושבת שאני, אה, אצא עכשיו." היא מלמלה, נבוכה, והתחילה להסמיק.

"את בטוחה שהמאבטח לא נמצא בחוץ? אולי, אמ, את יודעת, כדאי שתישארי עוד קצת, כי, אממ... ליתר ביטחון." הוא גמגם. היא חייכה, מביטה בו בהפתעה. "אז אם אנחנו כבר כאן..." הוא נשען על דלת התא.

"גבות-גבות." היא צחקה.

"אה?"

"זה האייקון הזה במסנג'ר," היא גיחכה, "גבות-גבות."

"אני לא מתחיל איתך." הוא הכחיש בנימה לא משכנעת בעליל ושילב את ידיו.

"לא אמרתי את זה." היא התחכמה. "אבל אם אתה אומר..."

"אני לא." הוא מיהר לומר.

"אוקיי, אז אני אצא – "

" – רגע," הוא קטע אותה. "אני אצא לפנייך, רק כדי להיות בטוח." לירי צחקה ונתנה לו לצאת לפניה.

"נו, השטח פנוי?"

"יאפ."

היא יצאה. "תודה." היא חייכה אליו. "אז כנראה שכאן אנחנו נפרדים."

"למה?" הוא שאל באכזבה.

"כי אין לי כרטיס, זוכר?"

"כן, אמ, חשבתי... את רוצה להיכנס?" הוא שאל כבדרך-אגב.

"ברור!" היא חייכה חיוך רחב ועיניה נצצו באושר.

"בואי." הוא שילב את זרועו בזרועה בבדיחוּת וגיחך, מוביל אותה מחוץ לשירותים ולכיוון הכניסה למאחורי הקלעים.

"מצאתי אותה! כאן קודקוד, איתרתי את גורם שלילי מספר 1 – "

"זה בסדר, ליאם. היא איתי." אמר דני.

המאבטח הביט בהם בחשדנות. "בטוח שהיא איתך?"

"אנחנו לא משלמים לך בשביל לשאול שאלות, נכון?" דני הרים גבה. ליאם מלמל כמה דברים ונתן להם להיכנס.

"רגע!" לירי נעצרה.

"מה?" גם דני עצר.

"שכחתי את קרן!"

"מי?"

"לירי!" קולה של קרן נשמע מאחוריהם. "אני מחפשת אותך מלא זמן, את לא תאמיני – "

" – את לא תאמיני לי, פגשתי – "

" – את – "

" – דני ג'ונס – "

" – דאגי פוינטר – "

" – והוא נתן לי להיכנס!!!" הן צרחו את המשפט האחרון פה-אחד.

"את צוחקת!" קראה לירי בהלם. "איך לעזאזל פגשת את דאגי?!"

"איך פגשת את דני?!"

"פגשתי אותו בשירותים!"

"מה?" קרן נשמעה מפקפקת. "אבל גם אני פגשתי את דאגי בשירותים."

"רגע..." לירי הרהרה, "אז דאגי היה בשירותי הנשים?"

"מישהו אמר 'דאגי' ולא קיבל?*" דאגי הגיח מאחוריהם, מחייך חיוך רחב ודבילי. דני, לירי וקרן התפוצצו מצחוק. "מה מצחיק?"

"כלום, דאג." דני טפח על כתפו.

"הי, דאגי," אחד מפועלי הבמה קרא לו, "איזו בס אתה רוצה להופעה? לבנג'מין* נקרע מיתר."

"מה?" שאל דאגי בהלם. "אני לא עולה לבמה בלי בנג'י!" הוא אמר בהחלטיות.

"בנג'י?" שאלה קרן, מרימה גבה.

"אה, כן, בואי. זו הבס החדשה שלי." הוא חייך, גאה, ומשך את ידה של קרן אל מאחורי הקלעים.

"אוקיי. הוא נותן שמות לגיטרות שלו." לירי צחקקה.

"למה את צוחקת? לגיטרה שלי קוראים אודליה." דני חייך.

"אודליה?"

"כן, אודליה קונסואלה ארתורה ג'ונס השנייה."

"ואני חשבתי ש'בנג'מין' זה שם דפוק." היא צחקה.

"הי, זה לא יפה." הוא נעלב. "רגע, אז את לירי, כן?"

"מודה באשמה."

"יש לך שם יפה." הוא חייך אליה, והיא הרגישה את התוספתן שלה נמס באיטיות משוועת.

"תגיד, אממ," היא מיהרה לשנות נושא, "אתם לא אמורים כבר לעלות על הבמה?"

"עדיין לא, ככה זה תמיד. עד שהקהל מתייבש." הוא גיחך.

"אאוץ', זה לא יפה מצידכם." היא אמרה, מחייכת.

"אבל את עדיין אוהבת אותנו, נכון?" הוא שאל בהפתעה מעושה. היא הרהרה, והוא הביט בה בהלם. "את לא אוהבת אותנו?" הוא יילל בקול גבוה וילדותי.

"או-קיי, מה זה היה עכשיו?" היא צחקה.

"זה הקול הסקוויקי שלי." הוא ניפח את חזהו בגאווה.

"אוה, זה כזה חמוד." היא אמרה. "בסדר, רק בגלל הקול הסקוויקי שלך, אני שוב אוהבת אתכם."

"יש!" הוא קרא בשמחה.

"אז רגע," היא הביטה בגיטרה שחורה שהייתה שעונה על מגבר. "זו הגיטרה של –  אהה!" היא מעדה על כבל של אחד המגברים וכמעט נפלה אל הבמה, אם דני לא היה ממהר ותופס אותה במאית האחרונה.

"הכבלים מפוזרים כאן בכל מקום." הוא גיחך.

היא הרימה את מבטה והתכוונה להעיר משהו, כשעיניה נפגשו עם עיניו הכחולות של דני והיא מצאה את עצמה בוהה בהן.

"אה..." היא מלמלה בפיזור-נפש, בעוד דני מקרב אליה את שפתיו. המוח שלה קפא. עוד שניה והשפתיים שלהם ייפַגשו... עוד רגע...

"ג'ונס!" פועל הבמה שוב צץ משום-מקום. "אתם עולים עוד עשר-דקות!"

"שמעתי, ג'יימס." דני אישר, וג'יימס הלך להטריד את שאר חברי הלהקה. "אז אמ..." הוא ולירי חזרו לצורת עמידה נורמאלית.

"כן, אממ – "

" – איפה היינו?"

"אה – מה?" היא שאלה בבלבול.

"אה, כן." הוא כרך את זרועותיו סביב גבה, מצמיד אותה אליו ומנשק אותה באיטיות.

היא הרגישה את כל הגוף שלה רועד כשידיו סגרו עליה, ולאט-לאט התמכרה למגע שפתיו.

"הי, דני, אתה לא תאמין!" טום הגיח מאיפושהו, מחזיק בידו גיטרה ורודה בצורת פרח. "מצאתי את – " הוא נעצר, מביט בדני ולירי שבהו בו בהלם. "אה..." הוא מלמל. "אני, אממ... אוי, אני חושב ששמעתי את הארי קורא לי." הוא אמר במבוכה. "מה זה, הארי? מה זאת אומרת אתה לא מצליח לכוון לאסלה? הרולד, לא חינכו אותך?!" והוא הלך, ממשיך למלמל לעצמו.

דני הציץ בשעון שלו. "אנחנו עולים עכשיו." הוא אמר, מסמיק.

"אה, כן, אמ, בהצלחה." היא אמרה, נבוכה בעליל. "אני, אה, אלך למצוא את קרן..."

"רגע," הוא משך את ידה, והיא נלחצה כנגד החזה שלו. "נשיקה למזל." והוא שוב נישק אותה.

"קדימה ג'ונס, אתם עולים!" נשמעה צעקה מאחוריהם.

לירי התנתקה ממנו, צוחקת. "נו ג'ונס, תעלה לשם כבר ותעשה את מה שאתה עושה הכי טוב!"

"תודה." הוא חייך אליה, והיא הביטה בו חצי-מסוממת מכתיף את הגיטרה שלו ועולה לבמה.

 Manchester Evening News* או M.E.N בקיצור, הוא אצטדיון הארנה במנצ'סטר, אנגליה.

*מצטערת שאני חוזרת הרבה על המשפט הזה, ואני יודעת שבאיזשהו שלב זה כבר לא מצחיק. למרות שזה בטח גם לא היה מצחיק בהתחלה. אתן רשאיות לרכל על חוש-ההומור שאין לי.

* בנג'מין או "בנג'י" היא הגיטרה הכחולה-נוצצת החדשה של דאגי. ואני לא ממציאה את זה, ככה באמת קוראים לה. (LOL)